ט"ז על אורח חיים לא
סעיף א[עריכה]
(א) שהן עצמן אות — פירוש, מצד מצוות שתלויים בם, לא מצד איסור מלאכה שבהם. ומשום הכי גם בחול המועד אין להניחם. והיש אומרים סבירא להו דוקא מצד איסור מלאכה הוא אות של יום טוב ושבת, ומשום הכי בחול המועד חייב:
סעיף ב[עריכה]
(ב) וכן נוהגים וכו' — נראה דמכל מקום מי שמניחן בלא ברכה בחול המועד שפיר עביד, כיון דקיימא לן בכל דוכתא ברכות אינן מעכבים. והזוהר מפליג מאוד בעונש הנחתן בחול המועד. והרא"ש עצמו כתב במסקנתו: "והמברך לא הפסיד", שמע מינה שאין חיוב לברך; והוא לא ראה ספר הזוהר. וכן פסק בהגהות מיימוניות פרק ד מתפילין בשם סמ"ק, דיש להניחן בלא ברכה, כי אין עובר על בל תוסיף אלא במתכוין להוסיף, כנ"ל:
ונראה לי עוד דהמניחן בחול המועד יש לחולצן קודם הלל, ומכל שכן קודם קריאת התורה, שהם באים בשביל המועד ומורים על עיקר האות; מה שאין כן בראש חודש, שאין הטעם משום אות אלא משום קדושת כתר, על כן החולצן חולץ קודם מוסף, כמו שכתב סימן כ"ה, כן נראה לעניות דעתי נכון. והמנהג שכתב רמ"א שאין מברכין בקול רם הוא תמוה, דכלפי שמיא מי מחלקינן בין סתר לגלוי: