ט"ז על חושן משפט מט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(סעי' ז' בהג"ה דבריו סותרים זא"ז כו') כדי לבאר דבר זה ולתרץ קו' רמ"א נבאר הסוגיא בע"ה ויתבאר דאדרב' על רמ"א יש כאן תימה רבה שנינו בפ' ג"פ שני יוסף בן שמעון בעיר א' אין מוציאין שטר זע"ז ואמרי' בגמ' אלא הא דתניא כשם שהם מוציאין על אחר כך מוציאין זע"ז במאי קמפלגי תנא דידן עם תנא ברא תנא דידן ס"ל כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו זמנין דאזיל לספרא וסהדי וא"ל כתבו לי שטרא דבעי' למיזף מיוסף בן שמעון חבירו ובתר דכתבו וחתמו נקיט ליה וא"ל הב לי זוזי דאוזיפתך ותנא ברא ס"ל אין כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו ופי' רשב"ם מסתמ' שניהם היו במעמד באותו מקום שכתב וכיון דאינהו ידעו ולא קפדי זע"ז לא חיישי' לשום רמאות כיון דלא חיישי' לנפילה עכ"ל. וי"ל מ"ט דתנא ברא הא אכתי יש חשש שיאמר הנתבע אני הייתי המלוה ואתה הלוה ופרעתני והחזרתיו לך כמ"ש טעם זה רשב"ם והטור. ועל הטור ק' ל"ל להאריך בטעם זה והי"ל לתת טעם הנזכר בגמ' לתנא דידן דיכול הנתבע לומר אתה עשית עצמך לוה וכתבו לך שטר בלא מלוה וא"ל דהטור והרשב"ם באו לתת טעם אפי' בשטר שאין בו קנין וכ"פ הסמ"ע זה אינו דא"כ מ"ט דתנא ברא דמוציאין ומאי מהני אין כותבין ואם יש איזה טעם לתנא ברא דלא חייש לטעם רשב"ם והטור הי"ל לתלמודא לומר דבזה פליגי ולא היל"ל דיש ביניהן פלוגתא אם כותבים או לא. ונלע"ד דהכל ניחא דהטור קמ"ל בטעם שלו דאע"ג דס"ל כותבין ללוה בלא מלוה מ"מ זמנין דתרווייהו בפני עדים ואז יוכל המוציא לומר כיון שבאמת היית עמדי ולמה נתנו השטר לי ולא לך אע"כ שאני מלוה שלך באמת קמ"ל דאפ"ה יכול לומר אה"נ שהייתי עמך אלא דמעולם לא נתנו העדים לידך אלא לי נתנו אותו ואני החזרתי לך אחר הפרעון וזה דוקא לתנא דידן דס"ל דכותבין מן הדין ללוה לחוד אבל לתנא ברא דס"ל דאין כותבין ללוה לחוד בשום פנים מעולם לדידיה ודאי כל ששטר זה בידו הדין עמו והו' המלוה האמתי והטעם כיון דאין כותבין ללוה לחוד ע"כ היו שניהם אצל העדים ואין פטור לנתבע אלא מכח שא"ל אתה לוית ממני והחזרתיו לך והי"ל לנתבע ליזהר שלא להחזיר לו השטר שלם אלא קרוע בשלמא אם ס"ל כותבין ללוה לחוד לא קשה מידי דכשהחזיר השטר סמך עצמו על עיקר הדין שכותבין ללוה לחוד נמצא שאין על השטר דין שטר כלל רק חספא בעלמא ואע"פ שאירע עכשיו שהי' ג"כ המלוה אצל הלוה בפני עדים ומטעם זה הלוה לו מ"מ אפשר שהוא סמך על העדים שראו שהיו שניהם שם וחשב בדעת ושאם יצטרך אביא אותן עדים אבל אותו שלוה ממנו הוא לא הי' יודע מאותן העדים כי לא היו צריכין לו בעת ההיא שלקח המעות ומילתא דלא רמיא עליה לאו אדעתי' ע"כ לא יוכל לומר אח"כ שהוא המלו' ע"ז סמך עצמו שלא קרע השטר בשע' שפרע לו הלוה מאחר שא"צ עדים מצד הדין אלא דרך מקר' דהא לפי הדין א"צ לזה ע"כ סמך עצמו על עיקר הדין והחזיר לו השטר דלא עלת' על דעתו שיבואו עדים אח"כ ויעידו שהיו שניהם לפני העדים ומש"ה לא חשש כלל לדבר מלהזהר שלא להחזיר השטר שלם משא"כ בשאין כותבין ללו' לחוד אז בשעה שהחזיר את השטר ע"כ סמך עצמו כשירצה זה לתבוע יצטרך להשיב לו אני הלוה ולידי נתנו והחזרתיו לך ולמה לו כל זאת הא טפי הי"ל לקרוע השטר ממה שיצטרך אח"כ לבקש טענות דהא עכשיו הוא שטר מעליא כיון דאין כותבין ללוה לחוד וממילא מצד עיקר הדין היו באים שניהם ולא דרך מקרה כדלעיל א"כ הי"ל לקרוע אותו ומש"ה לתנא דידן אין מוציאין אפי' באם אירע שהיו שניהם לפני העדים והיינו הטעם של הטור שיאמר החזרתיו לך אלא שמתחלה היה סבור שלא יצטרך אפי' לטענה זו כדפרישית שיאמר אתה כתבת אותו בלא הלואה כלל ותנא ברא ס"ל דאין כותבין ללוה לחוד מש"ה מוציאין דאנן סהדי שהנתבע עכשיו הוא החייב דאל"כ הי"ל להחזיר אותו קרוע כדפי' וא"ל מנ"ל להטור ולרשב"ם דס"ל לתנא דידן אפי' באם אירע שהיו שניהם לפני העדים דאפ"ה אין מוציאין דלמא תנא דידן מודה בזה דא"כ לא היה לתלמוד לעשות מחלוקת בין תנא דידן לתנא ברא אם כותבין אם לאו היל"ל דכ"ע ס"ל כותבין אלא דתנא ברא איירי שהיו שניהם לפני העדים בשעת הכתיבה ותנא דידן איירי שכתבו לבדו אע"כ דאין חילוק בזה וזולת פי' זה בגמ' לפי' רשב"ם והטור לית נגר דלפרקניה בענין אחר ובזה נתיישב דברי הטור ע"פ הגמ' ודברי המחבר דדוקא בשטר בקנין תליא מלתא דהא עיקר הטעם בגמ' דס"ל אין מוציאין זע"ז משום דכותבין ללוה כו' וזה יסוד מונח במתני' דכותבין שטר ללוה וכו' הוא דוקא בשטר בקנין כמבואר בס"ס ל"ט ואי בקנין תליא מלתא לפ"ז תמהון גדול על רמ"א דקשיא לי' על המחבר ל"ל הקשה ארשב"ם והטור שפירשו במתני' הטעם דאין מוציאין משום הטעם שיאמר אני המלוה א"כ תקשה לך אתנא ברא דס"ל מוציאין זע"ז ותו דהא בגמ' עיקר הטעם דאין מוציאין משום דכותבין שטר וכו' והיינו בקנין דבלא קנין ס"ל גם לתנא דידן דמוציאין כמו לתנא ברא ביש קנין אפ"ה אמרו רשב"ם והטור משום שאומר אני המלוה וכמ"ש המחבר אלא העיקר הברור כמ"ש דשני הטעמי' תלויים זב"ז וא"ל ל"ל נקיט בגמ' טעם של רשב"ם והטור י"ל דבגמ' נקט עיקר הטעם דהא גם לדעת רשב"ם ע"כ נחית לטעם שבגמ' כמש"ל והרב רמ"א אגב חורפיה לא נתן לבו ליישב דברי הטור והרשב"ם והמחבר בזה ומ"ש ב"י בשם המ"מ נראה מבואר כמ"ש וא"ל ל"ל משני בגמ' תנא דידן איירי בקנין ותנא ברא בלא קנין הא ל"ק דהא אמר תנא ברא כשם שמוציאין על אח"כ מוציאין זע"ז משמע אפי' בקנין דהא מדמי אותם להדדי והכל ניחא בס"ד ואין כאן מחלוקת בין הטעמים כדכתב רמ"א הטעם הא' בשם י"א אלא כ"ע ס"ל תרווייהו טעמי:
(ע"ש י"א דאם הם מב' עיירות כו') בטור כתב דין זה בשם הר' ישעיה על הדין דהם מוציאין זע"ז ומדברי רמ"א כאן משמע שהי' גורס בטור וכתב הר' ישעיה וכו' אחר הדין של ולא אחר יכול להוציא כו' וכן שמעתי רבים מגיהים כן מפני שהוקשה להם מ"ש הטור שאל"כ אף אם יוסף בן שמעון כו' שזה קאי על החלוקה שהם לוו מאחר ול"נ דעיקר הגי' כמו שהוא לפנינו וגם ל' הר' ישעיה מורה כן שכ' מוציאין וכו' ל' רבים דהיינו זע"ז אבל אם אחר בא להוציא עליהם שייך ל' יחיד ונ"ל דמ"ש הטור אלמא וכו' שאל"כ וכו' הוא מדברי הר' ישעי' הוא דקאי אמתני' שאמר ב' יוסף בן שמעון בעיר א' אין מוציאין דמשמע דמתני' דוקא קמ"ל דמשני עיירות מוציאין וע"כ לו' שכתוב בו יוסף בן שמעון מעיר פ' לוה מיוסף בן שמעון מעיר פ' או לכל הפחות בחד עיר מהם סגי וקשה לו לר"י פשיטא דמהני זה מי גרע האי סי' משאר סימנים אלא על כרחך דמתני' קמ"ל אגב אורחי' דבכל מקום בעינן למיכתב שם העיר בשטר אפי' בשאר מלוה ולוה שאין עוד אחר כשמות שלהם מטעם שיש לחוש דילמא יש יוסף בן שמעון בעיר אחרת ויטעון הלוה שבכאן אני לא לויתי ממך אלא הפ' מעיר אחרת ששמו כשמי ומחשש זה נלמד עוד דגם שם עיר המלוה צריך לכתוב דשמא יש בעיר אחרת איש ששמו כשם מלוה שלו ויקח הלוה ממנו שובר ויפטור עצמו כאן ממלוה שלו והמשך דברי הרר"י כך הם במתני' משמע דוקא בעיר אחת אין מוציאין הא בב' עיירות מוציאין וק' פשיטא דמוציאין כל שנכתב שם העיר אלא צ"ל דדיוקא דמתני' קמ"ל דבכל מקום צריכין לכתוב שם העיר אפילו בעלמא והטעם שאל"כ אף וכו' אבל א"ל דהאי אלמא הוא ל' הטור שלמד מן הר' ישעיה דק' מה חידוש למד ממנו יותר ממתני' דגם כן מפור' בה בעיר אחת אין מוציאין הא בב' עיירות מוציאין וע"כ נראה דהאי אלמא הוא ל' הר"י וקאי אמתני' כדפרי' ועוד יש סברא דל' זה אינו מהטור דהטור אינו רגיל לכתוב לשון אלמא אלא משמע או יראה מדבריו אלא ע"כ דברי הר"י הם:
(סעיף ח' אבל אם הם משולשים כו') כ"כ הרמ"א וטעמו דבעל השטר אומר מהיות טוב א"ת רע כיון שראיתי ששלשתי בשטר זה היה לו להשליש גם בשובר ולכאורה קשה על הרמ"ה מההיא דבסמוך מלוה א' שהלוה לשני יוסף בן שמעון והיו משולשין וכו' ש"מ דמועיל כשהשובר אינו משולש וא"ל דהתם שאני דמונח בין הקרועים דבסוף פ"ק דב"מ מוכח דלא בעי' בין הקרועים אלא כשהוא ביד המלו' אבל ביד לוה לא בעינן כן ולק"מ דדוקא בלו' משני יוסף בן שמעון משולשין בשטרותיו ס"ל להרמ"ה דיש ריעותא אם אין שילוש גם בשובר כיון שידוע שיש לו שני מלוים שווים משא"כ כאן שהלוה שמו יוסף בן שמעון ואין לו אלא מלוה אחד פשיטא דאין צריך לשלש את השובר דמה איכפת ליה במה שהלוה המלוה עוד ליב"ש האחר דהא שני יב"ש מוציאין אפי' שט"ח על אחר וכ"ש שאותו יוסף בן שמעון שהשובר בידו מועיל ומש"ה אין כאן ריעותא אפילו להרמ"ה וזה פשוט. והטור הקשה על זה מה יועיל שישליש שטרות לגבי שובר כלום דהלוה יאמר אתה שנצרכת ראייה להוציא אתה מוכרח לפרש בהדיא אבל אני שאיני צריך רק להחזיק בשלי סגי אפילו בלשון מסופק דהמוציא מחבירו עליו הראיה. ועוד הקשה הטור מה צורך שילוש שטרו' כו' פי' אפילו את"ל דיכול לומר מהיות טוב אל תקרא רע והיה לך לשלש גם כן בשובר אכתי קשה מה צורך שישלש שטרות וכיון דאין בזה צורך יכול הלו' לומר לא ידעתי בזה ואפי' אם לפעמים רואה הלוה בשטר אפשר שלא הרגיש בשילוש דמילתא דלא רמיא עליה לאו אדעתיה והב"י הקשה על קושיא ראשונ' של הטור ממ"ש הטור אח"כ שמועיל שילוש שטרות לענין שובר נראה שרמז על מ"ש הטור בסעיף ט' בב' שטרות והיו משולשין כו' ואי מהא לא איריא דשם אין השילוש מועיל לענין שובר אלא דאם לא היה משולש לא הי' עליו שם שטר כלל ולא היה הלו' צריך לשובר דהא אחר אינו יכול להוציא שטר על יוסף ב"ש וכבר כתבנו בסימן מ"ב ס"ט [ס"ח] שראוי לקבוע הלכה כדעת הטור כאן דשובר שאינו משולש כשר ע"ש:
שוב ראיתי בספר משאת בנימין סימן צ"ה שכתב בגמרא מוכח כדברי הרמ"ה והטו' לא הרגיש בזה דהיינו כיון שמפ' אביי דמתני' דנמצא לא' ששטרו של יוסף ב"ש פריע דשניהם פרועים מיירו בשני יוסף ב"ש שהלוה לא' וגם ע"ז אמר בסיפא דמתני' כיצד יעשו ישלשו דהיינו שיש תקנה לשני יב"ש המלוים שאם יפרע לאחד מהם ויתן לו שובר ממילא יפסיד היוסף ב"ש השני שיפטור עצמו בשובר שקיבל ע"כ ישלשו השטר ונמצא שלא יהיה כלום בשובר שנכתב סתם וכדעת הרמ"ה ואני אומר שא"א לפ' כן דתקשה לך אם תעשה תקנה למלוה מה תעשה להעני הלוה שישלם לאחד מהן במקום שהשטרות משולשים והוא יקח שובר סתם ולא יהיה בו ממש לפ"ז מה אית לך למימר שהלוה חייב לשלש השובר מכח זה לא היה להם לתקן בזה אלא שיפסול השובר לחוד כיון שאתה בא לכופו שלא כדין מה לנו לעשות עוד תקנה נוספת בשילוש שטרות בשלמא בדברי הרמ"ה לק"מ דאיהו לא אמר דרך תקנ' שישלש המלוה השטר אלא אם אירע כך אז חייב גם הלוה לשלש השובר מכח מהיות טוב וגומר משא"כ אם תפרש המשנה כן דכיצד יעשו ישלשו כו' קאי ע"ז והיה זה דרך תקנה לשלש השטרות והוא ללא צורך:
(סעיף ט' ונמצא אצל המלוה השובר מקוים) עיין מ"ש סימן ס"ה סי"ח למה בעינן כאן שיהיה מקוים וגם השטרות מונחים בין שטרותיו הקרועים ושם לא בעינן רק חדא מנייהו ויש מתרצים דשאני הכא דאיכא ריעותא בשובר כיון דהשטר משולש והשובר אינו משולש וטעו בזה דהא אפי' להרמ"ה אין זה ריעותא כלל כמ"ש בסמוך בשמו וגם המעיין בספ"ק דב"מ יראה שא"א לומר כן ואין להאריך בזה ע' בסי' ס"ה סעי' י"ח:
(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה) ומיהו א"צ עדות כו' כ"כ הרא"ש ונ"י שם וכו' וראיות הב"י אינם מובנים למאי דפי' לאו אנא אלא אשה אחרת ששמה כשמי כו' דשמא הביאה ב' עדים ששמה כך והוא לא דק בצורתה שיהיה לו בה ט"ע להכירה פעם אחרת שהיא היא אבל בעה"ת פי' לאו אנא שמא אשה אחרת העלה שמה כשמי כו' ומזה מוכח שפיר דאי בעינן ב' עדים כשרים איך תוכל להעלות שם אחר כי העדים יודעים שהיא היא והאיך מצי למיהדר וע"ש ודוק:
(ע"ש כתב ר"י בפ' ג"פ וכו') עד עשוים כתקנה ומצאו וכו' ומ"מ לא הוי בהם טעות גמור כההיא דנפאתא דבסמוך ומ"ה לא כ' הרשב"א מטעם דבסמוך אלא מטעם שכותבים י' שטרות וכו' וכ"כ התוס' בשם ר"י בגיטין פ' התקבל:
(ע"ש היו ב' בעיר וכו') עד שם המקום פסול וכו' כן אמת לדעת ר"י וכן משמע בש"ג בשם ריא"ז שצריך דווקא לכתוב שם עיר הלוה מהאי דשמא וכו' ע"ש פ' ג"פ:
(בטור א"ע מחזקינן להו בההיא שמא לחובתו וכו') פסק כאביי דפ' ג"פ לחובתו דרב זביד לא פליג עלי' אלא לזכותו וק"ל ע"כ ממהרש"ק :