ט"ז על חושן משפט מו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(בהג"ה סעיף ד' קיימו בשנים לא הוי קיום) הסמ"ע כ' שאם השני עדים מכירים החתימות וכן אם הלוה מודה על כ"י לפניהם מהני הקיום תמוה מאוד הא דהא אי' בגמ' קיום שטרות בשלשה ועז"א רמב"ם בא' מה' דרכים מקיימין כמ"ש בסעיף ז' וא' מהם כשהעדים מכירים החתימות ותו דהא כתב ב"י בשם ריב"ש ז"ל דנתי לפני מורי הר"ן כו' שני עדים כותבין עדותן שמכירין החתימות אלא שצריך עוד ב"ד לקבל עדותן מתוך כתבן וחותמין ונתקיים השטר עכ"ל הרי דלא סגי בב' עדים אלא שיועיל עדותן בכתב וכמ"ש רמ"א בס"ז ומש"ה אם מעידין שנים בכתב שמכירין החתימות אלו הן שחתמו לפניהם הן שהודה הלוה לפניכם שזה חתימתו אם הב"ד הדנין ע"ז השטר מכירין החתימות של העדים שקיימו ודאי מהני דמה לי ב"ד אחר שאלו העדים המקיימים שולחין להם עדותן בכתב ומה לי ב"ד זה שדנין על זה השטר אבל אם הב"ד אין מכירין אלו החתימות של שנים שקיימו אלא שיש ב' עדים שמכירין אותן אין על זה דין שטר מקוים כיון דהראשונים שקיימו אין עליהם רק שם עדים ולא ב"ד הוי כעד מפי עד משא"כ באם נתקיים השטר בג' דאז די בכך שיהיו שני עדים שמכירים חתימות שני עדים מהם כיון שיש כאן כבר שם ב"ד ואולי גם כוונת הסמ"ע כן במ"ש דמהני קיום היינו אם הב"ד עצמן יכירו את חתימתן אבל לא הוי עליו שם שטר מקוים לענין שיעידו אחרים על חתימתן כמו דמהני בב"ד של שלשה כנלע"ד פשוט:
(סעיף ה' עומד וצווח וכו') באבן עזר סימן מ"ב הביא רמ"א דאם מצא כתוב בשטר פלוני קידש פלונית ואין עדים חתומים מקיימים דאין חוששין לקדושין ותמוה הוא דהא התוס' והטור והמחבר פסקו כאן דאפילו עומד וצווח אין צריך קיום אלא מדרבנן וכמ"ש ב"י כאן ואם כן התורה הוי כמקויים ואפילו לדעת הגהת מרדכי שמביא הסמ"ע דאם הבעל דין מכחיש החתימה צריך קיום מדאורייתא לא היה לו לרמ"א לסתום להקל דלא הוי קדושין אלא היה לו לפרש דוקא במכחיש וצ"ע לענין מעשה בפרט שמהרי"ק שורש ע"ד פסק דצריכ' גט וע' מ"ש סימן ק"י לענין קיום כתב ידו (א"ה זכורני כשהייתי בארץ תוגרמה ראיתי תשו' ארוכה לה"ה מוהר"י טייטצאק ומוהרשד"ם בא"ה סי' א' יע"ש כי כעת אין הס' בידי ע"כ):
(סעיף י"ד כתב סופר ועד א') הסמ"ע כתב ומכל מקום גובה מבני חורין תמוה הוא מאוד בעיני היאך יוציא ממון מן הלוה בע"א כשכופר מכח כתב הסופר הא משמע בפ' המגרש דף פ"ח דאינו מהני כלום ובב"י בשם רי"ו כתב וז"ל ומ"מ גבי מבני חורין כפי' הירו' שכתב עד א' בכתב ועד א' בע"פ עכ"ל נראה ברור דרומז במ"ש כפי' הירושלמי כו' לומר דלפעמי' מהני קיום עד א' לחוד דהיינו ע"פ הירושלמי הביאו הב"י בסי' נ"א דאמר שם עד א' בכתב וע"א בעל פה מהו שיצטרפו ופריך שם והא ע"א בכתב לאו כלום כלומר דהוי מפי כתבם בשלמא בשני עדים אמרינן בסי' כ"ח מפני תיקון עולם מהני חתימתן משא"כ בע"א ותי' דמיירי דיש עוד אחד בשטר רק שאינו מקוים ואז יש כח לאותו שהוא מקיים לחייב שבועה ואפי' להוציא ממון אם יש עוד ע"א בע"פ שמעיד כדבריו וכתב המ"מ הביאו הב"י בסי' נ"א דלא קי"ל כן אלא ע"א בכתב לחוד לשבוע' הוה כשני עדים לענין ממון ורי"ו היה תופס כפי' הירושלמי וע"כ כתב ומ"מ גובה מבני חורין כפי' הירושלמי כלו' אם הוא בענין הנזכר בירושלמי שיש עוד ע"א בע"פ אבל אם אין לו רק אותן הב' עדים בשטר והא' אינו מקוים לית דין ולית דיין שיהיה לו כח לגבות אם הלוה כופר. אחר זה נדפסו תשובת רמ"א וכתוב שם סי' ק"י שיש להקשות על רי"ו הנ"ל מפ' המגרש כמ"ש ותי' שם דרי"ו ס"ל דהא דלא מהני קיום כתב הסופר היינו אם אינו לפנינו אבל אם הוא לפנינו ומעיד על כתיבתו לא גרע משאר עד א' בע"פ עכ"ל ונ"ל תמוה מאוד אמאי עדיף אם הוא לפנינו ממה שאינו לפנינו ומכירין כתב ידו:
(סעיף ט"ו אם שני דייני הקיום כו') הסמ"ע כתב דלרבותא כתב הטור והמחבר בסי"ד הדיין ואחר עמו וגם מוחז"ל כתב דאין צריך אחר עמו לפי האמת וקשה טובא דהא בגמרא אי' ששמואל ס"ל עד ודיין מצטרפין ופי' הרא"ש דבעינן דוקא דיין ואחר עמו ולפי הנרא' מלשון הרא"ש דכתב והר"ר יונה כתב וכו' דהיינו דאתא לאפלוגי על מ"ש החלה דבעינן אחר עמו משום דהדיין אינו מעיד על מנה שבשטר וע"ז חולק הר"ר יונה וס"ל דדייני הקיום הוין כעדי השטר וממילא לה"ר יונה א"צ באמת לשמואל אחר עם הדיין אבל מלשון הטור שכ' וכ' הר' יונה כו' משמע דאין דעת הר"ר יונה לחלוק על מה שכ' תחלה. ונ"ל לפרש דעת רבינו דודאי הדיין בא להעיד על קיום השטר לא על חתימת' לחוד אלא דאינו נאמן באומרו שזהו כתב ידם שחתום על הקיום דלענין הכרת החתימ' אינו אלא כאחד המעיד על החתימ' של הדיין בשלמא עד המעיד על כ"י דקי"ל על מנה שבשטר מעיד אין שייך להקשות כן דאנן אמרי' דהמעיד על כ"י כאלו לא הזכיר השטר כלל אלא אומר בפי' אני מעיד על ההלוא' משא"כ בדיין המעיד על כתבו כזו של הקיום דבזה אין שייך לומר כאלו לא זכר הכתב אלא אומר אני קיימתי החתימות דאין קיום בלא כת' אלא ע"כ דעיקר מעלתו מצד הכתב של הקיו' ובזה אע"פ שיש לו מעל' דאחר שהקיום הוא אמת ה"ל כמעיד על מנה שבשטר מ"מ צריך אחר עמו שיאמר שהקיום שלו הוא אמת ובדברי הר"ר יונה דבסמוך שכ' סגי בהכי אם שני דיינים מעידים כל א' על כתב ידו דהתם כל א' מסייע לחבירו דכל א' שמעיד על כ"י הוה כאומר מכיר אני חתימת ב' עדים של השטר משא"כ בזה דאין קיום על חתימת העד הב' אלא ע"פ עדות הדיין שמעיד שזהו כ"י ובזה אינו נאמן כ"א באחר עמו כנלע"ד נכון:
(סעיף ט"ז אלא ששנים מן השוק מעידים על הדיין כו') בב"י כתוב בזה על הדיין ועל העד וכתב הסמ"ע דט"ס הוא והדין עמו דכיון דאינם מעידים רק על עד א' נא עדיף מאלו העיד בעצמו הדיין על חתימתו דלא הוי רק עד א' ולא עדיפים המעידים על הדיין מהדיין עצמו אלא דקאי ארישא שיש ע"א מעיד על חתימת ב' עדים ונמצא שיש כאן ב' עדים על כל א' וראיתי מפרשי' טעם הפסול בשני' מעידים על הדיין ועל העד מטעם דלא מצטרפי דלא עדיף מאלו העיד הא' עצמו על חתימתו ולא נ"ל כן דשאני העד עצמו דעל מנה שבשטר מעיד הוא ע"כ לא מצטרף עם הדיין ע"כ מטעם שכתבת דאין כאן שני עדות על שני העדים.
(סעיף י"ט ויש מי שמכשיר) נראה דלא קי"ל הכי דהא בסעיף כ' כ' רמ"א בזה לפסול מלבד מה שיש לעורר ע"ז מצד אחר:
(סל"ב ואין חוששין לב"ד כו') רשב"ם פי' שאין דרכן של ב"ד לחתום ע"ז ולא ידעתי מי הכניס לסמ"ע לפרש בזה דרך רחוק:
(סעיף ל"ג שמא הקיום הי' רחוק וכו') הקשה הסמ"ע אמאי לא אמר שמא הי' למעלה השטר ומחקו וכתב זה ונלע"ד לתרץ דא"כ אותן עדי' שישנן חתומים לפנינו על המחק הם בלא זיוף דאי ס"ד שזייף אותן דהיינו שהיו כבר על הנייר ומחקם וכתבם על המחק מה הרויח בזה דא"ל שעשה כן שלא יפסול השטר המזויף שעשה על המחק בשביל השטר על המחק ועדיו על הנייר או חשד אחר שלא ירגישו בזויף השטר א"כ כ"ש עכשיו שיהי' הכל על המחק שיחשדוהו כמו שעשה דאין השטר ועדיו על המחק פסול וחזקה שאין עדים עושין שלא כהוגן ומכח הוכחה זו ס"ד שיכולין לקיים מתוך הקיום קמ"ל דפסול מטעם אחר וא"ל גם לטעם האחר למה לו לגוז העליון הי' לו למחוק ולכתוב עליו מה שירצה י"ל דשמא הוא רוצה שיהי' השטר אמיתי בידו:
(סעיף ל"ז פסולי עדות היינו מחמת קורבה) ואין לומר בזה אין אדם משום עצמו רשע דיש לומר שסמכו עצמם שהכל יודעים שהם קרובים ולא יבא לידי מכשול ואע"ג דבסעיף ל"ח כתב אפי' לא ראוהו עד אחר שנעשה חתנו ולא חייש שמא עשו זיוף וחתמו עתה שאני התם דזמן השטר נעשה מקודם זמן שנעשה חתנו ואי הוה חתמי עתה ודאי יבא מכשול והסמ"ע פי' דכאן אין שייך משים עצמו רשע כיון דהענין הוא אמת והוא תמוה מאוד דמ"מ הוי רשע כמ"ש ריש סי' ל"ז דאפי' אם הוא אמת אין להעיד עם רשע:
(בטור סכ"ד ודוקא כה"ג וכו') בא ללמדינו שלא תטעה לומר כיון דחיישינן לשמא זייף מתוך חתימת האחרים א"כ כשיוצאין שני שטרות מתחת יד א' ועל שניהם חתומים כת אחת והא' מקוים נימא שמא זייף השני מתוך הראשון ולא יועיל מה שמכירין חתימתם בטביעת עין קמ"ל דלא חיישי' לזיופא אלא כשאתה צריך ללמוד מתוך דמיון הכתבים אבל אם היו ניכרים בלא דמיון וכל הרואה אותו מכיר בטביעות עין חתימת העדים לא חיישינן שמא עשה זויוף:
(ע"ש והוא שיוצאין מתחת יד אחר) נראה פשוט דקאי גם על שטר מקוים דלעיל שצריך להיות שטר מקוים ביד אחר דוקא דאלו הי' ביד עצמו ודאי חיישינן שמא זייף מתוכו בשלמא לרמב"ם פ"ו דה' עדות הביאו רמ"א בשם יש חולקין דס"ל דלא חיישינן כלל שמא זייף כתב מתוך כ' אלא החשש שמא זייף את הכל כמ"ש הרמב"ם בהדיא לפ"ז כשהוא מקוים אפי' תחת ידי מקיימין מתוכו אבל לסברת הטור דחיישינן לזייף כ' מתוך כתב גם בשטר מקויים ליחוש כן כמו בשני שטרי שדות ובסמ"ע כתב שירא לזייף מתוך שנתקיים בב"ד ואיני יודע מקום לזו הסברא וכן משמע ממ"ש הטור בסמוך כיון שאינו מצוי אצלו משמע דבמצוי חיישינן וכ"ש תחת ידו ממש דחיישינן לזייף מתוך הכתב:
(ע"ש דכי היכא דאיכא למיחש כו') הדברים ברורים בפי' דברי הרמ"ה כאשר הבין רבינו הטור כפי מה שנבאר ואף שמשמע לכאורה כפי' ב"י דמטעם זיוף אותן שטרות עצמן קאמר הרמ"ה לא נחה דעת הטור בזה דהא עיקר הטעם בשני שטרות משום שאוכלין בפני הבעלים כמ"ש בסמוך ג"כ אין חילוק בין שאוכלין שני שדות של שני בני אדם ובין א' שאוכל אותם אלא ע"כ דהרמ"ה אמר כשם שיש לתלות בשטר שדה א' שיש תחת ידו דשמא זהו המזייף ראה אותו אצלו וזייף אחריו ה"נ י"ל בשני שטרות של ב' שדות יוצאים מתחת ידו וא"ל ממאי דאמרינן בגמ' כולי האי לא מצי מכווין משמע שאין חוששין דלמא אזיל חזי ומזייף י"ל דהרמ"ה מפרש הפשט בסגנון זה דדרך העולם הוא שהחתימות של אדם משתנה קצת פעם אחת מפעם השני ונמצא שאם יש לכתב זה שאנו רוצים לקיימו דמיון לשני החתימות בכל השינוי קצת דנמצא ביניהם זהו קיום היותר טוב ומש"ה צריך כאן ב' שטרות וסברא כזאת הוזכר בהגהות מרדכי פ"ק דכתובות וע"ז פריך התלמוד מ"ש מתחת ידי עצמו דלא דחיישינן דלמא חזי הני שני שטרות שאצלו וזייף מתוך שניהם את השלישי ה"נ אם שני שטרות כל א' ביד אחר דלמא חזי אצל שניהם וזייף מתוכן ומשני כולי האי לא מצי מכוין ר"ל שיוכל לכוין כולי האי דמיון השני כתבי' כיון שאינו ביד א' וא"ל למה אמר רב שימי בגמ' דוקא ביוצא מתחת יד אחר אבל ביד עצמו לא הא אפי' אם הי' ביד אחר לא אלא צריך שיהא כל א' בפני עצמו ונ"ל דתלמודא קמ"ל שאם הם תחת יד עצמו ואע"פ שלא הי' בפעם אחת אצלו אלא הראשון יצא כבר מתחת ידו ואח"כ בא השני לידו ועכשיו מוציא זה השטר שלישי חיישינן והטור ס"ל דלא חיישי' כלל שמא ילך אצלו ויזייף כיון שאינו מצוי אצלו אלא עיקר הטעם דבעינן שני שטרות משום דבשטר א' יש בו חשש זיוף ועז"א תדע דהא משטר מקוים א' מקיימין אם לא ימצא תחת ידי ובספרים שלפנינו כתוב אפי' יוצא מתחת ידו והוא ט"ס דבספרים ישנים ליתא להאי אפי' יוצא מתחת ידו כלל ומי שרוצה ליישב הגירסא דהאי אפי' מכניס עצמו בלחץ זו הדחק ומעייל פילא בקופא דמחטא ונלע"ד דגרס' אם לא יוצא במקום אפילו יוצא והכוונה כמו שכ' בס"ד:
(ע"ש סל"ג וא"א כ' אפי' באין לפסול כו' טעמו שם דמוקמינן השטר אחזקת' וי"ל ממ"ש הטור בסימן זה סכ"ב דאין נ"מ בעדותן דפסול מספק ולא מהני חזקה לשטר ונראה ברור דהרא"ש קאי אדברי התוס' דבאומרים פסולים היו לא מהני תפיסה ע"ז כ' אינו מועיל ואה"נ דלכתחלה ספק פסולים הם ואין מוציאין ממון על פיהם:
(ע"ש והרמ"ה כרב דאף תפיסת ב"ד כו') משמע כ"ש תפיסת עצמו וקשה למאי נ"מ אמרו בגמרא אין נאמנים לפסול השטר דהא א"א לבא לידי גביי' ונ"ל דבהתפיסו הלוה עצמו קודם שבאו האחרונים מודה הרמ"ה דמהני דדוקא גבי ב"ד דאמרי' לי' אנן מסקינן לי' אנן מחתינן ליה וכ"ש תפיסת המלוה דלא מהני אבל אם התפיסו הלוה עצמו הוה כמו היראה ועי"ל דהרמ"ה מפרש הך דאין נאמנים לענין שובר שבאין אחרים לפסול העדים ואמרינן דאין מוציאין ממון על פי העדים האחרונים וכמ"ש ב"י בשם הגהות אשיר"י זה מצאתי ונכון הוא מאוד:
(בשם מהרש"ק בב"י בד"ה) ומ"ש אפי' הן הדיוטות כו' עד יש מחלוקת בתוספתא וכו'. נ"ל להגיה בירושלמי כי לא נמצאו אלו דברים לא בתוספות ולא בתוספתא כי אם בירושלמי מצאתי:
(ע"ש ובתשובת הרשב"א כ' וכו') אלא שבירושלמי משמע וכו' וצ"ע שכל הפוסקים הביאו מירושלמי דשטר מקוים צריך קיום ולא פליגי אלא אי מצטרף עד ודיין וצ"ע:
(עוד שם ג' שישבו לקיים השטר וכו') עד משחתמו אין מעידין וכו' וע' בר"ן הטעם וכמ"ש בסי' ל"ט מחו' כ' והוא עיקר ובש"ג בשם ריא"ז כ' דלמאי דקי"ל דלא כרב פפי לשיטת ר"ח ורי"ף אפי' משחתמו מעידים דלא חיישינן כלל למיחזי כשיקרא וכך משמט פרק הכותב דאפילו בחתימה לא חיישינן. ולשיטה זו יש להקשות קושית התו' דקשיא דרב אדרב דאלי הכא קאמר משחתמו אין מעידים כו' ובפרק כל הגט לא חיישינן כלל ע"ש וי"ל דמסקנת התלמוד שם הוא דלא כרב אבל רב גופיה ס"ל לחלק בין כתיבה לחתימה ודוק. וכ"כ הריטב"א בחדושיו דיש לחלק וכדעת הרמב"ם:
(ע"ש וכתבו התו') אהא דדייני' כו' עד ומסיק ראיה בקיום השטר וכו' ומיהו לפמ"ש רבינו בסימן ס"ב דראיה בעדות בעינן ואין נפקותא ע"ש ומש"ר שדיינים שאין מכירין וכו' עד לפי שקבלת העדות וכו' וכך משמע מדברי הר"ן בשם הרמ"ה גבי ג' שישבו וכו' ומת א' מהם כו' שכתב דאלו חתימי בי' ג' כו' כיון דכולהו חתימי לא חיישי' דלא במותב חד הוי עכ"ל הא אלו ידעינן בודאי דלאו במותב חד הוי דפסול וק"ל ע' ב"י מחו' כ"ג הביאו:
(ע"ש וכתבו התוס') עד ראי' בקיום השטר ומיהו לפי מש"ר סס"ב דבעי' ראיה בעדות ואין מזה נפקותא שמקוים השטר לא הו"ל לב"י להעתיק דברים אלו דכתבו כן לפי דברי רב ששת וק"ל וכ"כ הב"ח:
(ע"ש העדים שאין כ"י וכו') עד וכ"פ הרמב"ם בה' עדות וכו' ודלא כריטב"א בחדושיו שפסק כרב האי והרא"ם דקי"ל כר"נ מדפריך סתמא דתלמודא פרק ח"ה מדר"נ גם ש"ג כ' בשם ריא"ז שיש מי שפסק כר"נ ע"ש:
(ע"ש כ' נ"י וכו') עס"ה בסוף סי' פ"ב ס"כ והמעיין שם יראה דקאי למאן דס"ל דנאמנים אפי' בכ"י יוצא ממ"א אבל למאן דס"ל דאין נאמנים נראה דדמי לדין שכתב הטור בסעיף נ"ג ודוק נ"ל:
(ע"ש וכתב הר"ן) והא דתנאי וכו' עד ודחה הר"ן ראייתו וכו' ויש לתקן דעת הרמב"ן ולהצילו מהר"ן ע"פ מ"ש התוס' פ' ח"ה דף מ"ט ד"ה מר רב אשי כו' ע"ש:
(ע"ש כתב הרשב"א שנשאל וכו') עד כדין ירד לכרמו וכו' ול"ד למ"ש בפ' המקבל ובטור סי' שי"ז ס"ג. דאי לא עביד לגלוי אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת אע"ג דכדין ירד לשדה ואכל היינו דשם לא מיקרי מוחזק כיון דסופו לחזור בע"כ והוי משכיר מוחזק וכסברת ר"י פ' המוכר את הבית ודלא כתוס' פרק המקבל והרא"ש והרמב"ן גבי פרדיסי שכתבו היפך סברת ר"י דשואל הוי מוחזק ובעל דברי ריבות תי' דהתם המשכיר מעולם אינו מודה לטענת השוכר שהשכיר לאותן השנים שטוען אבל כאן עכ"פ המוכר מודה שמכר לו השדה עיש:
(ע"ש שכ' הרמב"ם) עדים שאמרו וכו' עד וה"ה אם יצטרף וכו' ולא היא דא"כ הי' מהני ג"כ כשאחד מהם מעיד על חתימתו ועל חתימת חבירו כמש"ל סעיף י"ד אלא ברור דלהרמב"ם לא מהני גם ע"י צירוף ע"א דהוי כחרס ממש כנ"ל ודוק וכ"כ מהרש"ך בתשו' סי' פ' ע"כ ממהרש"ק: