חפץ חיים/הלכות לשון הרע/י ב
<< · חפץ חיים - הלכות לשון הרע י · ב · >>
וְאֵלּוּ הֵן:
- א (ה) שֶׁיִּרְאֶה זֶה הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ, וְלֹא עַל יְדֵי שְׁמִיעָה מֵאֲחֵרִים, אִם לֹא שֶׁנִּתְבָּרֵר לוֹ אַחַר כָּךְ, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת.
- ב שֶׁיִּזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא יַחְלִיט תֵּכֶף אֶת הָעִנְיָן בְּדַעְתּוֹ לְגְזֶל וְעשֶק אוֹ לְהֶזֵּק וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, (ו) רַק יִתְבּוֹנִן הֵיטֵב אֶת עֶצֶּם הָעִנְיָן, אִם הוּא עַל פִּי דִּין בִּכְלַל גֶּזֶל אוֹ הֶזֵּק.
- ג (ז) שֶׁיּוֹכִיחַ אֶת הַחוֹטֵא מִתְּחִלָּה (ח) וּבְלָשׁוֹן רַכָּה, אוּלַי יוּכַל לְהוֹעִיל לוֹ, וְיֵיטִיב עַל יְדֵי זֶה אֶת דְּרָכָיו, וְאִם לֹא יִשְׁמַע לוֹ, אָז יוֹדִיעַ לָרַבִּים אֶת אַשְׁמַת הָאִישׁ הַזֶּה, מַה שֶּׁהֵזִיד עַל רֵעֵהוּ. (וְאִם יוֹדֵעַ בּוֹ, שֶׁלֹּא יְקַבֵּל תּוֹכַחְתּוֹ, יְבֹאַר לְקַמָּן, אִם יִרְצֶה ה', בְּסָעִיף ז').
- ד (ט) שֶׁלֹּא יַגְדִּיל הָעַוְלָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִיא.
- ה (י) שֶׁיְּכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת, וּכְמוֹ שֶׁנְּבָאֵר לְקַמָּן בְּסָעִיף ד', וְלֹא לֵהָנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, מֵהַפְּגָם הַהוּא, שֶׁהוּא נוֹתֵן בַּחֲבֵרוֹ, וְלֹא מִצַּד שִׂנְאָה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו מִכְּבָר.
- ו אִם הוּא (יא) יָכוֹל לְסַבֵּב אֶת הַתּוֹעֶלֶת הַזֹּאת גּוּפָא {עצמה} בְּעֵצָּה אַחֶרֶת, שֶׁלֹּא יִצְּטָרֵךְ לְסַפֵּר אֶת עִנְיַן הַלָשׁוֹן הָרָע עָלָיו, אֲזַי בְּכָל גַּוְנִי אָסוּר לְסַפֵּר.
- ז (יב) שֶׁלֹּא יְסוֹבֵב עַל יְדֵי הַסִפּוּר הֶזֵּק לְהַנִּדּוֹן יוֹתֵר מִכְּפִי הַדִּין, שֶׁהָיָה יוֹצֵּא, אִלּוּ הוּעַד עָלָיו בְּאֹפֶן זֶה עַל דָּבָר זֶה בְּבֵית דִּין, וּבֵאוּר דָּבָר זֶה עַיֵּן לְקַמָּן בְּהִלְכוֹת רְכִילוּת בִּכְלָל ט', כִּי שָׁם מְקוֹמוֹ.
(ה) שיראה זה הדבר בעצמו וכו'. דהלא על השמיעה אין לו רק לחוש, וא"כ איך ילך ויספר זה לאחרים בגדר ודאי. וגם אין שייך בזה התירא דר' יונה שכתב דומיא דהתירה התורה עד אחד, דהלא עדות אין שייך רק אם הוא יודע את הדבר בעצמו ולא על ידי שמיעה מאחרים.
ואין להקשות על זה מרשב"ם דב"ב (דף ל"ט ע"ב) ד"ה ומ"ד בפני ג' שמשמע מדבריו דאם יספר אחד לחבירו מה ששמע מאנשים שפלוני אמר על פלוני שהוא מחזיק שדהו בגזלנותא, דאין זה בכלל לישנא בישא (דאל"ה איך יכול לבוא לבסוף לאזני המחזיק) משום שיוכל לצמוח לבסוף טובה להמחזיק עי"ז שיזהר בשטרו, אף שיכול להיות שכל עצם הענין הוא שקר שלא אמר עליו מעולם שהוא גזלן. וא"כ הכי נמי אם כוונתו שתצמח מזה תועלת להנידון אמאי יהיה אסור. דיש לחלק, דהתם אינו אומר סתם שהוא מחזיק שדהו של פלוני בגזלנותא, או שפלוני המערער אמר על הלוקח זה שהוא גזלן, רק שהוא מספר מה שנשמע שאמר פלוני עליו שהוא מחזיק שדהו בגזלנותא, לא כן בעניננו, שעל סמך ששמע מתחלה דבר עולה על אחד הוא מספר אח"כ סתם עליו שהוא איש גזלן וכיוצא בזה, זה בודאי אסור, ועוד דהתם התועלת מצויה יותר מהכא, משום דכשיבוא הדבר לאזניו בודאי יזהר בשטרו, משא"כ הכא דאיירינן לענין לספר לאחרים שהם יעזרו להנגזל והניזק, או שע"י רינונם ישוב מעצמו מדרכיו הרעים, דזה אינו מצוי כל כך, בודאי מסתברא דאסור אם לא ראה בעצמו.
ולענין אם לגלות דבר זה להנגזל בעצמו אם עדיין לא ידע מזה, יבואר אי"ה לקמן בהלכות רכילות כלל ט' סעיף ז'.
(ו) רק יתבונן היטב. פשוט הוא, כי מה מאוד צריך ליזהר הרוצה להיות דיין לעצמו להתיר לנפשו הלאו דלשה"ר מטעם לקנא לאמת, לבדוק תחלה אחר האמת היטב. כי זה אינו מצוי שיראה לאחד בפשיטות שהולך וגונב מכיסו של חבירו או ששובר כליו של חבירו, רק ע"י עסק וכיו"ב נסבב, שלפי הנראה נשאר בידו ממון של חבירו בעול, על כן צריך לדרוש מתחלה הענין לאמתו בכל פרטיו, כי למה יהא הדין זה של לשה"ר גרוע יותר משארי דברים שיש להם חזקת איסור שכל זמן שלא נמצא להם היתר ברור באיסורייהו קיימי, ה"נ דכותיה והוא הדין אם ראה לאחד שציער ובייש לחבירו, ידרוש ג"כ אולי חבירו ציערו וביישו מתחלה, וכל כיוצא בזה.
(ז) שיוכיח את החוטא. כן כתב ר' יונה במאמר רכ"א שכתב אמנם יש עליו להוכיח את האיש תחלה, ואף דבמאמר רכ"ח כתב אמנם המטיבים דרכם דבר ידברו בראשונה את החוטא וכו' ומשמע שם להמעיין דהוא רק מדרבנן בעלמא שבלא"ה יהיה דבר זה בכלל אבק לשה"ר, שם לא איירי ר' יונה רק לענין איסור לשה"ר, אבל לענין מצות הוכחה לעולם אימא לך דמן הדין מחוייב להוכיחו קודם שיפרסם עליו שום גנאי. כיון דאיירינן בסתם איש ישראל שלא נתחזק עד עתה לרשע, בודאי הוא בכלל עמיתך ומחוייב להוכיחו פן יקבל תוכחתו ולא יצטרך לפרסם עליו שום גנאי. ואם כן אפילו אם ירצה לאמר הדברים בפני שלשה דתו אין בו משום אבק לשה"ר כדמוכח בר' יונה במאמר רכ"ח בסופו עי"ש עכ"פ יהיה אסור לפרסמו קודם שהוכיחו משום מצות הוכחה, אם לא שיודע בו שאיננו מקבל תוכחתו (ובזה מיירי המימרא דבפני שלשה שהביא הר"י בסוף המאמר הנ"ל).
דאי לא תימא הכי כדברינו, ותאמר דאין עובר על מצות הוכחה רק אם אינו מוכיחו כלל, משא"כ אם ברצונו להוכיחו אחר זה מותר לעת עתה לפרסם גנותו לעין כל כדי לקנא לאמת ולעזור לאשר אשם לו, יקשו דברי ר' יונה שבשערי תשובה אדבריו שמובאים בשמו בספר שיטה מקובצת על ב"ב (בדף לט), דכתב שם כגון שיודע בו שאינו מקבל תוכחתו וכו', אלא ודאי כמו שכתבנו.
ואפילו אם תדחה את דברינו ותאמר שבשיטה מקובצת נקט ר' יונה רק למדה טובה ומצוה בעלמא, או דשם נקט רק לפי הסברא שהוסיף שם שיתכוין שיגיעו הדברים לאזניו ויתקן מעשיו, ולכך כתב כגון שיודע בו שאינו מקבל תוכחתו, דאל"ה כיון שאינו מתכוין רק לטובתו יותר טובה היא לו שיוכיח אותו אולי ישמע לו ולא יצטרך לבזות אותו לפני אנשים, אבל בש"ת שלא זכר סברא זו כלל, רק כדי לקנא לאמת ולעזור לאשר אשם לו אך שיזהר שלא יהיה נחשד לחונף או לשקרן וכאידך סברות המובאות שם בשיטה מקובצת בשם ר' יונה, אפשר דאין מחוייב מן התורה להוכיחו קודם שיפרסם עליו רק למצוה ומדה טובה בעלמא, מכל מקום לפי מה שהעתקנו לעיל את דברי הרמב"ם בסוף סק"א [י"א שצ"ל י"א] מבואר שם בהדיא דאסור לפרסם גנותו אם לא הוכיח אותו מתחלה. ועיין לעיל בכלל ג' בבמ"ח סוף סק"א. וע"פ דברינו אלה כתבתי דברי שבפנים דצריך להוכיח אותו מתחלה.
וזה הוא אפילו בסתם איש ישראל, ובפרט אם מי שעשה העולה הוא איש בן תורה, בודאי הוא מוכרח לדבר עמו תחלה לידע מאתו טעם ההיתר שלו ומה הביאו לזה, דאל"ה לא יושלם הפרט השני הנ"ל בפנים, כי אולי יראה לו שהדין עמו, וכמאמרם ז"ל באבות ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו *. (באר מים חיים)
- הגה"ה: וכן מוכח לענ"ד במעשה דרב ור' שילא ביבמות (דף קכ"א), שר' שילא התיר לאשה אחת להנשא שלא כדין, ורצה רב לשמתיה על זה, ועכבו שמואל עד שישאלו מתחלה את פי ר' שילא. וכן היה, והודה ר' שילא שטעה. וקרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און, ועיין שם ברש"י. אלמא דדבר זה נקרא און אם היה מנדיהו קודם ששאל לר' שילא בעצמו. ונוכל לומר דבענינינו בודאי גם רב מודה דצריך לנהוג כשמואל, דשם סבר רב מתחלה שצריך לנדות את רב שילא שעבר על איסור שאין תקנה לאיסורו במה שהתירה להנשא. משא"כ בנידון דידן שיש תקנה בהשבה או בפיוס גם רב סובר דצריך להוכיח אותו מתחלה קודם שיפרסם קלונו לאנשים. (הגהה)
(ח) ובלשון רכה. כ"כ הרמב"ם בפרק ו' מהלכות דעות עי"ש.
(ט) שלא יגדיל העולה וכו'. פשוט הוא דהוא בכלל שקר, ומוציא שם רע נקרא עבור זה. וראיה לדבר לפי מה דאמרינן בערכין (ט"ו ע"א) במשנה נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה (פירוש שהאונס או מפתה חייב רק נ' כסף ומוציא שם רע מאה) ומסקינן בגמרא שם דהעיקר מה שקנסה התורה מוציא שם רע הוא על השם רע שהוציא עליה ולאו משום דרצה לגרום לה מיתה עי"ש. ומוציא שם רע נקדא אם בא לבית דין ומספר לפניהם איך שאשתו זינתה אחר אירוסין שלו, ומביא עדים על זה. ואם אח"כ הביא האב עדים והזימום לעידי הבעל, אז נידון הבעל בתורת מוציא שם רע. וידוע הוא דאף אם יאמרו העדים השניים שאמת הוא שהיא פרוצה ביותר, שזינתה קודם אירוסין בנדותה והם בעצמם התרו בה והיא חייבת כרת על זה, אפ"ה נידון הבעל בתורת מוציא שם רע משום דלא היה לו להגדיל השם רע כל כך. וידוע הוא מאמר הגמרא בכתובות (מ"ו ע"א) דאזהרת מוציא שם רע היא מלא תלך רכיל בעמיך, וכן כתב הרמב"ם בסה"מ ל"ת ש"א. וא"כ ה"נ בעניננו צריך ליזהר מאוד שלא יגדיל העולה יותר ממה שהיא דיהיה בכלל מוציא שם רע, כמו שכתב הרמב"ם בריש פ"ז מהלכות דעות דהמספר על חברו גנות של שקר הוא בכלל מוציא שם רע.
ולבר מן דין, הלא עיקר ההיתר של ר' יונה הוא דומיא דעד אחד שהוצרך להעיד בב"ד כדי לחייב את חבירו שבועה, ועד אחד בוודאי אסור להוסיף בעדותו אפילו פרוטה אחת על מאה מנה. גם הלא מפורש הוא דאסור להוסיף במלקות לרשע יותר מכפי חיובו, וה"נ דכוותיה דהלא שנינו בערכין (דף ט"ו) דהאומר בפיו חמור מן העושה מעשה.
וא"כ לפי מה שביררנו, אם מספר דבר עולה שעשה אחד לחבירו, ויודע שום חלק זכות שיש בענין המעשה הזה, שאם ידעו השומעים את החלק ההוא לא יחשב בעיניהם דבר זה לעולה גדולה כל כך, וכשישמיט המספר את הפרט הזה יתבזה בעיניהם מאוד, צריך ליזהר מאוד שלא להשמיט.
(י) שיכוין לתועלת וכו'. כן מוכח בר' יונה במאמר רכ"ח ורט"ז ורי"ט ובמה שהביא בשיטה מקובצת (ל"ט ע"א) בשם עליות הר' יונה ז"ל וכן מוכח בב"מ (דף נ"ח ע"ב) ברש"י ד"ה דדש וכו' עי"ש. ומילתא דמסתברא הוא, שדבר זה מפורש בכמה מקומות בספרי חז"ל דמה שקוצף הקב"ה על העובדי כוכבים המריעים לישראל, אף שהרעה המגיעה לנו מאתם הוא מאת הש"י בדין ובמשפט כפי עונותינו, והוא לתועלתינו כדי שינכה עי"ז מעונינו ונהיה נקיים לעתיד לבא, עם כל זון יענשו אחר כך העובדי כוכבים בעונש גדול, מפני שהם אינם מכוונים לתועלת רק מצד שנאה ושמחים בצרתינו, והכי נמי דכוותיה.
(יא) יכול לסבב. וראיה לזה ממאי דאמרינן בסנהדרין (י"א ע"א) במעשה דעכן דכתיב ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך חטא ישראל, אמר לפניו רבש"ע מי חטא, אמר לו וכי דילטור אני, לך הטל גורלות, ופירש"י דילטור רכיל. וכעין זה ג"כ איתא בתנד"א בפרק י"ח כשביקש יהושע שיודיענו הקב"ה מי חטא השיבו הקב"ה מה לך יהושע וכי אני מדבר אליך היום לשה"ר וכו'. ולכאורה יפלא מאד וכי על איש כעכן שמעל בחרם, ועל ידו נפלו ישראל במלחמה, ובא על נערה מאורסה, ועבר על חמשה חומשי תורה כמ"ש בסנהדרין (דף מ"ד ע"א), שייך לשה"ר, ומלשון הגמרא והתנד"א משמע שהוא לשה"ר גמורה ולא חומרא בעלמא, אלא ודאי כמו שכתבנו, דכל היכי דיוכל לסבב התועלת מבלי שיצטרך לספר עליו, אסור מן הדין. והתם נמי הלא יש עצה בגורלות, וזה הוא שאמר לו הקב"ה וכי דילטור אני, לך הטל גורלות.
וכענין זה מצינו ג"כ בשאר חלקי התורה ביבמות (דף כ':) אם אתה וכו', ובב"ק (דף כ"ח ע"א) היה לו לשמטו עי"ש, וכגון ברודף שאם יכול להצילו באחד מאבריו ולא הצילו נחשב לרוצח עי"ז וכה"ג בח"מ בסימן תכ"א סי"ג באדם הרואה אחד מישראל מכה חבירו ואינו יכול להצילו וכו' ומשמע אבל אם יכול להצילו בענין אחר ממילא נחשב חובל ממש, והכי נמי בעניננו כיון שהוא יכול לסבב את התועלת הזו דהיינו להציל חבירו בענין אחר, ממילא נחשב למספר לשה"ר ממש. ועיין לקמן בח"ב כלל ט' ס"ק ל"ה.
ומה שכתבנו בעצה אחרת וכו', היינו בין לענין התועלת לעזור לאשר אשם לו, ובין אם כוונתו לגנות לעושי רשעה וכמו שכתבתי בפנים בסעיף ד', ג"כ יצוייר פשט זה, כי לפעמים תוכל להגיע התועלת הזו אף אם לא יזכיר שם מי שעשה העולה הזו, רק יראה לכל על פי התורה את גודל גנות מי שיש לו מדה רעה הזו דהיינו לגזול או לבייש בני אדם וכיו"ב.
(יב) שלא יסובב וכו'. פירוש דאם הוא משער לפי ענין השומעים שיעשו עמו יותר מכפי הדין שהיה יוצא עליו בבית דין אסור לספר להם.
ולא יקשה על זה המעיין ממ"ש בח"מ בסימן שפ"ח ס"ז בהגה"ה י"א דאדם המוכה מחבירו יכול וכו' וה"ה אחר כמו דאיתא בש"ך שם ס"ק מ"ה בשם מהר"מ מריזבורק, דשם איירי שיש בזה תועלת על להבא שלא יכהו עוד ואי אפשר להציל אותו בעגין אחר, ומשום דאל"כ אין לך אדם שיציל את חבירו מיד מכהו כמו איתא בש"ך שם ובביאור הגר"א, ובענינא דידן איירינן רק להציל ממנו את ממונו שנתחייב לו עד עתה, ולהכי אסור אם יודע המספר שעי"ז יעשו אח"כ עם הנידון שלא כדין.
וכל זה אפילו אם המספרין הם שנים, אבל אם המספר הוא אחד, יזהר יותר בענין זה, דהיינו, אם הוא רואה שיעשו השומעים מעשה ממש על ידו, ועל פי דין בודאי לא היו מועילים דבריו רק לענין שבועה וכה"ג, אסור לו לספר להם רק לזרזם שיביאו הגזלן והעושק לדין, ושם יעיד להנגזל או להנעשק והניזק. וביאור דבר זה בכל פרטיו ומקור לדין זה עיין לקמן בהלכות רכילות בכלל ט' סעיף ה' ו' עי"ש. (באר מים חיים)