ט"ז על חושן משפט קעא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ב' כדי שלא יזיקו כו' מה שחלק הסמ"ע על המחבר ופי' דלא מיירי כאן בהיזק ראייה הדין עמו דפשוט הוא בריש בתרא למאן דאמר היזק ראייה לא שמיה היזק שכל מקום זקוק הוא למחיצה עשרה טפחים כדי שיהיה נתפס עליו כגנב ממילא ה"ה בשדה דאין שם שייכות היזק ראיה אלא דמ"ש הסמ"ע דא"צ מחיצה כלל אלא היכר לגבול שלא יטעה להשתמש בגבול חבירו ליתא לע"ד דעכ"פ מחיצה יו"ד טפחים בעינן מטעם דנתפס כגנב וכ"כ המ"מ בריש הלכות שכינים וז"ל במקום שאין היזק ראיה צריך עשרה טפחים מחיצה:
(סעיף ג' כדי חרישת יום) וכו' כתב הסמ"ע דאם דגיע לחלקו כדי פעולת יום ומחצה הפועלים נשכרים לזה ותימא עליו דבגמרא מבואר ההיפוך דפרכינן בגמרא מאי חרישת יום אי יום דחרישה הא יומא דזרעא לא הוי פי' דבשעת הזרע לא לחרוש שכבר נחרשה בשעת חרישה ומה שצריך יום א' לחרישה לא צריך יום ר" לזריעה והיאך ישכור הפועלים ליום הזריעה ואי יום זריעה תרי יומא דחרישה לא הוי פי' שביום וחצי צריך לשכור הפועלים בשעת החרישה קשה על רבינו הא ביום ומחצה לחרישה לא ימצא פועלים ואמאי כתב דחולקים אם יש שם שיעור יום חרישה ומשמע כ"ש אם יש יותר מכדי זה וע"כ נלע"ד דאם מגיע לחלקו כפי שיעור החרישה ליום ומחצה חולקין לענין זה שכל א' נוטל לחלקו שיעור יום א' והמותר הוא בשותפות ולא פרכינן בגמ' הא כ' יומא דזרעא לא הוה אלא כי כייפינן לחלוק בשביל יום א' דחרישה דיגיע לחלק א' וע"ז פריך מה יעשה הוא כשיגיע ימי הזריעה ובמסקנת הגמ' דיומא דחרישה הוי ג"כ יומא דזריעה א"ש דאי מגיע ליום אחד ומחצה דחרישה דעל כל פנים מאי דחזי ליה חולקין והשאר נשאר בשותפות ואז לא יהיה היזק גדול כ"כ במה שישכירו בין שניהם פועל אחד על המותר כמו שיהיה על א' ידהא צריך לשלם לפועל על יום שלם אף על פי שלא יש מלאכה על יום שלם כנלע"ד פשוט:
(סעיף ד' יכול חבירו לכופו) משמע מלשון זה שדברי הרמ"ה בטור מתפרשים שאם יש לראובן קרקע אצל זו של השותפות יכול שמעון לכפות לראובן שיחלוק ובסמ"ע העתיק לשון רבינו ותי' למה לא הביא מ"ש רבינו בשם הרמ"ה אבל נלע"ד פירושן של דברי הרמ"ה בדרך זה דעל מי שהוא רוצה בחלוקה קאמר שאם יש לו שדה אחרת אצל שדה זו של שותפות שאלו היה שם שיעור חלוקה היו צריכים לתת לו חלקו סמוך לשדה שלו והוא בענין שאמרו בסי' קע"ד תרתי שדות אחד נגרא כיון שיש לו זכות זה אמרי' שאנו יודעים ומכירים חלק המגיע לזה וע"כ כופה את חבירו לחלוק אע"ג שאין לחבירו שיעור חלוקה וכההיא דבסמוך דאם היו מכירין את חלקו כופיהו לחלוק אף באין שיעור חלוקה והכי נמי הוה כמכירין כיון שאלו היה שם שיעור חלוקה היו צריכין לתת לו חלקו נמצא הוברר חלקו כנלע"ד ברור בלי שום דוחק:
(סעיף ט' ואם יש בה דין חלוקה כו') הסמ"ע הקשה דברי הש"ע אהדדי מסימן שי"ו ותי' דהתם איירי שיש שם היזק ראיה וליתא דא"כ אמאי כתב שם דאינו יכיל לכופו לחלוק כי כיון שהבית אינו שלהם אינו כופיהו כיון דהלה מזיקו בראיה ובזה נסתר גם דברי מוחז"ל שתי' דהתם לא נתכוין הרא"ש אליו שהוא עצמו יכול לדור דלא מחיצה אלא שרוצה לכפותו לחלוק כדי שיוכל אח"כ להושיב אחר ולאו כל כמיניה לגרום לו הוצאות בשביל זה דקש' גם על זה מהי תיתי לכוף לחלוק באין היזק ראיה ואי מיירי שטוען עכשיו שיש לו היזק ראיה מכאן ואילך אז באמת כופיהו נלע"ד ליישב דברי הש"ע דס"ל בשכירות מקום בשותפות ודאי יתכוונו תחלה שלא יעשה הוצאה לבנות מחיצה במקום שאין קיים להם לעולם אלא כל מי שירצה לבטל היזק ראיה מעליו שלא יעשה הוצאה בחנם וזהו שכתב כאן חולקים דהיינו עיקר החצר ומ"ש סימן שי"ו דאין כופין אותו לחלוק היינו לעשות מחיצה משל שותפין ולפ"ז דברי הש"ע כאן אינם חולקין על הטור שכתב ותימ' היאך יעשה מחיצה כו' דאה"נ דאין כופיהו למחיצה רק שהטור הבין שכופיהו למחיצה ואף שב"י שכתב אין כאן תימא לא ירד לחלוק במ"ש מ"מ בש"ע נתכוין לזה גם הרמ"א לא נתכוין לזה ע"כ כתב דיש חולקין אבל לפי האמת נראה להלכה סברא נכונה כמ"ש דאינו כופיהו בהוצאה לבטלה:
סעיף י"א חוץ מאמה אחת] וזה רוצה עכ"פ ג"א שלו ועפ"ז נרא' ליישב מ"ש רבינו בסעיף ט' [י"ט] תשובה לגאון כו' ודאי ב' חלקי ראובן כו' פי' ששמעון אומר או אגוד הכל או תאגוד הכל וע"ז פסק דב' חלקי ראובן ודאי כבר נסתלקו כי הם שלו לגמרי ובזה נתבטלה טענת שמעון ואין על ראובן אלא להשאיר לו כשיעור שיהיה בצירוף שיעור חצר ועל אותו הצירוף יאמר לו גוד או אגוד דס"ל לגאון כמ"ש רבינו בסמוך דאין גוד או אגוד אלא כשיש שיעור חצר ובזה ניחא מה שהשאיר הב"י בצ"ע וא"ל לפי מ"ש בס"ד דכשיש לו אצל זה שדה א' דאמרינן שהוברר חלקו דשאני הכא דלא הוברר חלק השדה בשום צד אלא עכשיו בא ליטול כל חלקים שלו:
(ע"ש שאשאר שותף בה) כו' בדברי רבינו כתב משתמש ברביע חלקו והכוונה א' דהאחד יטול ג"א והאמה הנותרת תשתמיש לשניהם וקרי לההיא אמה רביע חלקו בצירוף הג"א האחרות ור"ל רביע בחלק שאחה משתמש וא"צ למ"ש כסמ"ע סקי"ט וכ"ז שישתמשו לפי זמנים וקשה לינקוט בכה"ג אם הם שווים בהך ד' אמות יאמר כן אני אטול ג"א ואשתמש בשותפות באמה רביעית ונראה דאם היה להם שוה בשוה לא היה יכולת ביד א' לומר אני אטול עכ"פ ג"א ועל השאר גוד או אגוד דזה יאמר דוקא על הכל גוד או אגוד משא"כ באם יש לזה ד"א יכול לומר לאו כל כמיניה להיותך שוה עמי כי עכ"פ אתה משתמש באמה שלי:
(סעיף י"ג בשניהם כאחד אין שומעין לו) מ"ש הסמ"ע בסקל"א דמוכח מלשון רש"י כו' נראה כונתו מדכתב רש"י לאו גוד או אגוד הוא אי לא א"ל קח את שתיהם או אקח את שתיהם עכ"ל מלשון אי לא משמע דטענת גוד או אגוד תלוי בזה דכשיצטרך לזה טענת קח את שתיהן וכמ"ש הסמ"ע אז מהני טענת גא"ג לענין טענת העילוי וא"כ גם רש"י ס"ל כהרמ"ה בטור וב"י העתיק בלשון רש"י אלא אמר לו קח את שתיהן דמשמע דבזה לא סגי ודלא כהרמ"ה ולעד"נ בכל גווני דא"צ לברירה גדולה כמו שנקט הסמ"ע אלא אפי' אומר טול א' כנגד א' בעילוי או אתה או אני כי מספיק ליה באחד מהן או טול לך שניהם הדין עמו ואע"פ שאינו אומר או אני אקח שתיהן ויש ללמוד זה ממ"ש הטור בשם הר"ר יונה בסט"ו לענין קטן וגדול דיכול לומר גוד או אגוד לענין עילוי רק שצריך שיאמר עוד ואם אין אתה חפץ בקטן אני אקח הכל ה"נ כאן יאמר ואם אין אתה חפץ בא' לבד תקח שתיהן דחד גונא היה דהא בגדול וקטן לא הוה גא"ג כמו בכאן באין תשמישן שווין וכי היכא דמתקן שם מה שקשה כן לנתבע במה שיקח התובע ה"נ מתקן כאן מה שקשה לו במה שהניחו ליקח שתיהן ומ"ש הרמ"ה שאין כאן טענת גא"ג היינו בלא צירוף לזה וא"ל למה כתב הרמ"ה והמחבר אלא אם ירצה כו' ותשאר בשותפות כו' ולק"מ דגוונא דרבותא א' נקט דא"כ ליתן לכשנגדו ב' צדדי הברירה אלא אפי' א' מהן:
[ע"ש בהג"ה מה דביני ביני] זה הוא דעת הרמ"ה דכתב כל מי שיקח המעולה יתן לחבירו דמים וכתב רבינו ע"ז וכ"כ הר"ר יונה אם יש להם עידית וזיבורית יכול לומר טול אתה מן העידית בשומא כדי שווי הזיבורית ומה שישאר מעידית יותר על שווי הזיבורית אני אטלנו אע"פ שאין בו שיעור או אתה תעשה כן עכ"ל משמע מלשון הר"ר יונה דאין די במ"ש כל מי שיקח בעידית יקחנו בתוס' דמים כמ"ש הרמ"ה דס"ל להר"ר יונה שיכול הב' לומר אני חפץ בעידית ואין לי דמים לשלם המותר ואין לסלקני בגא"ג ממה שחפץ אני בו בשביל חסרון דמים שיש לי ע"כ הוכרח לומ' שעכ"פ תוכל ליטול העידית כי אני משלם המותר ולא כתב רבינו וכ"כ הר"ר יונה אלא ששניהם ס"ל דשייך רע וטוב גא"ג דלא כרמב"ן וא"ל למה לא כתב הר"ר יונה כאן דצריך שיאמר אם אינך חפץ בקטן אני אקח הכל כמ"ש הר"ר יונה לעיל הביאו המחבר ס"י דשאני התם שאין בקטן שיעור שדה ואנן בעינן ששני צידי הברירה יהיו נכונים לחבירו משא"כ כאן דיש בקטן שיעור שדה ונראה דכיון דרבים חולקים על הרמב"ן כאן קי"ל כהרמ"ה. ולא כיש מי שחולק שהביא המחבר כאן אך צ"ע לענין שזכרנו שצריך שיקבל תשלומי המותר אף שאין בו כשיעור שיש בזה מחלוקת כמ"ש היאך קי"ל להלכה בזה:
[סעיף י"ד בהג"ה אבל מדברי הרא"ש] כו' יפה תמה עליו הסמ"ע בזה ויש עוד ראיה לזה אלא שאין להאריך ע"כ נלע"ד דיש לפסוק כדיעה הא' שהוא ריב"ש שכתב הך בהדיא:
[ע"ש או כדומה] כו' נראה דרמז בזה לשט"ח וע"ז כ' שעתיד לגבותן לעיל סימן ס"ו ולא כתב רמ"א כלום אדברי המחבר כי סמך על מה שכתב כאן שהוא מקור של הדין גא"ג וא"צ למ"ש הסמ"ע בזה סי' ס"ו:
[סעיף ט"ו ל' יום אין שומעין] כו' בדברי רבינו בשם הרמ"ה האריך בזה וכתב דלנתבע כותבים זמן אלא א"כ היכא דמוכח דמכוין לאשתמוטי דהיינו דלא אמר כך תחלה ורבים מקשים דברי הרמ"ה אהדדי במ"ש תחלה דאם אמר הנתבע גוד אתה כו' אם אמר הנתבע תנו לי זמן כו' אלמא שנותנין לו זמן אע"ג דלא בקש מתחל' שיתנו לו בהמתנה ונראה דדוקא בסיפא דאמר התובע בפי' גא"ג יהבו לי זמן כו' והוא לא השיב כלום מוכח דאישתמוטי בעלמא הוא משא"כ ברישא דאמר מתחלה גא"ג סתם ואמר הנתבע גוד ותן במזומנים כי הוא חפץ יותר בזה ממה שיגוד הוא אפילו בהמתנ' ואמר התובע תמתין לי ל' יום ואז מש"ה לא אמר אני אגוד ותמתין לי המעות כי הוא חפץ יותר לקבל במזומנים כפי מ"ש התובע תחלה אלא שעכשיו בא לשנותו והוא אינו מסכים בשינוי משא"כ בסיפא דא"ל התובע בפי' גא"ג בהמתנה ולא חפץ כלל לקנות במזומנים [בדברי] הרמ"ה שם איתא דלמא אזיל ומזבין בזול פי' שהוא סומך ע"ז ויזלזל למכור נכסיו בזו יותר מדאי ותיבת ליה ט"ס הוא בטור: