ט"ז על אורח חיים ל
סעיף א
[עריכה](א) משיראה את חבירו כו' — תלו אותו בראיה, משום דבתפילין כתיב בהו "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך":
(ב) הרגיל עמו קצת — דאילו רגיל הרבה יכירנו אפילו מרחוק, ואינו רגיל לא יכיר אפילו בקרוב מאוד:
סעיף ב
[עריכה](ג) וישן בהם — וחיישינן שמא יפיח בשינתו:
(ד) ונמצאו עליו — אבל לכתחילה ודאי אין מורין להניחם בשביל השמירה:
סעיף ג
[עריכה](ה) כיון שהשכים ויצא — לפי זה נראה לי במי שיושב בעגלה אסור, דשפיר חיישינן שמא יישן, דאז רגילה השינה טפי על האדם. ובבית יוסף כתוב בשם סמ"ק עוד טעם להתיר בהשכים לדרך, דחיישינן שמא יאבדו ממנו. אבל השולחן ערוך לא סבירא ליה טעם זה, דהא בסעיף ב כתב דווקא נמצאו עליו אבל לכתחילה אסור להניחם, ולא מהני השמירה:
סעיף ד
[עריכה](ו) ושקעה עליו חמה — מיירי בחול. ואף על גב דאמרינן בסמוך דאינו צריך לחלצן, שאני הכא דיש לחוש למי שיפגע בו ויטעה לומר שמותר להניח אז תפילין; אבל בסמוך מיירי שיושב בביתו. וכן מה שכתב השולחן ערוך אחר זה: וקידש עליו היום, פירושו שקדושת שבת עליו וצריך לחלצן, אבל בחול אינו צריך, היינו כיון שהוא בבית המדרש וליכא חשש טועין:
סעיף ה
[עריכה](ז) אין לו להניחן — דכבר עשאו לילה, והוי תרי קולי דסתרי אהדדי: