ט"ז על חושן משפט קסג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(סעיף ג' בהג"ה) ואם שמו המס על כל א' מה יתן והתחילו לגבות לכאורה משמע דתרתי בעינא שימת המס והתחלת לגבות מאיזה אנשים וכן הבין בעל הסמ"ע ותמוה הוא מה תועלת בתחלת הגבייה בזו ותו בתשו' הרשב"א שם בסימן תת"ז כתב ג"כ בלשון זה תחלה וז"ל משעה שפסקו הנאמני' אותו מס על הקהל והתחילו לגבותו מאותו שעה ואילך נתחייב ראובן בכל מה שיגיע לחלקו לפרוע בכל אותו מס והרי זה חוב עליו כשאר חוב עכ"ל. ואח"כ באותו תשובה כתב עוד י"ל והם כבעל חוב משעה שהוטלה הפסקא על פורעי המס כו' הרי דבפסקא לחוד תניא ולא בהתחלה לגבות וכן מבואר הדברים עוד סי' תשע"ז וז"ל בשעה שזקפוהו ואפילו היה עשיר והעני יפרע אפי' מגלימא דעל כתפי' עכ"ל וכן הדבר בשומת ההערכה סגי דמאותה שעה מוטל עליו החוב ודבר זה עצמו קרוי גבייה כיון שעוסקי' בגבייה ולא בא לאפוקי אלא אם שמו חיוב על הקהל שיסלקו סך פלוני באיזה זמן שיקבעו אח"כ נמצא שלא חל עליהם זמן פרעון באותו שעה בזה ודאי הוא הדבר תלוי בהערכה שישומו באותו זמן ע"כ כ' כאן והתחילו לגבות שהעמידו הערכה לגבות תיכף ע"פ אותו הגביי וכן לדידן שמנהגנו בכל שנה או שנתיים עושים שומא על כל א' וא' מבני הקהלה מה יתן לכל מה שיצטרכו הקהל תוך השנה זו הוה ג"כ החיוב עליו משעת עשיית השומא אף לאותו שיגבו בסוף השנה או שנתיים דקיימו וקבלו עליהם מן אותה שעה וכן במ"ש רמ"א באם היה עני והעשיר הולכין אחר זמן הגבייה ר"ל אחר עשיות הגבייה היינו עשיית השומא וע"ז כתב אח"כ שבא כעיר בין הזמן שנתחייבו במס ההוא ובין זמן הגבייה כו' פי' שהיו כבר הקהל חייבים איזה חיב קודם שבא זה לשם ובשעה שבא זה לשם עשו גבייה דהיינו שומא והערכה מה יתן כל א' לזה אין אנו אומרים כיון שהיה זה בשעת עשיית השומא חל עליו החוב של אותה גבייה כי מחלו בזה כיון שבעיקר החוב אין לו שייכות עמהם וזה מבואר שם בריב"ש סי' תע"ז דאין רשות ביד הקהל להטיל על זה שיתן עמהם בחובות קדומים ועל זה סיים רמ"א מיהו י"א דאי המס הוא תועלת הבאים חייב ליתן עמהם אע"פ שחוב ההוא כבר היה דהיינו שהקהל חייבים ליתן בתחלת כל שנה סך קצוב על כל שנה וזה בא אחר התחלת השנה חייב ליתן עמהם אע"פ שלא היה בשעת עשיית השומא זה מבואר בתשובת הרא"ש כלל ד' סי"ב וז"ל שאלה מס שהטיל השלטון על הקהל והקהל הוציא המעות ברבית עד זמן ידוע ובסוף הזמן חלקו המעות על הקהל ועתה יש בעיר אנשים שהיו פטורי' בשעה שהטיל השלטון הנתינה על הקהל או מפני שלא הי' בעיר באותה שעה או שהיו עניים והעשירו ואומרי' אלו לא הוציאו המעות ברבית בעת ההיא היו צריכי' לפרוע מיד נמצאו שבאותה שעה לא חל עליהם החיוב תשובה אם המס שהטיל הוא הקצבה שרגילי' ליתן בכל שנה ושנה נמצאו שהיה הקהל פטורי' עד זמן ידוע באותו המס שנתנו הרי יש בו תועלת לאותו הבא לדור עד אותו זמן ידוע מחמת אותו המס שנתנו הקהל כבר וחייבי' לפרוע חלקם המגיע' ואם באו או העשירו בחצי זמן חייבים בחצי חלקם הכל לפי הזמן ואם מס מחודש הטיל עליהם ואינו מקצבה שנותני' לשנה אותן שבאו לעיר או העשירו אחרי שנתרצו לתת המס לשלטון פטורי' אע"פ שלוו הקהל בריבית המעות ופרעום אחר שבא מ"מ פטור עכ"ל והרי מבואר דלא תלוי בהיה החיוב בשעת עשיית השומא בזה אלא צריך ליתן לפי ערך הזמן שיש לו תועלת מאותה נתינה והך מס מחודש דנקט הרא"ש פירושו דרך מקרה פעם א' לחוד אבל אם המושל רוצה להטיל דבר חדש על הקהל להיות נוהג כן מהיום כל שנה ודאי הוי דינו כמו מס הרגיל שזכר ברישא והרב בעל הסמ"ע הבין דהך בזמן הגביי' דנקט רמ"א קאי על מה שגובין מעות מן הקהל אחר פיסוק השומא ומתוך כך פי' דתרתי בעינן פיסוק וגביי' ועוד הוכרח לפרש דמ"ש רמ"א עני והעשיר הולכין תמיד אחר זמן הגביי' דהיינו שגובין המעות אחר שהעשיר ולפי דבריו היינו מוכרחים לעשות שומא חדשה בכל גביי' בשנה אחת וזה לא נשמע ולא נראה אלא ברור הוא דהך גביי' שזכר רמ"א פירושו העמדת הגביי' והיינו עשיית השומא וכעין שזכרנו ובזה לחוד סגי שמאז חל עליו חיוב על כל השנה לתת כל מה שיגבה לפי אותו הערך עד עשיית שומא חדשה:
שם (בהג"ה ונתייאשו מן החוב כו' (שם במהרי"ק כתב ואף כי טענו היחידים שלא נתייאשו מעולם אלא שמו על השי"ת את יהבם שיהפוך לב האדון על היהודי' לטוב' ושבזמני' הבאים ינכה להם ואע"פ שעברו שני פורוענות שלא רצה לנכות להם נלע"ד שאין בטענה זו ממש אלא אם יש לאמת ולראות אם היה ראוי להתייאש כו' ומסיק דהוי יאוש מחמת רוע האדון שהרע לעשות מאוד כמה פעמים והאריך בזה ותמהתי שהרי מצינו בסי' ק"א ס"ג דבגזל אנס את בני חורין אינו טורף ממשעבדי מפני שעשויים בעלי זרוע ליפול וסוף שיגב' חובו הרי דאלימא סברא זאת שבשביל' אנו מעכבים את הפרעון של המלוה שיש שט"ח בידו ק"ו שבשביל סברא זאת נימא שלא להפקיע ממון היחידים שהלוו מעותיהם ואולי יקבלו הפרעון ולמה נאמר שלא יתנו ליחידים כלום מחמת שנתייאשו אין זה אלא תמו' ותו דלפ"ז מי שיש לו חוב אצל אחד והעני ה"נ נימא דהוה יאוש כיון דאינו ראוי לפרוע כעת וכ"ת דגזלן גרע טפי זה אינו דהא בפ' ח"ה דמ"ד מוכח דטפי מצוי להוציא מגזלן הגזילה ממה שמצוי להוציא חוב ממי שנעשה עני ויעשה עשיר שהרי אמרי' התם ולוקמי' בגזלן פי' שלא יעיד הנגזל לגזלן משום שכוונתו להוציא אח"כ הגזילה מידו ואלו בנעשה עני אמרי' שם בדמ"ה בתו' ד"ה מאי נפקא מינה דשפיר מעיד לו ולא חיישינן שמא יתעשר ותו דאפי ביאוש גמור איתא סי' רנ"ט דראוי להחזיר דינא דמלכות' ק"ו בזה לענין מעשה בזה להפסיד היחידים:
(א"ה נלע"ד דלק"מ דההיא דסי' קי"א שאני דמיירי בקרקע דאין קרקע נגזלת ולא שייך בה יאוש כלל ואדרבא תמה אני על הרב ט"ז ז"ל אדפריך ליה למוהר"ק תיקש' לי' אתלמוד ערוך פרק הגוזל בתרא נטלו ליסטין את כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים וכן במציל מן הליסטין וכו' אלא דמחלק בגמרא בין ליסטים עכו"ם לליסטי' ישראל לענין סתמא אבל בדשמעי' דאייאש כ"ע מודו דהוה ייאוש ואפי' רבנן דפליגי עליה דר"ש בסתם גזלן וזה ברור שם בגמרא. ובהכי אזדא ליה גם הקושיא השנייה דהתם נמי בקרקע איירי אבל בפרה וטלית היכי דמכר' ה"נ דהוי ייאוש והתם גופה מוכח דיש חילוק בין קרקע למטלטלין גם מה שהקשה מסי' רנ"ט לא ידענא מאי קושיא דשם גזר המושל להחזיר וכאן המושל גופי' הוא הגזלן אבל לדידי קשיא לי בעיקר דינו של מהרי"ק קושיא עצומה וזה נלע"ד דבחוב לא מהני יאוש כלל וכסתמיות לשון רבינו בנימין דמייתי מוהרי"ק ואף דקאמר אין זה ייאוש לגבי חוב מלת זה לאו דוקא ואף שמהרי"ק בנה עלייה דייק איהו גופיה רפי' בידיה כמבואר שם בתשו' ומאי דאתי עלי' מדין ק"ו מאבידה ודאי ק"ו פריכ' הוא לענ"ד דבאבידה גופא הא אמרי' פא"מ ונטלה לפני ייאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזל' עובר משום השב תשיבם ש"מ אף דבהיתר' אתו לידיה ואח"כ נתייאש ממנה אפ"ה מחויב להחזיר שהרי מצות השבה חלה עליו משעה שנטל' עד שישבנ' וכן בפריעת ב"ח שהיא מ"ע כמו סוכה ולולב חלה עליו משעת הלואה עד שעת פרעון וזהו פשוט בכולי תלמודא. דאף שנתייאש הנגזל לא נפטר הגזלן עד שישוב ואף לר"י שהביא הטור סימן שנ"ג שס"ח שס"ט דא"צ להחזיר כלום היינו הלוקח מגזלן אבל גזלן גופא ליכא למ"ד ובהדיא אמרי' פ' ח"ה דף מ"ד נהי דמייאש מגופיה מדמי מי מייאש ע"ש ברשב"ם וכן מוכח מתוס' פא"מ שם דכ"ו ד"ה מתנה בעלמא דאף לאחר ייאוש צריך להשיב משום והשיבאת הגזילה וא"כ לא מבעי' בנדון מוהרי"ק דבגזל' תפוס בזה ואף דרש"י כ' דלא שייך גזילה אלא בשעת נטיל' הא כתבו התוס' דאף מ"ע דהשב תשיבם נמי תיקן בחזר' ואף בנטלה על מנת להחזירה מוכח בגמרא דלעיל דאף כשנתייאש אחר כך לא פקע מיניה חיוב ההשב' וה"ה בהלואה. וכיון שמוטל על האדון לפרוע אף לאחר יאוש ונשתעבדו נכסיו א"כ מה שפרע' הדוכסות אחרי מות בעלה דינא הוא ואינו זכי' מן ההפקר ובודאי דלא דמי למציל מן הליסטים ששנינו שם בהגוזל בתרא אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו דשאני התם כיון דכבר נתייאשו הבעלים מחפץ זה הו"ל חפץ זה ככל שאר ממון הליסטים ואין לבעלי' שום זכות בו יותר מבשאר ממון הליסטים והמציל מהם הרי הוא זוכה בממון הליסטין אבל הליסטין מיהו מחוייבים לשלם דאלת"ה למאי דאמרי' הכא בהגוזל בתרא אלא אי איתמר וכו' לא שנו אלא עכו"ם אבל ליסטים ישראל כיון דאמרו מימר מייאש דבגזלן ישראל סתמ' הוי ייאוש א"כ למאי הוצרך רבי לתקן בהגוזל קמא דף צ"ד ע"ב דהגזלנין שהחזירו אין מקבלין מהן הא בלא"ה אין מחייבין להחזיר ואין לחלק בין באו להחזיר מחמת תשובה כדמוכח בתוס' ד"ה בימי רבי נשנית דרבי בתרווייהו תיקן ואין לומר נמי דהכי פריך המקשן מדחזינן דאם לא רצו לעשות תשו' מחזירין מהם בע"כ לא הי' לו לרבי לתקן ברצו לעשות תשובה דהא ליכא למיחש שמא ימנע דאא"ב אם לא החזיר מרצונו אין כופין איכא למיחש שמא ימנע דבמניעתו הוא מרויח שהרי אין כופין אא"א כופין מאי ירויח במניעתו הא יכפוהו ב"ד ויוציאו ממנו ע"כ שלא בטובתו הא ודאי ליתא דוודאי פעמים הרבה אין יכולת ביד ב"ד לשבר מתלעות עול. וכן מוכח מההוא דגזל אפדנ' דתורי מחברי' דמייתי התוס' בדבור זה. ימשנ' שלימה שנינו כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה אלא ודאי הדבר ברור כשמש דאף אי אמרי' דייאוש קני וסתם גזלה הוי ייאוש היינו לענין שלא להחזיר אותו הדבר בעין אבל דמיו מחוייב לשלם וממילא ה"ה בחוב דלא נסתלק' מעליו מצות פריעת החוב בשום אופן ייאוש בעולם בין היכא דאמר ווי לחסרון כיס או שאר מיני הוכחות שבעולם ואף שראוי להתייאש ובלסטים נמי אם החזירו החפץ ליד א' וא"ל קבל זה לשם פלוני שגזלתיו ממנו פשיטא ופשיטא שזכה בו הנגזל ואין צרך לפנים. ומש"כ מוהרי"ק לחלק בין ייאוש לייאוש דבחוב כיון דכל אשראי ספק אתי ולפעמים המלו' סובר שהלו' עני או אלם ואין דעתו לפורעו ואינו כך אבל בדבר שסתמא הוי ייאוש וא"צ גילוי דעת הבעלים פשייטא דמהני ביה ייאוש. מהאי דהגוזל בתרא הוי תיובתי' דהא קי"ל כעולא דאמר מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה ייאוש קנו ופירש רש"י במתני' דאם נתייאשו היינו דאמר ווי לחסרון כיס והא הכא דבסתם לא הוי ייאוש וע"כ צריך גילוי דעת ובודאי כל גזילה מסופקת יותר אם תבא אם לא וגם הגזלן אלם הוא ואע"ג דס"ל דבסתמא לא הוי ייאוש מ"מ מהני גילוי דעת ואמירת ווי לחסייון כיס ואף דאיכא למיתלי הא דאמר ווי לחסרון כיס היינו משום דאיכא הנך אמתלאי דספק אתא והגזלן אלם ואפ"ה מהני וא"ל דהוא הכותנת כיון דבאמת איכא ריעותא שהגזלן אלם הוא באמת לכך מהני ווי לח"כ. הא לאו מלתא היא דהא חזינן דהאי ריעותא לא מהני לעשותו ייאוש מאיליו דהא למ"ד מסתמא לא הוי ייאוש קיימי' ואם כן קשיא במכ"ש לפ"ד מוהרי"ק ז"ל דהשתא ומה התם דלא היה כ"כ צדדים לומר ווי לח"כ שסתם מלוה משלם הוא אפ"ה תלינן אמירא ווי לח"כ באמתלאה כ"ש הכא דהמתלאות לפניו ודין הוא דלא תועיל אמירת ווי לח"כ וזו היא ודאי קושי' עצומה כלפי' סנאי' דמהרי"ק ז"ל. וע"ק דהא בזוכ' בזכי' גמורה בייאוש ושינוי רשות אמרי' בגמרא אם בא להחזיר מחזיר לבעלים הראשונים דמדת חסידות הוא להחזיר לבעלי' הראשונים הגע עצמך הרי שהחזיר ליד א' שיחזירהו לבעלים הראשונים האמור נאמר שיזכה בו הלה זה ודאי לא עלה על הדעת ומה לי עכו"ם או ישראל בענין זה ובוודאי בלא"ה קשה נמי כיון שהדוכסים לא ניכתה אותן החמשת אלפים אלא על דרך פרעון החוב ולא בתורת הפקר ומתנ' מאיזה טעם יזכו האחרים שלא הלוו להאדון כלום בפרעון זה. ובהכי אזדא ליה כל מ"ש מוהרי"ק ז"ל לעיל והאריך להביא ההיא פלוגתא דר"י ור"מ בנותן ממון לחבירו שיפרענו לעכו"ם ושכחם והטור הביאו ססי' קפ"ג ופלפל הרב ז"ל אי שייך למימר אדעתא דדוכוס לחוד אפקרינהו ע"כ כל התשו' ואחרי נשיקת עפרות זהב לו אני בעניי לא באתי לידי מדה זו דמה ענין אדעתא דדוכוס בענין ההלואה שהלווה וודאי דכל מלוה מלוה ע"ד שיעשה בו הלו' כל מה שירצה ואם לאח"כ נתייאשו וזכה בהם הדוכוס לפ"ד פשיטא דהלוקח מן הדוכוס זכה לפי דעתו ואי דמיא הך פלוגתא דרבינו אפרים ור"מ לסיפ' דמילתא דמיא ר"ל להחזרה שהחזיר' הדוכסת ופרע' החמשת אלפים בשביל חוב בעלה דודאי בתורת חוב פרעה ולא בתורת מתנה והפקר וא"כ לא מבעי' לר"מ דצריכין לתת ליחידים חלקם כמאז בשעת הלואה דאדעת' דהכי פרעי' וניכתה המס אלא אפי' ר"א ורי"ק מודים בזה שהרי היחידים עומדים וצווחים ורוצים את שלהם ובמה יזכו הקהל בממון היחידים תכף כשפרעה הדוכסית זכו הקהל לצורך היחידים והו"ל הקהל כשלוחי היחידים דישראל נעשה שליח לישראל חברו לקבל מעותיו מן העכו"ם וזהו פשוט והדר הוה ליה אף לפ"ד כישראל שרצ' להתחסד ולהחזיר אחר ייאוש ושינוי רשות והחזירו ע"י שליח וא"ל זכה בו לפלוני דזכה ובודאי אין סברא כלל לחלק משום דלא אמרה הדוכסים זכו בו לה חידים שהרי כל הלשונות כשרות ושוות בפרעון כדאיתא בר"ס קכ"ה לבר מהחזיר שפקפקו בו ואין כאן מקום להאריך באופן דהנך מילי דמוהרי"ק ז"ל מרפסן איגרי ועוד קשיא לי קושיא עצומ' בראיה אחרונה שהביא מוהרי"ק ז"ל מהסמ"ג שכתב בהל' מקח וממכר דף נ"ח ע"ד דהא דאיצטריך למעוטי שטרות מאונא' היינו במוצי' שטרות לאחר יאוש שזכה בהן המוצאן וחזר ומכרן לבעלים הראשונים דהמכיר' היא דאורייתא כיון שהשטר נכתב על שמו וכ' עליו הרב ז"ל וז"ל והרי לך בהדיא דמהני ייאוש לענין חובות עכ"ל ואשתומם על המראה פה קדוש יאמר דבר כזה דמה ענין ייאוש השטרות לייאוש החוב לעולם אימא לך דייאוש בחוב לא מהני מהטעמים שכתבנו למעלה אבל בשטרות האבודי' ממנו ונתייאש מן השטרות ומצאם אחר אחר ייאוש פשיטא דזכה בהן המוצאן שהרי בהיתירא באו לידו ואף על גב דאינו יכול לגבות בהם מכל מקום הרי הם שלו ויכול לעשות בהם מה שירצה לצור ע"פ צלוחיתו וכיוצא והמלו' לקחם ממנו לראי' ולטרוף מלקוחות. ולא די שאין לי ז"ל ראיה מכאן אדרבא מכאן מוכח בהדיא דאדרבא ייאוש לא מהני כלל וכלל בחוב לפ"ד דמיירי שנתייאש מן החוב דודאי יקרא לאו ברשיעי עסיק שרוצה לגבות מה שאינו שלו ואי כדבריו דמיירי שנתייאש גם מהחוב ולכך זכה המוצ' בהשטרות וא"כ למאי קנו להו המלו' לגבות בהם ולטרוף ממשעבדי הא אינו יכול לגבות בהן כלל מן הדין כיון שנתייאש מהחוב א"ו אף דנתייאש לא מהני אלא לענין השטרות ולא לענין החוב ודוק היטב וא"כ דברי מוהרי"ק קשים להולמם ואם כי צעיר אנכי לימים ולא בינת אדם לי נ"ל שאין לעשות מעשה כדברי מוהרי"ק הללו וגם הרב רמ"א ז"ל אחר בקשת המחילה מעצמותיו הקדושים לא כוון יפה בהביאו דברי מוהרי"ק הללו להלכה בסי' רס"ב ס"ה ומהתימא על האחרונים ז"ל שלא הרגישו בזה ובודאי מקום הניחו לי מן השמים. ס"ד דברי הר"ב ט"ז קיימין לענין הלכה ולא מטעמיה עכ"ה):
(שם) ואין צריכין לשלם חלק כו' משמע דאם לא התייאשו ודאי צריכין לתת להם חלק וקשה הא בתר פסק' דהשת' אזלי' דהא כתב הרשב"א בתשו' סימן תשע"ז נשאל זה עשרה שנים קיימו הקהל עליהם חוב ועכשיו יש עליהם לשלם ונשתנ' הפיסוק בנתים מקצתן אומרים שיש לפרוע עכשיו לפי פסק הראשון ומקצתן אומרים לפי פסק של עכשיו. והשיב מנהג ידוע כמו בארצות הללו שלעולם הולכין אחר הפיסוק דהשתא הלכך הכל הולך אחר המנהג אבל ודאי מן הדין הולכין אחר פיסוק הראשון כמו שהיו חייבים חוב בעלמא כו' אך בשעת שזקפוהו אפילו היה עשיר והעני יפרע אפילו מגלימ' דעל כתפי' עכ"ל וא"כ ה"נ דניזל בתר השתא ואין ליחידים כלום אפי' לא נתייאשו ונ"ל דודאי אם היו היחידים עדיין בכלל נותני מס אלא שנשתנ' השומ' היו נחשבים אחר השומ' דהשתא כההיא דרשב"א דמנהג כן אבל בנדון דמהרי"ק שירדו היחידים מנכסיהם ואינם בכלל נתינ' ושומא כלל בזה אין שייך מנהג אלא שבקינן על הדין ועל כן היחידים נטלו [נוטלין] כפי מה שהיו נותנים להלו' (אפילו) [אם] לא נתייאשו. ומזה למדתי במעשה שהי' שפרעו כל הקהל שומא שלהם כל א' מה שמגיע עליו וכדי למלאות הגבייה הוכרחו אותם שכבר נתנו מס שלהן ליתן עוד איזה סך נוסף על מה שנתנו כבר והינו בשביל איזה עניים שלא נתנו ואח"כ העשירו העניים ומוכרחים לפרוע מה שלא נתנו תחלה אותו הפרעון יהיה לאנשי הקהל כפי השומ' של עכשיו וה"ה ליחיד שבא ליטול חלקו מאותו פרעון נוטל ג"כ כפי השומ' של עכשיו וכבר ראיתי מי שטעה בזה לומר שיטול כפי השומ' שנתן אז דלא כן הוא מצד המנהג שזכר הרשב"א ואין זה ענין לההוא דמהרי"ק שזכרנו אבל באמת דברי מהרי"ק צ"ע כמ"ש:
סעיף ו' ומי שמחל לו השר כו'] צריך ביאור להבין מהבין פסק זה לאדם בטל שקודם לזה אמרינן בתוס' שותפין שמחלו להם המכס מחלו לאמצע ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחל לו והקשה רבינו שמחה מאי קמ"ל רישא ותירץ דמיירי שביקש א' מהם למחול לו מה שמחלו מחלו לאמצע כאלו הי' שליחם ואם אמרו משום פלוני מחלנו פי' שמעצמם אמרו כן בלא שום פיוס שלא בקשו על כך מחלו לו וכתב מהר"ם שיש לדחות דברישא איירי שבקש א' מהם למחול בסתם אע"פ שלא היה שם מי שביקע אלא הוא מחלו לאמצע כיון שמחלו בסתם אבל אם פירשו שמחלו בשביל פלוני אפי' הוא ע"י בקשתו מחל לו ע"כ באשר"י פ' בתרא דב"ק וכתב המרדכי עוד בשם מהר"ם דאם כבר פשרו הקהל עם השר ושוב ביקש א' לפטור מחלקו הציל לעצמו ופטור אבל אם קודם הפשרה ביקש אחד מהם מהשר לפטרו חייב דלאו כל כמיניה להקל על עצמו ולהכביד על אחרים אמנם אם השר מעצמו אמר פלוני לא יתן מס אלא פלוני ופלוני יתנו אותו פטור ואע"ג דהרגילו לתת ביחד כו' ואח"כ כתב דרך אחר שכל שהם שותפי' לגמרי יכול להיות אפי' אמר המלך מעצמו פלוני לא יתן כלום אעפ"כ חייב נמצא בהא פליגי ר' שמחה ס"ל אפי' אם אנו רואים שמנכה המלך מן הסכום הגבייה משום פלוני מ"מ אמרי' שאותו פלוני הוא שליח לכולם כיון שנעשה ע"י בקשתו משא"כ אם אמר המלך מעצמו כן ומהר"ם ס"ל דכל שרואין שמנכה ודאי לא אחל אלא לו אפי' אם נעשה דרך בקשה והיינו אם הזכיר בבקשה שמחל לו וכל שעשה קודם הפשרה של מלך עם הקהל אין אנו יכולים לידע אם מנכה בשביל חלקו או לא דאמרי' מסתמא מכביד על אחרים ולאו כל כמיניה להשתדל עליו ולהכביד על אחרי' רק שאם אומר השר מעצמו שפטרו בזה כ' מהר"ם ב' לשונו' ל' ראשון לפטור ואחרון לחיוב והביאו רמ"א דברי רבינו שמחה ואח"כ דעת מהר"ם בשם י"א וכפי ל' אחרון ורש"ל פסק כמהר"ם וכלישנא קמא דכל שיש פסידא יכול שותף לחלוק שלא מדעת חבירו כדלקמן סי' קפ"א וכ"ש כאן שהמלך חילק אותם קודם הפשרה וכנלע"ד דלישנא קמא עיקר דהא באדם בטל בסעיף שלפני זה פסק נ"י שקודם הקביעות של מס יכול לפטור המלך אותו וכן בשכחו אותו כ' רשב"ס דפטור ולא אמרינן לאו כל כמיניה להקל על עצמו ולהכביד על אחרים אלא ע"כ דס"ל בלישנא קמא דמהר"ם שאמיר' מעצמו בפי' מהני קודם קביעת המס ובסמ"ע סקל"ז כתב ליישב דין זה דאדם בטל שזכר המחבר עם דעת י"א ותמוה הוא דהא בפוטרו מתחלה מעצמו אין חילוק בין אדם בטל או שכחוהו להך דהכא ומ"ש התם דמהני טפי מהכא אלא כמ"ש: