ט"ז על חושן משפט רמח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

ס"א (ואם עשה הצוואה במקום כו') צ"ע דברי רמ"א כאן דבריב"ש סימן נ"ב כ' וז"ל מ"ש כיון שאחריך לאשה במקום הבנות אינו כלום כיון שהבנות ראוים ליורשו זהו אמת אם הוא נעשה במקום שדנין דין ישראל אבל המצוה הזה הוו במיור"קא בחזקת עכו"ם וכן האשה וכן הבנות וגם ביהודית היה להם לדון בדיני עכו"ם כי כן נהגו מעולם קהל מיורק"א כרצונם וא"כ איך ילך ויסע למרחקים שידונו לו בדין ישראל יבואו במיורק"א וידונו בפני הגזבר שהוא עדיין [הדיין] שלהם עכ"ל מבואר כוונתו דאלו באין לפני דיין ישראל ודאי הם דנין להם דין ישראל אלא שלא הצריכום ריב"ש לילך למרחקים לדין ישראל אלא ידונו בפני עכו"ם כמו שקבלו עליהם מקודם וכ"כ ב"י בס"ס כ"ו בשם תשובת הרשב"א על א' שאנס אשה במקום שדנין בדיני עכו"ם כו' חלילה לעקור דין תורה ולדון בדיני עכו"ם כו' וא"כ יש לתמוה שכתב ואם באו לדון בדיני ישראל שדנו להם בדיני עכו"ם והוא הפך המכוין בריב"ש שזכרנו:

(ס"ד לא עשה כלום) נ"ל טעמא דהרי אם נתן לו סתם להא' היה יורש שלו יורשו ואם כן כי א"ל ואחריך לפלוני כוונתו להפקיע מיד יורשיו דוקא ואף ע"ג דעדיין יכול ליתן לאחרים מ"מ אינו חושדו הנותן שיעשה מעשה לעבור על דבריו דהיינו שימכור או יתן קרקע רק היה חושש שממילא ירשו היורשים והפקיר כח היורשים במ"ש ואחריך וכיון שבא להפקיע מהם הפקיע לגמרי שאפילו אם יעשה איזה מעשה כגון מכירה או נתינה יהיה ג"כ בטל כנ"ל:

(ס"ז לי או ליורשי כו') כן דעת הר"ן בב"י אבל רבינו נראה דמחלק בין לי או ליורשי מ"ה ניחא מה שהקשה הר"ן על גירסא של רבינו מ"ש בב"י:

(זרעה עומד במקומה) בד"ר כתב הבעל אין עומד במקומה. כיון דה"ל ראוי כו' והקשה ב"י כיון דנותן אמר ובתראי לירתאי כי לית לברתי' זרע מאי הוי כיון דאחיו או בני אחיו ירתין דידיה וצ"ע ותמהני עליו דא"כ למה אמרינן בגמ' דאי אית ליה ברא הוא ירית כו' תיפוק ליה דהא עכ"פ יש לו יורש ומאי מסתפק אי אית לה בן או לא. ונראה דבד"ר נכונים דהא דקאמר הנותן ואחריו ליורשי ר"ל מי שהוא יורש שלו והיינו בתו וכל דאתי מחמתיה מ"ה זרעה עומד לאפוקי אותם שהיו יורשים אותו אחר מיתת בתו שלא יהיו יורשים מחמת בתו רק יקראו יורשים שלו בעת ההיא ואין זה בכלל דבריו של הנותן משא"כ הבעל דירת מכח בתו וה"א דהיא בכלל מה זדאמר ליורשי קמ"ל הטעם משום דה"ל ראוי כו' וכן משמע מלשון רמ"א שכתב בסמוך רק על היורשים שהיה לו בשעת נתינה:

(אין יורשי יורשיו) כו' מ"ש הסמ"ע ס"ק ך"ג [ך"ט] שא"א ליישב הסוגיא לפ"ז נראה דהוקשה לו למאי דאמרי' בגמ' תחלה ליורתי ואפי' לירתי ירתי ואחר כך מסקינן דאלו הוי ליה ברא לסבתא הוי ירית והא לפי דברי ב"י ורמ"א כאן לא ירית אפילו הבן כיון דמתה הבת בחיי הסבתא ולא זכתה הבת מעולם ודאי קושיא היא:

(סי"א) אמר לתת לה בגדיה. נ"ל דוקא לשון בגדיה דאז משמע כל בגדים שלה אבל אם אמר תנו לה בגדים אין לה אלא שני בגדים דמועט בגדים שנים כמ"ש סי' רי"ט [רי"ח] סך"ד מיעוט שדות שנים ואע"ג דבתשובת הרא"ש אי' בלשון זה ועל הבגדים שצוה לה הבעל כו' נ"ל דהאי לישנא בגדים הוא לשון הרמב"ם [הרא"ש] לא לשון המצוה אלא המצוה אמר בגדיה דהוה כאומר כמו בסעיף י"א נכסי לפלוני לא הוה דינא כן כמ"ש הרא"ש בפרק המוכר את הבית שהקשה לפ' מי שמת באומר נכסי לפלוני אפילו גלימא בכלל הוא כו':

(סי"ג) כיון דלא כ' כו' בד"ר כ' כיון דלא היה כאן מסירה. ונראה דה"ק אעפ"י שהקנה לה בקנין ונאמר דהקנין היה במקום כתיבה קני לך כו' מ"מ אין כאן מסירה אלא ע"כ דהקנין הי' במקום מסירה וא"כ אין לך כתיבה וע"כ שפיר קאמר אח"כ אע"ג שפסק רשב"ם א"צ כתיבה ור"ל א"כ שפיר אמרי' דהקנין במקום המסירה ואח"כ חידש נמי דיש כאן כתיבה ומסירה מ"מ אין הכתיבה כראוי דהא בעינן קני לך: