ט"ז על אורח חיים קנח

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים קנח |◄

סעיף א

(א) יטול ידיו. משום סרך תרומה פרש"י שהידים שניות פוסלות את התרומה אבל חולין לא מהניא בהן שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנוהגות בחולין:

(ב) א"צ נט"י. אבל אם קבע עלייהו כתב ב"י סברות לכאן ולכאן אם צריך נטילה הנהוג' בחולין. ומסיק דמשמע מדברי רשב"א דצריך נט"י וא"כ ודאי צריך לברך ובלבוש כתוב דיטול ולא יברך ול"נ דיברך ויש ראי' ממ"ש ב"י קס"ח קרוב לסופו בשם ר"ש בעיסה שסופה סופגנין ותחילתה עיסה וז"ל ומברך עליה המוציא וטעון נט"י ובהמ"ז עכ"ל. וכאן אין מי שחולק רק שב"י מפלפל בזה ותימ' על שלא הביא זה כאן:

סעיף ב

(ג) יטול ידיו ולא יברך. הטעם בב"י לפי שאין אוכל פחות מכביצ' מקבל טומאת אוכלין ואיכא למימר דסתם הצריכו נטילה לאוכל פת ולא פלוג ע"כ לא יברך מספק אבל בפחות מכזית מפורש בגמ' בסוכה שא"צ נטילה:

סעיף ד

(ד) בא' מז' משקין כו'. פירש"י שהידים שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה:

(ה) י"ד שח"ט ד"ם. בפ"ז דמכשירין מביא רמב"ם ור"ש ת"כ אשר יבוא עליו מים אין לי אלא מים הטל והשמן והיין והדבש והחלב מנין ת"ל וכל משק' אשר ישתה יכול מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות ת"ל אשר יבא עליו מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי כו' ודבש דבורים לא מקרי שם לוויי דדבש סתם מקרי והלויי שם דבורים אינו אלא למעט של צרעה ואלו ז' משקין מתטמאים ומכשירים אבל לא זולתם ויליף להו בברייתא מקרא דאלו נקראו משקה ולא כלבוש שהם גזירה משום תירוש:

(ו) נטילה בלא ברכה. שאינו אלא משום נקיות שלא תקנו נטילה אלא בפת (ב"י בשם רי"ו) ובנוסח הסידור ההגד' כתוב קודם חרוסת צריך לברך על נטילת ידים וכתבו התוספות שהוא טעות הביאם בית יוסף:

(ז) רק ראש הירק כו'. זה תלמוד ערוך בפ' ע"פ לפי המסקנא דלמא משקעי ליה פי' דקודם אכילת מרור צריך נטילה לפי שמטבל בחרוסת שהם משקה ואף שאין מטבל רק ראש המרור מ"מ חיישינן שמא ישקע אותו כולו שם. וב"י כתב שיש ללמוד מכאן דין ראש ירק ואיני יודע מה לימוד שייך כאן דזהו דין הגמרא ממש:

שמעתי מי שרוצה להקל לאכול מיני מרקחת בדבש בלי נטילה ואומרים שאין כאן משקה דאיתא בתוספתא הביאם הר"ש פ"ב דטהרות דבש הזב מכוורת דבורים מטמא טומאת משקין חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלים ואם כן הך דבש של מרקחת ודאי חשיב עליה לאוכלין שהרי מטגנן לאכילה אבל הבל יפצה פיהם דאי' בסוף עוקצין חלות דבש מאימתי מטמאות משום משקה בס"א משירסק פי' שירסק החלות להוציא הדבש ובזה ודאי דכל הדבש שלנו מרסקין אותו מן החלות שהם עם שעוה. ובזה הוה משקה אפי' חישב אח"כ עליו לאכילה כיון דעביד בהם מעשה למשקין וכ"מ להדיא מדברי רמב"ם פי"א דטומאת אוכלין וז"ל דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה פי' אפי' לא חישב עליו לאוכלין רדה הדבש מכוורתו משירסק החלות מטמא משום משקה דבש הזב מכוורתו מטמא טומאת משקין חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין הרי שלגבי רדה הדבש לא כתב חילוק דחשב לאוכלין כמ"ש גבי זב אלא ודאי כדפי' בדבש שרדה אותו נעשה במעשה משקה לא יועיל לו אח"כ מחשבה לאוכלין דאין מחשבה מוציא מידי מעשה כדאיתא בדוכתי טובא לענין טומאה משא"כ בזב מאליו יכולה מחשבה להוציא אח"כ ממה שהיה תחלה סתמו למשקה וא"ל כאן כיון שטגנו לדבש הוה עשה בו מעשה זה אינו דלא חילקו בזה לומר דמעשה מבטל מעשה אלא לענין כלים דטומאה שירדה ע"י מעשה שעשאה כלי בזה אמרו דשינוי מעשה שנעשה באותו כלי לבטלו מכלי מהני כמבואר דבר זה סוף פרק כ"ה דכלים אבל בטומאת אוכלים ומשקים לא שייך לו' דאין יוצא מידי טומאתו הראשונה אלא א"כ נפסל מאכילת כלב אבל לעשות ע"י מעשה האוכל למשקה או איפכא זה לא נשמע ולא נראה אלא בזה תליא מילתא דאם נעשה מעשה שהוא משקה אין לו ביטול ע"י שום מעשה להחשב אוכל אלא במידי דהוא סתמו למשק' מהני מחשבה לעשותו אוכל מ"ה במיני מרקחת שלנו הנעשים מדבש שרדוה מכוורת אע"ג דטגנן ודאי הוה משקה לעולם וצריך נטילה וזה מוכח עוד דאם לא כן לא תמצא דבש שיהיה נקרא טיבולו במשקה דנימא כיון שחשיב עליו לאכלו ע"י טיבול הוה אוכל ולמה חשבו התנא בין ז' משקים אלא ודאי כדפרישית כנ"ל ברור:

סעיף ה

(ח) ובשר צלי כו'. יליף לה מדפירש רשב"א על ההיא דכל הבשר דרב המנונא היה לו צלי והוצרך לנטילה וכתב הרשב"א דפת אכל עמו דאלו צלי לבדו לא היה צריך לנטילת ידים ואדרבא קי"ל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח עכ"ל וסיים ב"י וצ"ל שהוא סובר דמוהל היוצא מהצלי אין שם משקה עליו כו' דא"ל דמיירי בצלי יבש דא"כ קשה מנ"ל לרשב"א למוקי בפת לוקי בצלי לח ותמהני מהי תיתי לו' דמוהל צלי יהיה משקה דהא דוקא דם נקרא משקה ואלו היה שם דם על המוהל היה אסור ואע"ג דגבי מוהל שמן יש חילוק איזה נקרא משקה כדאיתא פרק חבית דף קנ"ח התם מטעם דאף הוא קרוי שמן משא"כ במוהל בשר דודאי לא שייך לכללו בשם דם:

(ט) ותבשיל מחטים כו'. במרדכי כתוב לאו דוקא פירות אלא אפילו כל תבשיל אפילו חטים המבושלים מאחר שאינם פת ואין צריך נטילה הנוטל ה"ז מגסי הרוח ופי' ב"י דהיינו דוקא נגובים דאלו יש משקה טופח צריך נטילה. ורש"ל פ' כ"ה חילק ע"ז וז"ל ול"נ שאפילו משקה טופח עליהם לא נקרא טיבול במשקה אלא בישול קרי להו ולא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותה אבל לא בלחלוחית של עצמו ומ"ה אין צריך נטילה לצלי ומ"ה הוצרך הרשב"א ההיא דבליס ליה אומצא עם הפת ולא פי' בטעם טופח המים ולחלוחית המים שהיו עליו קודם צלייה אלא כל כה"ג לא נקרא טיבולו במשקה עכ"ל. ונעלם מעיני הרב דברי הרשב"א בת"ה דף קנ"ט וז"ל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח ומיהו דוקא פירות נגובים ובשר ודגים וכיוצא בהם אבל כל שיש בהם משקה או שמטבל אותם במשקה צריכים נטילה כו' עכ"ל. הרי בהדיא דהרשב"א ס"ל אף מצד לחלוחית עצמו צריך נטילה והיינו מצד המים או שאר משקה מהנך ז' דלעיל שעל הפירות אבל לחלוחית מצד מוהל שלהם לא מהני דהא לא מז' משקים הם. וע"פ זה נ"ל גם בחטים מבושלים שזכר המרדכי מיירי דוקא בנגובים מן המים שנתבשלו בתוכה אבל גבי צליה נ"ל דאפילו הודח הבשר במים קודם הצלייה מכל מקום בשעת הצלייה נתייבש אותו לחלוחית ומן הבשר יוצא מוהל והוא מלחלוחית הבשר ואינו נקרא משקה ומש"ה הוכרח הרשב"א לפרש ההיא דכל הבשר משום פת שעמו. ועוד נ"ל דכשמבשלים מיני עיסה במים אף שיש רוטב שם לא צריך נטילה להעיסה וזה דומה למ"ש ב"י בשם הר"ן בלשתות לא בעי נטילה משום דלא עבד דנגע במשקין שבתוך הכוס כו' ה"נ בזה לא עביד ליגע בעיסה ההיא ביד אלא אוכל בכף בתוך הקערה. אבל אם הוא עיסה בטיגון נ"ל שיש לחלק באם הוא מטוגן בחמאה צריך נטילה כיון דחמאה הוא בכלל חלב והוא א' מז' משקין אבל מטוגן בשומן אווז או של בשר א"צ נטילה דלאו מז' משקין הוא כ"ז נ"ל ברור:

סעיף ו

(י) השותה כו'. כ"כ הטעם בסמוך וע"כ האוכל דבש צריך נטיל' דהא עביד דנגע בידו לטבול בדבש ולאכול:

סעיף ז

(יא) ואם לא הסיח וכו'. נ"ל דהוקשה לו דהא קי"ל בסי' קנ"ט סי"ג דלא בעינן כונה אלא לכתחלה וכאן הוה נטילה ראשונה דלא גרע משלא בכונה ע"כ כ' דה"נ כן הוא דיחזור ויטול בלא ברכה כל שלא הסיח דעתו דשפיר מועיל נטילה הראשונ' לענין שלא יברך שנית:

סעיף יא

(יב) שגם הנגוב וכו'. לפי טעם זה קשה הא יש הרבה נטילות שא"צ ניגוב כמ"ש בסעיף שאחר זה אבל לטעם הא' שכתב הטור משום דאין ידיו נקיות ניחא. ומ"ש רמ"א דאם שכח לברך עד אחר ניגוב מברך אח"כ משמע אבל לא אחר ברכת המוציא. וז"ל רש"ל פ' כ"ה דאם שכח לברך עד אחר ניגוב כתבתי בפ"ק דפסחי' סי' ב' שיכול לברך קודם המוציא ולא אח"כ עכ"ל. הנה ראייתו נעלמה ממני אבל לפי הנראה הרבה יותר לע"ד דאחר גמר קיום המצוה דהיינו הניגוב לא יברך דהא כל המצות דצריך לברך עובר לעשייתן ודאי במצוה שיש משך זמן לקיימ' אז אף אם שכח לברך קודם העשייה יש עוד זמן שהוא עוסק בה משא"כ באם כלה משך קיומה לא יברך ומ"ה כת' הטור שיברך קודם ניגוב ולא כתב אפי' אחריו וראייה ממ"ש בסי' קס"ז ס"ח דאם לא נזכר עד אחר שגמר סעודתו אינו מברך המוציא וא"ל דשאני הכא כיון שעדיין לא אכל זה אינו דהאכילה אפשר שתהיה בידים טהורות בלא נגיעה כמ"ש ב"י בסי' קס"ד בשם כל בו דאם הניח ידיו בבתי ידים א"צ אח"כ נטילה ותו דא"כ היה לו לברך וציונו לאכול בידים טהורות דמצות נטילה כבר אזלה לה. וא"ל ממ"ש רמ"א סי' קע"ב דפולט המשקין ומברך שאני התם שנזכר בעוד שהמשקין בפיו כמ"ש שם הרא"ש הביאו ב"י ומשם יש ראיה דהא אמרי' שם בגמ' כיון דאידחי אידחי וה"נ כן הוא דאידחי מן קודם ניגוב אידחי' לגמרי:

סעיף יג

(יג) בלי ניגוב. במרדכי הביאו ב"י כתב המטביל ידיו לחוד ונתן בו הב"י טעם משום שהמים שעל ידו לא נטמאו ומ"ה כתב אם שופך רביעית בבת אחת שאין המים מטמאין שאין צריך ניגוב וכמו שסיים כאן וה"ה לנוטל ידיו כו' ורש"ל כ' ע"ז ולא דיבר נכונה כי הניגוב הוא תיקון חכמים ומשום מיאוס כמ"ש רש"י על לחמם טמא דדבר מיאוס קרוי טמא ולא תקנו אלא בנט"י כמו שתקנו מנא וכח גברא אבל בטבילת ידים שבא מצד טבילת גופו שהיא דאורייתא לא תקנו מידי עכ"ל. ודבריו נראים עיקר דהא אמרי' בגמרא בשם רבי אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנא' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא ופירש"י דיליף מקרא דמיאוס נקרא טמא דקרא קאי התם על דבר מיאוס ואם כן מאי מהני נטילה רביעית בבת אחת וא"ל א"כ המטביל ידיו אמאי אין צריך ניגוב דשאני מטביל דיש לו דין טבילת כל גופו וזה פשוט דהטובל כל גופו דנעשה טהור אפי' בעודו לח והפסוק לא מיירי אלא בדבר ששייך לאכילה דהא אמר יאכלו דהיינו נטילת ידים בזה הקפיד על מיאוס. ובלבוש כתוב שיש כאן ב' דיעות אם צריך ניגוב למטביל כיון דגם במטביל שייך מיאוס כיון שהם לחים וזה אינו דא"כ כל ידים לחות אפי' הם טהורים יהא אסור לאכול בהם אלא פשוט דבמקום שתקנו נט"י משום טומאה הקפידו ג"כ שבאותו פעם לא יהיה מיאוס ואסמכו' אקרא דככה יאכלו שמצינו גם כן שהקפידו על מיאוס ואין כאן אלא דיעה אחת דכ"ע מודים דמטביל דברייתא היא כמ"ש ב"י וכ"כ הוא עצמו אלא שכתב שר"א חולק על הברייתא וזה לא ניתן להיכתב שהיאך יחלוק ר"א שהוא אמורא על הברייתא כנ"ל: