חפץ חיים/הלכות לשון הרע/ד א

<< · חפץ חיים - הלכות לשון הרע · ד · א · >>

לוח יומי: שנה פשוטה - י"א חשון, י' אדר, י' תמוז. שנה מעוברת - י"א חשון, כ' אדר א', ל' סיון.

אָסוּר לְסַפֵּר עַל חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְהוּא אֱמֶת, דָּבָר שֶׁיִּתְבַּזֶּה עַל יְדֵי זֶה, וְלָא מִבָּעֵי {ואין צריך לומר} בִּדְבָרִים שֶׁל גְּנַאי בְּעָלְמָא, כְּגוֹן (א) לִזְכֹּר עָלָיו מַעֲשֵׂה אֲבוֹתָיו וּקְרוֹבָיו אוֹ לִזְכֹּר עָלָיו מַעֲשָׂיו הָרִאשׁוֹנִים, בֵּין שֶׁהָיוּ (ב) דְּבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם אוֹ (ג) דְּבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא מִתְנַהֵג עַתָּה כַּשּׁוּרָה, אָסוּר לְגַנּוֹתוֹ בָּזֶה וְלָשׁוֹן הָרָע מִקְּרֵי. אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם רָאָהוּ זֶה מִקָּרוֹב בֵּינוֹ לְבֵין עַצְּמוֹ, (ד) שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁאֵין רָאוּי עַל פִּי הַדִּין, וְהוּא מֵהַדְּבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, (דְּבִדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, יֵשׁ בָּזֶה חִלּוּקִים רַבִּים, וּנְבָאֵר אִם יִרְצֶּה ה' לְקַמָּן בִּכְלָל י'), גַּם כֵּן אָסוּר לְגַנּוֹתוֹ בָּזֶה, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, אִם לֹא עַל פִּי הַפְּרָטִים הַמְבֹאָרִים לְקַמָּן בְּסָעִיף ז' *.

הגה"ה: ודע, דכל זה בסתם איש ישראל, כמו שיבאר לקמן בסעיף ג', אבל אם נתברר לו לפי הענין, שסבת העון הוא מפני שיש בו אפיקורסות, חס ושלום, על איש כזה לא נצטוינו בלאו ד"לא תלך רכיל", שאיננו בכלל "עמיתך", ופרטי דין האיש הזה מבאר לקמן בכלל ח'. (הגהה)

(א) לזכור עליו. שערי תשובה לרבינו יונה במאמר רי"ד בסופו. ונראה דאפילו אם אינו מכוין לבזותו בזה, וגם אצל מי שהוא מספר עתה לא יתבזה על ידי זה, כגון שהוא מכיר מכבר להשומע הזה שאצלו לא יגרע הבעל תשובה הזה מפני מעשיו הראשונים או מפני מעשה אבותיו ממה שהיה מחזיקו קודם לזה, אפילו הכי אסור לספר ענין כזה כיון דאם היו מספרין לו את מעשיו הראשונים או את מעשה אבותיו בפניו בודאי היה מתבייש בזה, כדמצינו בבבא מציעא (נ"ט ע"א) בדוד שאמר שאם היו מקרעין לו בשרו לא היה דמו שותת, ממילא אסור לספר עליו זה שלא בפניו דדבר כזה אם יתפרסם בפני ההמון יוכל להיות סיבה להזיק לו בממונו או על כל פנים להצר לו, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכותיו וזה לשונו והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק לו בגופו או בממונו או להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע, וכוונת הרמב"ם אפילו אם אין כוונתו לגנותו בזה וכמו שהביא הכסף משנה שם מקור לדין הרמב"ם ממעשה דיהודא בן גרים בשבת (ל"ג ע"ב) וכפירש"י שם שיהודה בן גרים לא התכוין חס ושלום לגנות בזה לר' שמעון בן יוחאי רק לפי תומו סיפר זה בביתו וממילא נתודע אחר כך, והכי נמי דכותיה. אם לא שהאיש שהוא מספר לו הוא חכם צנוע אשר בודאי לא יספר לשום אדם, אז מותר אם המספר לא התכוין לגנותו בזה, והוא מכיר גם כן להשומע שלא יתגנה בעיניו עבור זה.

ולא תקשה על דברינו ממה שכתב רבינו יונה במאמר רי"ד בשערי תשובה וז"ל ואם יספר ויודיע את תועבות אבותיו בפני בני אדם שלא בפניו להבאיש את ריחו וכו' ומשמע אבל אם לא נתכוין לבזותו בזה שרי, דזה אינו, דרבינו יונה רצה לנקוט בזה המאמר המתחיל מעצם איסור לשון הרע החלק החמור שנמצא בו וכמו שביאר אחר כך בעצמו במאמר רט"ז וז"ל והמספר לשון הרע שתים הנה קוראותיו הנזק והבושת אשר יגרום לחביריו ובחירתו לחייב ולהרשיע את חביריו וכו' ובזה הדין דאיירינן יש בו חלק אחד מהם והוא הנזק או הבושת וכנ"ל, ותדע דבמאמר רט"ו לא התיר רבינו יונה לגלות באיש שאני מסתפק בו שמא עשה תשובה רק לחכם צנוע אשר לא יספר ליתר ההמון, רק הרחק ירחיק מחברתו עד אשר יוודע לו ששב מדרכו הרעה, ומשמע אבל אם החכם ההוא אינו צנוע אף דכונת המספר בסיפורו להחכם לא היה לבזות לאותו פלוני רק שיתרחק החכם לעת עתה מחברתו אף על פי כן אינו רשאי, משום דמהחכם יתגלה אחר כך לאנשים אחרים כיון דהוא אינו צנוע ויגרום על ידי זה ביוש לחבירו בחנם פן עשה תשובה, וכל שכן בענינינו דאיירינן דיודע בו שעשה תשובה דאין לו לגלות לשום אדם פן יתגלגל על ידי זה ביוש להבעל תשובה וכנ"ל. ומה שכתב רבינו יונה בתחלה במאמר רט"ו והוא גילה על חטאותיו על שער בת רבים, כדי להגדיל האשמה כתב כן, כמו שכתב אחר כך אשם אשם על זה, אבל באמת אפילו ליחיד גם כן אין לגלות וכמו שידוע באיסור לשון הרע דאיסורו הוא אפילו לספר ליחיד, ורק לחכם צנוע כדי שירחק מחברתו וכמו שכתב רבינו יונה בעצמו אחר כך, וגם זה אינו מועיל רק אם אותו החכם יאמין לו כבי תרי וכמו שכתב בעצמו במאמר ר"כ עי"ש.

(ב) דברים שבין אדם למקום וכו' כיון שהוא וכו"". פירוש אפילו לא ראינוהו שעשה תשובה על זה החטא, רק שמעת שעבר על זה החטא עבר זמן רב ולא נראה עליו שום שמץ פסול עוד כן משמע בתשובת חות יאיר בסימן ס"ב, דכיון שהוא מתנהג עתה בטוב הוא בכלל בעל תשובה לענין זה אבל לא לענין פסולי עדות עי"ש. ועוד בלאו הכי כיון שעבר זה זמן רב מהחטא והוא מתנהג כשורה בודאי צריך לחשוב עליו שמא עשה תשובה, והוא כל שכן ממה שכתב רבינו יונה במאמר רט"ו עי"ש.

(ג) דברים שבין אדם לחבירו. ולכאורה יש להקשות על זה ממה שאמרו בפרק ג' דברכות (דף י"ט) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה אל תהרהר אחריו וכו' אבל בממונא עד דמהדר למריה, ואם כן בנדון דידן מאי מהני אם מתנהג עתה כשורה שאינו גוזל וחומס וכיוצא בזה כיון שלא תיקן המעוות, וכהאי גוונא אמרינן בבבא מציעא (דף ס"ב ע"א) אי עשה תשובה מאי בעי גביה עי"ש. תשובה לדבר כי זה באמת תלוי לפי הענין, אם עבר על איסור גזל גמור ויש לו במה להשיב ואינו רוצה לקיים מצות השבה אף שהוא מתנהג עתה בטוב הוא בכלל עונות שבין אדם לחבירו, ומשתנה הרבה הדינין שלו לענין לשון הרע ואי"ה לקמן בכלל י' נבאר. והכא איירינן באופן שאין לו במה לקיים מצות השבה, או באופן שאין שייך בו השבה, כגון שמתחלה גם כן לא היה גזלן גמור רק שדרכי מסחרו לא היו בכשרות גמורה רק על ידי קטטות ומריבות ולחטוף את העסק המזומן לבוא ליד חברו כנהוג עתה בעונותינו הרבים וכהתירא דמיא להו על פי דרכי היצר בחשבם כיון שהוא מוכרח לעשות כן לצורך מחייתו אין בזה איסור, ובאיש כזה אם הוא חוזר מדרכו הרעה והוא מתנהג עתה בענין מסחרו בטוב בודאי על ידי זה הוא בכלל בעל תשובה, ולא שייך בזה שום היתר לספר עליו דרכו הרע הראשון אפילו אם היה אז דבר זה מפורסם בעיר בשביל שלא פייס לכל אחד ואחד עבור קטטות ומריבות שהיה עמו מתחלה, דאם כן היה צריך לילך ולפייס לכל אנשי העיר כידוע באנשים האלו בדרכי מסחרן. וראיה גמורה לזה דלא התיר רבינו יונה במאמר רכ"א רק כדי לקנא לאמת ולעזור לאשר אשם לו עי"ש והכא בהני תרי גווני שציירנו לא שייך זה ופשוט.

(ד) דבר שאין ראוי. שערי תשובה לרבינו יונה במאמר רט"ו ובמאמר רי"ט ע"ש וכן מוכח מהרמב"ם בהלכות דעות פרק ו' הלכה ז' וז"ל הרואה חבירו שחטא וכו' מצוה להחזירו למוטב וכו' אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו וכו' עד שיחזור למוטב הרי משמע להדיא שכל כמה שלא הוכחנוהו וראינו אחר התוכחה שעשה עוד אותו החטא אין לפרסמו. (באר מים חיים)