ט"ז על אורח חיים רפח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה]עד שש שעות. דגם בחול האוכל אחר שש שעות כזורק אבן לחמת ע"כ נקרא כמו תענית בשבת:
סעיף ב
[עריכה]וכן מי שיש לו עונג כו'. דאיתא באגדה שמצאו תלמידיו של רע"ק שהיה בוכה בשבת ואמר עונג יש לי ונ"ל דהיינו שמרוב דבקותו בהקב"ה זולגי' עיניו דמעו' שכן מצינו ברע"ק בזוהר חדש שהיה בוכה מאוד באמרו שיר השירים באשר ידע היכן הדברים מגיעים וכ"ה מצוי במתפללים בכוונה אבל כדי שיצא הצער ממנו שזכר רמ"א הוא תמוה דא"כ כל מי שמצטער ח"ו יבכה בשבת:
סעיף ד
[עריכה]מותר להתענות בו ת"ח. כתב הטור הטעם שזה תענוג לו שחושב שהתענית יקרע גזר דינו שנפשו עגומה עליו שראה וחושב שיתבטל בשכר התענית וכ"ה האמת. וא"ל ממ"ש הטור סי' תקס"ח בשם רא"מ ור"ח שאין מתענין בשבת ת"ח בזמן הזה לפי שאין אנו בקיאים בפתרון חלומות כאן קאי אדברי תלמוד שהיו בקיאים ותו נראה והוא עיקר דכאן מיירי אפילו בזמן הזה והא דאוסר לקמן היינו מצד הדין שסובר האדם שחייב להתענות כיון שמן השמים הראוהו רעה ח"ו לז"א שאינו כי אין בקיאין עכשיו ע"כ אין חיוב מצד הדין אבל כאן מיירי מצד שהוא דואג ומיצר אע"פ שהוא מסופק בפתרון מ"מ הוא דואג על הספק ומתענה לבטל הספק זהו תענוג לו ושרי ועפ"ז נ"ל לחלק בהוראה זו דאם חלם א' מהחלומות שנזכרים כאן אח"כ להתענות אז אע"פ שהוא אינו דואג כ"כ ואין נפשו עגומה עליו יתענה ובשאר חלומות שהוא מסופק בפתרונם אין מורין לו להתענות אא"כ נפשו עגומה עליו שאז יש לו תענוג מזה ומ"ה זכר הטור כאן שנפשו עגומה וכן בסי' ר"ך ותו נראה דבכל גווני שהרהר ביום ובא לו בחלום אח"כ אין כאן שייכות לו' מן השמים הראוהו אלא ההרהור גורם לו וכמעשה דפרק הרואה אמר ליה שבור מלכא לשמואל אמריתו דחכימותא טובא אימא לי מאי חזינא בחלמא פי' בלילה הבאה וא"ל חזית דאתי רומאי ושבו לך וטחנו בך קשייתא בריחיים דדהבא הרהר כולא יומא וחזי הרי דבהרהור תליא מלתא ואין בזה הוראה מן השמים ע"כ לא יתענה בשבת בזה כנלע"ד עיקר למעשה:
כתוב במ"ב סי' צ"ג בת"ת בשבת ולמחרתו י"ז בתמוז דצריך להתענות אחר י"ז בתמוז למה שהתענה בשבת וי"ז בתמוז לא מהני לזה וראיה מת"ה סי' רמ"ח שכת' המתענה ת"ח בר"ה א"צ למיתב תענית לתעניתו די"א שהוא מצוה להתענות בר"ה משמע הא לאו הכי צריך תענית ולא סגי ליה בצ"ג וכ"מ בב"י א"ח סי' תקס"ח דהמתענה בעי"כ ת"ח דצריך תענית לתעניתו הרי אפי' י"כ לא מהני ק"ו י"ז בתמוז אלא נלע"ד כן דהוא למד זה ממשמעות דברי הת"ה וב"י ואלו נתכונו לזה ה"ל להביא ראיה שהוא כן ואדרבא נ"ל ראיה ברורה איפכא ממ"ש מהרי"ל בתשוב' סי' קכ"ה הנודר להתענות סכום ימים רצופים ומקלע בהון תענית חובה דפשוט דנפיק ביה דהא לצעורי קביל עליה והביאו בש"ע בהג"ה בי"ד סי' רי"ז בסופו ומביא עוד ראיה שם בתשובה מישראל שיוצא י"ח שמחה ברגל בנדרים ונדבות אלמא אע"ג דבעי לאתויי שלמים דנדר אפ"ה נפק ביה ידי שמחה ולא אמרינן כיון דמנדר אתו בעי לשלומי שלמי שמחה וא"כ ה"נ בהאי תענית שחייב מחמת שבת נפק ביה בתענית חובה דאין חילוק בין חיוב תענית לחיוב שמחה וזהו ראיה ברור' מה שלמד מדברי ת"ה וב"י ב' תשובות בדבר חדא דהם לא בעו למימר רק שיש איסור בתענית ר"ה ועי"כ וצריך תענית אחר ע"ז ונ"מ אי אקלע דלא התענה בי"כ או בצ"ג כגון שהיה לו אונס חייב להתענו' מחמת תענית שבת אח"כ שנית דעיקר התענית שיכוין שיהיה לו כפרה על אותו דבר שהתענה ויהרהר תשובה ע"ז וע"ז קאמר דצריך תענית לתעניתו דהיינו שיכוין ביום התענית חוב שיהיה לו כפרה על מה שהתענה בשבת אבל ודאי לאותו תענית חוב סלקי ליה לכפר' על הכל בפרט י"כ ולפי הסברא נראה דאחר י"כ א"צ תענית לתענית שבת אפי' אם לא התענה בי"כ מאמת אונס די"כ מכפר על עשה ועל ל"ת שעבר ובודאי חייב ע"ז כמה תעניתים וי"כ מכפר כ"ש בזה כנ"ל ברור:
סעיף י
[עריכה]זועקים ומתחננים כו' בטור כתוב ואפי' על אלו אין מתריעים בתפלה ותחנה אלא מתריעים להשמיע קול שיבאו להם לעזרה והקשה ב"י דהיינו כרש"י שמביא הטור סימן תקע"ו דפסק כר"י ולקמן לא הסכים לפי' רש"י אלא כרמב"ם דזועקים ומתחננים על אלו וכמ"ש כאן בש"ע וא"ל דכאן מיירי הטור מהתרעת שופר דלא יעשו בשע' תפלה אלא לעזרה זה אינו דא"כ לא ה"ל לו' אלא מתריעים להשמיע קול שיראו וכו' שאין זה דבר והפוכו אלא ה"ל לומר אלא זועקים בפה שזהו ההיפוך ממ"ש שאין תוקעין כיון שזה עיקר המכוין ברישא ואם בא בסיפא להתיר התקיעה לעזרה ה"ל לומר אבל תוקעין לעזרה. ותו מאי בתפלה ותחנה דאמר דאי על שעת התפלה קאמר למה זכר תחנה ותו דסתם מתריעים בטור סי' תקע"ו הוא בפה דאמר התם קודם לזה על סחורה שהוזלה מתריעין בשבת והיינו ודאי בפה דשופר בשבת ליכא כדאיתא שם בגמרא מביא ב"י וכשזכר שופר אמר תוקעין ונלע"ד לישב דברי הטור דס"ל דלרש"י בשום אופן לא יזעוק בפה בשבת אפי' אם הצרה גדולה ח"ו שכ"מ ל' רש"י שכתב הטעם שאין אנו בטוחים כ"כ שתועיל תפלתינו. ובזה הסכים הטור להרמב"ם דאחר שרואין שאפס עצור ועזוב ואין מושיע ודאי יש לצעוק לחנן לפני הקב"ה אבל כאן מיירי מהתחלת הצרה שתכף ממהרין בצעקה לעזרה ולא בתפלה ותחנה אבל כי רואים בצרתם צרה ח"ו ודאי צועקים בתפלה ותחנה אולי ירחם הוא יתברך כנ"ל חילוק נכון ואף את"ל דאינו מרומז כל כך בלשון הטור מ"מ החילוק מצד עצמו נכון וראוי הוא לעשות כן על כ"צ שלא תבא:
מותר לברך החולה. מהרי"ו סימן קט"ו כ' שמעשה היה בפני הרבה רבנים והסכימו שלא לברך החולה בשבת וראיה מדברי רמב"ם כו' ולא דמי לרוח רעה שהתיר הרמב"ם שאני התם דהוי מקרה שלא כדרך עולם: