חפץ חיים - הלכות לשון הרע ז יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חפץ חיים - הלכות לשון הרע ז · יב · >>

וְדַע, דַּאֲפִלּוּ דְּבָרִים הַנִּכָּרִים מַמָּשׁ, אֵינוֹ מוֹעִיל רַק לְעִנְיַן, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה מֻתָּר לְהַאֲמִין בְּעַצְּמוֹ אֶת הַדָּבָר שֶׁמְּסַפְּרִין לוֹ, אֲבָל לְעִנְיַן לֵילֵךְ אַחַר כָּךְ וּלְסַפֵּר דָּבָר זֶה לַאֲחֵרִים, לֹא מְהַנֵּי {לא מועיל}, דְּלֹא עָדִיף, מֵאִם רָאָה בְּעַצְמוֹ דְּבַר גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ, (כח) שֶׁאָסוּר לְסַפֵּר אַחַר כָּךְ לַאֲנָשִׁים, וּכְמוֹ שֶׁמְּבֹאָר לְעֵיל בִּכְלָל ד' סָעִיף ג' וְד'. וְדַע עוֹד (כט) דִּבְכָל אֹפֶן אָסוּר לִסְמֹךְ עַל הֶתֵּר זֶה שֶׁל דְּבָרִים הנִּכָּרִים מַמָּשׁ (ל) לְהַפְסִידוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּמָמוֹן (לא) אוֹ לְהַכּוֹתוֹ.

(כח) שאסור לספר אח"כ. אם לא שהוא מוחזק בעיר מפני רוע מעשיו לאדם רשע וכמ"ש לקמן בכלל ח' בס"ז, או שהוא בדברים שבין אדם לחבירו שצריך לקנא לאמת ולעזור לאשר אשם לו, וכמ"ש ר' יונה במאמר רכ"א ורכ"ח וכפי מה שנבאר אי"ה לקמן בכלל י' היטב את הענין הזה באיזה אופן מותר זה הדבר, ואז אפילו אם לא ראה זה הדבר בעצמו רק אחרים הגידו לו שפלוני עשה עולה לפלוני והוא יש לו על זה דברים הניכרים ממש שהוא אמת נ"ל שהוא מותר לספר דבר זה לאחרים ולהסביר לפניהם האיך שנראה בעיניו ג"כ שהוא דבר אמת כדי שעי"ז יתעוררו לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת.

(כט) דבכל אופן. אפילו במקום דמותר לספר לאחרים כגון לקנא לאמת וכנ"ל בס"ק כ"ח אפ"ה אסור להפסידו.

(ל) להפסידו עי"ז. ואיירי בדין זה (וה"ה בדינים הראשונים דהיינו מסיח לפי תומו ומהימן ליה כבי תרי) כגון שיצא דבה עליו בדבר שאם היה אותו הדבר אמת גם ממונו מותר להפסידו, כגון שיצא קול עליו בענין מלשינות וכדומה לזה (ואף דממון מלשין אסור לאבדו בידים כמבואר בח"מ בסימן שפ"ח עכ"ז נ"מ לענין לשמור את עצמנו שלא להזיקו להמלשין הזה דלא אמרו רק דאסור לאבדו בידו והטעם כמבואר בב"ק קי"ט עי"ש אבל לא בכה"ג) ויש דברים הניכרים לזה שהוא אמת, מכל מקום כיון דלא נתברר הדבר אסור להפסידו. ואם תרצה לידע שורש הדברים עיין לקמן בח"ב בהלכות רכילות כלל ו' בבאר מים חיים ס"ק כ' שם ביררנו דין זה מהפוסקים לענין רכילות דהיינו שהיה לו היזק גדול בעיסקא ויצא קול על אחד שהוא עשה לו ההיזק הזה ויש על זה דברים ניכרים ממש מכל מקום אסור לתפוס ממנו ממון אפילו שלא בעדים בשביל זה כל זמן שלא נתברר הדבר, רק יכול לתובעו שילך עמו לדין והוא הדין בעניננו.

(לא) או להכותו. פשוט הוא דאין להכות חבירו ע"י השערת אומדן דעת לבד.

ואין להקשות על זה מהא דאמרינן בב"מ (כ"ד ע"א) דמר זוטרא חסידא אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא וחזייא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה אמר היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה וכפתיה ואודי ופי' הרא"ש דהכפייה היא בשוטי אלמא דמותר להכות לחבירו ע"י השערה של אומדן דעת בלבד, דזה אינו, דהכלי לא של מר זוטרא היה אלא של אושפיזו היה כדפירש"י וכן פירש הנ"י והגירסא בגמרא צ"ל מאושפיזיה כמו דאיתא באלפס, ומר זוטרא חסידא דיין היה בדבר זה, ולבית דין ודאי דמותר להכות לפי צורך שעה כמו שמפורש בכמה מקומות, וה"ה אם לא היה רואה מר זוטרא בעצמו רק שבאו עדים והעידו לפני ב"ד כמעשה דחזא מר זוטרא ג"כ מותר לקבלם ולהכותו כדי שיודה, וזה לא הותר רק מפני צורך שעה, אבל ע"פ התורה פשיטא הוא דאין דברים הניכרים מועיל כעדים לענין זה שיהא מותר להכותו כדי להוציא ממנו החפץ כמו דאין מועיל לענין שיהא מותר להוציא ממנו ממון, אפילו אם הדברים הניכרים הוא במאוד, שהוא אומדנא רבה שאין למעלה הימנו, כמו שנפסק בח"מ בסימן ת"ח ע"ש ובתשובת מהרי"ק בסימן קכ"ט שכתב דכמו דלענין דיני נפשות אמרינן בסנהדרין (ל"ז ע"ב) באחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו ומצאתי חרב בידו והרוג מפרפר ודמו מטפטף דלא מחייבינן ליה מיתה על זה, כן ה"ה באופן זה בדיני ממונות אפילו אם יהיה אומדנא גדולה על עצם המעשה כי האי, ג"כ לא מחייבינן ליה, דעל פי שנים עדים אמר רחמנא, והעתקתי בסוף הספר את תשובתו, והלא זה בודאי עדיפא מאומדנא דמר זוטרא, אלא טעם מר זוטרא היה לפי צורך שעה כמו שכתבנו וזה לא שייך רק בבית דין, שלהם הותר הדבר מפני צורך שעה, אבל ליחיד כה"ג אפילו יש לו עליו אומדנא רבה שגנב ממנו החפץ ויכול לברר בעדים שהחפץ הוא שלו (דאי אין יכול לברר בעדים שהחפץ הוא שלו אפילו אם היה רואה בעיניו שגנב מאתו דבר ותובעו בינו לבין עצמו והוא כופר בו אעפ"כ אסור לו להכותו כדי שיתן לו החפץ שלו ולא אמרינן בזה עביד אינש דינא לנפשיה כמבואר בח"מ בריש סימן ד') אפ"ה אין מותר לו להכות את חבירו, דלא שייך בזה עביד אינש דינא לנפשיה והוי כמו דיין בדבר, דאפילו דיין אין מותר לו בזה להכות עפ"י דין, רק מפני צורך שעה התירה להם התורה וכדאיתא בסנהדרין (מ"ו ע"א) ובריש ח"מ אבל לא ליחיד לעצמו, וכן מצאתי אח"כ בעז"ה בספר תורת חיים שמר זוטרא חסידא רק דיין היה בדבר זה. (באר מים חיים)