ט"ז על חושן משפט עא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ט"ז על שולחן ערוך חושן משפט עא |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

(סעיף א' בש"ע) ה"ז נוטל בלא שבועה טעם הסמ"ע בזה נ"ל דאינו מספיק ונלע"ד הטעם דהמלוה יש לו על הלוה ב' תביעות האחת בשטר וצריך לשלם לו והב' בעל פה ויתחייב לו שבועה ויכול המלוה לומר בטלתי נגדך התביעה א' ונשאר הב' מה שא"כ בנאמנות לוה למלוה דאין שייך כו' שיהיה ע"פ שבועה דשבועה מאן דכר סחיה והוי כאלו אומר לו נתתי לך נאמנות ע"מ שתעשה לי דבר פ' שלח נזכר מעולם דודאי אין יכול לו' כן וכ"ת ה"נ יש ב' דינין ללוה על המלוה הא' שישבע הלוה ויפטר כיון שהוא בע"פ והשנית להפוך על המלוה ויטול ויכול הלוה לו' בטלתי הא' דהיינו ההיפוך ונשאר הב' זה אינו דהא מאמין לו בין שיטעון הלוה פרעתי כולו בין שאומר פרעתי מקצתו וכשם שפרעתי מקצתו אין ללוה על המלוה רק דין א' דהא במודה במקצת חייב שבועה דאוריית' ואין שם היפוך ה"נ פרעתי כלו דהא בחד ענינא האמינו בהנך תרי גוונא (א"ה אין להקשות דאכתי נימא איפכא שפטרו מדין היפוך אבל ישבע הלוה כיון שכבר הקישו למודה מקצת והתם אין לפרשו על שבועת הלוה ה"נ דכוותיה ועוד דעיקר הנאמנות הוא שיהא המלוה נאמן בשבוע' אי בלא שבועה וזה פשוט אבל עיקר טעמו של הרב אינו ברור בעיני ודברי הש"ך דחוקים יותר שכתב דאנן סהדי שלא פרעו דהאיך יפרענו ויאמינו למלוה ותלמוד ערוך בר"פ המפקיד דאורחי' דלוה להימניה למלוה דמקיים ביה קרא דכתיב תומת ישרים תנחם והנראה בעיני הוא דסתם נאמנות בלא שבועה משמע אם לא במקום שיש הוכחה ובמלוה המאמין ללוה בשטר אי ס"ד דלגמרי הימניה ל"ל למיכתב שטר כלל ילונו בינו לבין עצמו וא"ל דלטובת הלוה לחוד נכתב השטר דהלוה מתיירא שלא ישביענו ולכך לא רצה ללות עד שיאמינהו דהא בלא הלואה כלל נמי אפשר לי' לאשבועי' בעלול' ועוד דשטרא גבי לוה ה"ל לאישתכוחי דיכתוב ליה מלוה ללוה וא"ל דהשתא נמי ילונו בעדים דהמלוה בשטר ה"ז משובח אפילו לענין שבועה בעלמא ודוק עכ"ה):

(ע"ש) אבל אם הביא עדים שפרעו משמע אבל נגד עד אחד מהני הנאמנות סתם כ' בסמ"ע שהקשה לו מת' הרא"ש כלל ס"ח סעיף י"ז בשטר שיש בו נאמנות סתם דהמלוה צריך שבועה נגד עד א' ואני אומר כבוד הרב במקומו מוכח וכאן לא הקשה כלום דעדיפא מזה ה"ל לאקשויי דשם בתשובה מבואר אפילו בנאמנות מפורש צריך שבועה דהא כתב שם נאמנות גמורה ובאמת ל"ק מידי דהעד אחד העיד שם ששמע בבית הקצבים שהודה מלוה ללוה ששטרו פרוע וע"ז לא מהני אפי' נאמנות מפורש דהודאה מלתא אחריתא הוא ואין זה בכלל נאמנות כמ"ש המחבר בסי"ג ע"כ פסק הרא"ש דצריך ושבועה כנלע"ד פשוט:

(ע"ש) אפי' היה ללוה מגו א"ל ממה שאמר בסמוך ודוקא דאיכא עדים בו המגו מבטל נאמנות דשאני הכא שיש נאמנות מפור' כשני עדים אמרי' דהוי כב' עדים דלא להני מגו כמו בכל מגו במקום עדים:

(ס"ב) הא דמהני נאמנות נ"ל פשוט דאין חילוק בין נאמנות סתם לנאמנות מפורש כשני עדים דבכהאי גוונא בין משתעבד אחר ההלואה וכן משמע מבואר למעיין בסה"ת שער י"ג ושער כ"ו דאשעת הלואה קאי וכן משמע שם בב"י:

(סעיף ה') קלה וחמורה וגלגול לעולם כתב הסמ"ע דתיבת לעולם א"צ דמדהמני כב' עדים ידעינן שפטור בלא שבועה חלה וממורה וגלגול ומדחזר וכתבו ש"מ דאפילו אחר הפרעון יהיה פטור ומש"ה לא הזכיר הטור תיבת לעולם וקשה לי דאם כן אף תיבת קלה וחמורה אין בו צורך דמאחר שכבר כתוב בו נאמנות אפילו התם נפטר מגלגול שבועה וכמ"ש ר"ס זה אפילו במלוה ע"פ אלא נלע"ד דהאי תיבת לעולם הוא העיקר דייתור דשלא בשבועה קלה וחמורה אין ממנו הוכחה דאף שהוא ממילא א"א שכתבו משום ב"ד טועין וכההיא דהמוכר את הבית דף ס"ט דכתבי' דקנין כו' ואע"ג דכי לא כתב ליה נמי קנה אפ"ה שופרא דשטרא הוא וברמב"ם כתב משום ב"ד טועין ובתשו' רשב"ם סי' א' ב' יליף מההיא גמרא דלא מהני יתור לשון בשטר שאפשר שכתבו משום יפוי שטר ע"כ אין כאן הוכחה משום יתור לשון רק מחמת לשון לעולם וכמ"ש בסה"ת שער כ"ו ושער י"ד סי' ב' וכמ"ש המחבר גם בסוף תיבת לעולם וראיתי בטור א' שהגיה רב המובהק גם בסוף תיבת לעולם וכנלע"ד.

(סעיף ט') הדין עם הלוה דלא מהני סטראי נגד עדים ה"נ נגד כת"י והטור בשם הרא"ש סיים אא"כ האמינו עליו כב' עדים ולא נתכוין בזה דאלו האמינו כב' עדים דאין מועיל כת"י דודאי מועיל כמשמעות סי' זה סעיף ד'. אלא דהרא"ש נתכוין בזה להוכיח שלא נאמר דאין כח בהודאה לסתור הנאמנות ע"כ כתב דאינו מועיל נגד עדים אלא א"כ פי' כבי תרי ובהודא' אפי' מסתמ' נקרא עדים ואין כח בשום נאמנות לסתור ההודאה וכ"כ מוחז"ל ודלא כסמ"ע שכתב מכח זה לחלק בין כת"י זה לכת"י דסעיף ד' בחילוק דחוק:

(סעיף י"ד) כי אם מפני שהיו רואין הב"י הקשה מסי' ס"א בשם הרא"ש דמה שמנהג לכתוב הוה כאלו נכתב בפי' ותי' דהכא אין מנהג פשוט לכתוב בכל העיר כן וק"ל שהרי כתב הטור כמו שרגילין לכתוב בכל השטרות ונלפע"ד דכאן מיירי שלענין נאמנות היו צריכין להתנות בפ' דוקא אלא שאר דברים היו כותבין מעצמן לשופרי דשטרי אלא דהעדים טעו וסברו שגם זו הוא כשאר שופרי וא"צ דעת הלוה

סעיף ט"ו) ונ"ל דוקא שאומר ע' מ"ש לעיל סי' זה סעיף ג':

(סעיף י"ז) אא"כ פי' שפטרו ממנו ומיורשיו הסמ"ע כתב דאין זו מהני אלא אם טוענים יורשי הלוה שמא אבינו פרע לך אבל אם טוענין אנו פרענו לך לא מהני אפי' פי' כן בהדיא שיהא גם על זה נאמן אפשר דאין לו כח לגרוע כח בניו בזה וכן אם האמין לוה למלוה וליורשיו עליו ולא מהני רק לפטור יורשי המלוה משבועה דלא פקדנו אבא שהחוב פרוע אבל אם יאמר לוה פרעתי לכם לא מועיל הנאמנות לפטור משבועה ע"כ ודבריו ותמוהין מאד בעיני דמ"ש בסוף בנאמנות לוה ליורשי המלוה דלא מהני אם אמר פרעתי לכם דבסי' ק"ח סעיף י"ז מביא ב"י דברי סה"ת שער י"ד אם האמין לוה למלוה וליורשיו על עצמו דאיכ' מ"ד דלא מהני אלא שלא יטעון ליתמי פרעתי לכם אבל אם יטעון פרעתי לאביכם לא מהני והוא חולק עליהם וטעמ' דאותו מ"ד נ"ל דלא נתן לוה למלוה ויורשיו נאמנות אלא במידי שלא יכול להעיז נגד פני הפורע ובוודאי לא יכפור לו היורש אם מקבל ממנו המעות משא"כ אם יאמר פרעתי לאביכם דודאי מעיז היורש לומר לא פרעתי בזה לא נתן לו נאמנות ובעה"ת עצמו ס"ל דהלוה האמינו ליורש בכל גווני הרי לפניך דעכ"פ יותר פשוט דמהני הנאמנות בטוען פרעתי ליורש של מלוה מטענת פרעתי למלוה שלא כדעת הסמ"ע ולפי מסקנת סה"ת מהני הנאמנות בכל גווני ה"ה נמי הכא מהני הנאמנות שנתן לוה למלוה וליורשיו על הלוה ויורשיו בכל ענין ולפי זה נ"ל דלא הזכיר הטור בא"ע סי' צ"ח מטענה יורשי הבעל שהוא במקום הלוה של האשה אם אומרים אנו פרענו דזה פשיט' דאינו מהני מק"ו כיון שטענת אבינו פרע לא מהני במ"ש. אך קשה דבא"ע סי' צ"ח מסיק הטור דאין פטור מועיל גבי יורשים רק בקנין והיינו כאבא שאול פ' הכותב והכא פסק כסתם מתנה דהתם דפליגי על אבא שאול ורמ"א פסק שם שנ"ל להורות שאין הטור בפי' מועיל לגבי יורשים ועליו ג"כ תימ' דלא כ' כאן כלום על דברי הש"ע:

(סעיף י"ח) שיש בו נאמנות סתם פי' על הלוה ועל יורשיו דקראו סתם כיון דלא האמין נמי יורשי המלוה עליו דאם לא כן לא היו יכולים היורשים לגבות אפי' בשבוע' דאין אדם מורי' שבוע' לבניו כמ"ש סי' ק"ח וכן כ' הסמ"ע:

(סכ"א) מלוה שהאמין ללוה קשה דלמא לא האמין לו אלא בפניו שלא יעיז נגדו כמ"ש בסעיף כ' וי"ל דא"כ היה מקלקל יותר ללוה ממה שמועיל בנאמנות שנתן לו כי הלוה יפרע לו ולא יקח השטר שיסמוך על הנאמנות ואחר מיתת המלוה יצטרך לפרוע שנית ליורש המלוה וזה היורש א"א להנצל ממנו דעכ"פ ימות המלוה משא"כ בסימן כ' בנאמנות המלוה שאין חשש בזה ויש עכ"פ תועלת [דנהי] שלא מהני שלא בפניו מ"מ מהני כשיתבענו ללוה עצמו:

(ע"ש משלם המקצת שהודה בו) וכ' המגיד משנה שאין כאן ש"ד שהרי האמינו והך היסת חייב בין בכופר הכל בין במודה במקצת ותמי' לרבים ע"ז למה תהא האמנה זו עדיפא מתביע' בע"פ דהא הנאמנות אינו עושה רק שיהא השטר בטל אבל לא האמינו לפטרו משבועה דאוריית' במודה מקצת ובספר ב"ח תירץ דטעמא דש"ד במודה מקצת משום דאין אדם מעיז פניו בבע"ח כדאית' ריש בבא מציע' והכא שהאמינו מעיז ומעיז והלכך אפי' מודה מקצת נאמן בהיסת במגו בעי כפר כו' והוא תמוה דא"כ היסת נמי לא ליבעי כדאי' בפ' הדיינים דף מ"ב אבל בבנו מעיז ומעיז הילכך משיב אבידה הוא ומשיב אבידה פטור אפילו מהיסת:
(א"ה אין הנדון דומה לראי' דשאני במוצא מציא' ממש מפני תיקון העולם וכן בבנו משום דמעיז אם אתה מצריכו שבועה לא יודה לו אף במקצת וה"ל כמשיב אבידה לרש"י או משום מגו לדברי התוס' ז"ל ולעולם לא מיפטר אלא משבועה המתחדשת לו מחמת הודאתו במקצת אבל שיפטר מכח הודאתו במקצת מן אותה השבועה שהיה חייב בכופר בכל זה לא עלה על הדעת דבהדיא אמרי' רפ"ק דב"מ אי ס"ד בשתים חייב בג' היכי פטר ליה ר"ע האי איערומי קא מערים וכו' אימא ג' כי היכי דאיהוי כמשיב אבידה ומיפטר עכ"ה) ולפע"ד נראה כיון דבכלל הנאמנות של הלוה הוא בין שיאמר פרעתי כולו יבין פרעתו מקצתו דסתם נאמנות הוא כן כמ"ש סי' פ"ד ס"ה וכי האי דבטוען כרעתי כולו דעתי שישבע היסת ה"נ במקצת דהא בחדא מחתא מחתינהו ושוה הנאמנות בתרווייהו ואף על גב שכתב הטור והוה כתביע' בע"פ מ"מ לאו לגמרי אלא לענין שאין הנאמנות פוטר משבועה (א"ה לעד"נ טעם נכון משניהם דאם אתה מחייבו ש"ד ממילא אינו יכול להפכ' על שכנגדו אם לא ירצה לישבע וע"כ ישלם בלא שבועת המלוה ונמצא הנאמנות מגרע כחו לענין זה דאלו אין לו נאמנות אין המלוה נוטל בלא שבועה ועכשיו שיש לו נאמנות יצטרך לשלם בלא שבועת המלוה ולומר דתהא הבריר' ביד הלוה אם לישבע ש"ד ולהיפטר או להשביע את המלוה אם רוצה לשלם ודאי לא מילתא היא דהא בהא תליא ודו"ק עכ"ה):

(סעיף כ"ב) אא"כ הביא עדים הקשה הסמ"ע כי איכא עדים מחי הוה לימא לא האמנתיך רק בפני שלא תעיז נגדי ותי' בדיחוקא ובאמת לא קשה מידי דע"כ האמין מלוה ללוה אפי' נגד יורשי המלוה דאל"כ הי' מקלקל לו כמו שכתבתי סעיף כ"א:

(סעיף כ"ג) והאמין למוצי' השטר בטור סי' ע"ז בסופו הביא ב' בשם רשב"א ורמ"א באותו הסי' בהג"ה סעיף י' דשנים בשטר יכול כל אחד מהם לגבות כל החוב ולא הוצרך נאמנות שאני התם דהלוה מודה דאינו פרוע רק שאומר שאתה אינך בעל דברים דידי רק על החצי בזה פסק שם שחייב לשלם כולו אבל אם טען שם פרעתי ה"נ דצריך נאמנות כמו כאן:

(ע"ש) ואם היו שותפים בחוב הקשה הסמ"ע מאי שנא דנקיט שותפין ותי' דאם היו שותפים מקרי פרעון הלוה לא' מהן ברשות ועל כן פטור הלוה ויורדים לנכסי המקבל אבל באינם שותפים צריך הלוה לשלם והוא יבקש מהמקבל מה שנתן לזה ונ"מ אם נכסי הלוה עידית ונכסי המקבל זבורית ותמוהין דבריו למה יהא כל כמיניה דזה המודה לגרום היזק לחבירו המלוה שיקבל פרעון זיבורית מה לי הפסד גדול מה לי קטן ונלע"ד דודאי אין לו כח להזיקו כלל אפי' בזה והא דנקט שותפין אין כאן קושיא לגמרי דנקט הפוכא דרישא דברישא לא מחייב אלא לא' מהם ועל כן לא איכפת לן במה שאמר שפרע לחבירו משא"כ בסיפא דשותפין הן ונתחייב לכל א' החצי הוי הדין באופן אחר דהודאת הא' פוטרת את הלוה מן החצי וחייב לפרוע החצי ואין שותף המוציא יכול לומר תן לי הכל ואני אדון בזה עם שותפי ובחנם טרח בסמ"ע בזה והוציא דין חדש מתוך תי' שלו ונלע"ד אינו נכון:

(מדברי הטור) בא"ע סי' ע"ה בסופו שכ' שאל' לא"א הרא"ש ז"ל כי ראובן שטוען קודם הנשואין כו' נלמד דין אחד דאם התנה לוה עם המלוה שלא יהיה לו נאמנות ואח"כ בשעת הקנין הקנה לו סתמא והוא במקום שמסתמא כותבין נאמנים שהדין עם הלוה ואין למלוה נאמנות:

(בשם מהרש"ק בטור) עא"ע נאמנים העדים לומר ע"ז חתמנו וכו' ואפי' כ"י יוצא ממקום אחר וכמ"ש הטור סימן מ"ג ס"ח ודלא כמו שכתב שם בשם רמב"ן והטור בשם ר"י והרא"ש ואם כן צ"ע למה כתב כאן בשם בעה"ת בסתם כאלו אין חולק בזה ויש ליישב:

(בב"י ד"ה) ומ"ש שאם העדים בפנינו ומעידים וכו' עד לכתוב כן בכל השטרות וכו' ולא דק דהא הטור כתב במה שרגילין הסופרים לכתוב בכל השטרות כו':

(בא"ה) עד כשאין כאן עדים שיעידו כו' ולא דק דהרי הרא"ש כתב כל מי שמקנ' בסודר דעתו שיכתבו כמנהג המדינה כו' נראה דעל הסתם סומכין ועיין בשו"ת רבי בצלאל סימן כ"ה בזה:

(ע"ש לפיכך אפי' מת לוה וכו' עד וכן המלוה כשבא וכו') ולא ידעתי הרי רבינו בשם ר"ח והרא"ש כתבו דמעשים בכל יום דגובין בנאמנות מהיורשים בלא שבועה וכך יש להקשות על הטור א"ה דמסיק שם בשם ר"ח והרא"ש דקי"ל כאבא שאול דלא מהני נאמנות לגבי יורשים וצ"ע גם לקמן סי' ק"ח פסק דלא כר"ח אלא כרי"ף ורמב"ם ע"ש דלא כמ"ש בטא"ה וע' בתשובת הריטב"א בטא"ה ס"ס צ"ח ויתיישב לך קצת ודו"ק ע"ש בגי' הטור שם מה שכתבתי: