ט"ז על אורח חיים קנט
סעיף א[עריכה]
(א) ואם ניקב בכונס משקה כו'. בגמרא: "אמר רבא: כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים".
והרמב"ם לא זכר כונס משקה, אלא כתב בלשון זה: "כלים שנשברו שבירה המטהרת אותם מידי טומאה - אין נותנין בהם לידים, מפני שהם שברי כלים", עד כאן לשונו.
וכתב ב"י: "ויש לדקדק: אמאי לא נקט כלישנא דרבא? ונראה לי דהטעם מפני ששיעור זה הוא לכלי המיוחד למשקים, אבל אם הוא מיוחד לאוכלין - אינו עולה מטומאתו עד שינקב כמוציא זית, ואם היא גיסטרא, שהוא כלי עשוי לקבל משקין הזולפין, אף על גב דלא ניקב אלא כמוציא משקה - טהור, כדאיתא פרק המצניע. [ו]רבא אורחא דמילתא נקט, דבכלי המיוחד למשקים נוטלים לידים, והרמב"ם כלל כל הכלים בדבור אחד, ולכן אמר שבירה המטהרת אותם כל אחד כפי דינו, וסמך על מה שכתב בהלכות כלים דין כל כלי באיזה נקב עולה מטומאתו. ואפשר עוד שדעתו דכונס משקה דנקט רבא אורחא דמילתא נקט, שדרך ליטול מכלי חרס, ומינה נילף שבכלי שטף שיעור הנקב כשיעורו לטהר מטומאה". עד כאן לשונו.
וקשה לי, דאם יש עוד שיעור אחר זולת כונס משקה - למה לא הזכירו רבא? ותו - דהרי רבא על כלי עץ נמי קאמר, דהא לפני זה אמרו בגמרא: "ואי בזיעא דוולא ככונס משקה מטבילין בו את הידים", וגירסת הרי"ף "אין נוטלין בו לידים", "דאמר רבא כלי שניקב כו'". וסתם דולא של עץ! והתירוץ הב' ודאי דחוק הוא גם כן, דאמאי לא נקט רבא רק דין כלי של חרס ולא כלי שטף, כיון שדינם משתנה?
ועוד י"ל [יש להקשות]: כיון שכתב הרמב"ם דשבר כלי הוא - אפילו דרך הנקב אסור, דכל שאין שם כלי עליו אין נוטלין ממנו לידים. ולפי זה כלי חרס שניקב בכונס משקה פסול אפילו דרך הנקב, דהא בשיעור זה נטהר מטומאה, כדאיתא סוף פרק המצניע. ורבינו כתב בתחלת סימן זה דכשר דרך הנקב, ואחר כך הביא דברי הרמב"ם אלו להלכה, והם סותרים זה את זה! וזה הקשה ב"י, ותירץ דרבינו סבירא ליה כדעת הרמב"ם "דאינו נפסל בניקב בכונס משקה אלא אם אין מחזיק רביעית מנקב ולמטה, אבל אם מחזיק - כשר. ומשום הכי כתב 'כלי שנשבר' ולא כתב 'ניקב', דכיון דאינו מחזיק רביעית מנקב ולמטה - הרי הוא כאלו נשבר כו'", עד כאן לשונו. וקשה על זה: דאם כן למה הוצרך רבינו להביא דברי רמב"ם? והא כבר כתב תחלת הסימן דצריך שיחזיק רביעית אם יטול דרך הנקב!
ומורי חמי ז"ל כתב דיש ללמוד מדברי רמב"ם אלו בנשבר ונתבקע הכלי, אפילו אין המשקין נכנסין לתוכו אלא מוציא משקה - אפילו הכי פסול לנטילת ידים, כיון שהוא נטהר על ידי זה. ואין לזה מקור, דלפי הנראה גם לענין טהרה לא מועיל הביקוע כל שאין המשקה נכנס שם.
ודברי הרמב"ם עצמם יש לפרש דסבירא ליה שבר כלי פסול אפילו מחזיק רביעית.
דמה שכתב הב"י שגם גיסטרא נכלל בדברי הרמב"ם דכשר באם אינו מוציא משקה, דתלוי טהרת הכלי ונקיבתו במוציא משקה, מדאשכחן כן בסוף פרק המצניע - קשה לי, דהא גיסטרא הוא שבר כלי, ושיעורו הוא כפי מה ששנינו בפרק ב' דכלים, ומייתי לה בפרק אלו טרפות: "הדקין שבכלי חרס, קרקרותיהן ודופנותיהן; יושבין שלא מסומכים - שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג כו'". וכתב הרמב"ם שם דאיתא בספרי: מנין לרבות שברי כלי חרס? תלמוד לומר: "וכל כלי חרס". הנה לפניך דצריך קרא לרבוי שבר כלי אף על גב דיושב בלי סמיכה, אם כן גבי נטילת ידים דתקינו רבנן כלי - מנין לך שבר כלי? וכי תימא ילפינן מינה - אם כן קשה, כי היכי דהתם שיעור כלי חרס שלם ברביעית, כמו שכתב שם הר"ש, ושעורו מועיל בכדי סיכת קטן - הכי נמי נימא בנטילת ידים דליהוי שבר מהני אפילו בפחות מרביעית!
ותו - דכתב הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות כלים דדוקא בכלי חרס ריבה הפסוק את שברי כלי, אבל לא בשאר כלי. אם כן אנו רואין שאין זה בנין אב ללמוד ממנו! אלא שהראב"ד חולק שם, דהוא הדין בכל הכלים, והפסוק נקט כלי חרס לרבותא, דהא כלי חרס שנשבר אין לו תקנה.
ותו קשה - דבפרק קמא דידים שנינו: "אין נותנים לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ". ומפרש הר"ש וזה לשונו: "דופני החבית ושולי המחץ - שברי כלי נינהו, וכן מגופה לאו לתשמיש לתוכה עבידא, אלא לכיסוי חבית", עד כאן לשונו. אלמא: שברי כלים פסולים לנטילת ידים. והב"י כתב לקמן בסימן זה דהיינו לומר שאינם מקבלים רביעית, אבל אם מקבלים רביעית - אף על גב דשברי כלים נינהו כשרים לנטילת ידים. ופירוש תמוה כתב, דאם כן מאי איריא שבר כלי? אפילו כלי שלם נמי פסול אם אין בו רביעית! וקושיא זו הקשה ב"י עצמו בסימן זה על מה שכתב הטור בשם הרמב"ם, וזה לשונו: "משמע אפילו במחזיק רביעית מן השבר ולמטה, שאם לא כן - מאי איריא נשבר? אפילו לא נשבר נמי!" עד כאן לשונו.
ומה שכתב ב"י: "וכן דעת ר"ש בפרק קמא, דאיתא בתוספתא: החמת והכפישה, אף על פי שפחותין - נוטלין מהם לידים. ופירש הוא: ובלבד שיחזיקו רביעית", עד כאן לשונו. לא הבנתי דבריו, דחמת וכפישה הם כלים עדיין, אלא שיש בהם פחות ממה שהיו כבר, דהיינו שנפחתו מלמעלה, על כן קאמר דכשרים הם אם נשאר בהם רביעית, והכלי נשאר כבראשונה אלא שהקטין. אבל בשבר כלי כגון דופני הכלי - אף על גב שיוכל להחזיק רביעית, מכל מקום שם שבר כלי עליו, כיון שנשבר הכלי לגמרי. ודבר זה הוא עצמו אם ניקב הכלי ואין למטה מחזיק רביעית, דאף על גב דתוכל להניחו על צדו ויחזיק רביעית אפילו שלא בסמיכה - מכל מקום פסול לנטילת ידים, כיון שכבר נשתנה שמו לשבר כלי.
ואף על גב דהתוספות כתבו בפרק כל הבשר דפסול דופני החבית הוא מטעם שאינו יושב בלא סמיכה, והב"י הביא זה לראייה, דמשמע הא אם ישבו בלא סמיכה - כשרים, אף על גב דהם שבר כלי, מכל מקום הר"ש לא סבירא ליה כן. ומוכח עוד מדנתן הר"ש טעם על מגופת חבית לפי שאין עשוי לתשמיש בתוכה, וזה הטעם פירש רש"י בפרק כל הבשר, והתוספות הקשו עליו ופירשו משום דאינו יושב בלא סמיכה, שמע מינה דהר"ש לא סבירא ליה טעם סמיכה לענין נטילת ידים.
גם בתורת הבית הארוך כתב דיעות חלוקות לענין אם צריך יושב בלא סמיכה לנטילת ידים. ואם כן גם הרמב"ם אפשר דסבירא ליה כן, ע"כ קמשמע לן בזה דאם נשבר שבירה המטהרתו, דהיינו למטה סמוך לשוליו - מקרי שבר כלי, ופסול לנטילת ידים, אף על פי שיוכל להחזיק רביעית כשמטהו על צדו בלי סמיכה. אלא שלדעת הטור אי אאפשר לפרש כן דברי הרמב"ם, דהא איהו כתב בסמוך דשבר כלי או כלי שלם אפילו מחזיק רביעית אם אינו יכול לעמוד בלא סמיכה אינו כלי. משמע דגם בשבר כלי כשר אם מחזיק רביעית בלא סמיכה. ואחר כך מביא דברי רמב"ם בלי מחלוקת.
ונראה לעניות דעתי דלהרמב"ם ורבינו אין חילוק בין כלי לכלי, דבכולם אמר רבא דנקב בכונס משקה פוסל לנטילת ידים. והוא מוכח מדברי הרמב"ם, שכתב אחר זה: בכל הכלים נוטלים, אפילו כלי גללים כו', והוא שיהיו שלמים כו'", עד כאן לשונו. והנה כלי גללים אינם מקבלים טומאה כלל, והיאך נדע דין שבירה שלהם מתי יפסול? אם נדמה אותם לכלי שטף ששיעורם במוציא רמון, או לכלי מתכות ששיעורו אם יכול לעשות מעין מלאכתו, או לכלי חרס שדינו אם לאוכלין כמוציא זית ואם למשקין בכונס משקה? על כרחך להיותר חמור מדמינן לה, דהיינו כונס משקה. ואם כן גם בכלי שטף ומתכות היה פסול בכך.
והא דכתב הרמב"ם אם נשבר שבירה המטהרתו מידי טומאה - לאו אכל כלי לפי דינו קאמר, אלא אם נקב בו נקב שיש בו שייכות טהרה מן טומאה, והיינו כונס משקה. ואף על גב דאין זה אלא אחד מהן, דהיינו בכלי חרס - מכל מקום כתב שפיר 'המטהרתו', דהכי קאמר: כל כלי שיש בו שבירה שיש בו שייכות טהרה להכלי להוציא מידי טומאה. וממילא תבין שעל כלי חרס קאמר, שהוא היותר קטן בכונס משקה. ועל כן שפיר עביד רבא דלא הזכיר אלא בכונס משקה, לפי שהוא שייך לכל הכלים לענין נטילת ידים.
גם בסמ"ג כתוב וז"ל: וכ' מ"ו שנהג ר"י אפי' בכלי שטף אף על פי שלא הזכיר בפ' המצניע אלא בכלי חרס עכ"ל פי' שיעור דכ"מ:
ובמה שכתב ב"י דצריך לומר שיש עוד שיעור בנטילת אפילו בפחות מכונס משקה, דהיינו במוציא משקה, דהיינו בגיסטרא דאמרינן סוף פרק המצניע ששיעורו במוציא משקה - תמוה מאד לפי עניות דעתי, דגיסטרא הוא שבר כלי ויש לו טומאה גם כן, כיון שהוא ראוי להעמיד תחת הנוטפים לקבל טיפין, ובזה אמרו שם דטהרתו במוציא משקה. אף על גב דבתחלה כשהיה כלי שלם הוה דינו בכונס משקה, לפי שבכלי שלם חסין עליו ואינו זורקו בנקב כמוציא משקה, אלא מעמיד גיסטרא שהוא שבר כלי תחתיו לקבל הטיפין. אבל הגיסטרא עצמה שניקבה אפילו כמוציא משקה - זורקין, ואין מעמידין גיסטרא תחת גיסטרא, ופירש רש"י שם דצריך יחוד לאותו שבר כלי שיהיה לו לגיסטרא, כן כתבו התוספות בפרק אל טרפות בפשט דהדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן וכו'.
והנה כאן לנטילת ידים: לא מיבעיא אם הוא מייחדו לנטילת ידים והוא יושב בלא סמיכה - ודאי הוא כמו תקנו מגופה לנטילה, דהוי בזה כלי גמור כדמעיקרא, דהא אמר רבה: "מגופה שתיקנה - נוטלין ממנו לידים". משמע דהוה כשאר כלי הכשר לנטילת ידים. ממילא לא נפסל רק בכונס משקה.
ואף על גב דלענין טומאה מחלקים בשבר כלי - אם היה גדול עד לוג שיעור שיורו לקבל טומאה בכדי סיכת קטן, ואם היה יותר צריך שיהא בשיורו גם כן יותר, ולא סגי בשיור פחות ולא מקבל טומאה אף על גב דיחדו - על כרחך בנטילת ידים לא הוה כן, דאם לא כן היה לו לתנא ולכל הפוסקים ללמדינו בכלי דנטילת ידים נמי הכי, דצריך שיהיה השיור אחר שנשבר לפי ערך שהיה גדול תחלה, אלא פשוט דבנטילת ידים שרבנן גזרו שיהיה בכלי שיש בו רביעית אין חילוק בין שבר כלי לכלי שלם, ואפילו בלא יחדו לכך כשר, כיון שיושב בלא סמיכה.
וכן הוא מוכח מדברי רבינו, שכתב 'שבר כלי או כלי שלם כו, דנתן להם דין א', לענין אם ישב בלא סמיכה - דאז כשרים בשוה ודינם א'. ואם היה כאן חומרא בשבר כלי שיהיה דינו כמוציא משקה - ודאי לא היה נמנע מלכתבו ולא לסתום דהפסול הוא בכונס משקה.
וגם רבא לא זכר רק בכונס משקה, ולמה לא כתב רבותא דיש פסול אפילו במוציא משקה דהיינו בשבר כלי? אלא ודאי שזה אינו.
כן נראה לי להלכה ולא למעשה, מאחר שהרב ב"י מחמיר בזה לפסלו כמוציא משקה, וגם רש"ל כ"כ [כך כתב]:
ובמה שכתב ב"י וזה לשונו: "דפשיטא ליה לרבינו דלדעת הרמב"ם אינו פוסל אלא אם כן אינו מחזיק רביעית למטה כו', וכן משמע להרשב"א שכתב בתורת הבית וזה לשונו: 'כלי שניקב נקב גדול עד שהוא מכניס משקין כשאדם מושיבו על המים - הרי זה פסול. במה דברים אמורים? בזמן שניקב בשולי הכלי עד שאינו מקבל רביעית מהנקב ולמטה, אבל אם מקבל רביעית מהנקב ולמטה - כשר. במה דברים אמורים? כלי שאין שבירתו זו מעלה אותו מטומאתו. אבל כלי שניקב או נשבר שבר המעלה אותו מידי טומאתו - פסול, לפי שאין זה כלי אלא שבר כלי'. ומדברי רמב"ם נראה שסובר כרשב"א, דבסתם כלים דאמרינן בהו דנקט בכונס משקה מעלה מטומאתן דוקא כשאין מחזיקין רביעית למטה, אבל אם מחזיקין - עדיין שם כלי עליהם, שאפילו שבר כלי - אם הוא מחזיק רביעית כתב שהוא מטמא כו'". עד כאן לשונו.
לא אוכל לירד לסוף דעת הרב"י, דדברי הרשב"א הם מורים בהיפך, שפירוש דבריו על כרחך כך הוא דנקב וכונס משקה פוסל את הכלי ליטול דרך פיו אם אין רביעית למטה, אבל אם יש שם רביעית - אין נקב בכונס משקה פוסל, וכתב על זה דהיינו דוקא אם הוא שאר כלים שאינן כלי חרס ששיעורו גדול מכונס משקה, משום הכי לא מהני כונס משקה אלא לפסול באין רביעית למטה, אבל בכלי ששבירה זו מטהרתו דהיינו כלי חרס ששיעורו בכונס משקה - אז פסול ליטול דרך פיו אפילו אם יש רביעית למטה! ונראה דכתב כן לפי שהוקשה לו: למה נקט רבא שיעור כונס משקה דוקא? הא אין זה אלא בחרס! על כן תירץ דשיעור דכונס משקה מהני בכל הכלים לפסול, אלא דיש חילוק: דבשאר כלים אינו מזיק כשיש רביעית למטה, אבל בחרס מזיק אפילו בכהאי גוונא.
ודברי הרשב"א אלה שהביא ב"י היינו בתורת הבי הקצר, אבל בארוך כתב וזה לשונו: "וכלי שנשבר אף על פי שמקבל רביעית למטה מהשבר - כתב בספר התרומה שאסור ליטול ממני, דכל שלמעלה מהשבר אין לו תורת כלי, ושבר כלי הוא. ומכל מקום אם דרך השבר נגררים המים על ידו - מסתברא שהוא מותר, דהוה ליה כברזא. ומסתברא דאפילו נשבר - כל שלא טהר מחמת שבירתו עדיין כלי הוא, ואין מחלקין את הכלי. וכל שמקבל רביעית ואין שברו גדול כל כך שיטהרנו מטומאתו - מותר ליטול ממנו". עד כאן לשונו.
ויש לכוין דבריו גם כן כמו שכתבתי דבריו בקצר. אלא דהכא עשה חילוק בכלי חרס עצמו, שתחלה כתב שפסול דרך פיו אפילו ביש רביעית למטה, ואחר כך חילק בזה, דהיינו דוקא אם ניקב בכונס משקה, אבל אם ניקב כמוציא משקה שאין מטהר אפילו בכלי חרס - כשר אפילו דרך פיו. והא דלא זכר הרשב"א כאן דין כונס משקה שכתב סתם וסמך על שיעור היותר קטן בטהרת טומאה, דהיינו כונס משקה - הרי לפניך על כל פנים דבמקום שפוסל בכונס משקה דהיינו בכלי חרס לא מהני יש רביעית למטה. והאיך כתב ב"י דבסתם כלים דנקב משהו מעלה אותם מטומאתם אינו פוסל לנטילת ידים ביש רביעית למטה, והרי מבואר ההיפך! ואולי היה לו פירוש אחר בדברי הרשב"א, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני לדעת כונתו.
גם דברי הרמב"ם שלפנינו מורים כן, שכתב ש'אם נשברה שבירה המטהרת', דהיינו בכונס משקה כפי מה שכתבתי לעיל, אז אין נוטלין ממנו אפילו אם הוא מחזיק רביעית, כיון שאין כאן אלא שבר כלי.
ומה שכתב הרב ב"י שכשר ביש למטה רביעית שאפילו שבר כלי כו' - דבריו תמוהים בזה, דבשבר שיש בו רביעית ויושב בלא סמיכה עדיף טפי אם נוטל ממנו מה שיטלו בכלי שלם שניקב אף על פי שמחזיק רביעית למטה, כיון שהוא שופך דרך פיו, ומה שלמעלה מהנקב אינו כלי כלל. אלו הדברים נראים ברורים לעניות דעתי. הגם שראיתי איזו מחברים שכתבו דינים אלו הנמשכים מפי הרב ב"י - הנראה לעניות דעתי כתבתי:
ולענין אם מועיל לסתום הנקב הפוסל בכלי נראה ללמוד זה ממ"ש הראב"ד בפי"ד מה' כלים לענין טומאה דבטיט אינו מועיל בשום כלי ובזפת מועיל לכלי חרס דוקא אבל לשאר הכלים אין מועיל. אלא דק"ל ממ"ש הרמב"ם פ"ו דפר' וז"ל כלי שניקב מלמטה וסתמו בסמרטוטין פסול שהמים שבו אינם על עיגול הכלי אלא על הפקק. היה נקוב מן הצד ופקקו הרי זה כשר למלאות ולקדש ולהזות ממנו עכ"ל. וזה משנה שלימה פ"ה דפרה משמע דנקב מן הצד אין פוסל הכלי וזה ודאי דאין סתימה זאת מועלת לעשותו כלי דא"כ ברישא נמי וכ"כ הר"ש בפי' בפ"ה דפרה והא דנקט התנא סתימ' זאת היינו דבלא"ה א"א להחזיק שם מי חטאת וכ"כ באגודה פ"ה דפרה על משנה זו וז"ל בכאן משמע דכלי שניקב מן הצד מותר ליטול ממנו לידים עכ"ל וא"כ ק' על מה דקי"ל ניקב בכ"מ פוסל מן הצד אפי' אם מחזיק רביעית וי"ל דשאני נט"י דאין נוטלין אלא דרך שפיכה ממנו ובזה ודאי כל מה שלמעלה מהנקב לא הוי כלי משא"כ לענין מי חטאת שממלאין בכלי מן המעין ואח"כ נותן עליהם אפר ואח"כ מזה ממנו א"כ אינו שופך דרך הכלי וע"כ לא איכפת לן במה שיש למעלה מהנקב אלא דאכתי קשה על מ"ש ב"י בשם סמ"ג וסמ"ק לפסול אפי' דרך הנקב אם ניקב בכ"מ ובאגודה פ' כ"ה הביאו ודאי הקושיא במקומה עומדת גם האגודה דבריו סותרים זא"ז ותו דגם להטור ק' דהא המים היו גם למעלה מהנקב במי חטאת מדצריך סתימה ואפ"ה כשר לענין מי חטאת:
(ב) דהיינו שאם ישימו כו'. מו"ח ז"ל הביא דבגמרא איתא אם נותן לתוכו מים והן נוטפין טיף אחר טיף בידוע שהוא כ"מ וזה אליבא דכולי עלמא:
סעיף ב[עריכה]
(ג) אינו חשוב ככלי. בטור כתב בשם סמ"ק דאם יחדו לזתים דהוה כלי וחלק עליו דשאני לענין נט"י והקשה ב"י דהסמ"ק נמי לא מתיר אלא דרך הנקב בזה כמו שאינו מתיר במ"מ רק דרך הנקב. ורש"ל ומו"ח ז"ל פי' דהטור נמי פי' דברי הסמ"ק כן אלא דק' לו לסברתו לא מהני אפי' דרך הנקב בזה כיון דלא מהני לדידי' בזה אם ניקב טפי ממ"מ. ויש נ"מ לפי דעת הטור דלא מהני יחוד לזתים ליטול דרך פיו. כ' מו"ח ז"ל וצ"ע כיון דלהטור ניקב בכ"מ כשר לנט"י דרך הנקב אע"ג דנקב זה מטהרו מטומאתו לגמרי אלמא נט"י קיל מטהרה ק"ו ליחוד לזיתים דמהני לטומאה דמהני לנט"י עכ"ל. ולק"מ דגם לטומאה הוה עדיין כלי לגיסטר' כדאיתא ס"פ המצניע ובהדיא כתבו התו' שם בשם ר"י בד"ה ולענין צמיד פתיל כו' דאם יש למטה כשיעור אין נקב בכ"מ מטהר מטומאה אלא בעינן רובו או כמוציא רמון:
סעיף ג[עריכה]
(ד) כלי שמחזיק רביעית כו'. בטור כתוב בזה שבר כלי או כלי שלם כו' נראה דהוצרך לכתוב תרוייהו דבכלי שלם שעשוי מתחלה שישב דוקא בסמיכה כשר כמ"ש בס"ה אלא מיירי כאן שלא נעשה תחלה אלא לישב בלי סמיכה אלא שאח"כ נפחת קצת ממקום מושבו ואין נקב בכלי לזה קאמר דצריך שלא יהיה הפחת כל כך עד שלא יוכל לישב בלא סמיכה ולהכי זכר גם כלי שלם ואי לא נקט שבר כלי ה"א בשבר כלי דהיינו נשבר חלק ממנו לא מהני ליה אפי' תיקון שיוכל לישב בלא סמיכה קמ"ל:
(ה) הלכך מגופת חבית כו'. פי' התוס' שיש למגופה זו חלל לקבל רביעית אלא שהיא פסולה מטעם שאינה יושבת בלי סמיכה הלכך מועיל תיקון לזה. וק' דמטעם סמיכה נמי יהיה כשר דהא תחלת עשייתו הוא כן תירץ ב"י דשאני מגופה שלא נעשה מתחלה לקבלה עכ"ל והדרא קושיא לדוכתא דא"כ יהיה פסול בלא טעם סמיכה כמו שק וקופה. וכ' מו"ח ז"ל דמגופה עשויה עיקרה תחלה לכיסוי חבית אלא שעשויה ג"כ לקבל מים ע"כ צריך תיקון עכשיו שיעשנה רחב שלא ישתמש בה עוד אלא למשקין לחוד ולא נלע"ד סוף דבריו דא"כ היאך מכשיר אחר כך כאן בכובע של לבדין מטעם דעוברי דרכים רגילין לשתות בהן והא התם לא יחזיק הכובע לשתי' לחוד אלא חוזר ומכסהו על ראשו אלא ראש דבריו הוא האמת דכיון דעיקרו תחילה לכיסוי ועכ"פ עומד ג"כ למשקין ע"כ צריך אח"כ תיקון לישב בלי סמיכה ומהני משא"כ בשק וקופה דאינה עומדת לעולם לקבלת משקין כלל:
סעיף ד[עריכה]
(ו) חמת וכפישה כו'. גם בזה קשה הא תחילת עשייתה שלא לישב בלי סמיכה וכ' מו"ח ז"ל דכלים אלו נעשים עיקר לקבל דבר יבש אלא שמשתמשין ג"כ למים ולא דק בזה דודאי הנודות לא נעשים אלא למים או לשאר משקין ומקרא מלא הוא ותמלא החמת מים גם בפרק ח"ה בעובדא דר' בנאה דאתיא איתתא צעקה דעבדי זרנקא פי' נוד לקבל מיא ממשכא דדיכרא דהוה לה אלא דכאן בנודות של עור ידוע הוא דבשעת עשייתן אין להם חלל כלל אלא הם ככיס שצדדיו מונחים זה על זה אלא כשנותנין בהם משקים נעשים חלולים שהמשקה מרחיב ועושה להם חלל ולשם זה נעשים תחלה שיהיה להם אח"כ חלל על כן צריך אח"כ תיקון לעשות להם שיהיה חלל שלהם קיים ויוכל לישב בלי סמיכה משא"כ בכלי שנעשה תחלה תכף חלל שלו אלא שא"א שישתמש בו בלי סמיכה זהו כשר:
סעיף ו[עריכה]
חשיב ורש"ל פ' כ"ה כ' על זה ול"נ נהי דחשיב כלי לטומאה מ"מ לנט"י דבעינן כלי חשוב שהרי נקב בכ"מ פסול אפי' בכלי שטף אע"ג שהוא עדיין כלי לפי שבטל חשיבות כלי כ"ש בזה שאין שם כלי עליו לתשמיש גמור אלא לחידוש בעלמא עכ"ל. גם בל' השגת הראב"ד פ' י"ח דכלים קרא לכלי זה שאינו עשוי נקוב אלא להנאה ומ"מ אם עושין בתחל' לשתות ממנו כך דוקא ע"י סמיכה נראה דמודה רש"ל שהוא כשר לנט"י כיון דעל כל פנים הוא כלי שלם:
ודע דהרמב"ם פי"ח דכלים הביא כלי זה וז"ל טיטרוס אע"פ שהוא נקוב ומוציא פרוטות מתטמא שהרי המים מתכנסין בצדדין והם עשוין לקבל' עכ"ל. ופירש שם בכמה מקומות וז"ל מתוך שהנקבים דקים ואין המים יוצאים אלא מעט מעט באיחור גדול המים מתכנסין בצדדין שאלו היו נקבים גדולים לא היו המים מתכנסים ונמצא שלא הי' נעשה לקבלה עכ"ל. הבאתי זה ללמוד ממנו על אותן כלים של בדיל שנותנים בסעודה ליטול מהם לידים וקורין אותו גי"ס קאן ויש באיזה מהם למעלה סמוך לפיה' בצדו נקב אחד ואומרים שעושין אותו לנוי והוא עכ"פ גדול הרבה מן כ"מ ושמעתי אומרי' שאין נקב זה פוסל כיון שמתחלה עשוהו כן ואין ממש בדברי' אלו דהא כאן בטיטרוס ג"כ נעשו הנקבים תחילה להנאה בעלמא ואפילו הכי בעינן שיהיו דקים מאוד דאל"כ לא מקרי עשוי לקבלה וא"כ בזה ודאי פסול שהרי באותו חלק למעלה ששם הנקב לא מקרי עשוי לקבלה דהא נקב גדול יש שם רק למטה ממנו עשוי לקבלה וא"כ היאך יטול דרך פיו אם לא שיטול דרך אותו הנקב ובזה מודה הרא"ש והטור דפסול לנטילה כנלע"ד פשוט וכמ"ש כאן להקל בכובע של לבדים בשעת הדחק כתב רש"ל ולא נהירא להתיר' אפילו על ידי הדחק דלא עדיף משק זקופה דכובע אין עשוי לקבלה כלל כו' עכ"ל:
(ז) כגון ששפך עליה רביעית כו'. נראה פשוט שזהו בענין שהמים אינם מקובצים תוך פיסת היד אלא שופך על כל היד והמים נשפכים אבל אם הם מקובצים תוך היד פשיטא דנטמאו אף על פי שהם רביעית דהא גב היד הוא טמא ומטמא תוך היד כמ"ש ב"י בשם ש"ל בשם סה"ת דלא תגע יד בנתיים לחברתה כו' ב"ש בזה שהיד עצמה לא נטהרה מגבה וגם משום זה יפה כתב רמ"א שיש להחמיר לכתחלה שההמון עם טועים ושופכים מים לפיסת היד ואותן המים חוזר ומשפשף בהם ידו השניה וזה איסור אליבא דכ"ע וצריך דוקא ניגוב קודם שיטול ידיו שנית כהלכה כי אלו המים נטמאו ואין תקנה להם אפילו אם ישפוך עוד עליה כדלקמן:
סעיף ז[עריכה]
אין ליטול ידיו מאותן אבנים. יש לי בזה מקום עיון דבאגודה פ' המוכר הבית למד זה ממה דבעי רב יוסף לענין הכשר זרעים ממי גשמים שחישב להדיח בהם האיצטרוב"ל ומבעי"ל אצטרובל דבטיל אגב קרקע לגבי מכר לרבנן דמכתש' אי הוה בטיל לגמרי כמו כותל והוה נמי מחובר לענין הכשר זרעים א"ד לענין הכשר זרעים לא חשיב מחובר כמו כותל אלא דוק' במכר משום דמוכר בעין יפה מוכר וסליק בתיקו. ולפ"ז נ"ל דאין ליטול מים לאכילה מאותן אבנים שיש להם בית קיבול ונקבעו בכותל ויש להם ברזות או תרנגולי' נחושת שנוטלין בהם (עיין פ"ה דפרה) עכ"ל ופסק רמ"א כאן לחלק בין לקבע תחלה או לא ונראה שלמד כן ממ"ש האגודה עיין פ"ה דמותר היינו באם חקקו תחלה דשם כתב במשנה דהשוקת בסלע דמיירי דוקא בקבעו תחלה וקשיא לי תחלה אמאי פסק האגודה להחמיר בנט"י כיון שישאר בתיקו בגמרא אי הוה כמחובר או לא וכל ספק בנט"י אזלינן לקולא כדאיתא במשנה פ"ב דירי' מפני שאמרו ספק ידים ליטמא ולטהר טהור וכ"כ לקמן בסי' זה בטור וש"ע והטעם שהוא ספק דרבנן והביאו ב"י בשם תה"ד דה"ה בפלוגתא דרבוואת' וכ"כ רש"ל פ' כ"ה לענין בעיא דלא נפשטא וא"כ מ"ט תפסיה כאן לחומרא. ותו ק"ל דהא חילוק זה בין חקקו ולבסוף קבעו או להיפך אינו שייך אלא לרבנן דדף התם כדאיתא בהמוכר את הבית אבל לר"א דדף דס"ל כל המחובר לקרקע כקרקע לא שייך האי חילוקא אלא אפי' חקקו תחלה הוי כקרקע דהכי אמרינן בהדיא דפריך דברייתא דמחלק דחקקו תחלה פוסל המקו' וקבעו תחלה אין פוסל המקוה מני לא ר"א ולא רבנן דאי ר"א אפי' חקקו ולבסוף קבעו הוה כקרקע ואי כרבנן אפילו קבעו ולבסוף חקקו לא בטל בקרקע ופוסל המקוה דהוה כלי ומשני לעולם רבנן ושאני שאיבה דהיא דרבנן א"ה אפי' חקקו תחילה נמי שאני התם דהוי עליה שם כלי בתלוש וא"כ ק"ל מאחר דלר"א אין חילוק ואפי' חקקו תחל' לא הוה כלי דבטל בקרקע ממילא מאן דפסק לחלק בין חקקו תחלה או להיפך לא פסק כר"א ולא כרשב"ם ור"ח שם שפסקו כר"א וא"כ תקשה לך דלענין נט"י יש לנו להקל לרבנן דהוה כלי אפי' קבעו תחלה כיון דנט"י מדרבנן וזהו כלי מן התורה והא ק"ו הוא מהתם דמה התם במילתא דשאיבה שהוא דרבנן אזלי' לקולא ומבטלים מה שהוא כלי מן התורה כדי להקל כ"ש הכא בנט"י שהיא דרבנן דניזל ביה לקולא ויהיה כשר ממה שהוא כלי מן התורה וא"כ אפי' קבעו תחלה נמי כשר וצ"ע ליישב זה:
סעיף ח[עריכה]
מחובר לקרקע כו'. דאז הוה כעין טבילה וטבילה בשאובין ליכא מ"ה פסול בארית' דדלאי ששופך מים מן היאור הנזכר בסעיף ז' אבל משכשך ידו במנא נטילה היא וזה דעת הרמב"ן:
י"א שעלתה לו נטילה. זה דעת ה"ג דדוקא בכיור יש מיעוט ע"ז דכתיב ירחצו ממנו ולא בתוכו ומשמע מדברי כל הפוסקים שהביאו זה הפסק של ה"ג דא"צ להיות בכלי מ' סאה דהא מדין נטילה נגעו בה אלא שבהג"א פ' היה קירא הביא וז"ל מאן דבעי למיכל ומשכח מיא באגמא או במשכילתא ויש בהם מ' סאה שדי ידיה בגויה ושפיר דמי עכ"ל. ומו"ח ז"ל הביא זה ואני או' דודאי ט"ס יש שם וצ"ל ואפילו אין בהם מ' סאה דאל"כ ל"ל קרא דממנו ולא בתוכו גבי כיור דהא בכיור לא היו מ' סאין כמ"ש הרמב"ם פ"ה דביאת מקדש כמה מים צריך להיות בכיור אין פחות מכדי לקדש ממנו ד' כהנים כו' ולא מצינו בהפלגת שיעור מ' סאה שהוא שיעור היותר גדול:
ובשעת הדחק כו'. רש"ל פ' כ"ה סימן ע"ג כ' מ"מ נראה מאחר דר"פ פסק להדיא דבעי' כח גברא וכ"ד כל האחרונים ע"כ נראה דאפי' בשעת הדחק אין ליטול בתוך הכלי ואם נטל צריך לחזור ולברך ואל תשגיח בדברי הקארו עכ"ל:
סעיף ט[עריכה]
ואם היתה מוטה כו'. במשנה בפ"ג דידים איתא הכי מניח חבית על ברכיו ונוטל ומטה חבית על צדיו ונוטל והקוף נוטל לידים ר"י פוסל בשני אלו פי' במטה חבית ובקוף לפי שצריך כח גברא. ופסק הרמב"ם כת"ק והקשה הראב"ד דהא ר"ש פוסל בארית' דדלאי דהיינו הדין שנזכר כאן בס"ז משום דבעי' כח גברא ותירץ ב"י וכ"מ דגם לת"ק בעי' עכ"פ כח גברא בתחלה רק שלא יטול המים הנשפכים מאיליהם אפילו בתחלה והיינו דמכשר ת"ק במטה על צדה לפי שמתחלה היתה השפיכה מכח אדם לא איכפת לן במה שאין סופה ע"י אדם אבל לר"י צריך שיהא כל השפיכות מכח גברא וע"כ פסק כאן כת"ק באם היתה מוטה בארץ ומעצמה שופכת מים אין נוטלין ממנה כיון דאין כאן כח גברא לגמרי ובסעיף שאחר זה אם הטה חבית ויש עכ"פ כח גברא בתחלת השפיכה כשר ובאריתא דדלאי דפסל רב פפא משום דשם כשכלה שפיכת מים מן הדולא לצינור ואז כלה כח האדם והוה לענין צנור כאילו היה ממילא כיון שהאדם נוטל מן הצנור והיינו כפי' קמא דר"ש כמ"ש ב"י. אבל הטור והרא"ש פסקו כר"י בעינן דוקא כח אדם בכל השפיכה ולא סגי בכח גברא תחלה ולפ"ז לכאורה קשה למה כתב הטור היתה מוטה בארץ כו' דפסול דמשמע אם אדם הטה אותה תחלה כשר ולפי' דר"י פוסל אפי' בזה דהא מתני' מיירי מזה ואפ"ה פוסל ר"י. ול"נ דנקט דבר זה משום רבותא דסיפא שכתב אבל אם היה ברזא כו' דכשר אפילו בלא היה תחל' כח אדם לשפוך וא"ל דהיה לו לכתוב רבותא לענין זה דאפי' אם הטה אדם תחלה דפסול דאין לנו לטעות בזה כיון שכבר כ' ברישא חבית שיש בה מים מניחה על ברכיו כו' משמע דאם תופס אותה כל זמן משך הנטילה דוקא אז כשר ולא סגי בתופס תחלה לחוד:
וצריך להחזירה כו'. לדעת הרא"ש והטור הטעם בזה משום דבעי' כח גברא בכל שפיכה וכר' יוסי דפוסל במוטה חבית ששופכת ומדמה לה הרא"ש למ"ש בי"ד סי' ז' לענין שחט בגלגל אלא לדעת הרמב"ם וש"ע שפסקו כת"ק קשה מ"ש כאן דבעי' בכל שפיכה ולא סגי בהתחלה לחוד מההיא דמטה חבית בס"י ונ"ל דס"ל לש"ע דבמטה חבית בשעת ההטיה מנענע כל המים שבחבית אע"פ שאינם נשפכים בפעם א' משא"כ בברזא המים שבכלי אינו מנענע אלא המים הסמוכים להנקב כנלע"ד נכון ומו"ח ז"ל טרח להמציא חילוק בהטה כלי אם הוא מתנדנד ומתגלגל ושופך או שופך במקום אחד ולא נלע"ד לחלק כן. והא דכשר בנקב שיש בו ברזא הטעם לפי שתחלת עשייתו היה להשתמש עי"ז כעין שכתב הרא"ש בכלי מלא נקבים כ"כ ב"י:
סעיף י[עריכה]
אם הטה חבית כו'. צ"ע כיון דהכשר זה אינו אלא לת"ק אבל ר' יוסי פוסל בזה למה לא כתב כאן ג"כ יש פוסלים ויש מכשירים כמ"ש בסי"ב לענין קוף דתלוי ג"כ בפלוגתא זאת וטפי יש להקשות על רמ"א דכתב שם יש להחמיר ולמה לא כתב כאן כן ומה שנ"ל לתרץ עיין בסי"ב:
סעיף יא[עריכה]
עכו"ם ונדה. הטעם דהאידנא כל המים טמאים וא"א בע"א. וכתב רש"ל ול"נ נהי דמקילין במים ששאבן עכו"ם דמדאורייתא אין מטמאין אלא שהחכמים עשו אותם כזבים ובמקום דא"א לתקן מה נעשה אבל נדה שטומאת' ודאי ומדאוריית' למה לנו להקל וכ"מ בתשובת מהר"מ מ"צ וז"ל אני נזהר לגבי נטילה מהעכו"ם אף כי ר"י התירו והביא ראיה דנדות נוטלות ידיהם אף שהם טמאים מ"מ יש לדחות דנדות ויולדות וכן אנו עכשיו א"א בע"א אבל שלא לקבל נטילה מהעכו"ם אפשר עכ"ל ואשרי מי שיכול להזהר שלא ליטול מן המים אפי' ששאבן עכו"ם או נדה וכ"ש שלא ליטול ידיו מהם עכ"ל:
סעיף יב[עריכה]
אם הקוף כו'. יש פוסלים היינו הרא"ש וטור דפוסקים כר' יוסי ויש מכשירים היינו הרשב"א והרמב"ם פוסקים כת"ק וא"ל הא פסל רב פפא באריתא דדלאי לעיל ס"ז משום דליכא כח גברא תי' ב"י דס"ל לרמב"ם דכח נותן עכ"פ בעי' אפי' אם הוא שאר בעלי חיים ור"פ לא ממעט אלא אם נשפך ממילא בלא שום כח ונראה כיון שתי' זה קצת דחוק ע"כ כתב הש"ע בזה שיש בו דיעות חלוקות משא"כ לעיל לענין מטה חבית בס"י דיש שם תי' נכון נגד דברי ר"פ כמ"ש שם ע"כ לא כתב רק דעת רמב"ם לחוד:
סעיף יד[עריכה]
עלתה לו טבילה. דהא מעיין מטהר בכל שהוא ואפי' כל גופו טובל בהם לדעת הרמב"ם פ"ט ממקואות:
י"א שדינו כמעיין. זה דעת הרר"י דס"ל אף בכלים די בטבילה ברביעית אם מתכסים שם אלא שחכמים הצריכו בהם מ' סאה מ"ה בטבילת ידים שאינן אלא מדרבנן די ברביעית וי"א שצריך מ' סאה הוא הרמב"ם דס"ל שצריך לטבילת ידים כמו לטבילת כל הגוף:
סעיף טו[עריכה]
יש להסתפק וכו'. אם נקל גם בזה לדעת הרר"י שזכרתי בסמוך בידים טפי מכל גופו:
סעיף טז[עריכה]
ולהראב"ד מטבילין. טעמו שהרי בעלי קריין טובלין בהם אם יש בהם מ' סאה בקרקע. ז"ל מו"ח ז"ל מ"כ בהגהות רש"ל ובשלג יש אוסרים ויש מתירין והר"ר אביגדור לא רצה ליטול בשלג אפילו בשעת הדחק ע"כ ונראה דר"ל שיזרוק שלג על ידו א' ואח"כ יזרוק על השנית דהשלג דינו כמים א"נ לטבול בשלג קאמר (וכן עיקר) דפליגי ביה כי היכי דפליגי ביה לענין טבילת כל הגוף בי"ד סי' ר"א ובש"ע שם אבל ליקח שלג בידו א' ולשפשפו בידו השנית לד"ס אסור אפילו במים ועמ"ש ב"י סי' ק"ס עכ"ל ול"נ כפי' הראשון שזכר אבל לענין טבילה בשלג במקו' שהוא מכונס בגומא ויש שם שיעור מ' סאה יש להתיר בטבילת ידים דהא אפי' בטבילת כל גופו כתב רמ"א בי"ד סי' ר"א ס"ל דלכתחלה יש להחמיר ממילא בטבילת ידים מותר אפי' לכתחלה כנלע"ד לסמוך ע"ז אפי' שלא בשעת הדחק:
סעיף כ[עריכה]
אלא ענט"י. הטעם שא"ל על טבילת ידים דהיכן צונו על טבילת ידים אבל ענ"י צונו ויש בכלל מאתים מנה כ"ד הרשב"א בב"י: