חפץ חיים על ספרא/תזריע נגעים/פרשה ד
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרשתא ד[עריכה]
( א ) שיקדום השחין וכו': פי' מאומרו "והיה במקום השחין" משמע שהשחין היה קודם לבהרת ובשביל זה נקרא זה המקום "מקום השחין".
הכי גרסינן קרוי הוא מקומו וכולי ס"ל דאין ראיה מ"מקום השחין" דהכונה במקום אשר נראה עתה השחין לעינינו היה מתחלה שאת וכו'.
( ב ) עד שלא נעשה שחין והיה: פי' והיה אחר כך השחין ויש גורסין "וחיה", ועיין בהגהות הגר"א.
( ג ) חלקה: לובן מבלי עירוב אדמימות.
בפתוך: שמעורב אדמימות בהלובן.
תלמוד לומר נגע צרעת: דהדר אחר כך וכלל את שניהם בשם אחד לומר שהם שוות ובשניהם מטמא חלק ופתוך.
( ד ) את השוה: לעור הבשר בגובה שאין מראה שפל מן העור ואת הגבוה שמראה עור הבשר נראה עמוק ממנה קצת.
תלמוד לומר ושפלה וכו': פי' דכתיב "אין בה שער לבן ושפלה איננה מן העור", משמע הא אם יש בה שער לבן אף אם איננה שפלה - טמא, וכיון שגילה לנו הכתוב דשפלה לאו דוקא (ומה דנקט בקרא הקודם שפלה נקט דבר המצוי דברוב פעמים היא שפלה) משמע דהוא הדין אם אתרמי דגבוה מעור הבשר מעט. ויש ספרים שאינן גורסין "ואת הגבוה" וגורסין "את השוה לגבוה", היינו ששוה לעור הבשר שהוא גבוה.
בשחין פרחה ולא בעור הבשר: פי' אם בשחין בעצמו פרחה הנגע ופשתה אבל לא נקרא פשיון אם פשתה בעור הבשר חוץ לשחין.
אבל תפשה בעור המכוה: פי' אם היה המכוה סמוך לה ופשתה הבהרת לתוכה.
תלמוד לומר ואם תחתיה תעמוד וכו': דהוה ליה למכתב "ואם תעמוד הבהרת ולא תפשה", ואמר "תחתיה" להורות דאינו פושה אלא תחתיה לבד בשחין ולא חוצה לה.
( ה ) ואם יראנה: דהוה ליה למכתב "ואם יראה", מאי "יראנה", כולה כאחת, שאם היתה בראש אצבעו או בראש חוטמו שופעת אילך ואילך טהורה כדדרשינן בעור הבשר "וראהו -- כולו כאחת".
והנה אין בה ולא בחוט היוצא ממנה: "בה" משמע דוקא בה אבל אם היה השער לבן בחוט היוצא ממנה אינו טמא.
יכול אפילו אם היה החוט רחב שתי שערות: גם כן לא יהא נידון כגופה של בהרת.
תלמוד לומר: במכוה.
והנה אין בבהרת שער לבן: ולא כתיב "בה" לרבות דאם יש בבהרת באיזה מקום שהוא טמא והיינו כשהחוט רחב שתי שערות דהוא שיעור חשוב אי נמי כדי שיהו יכולין לעמוד ברחבו זו אצל זו.
( ו ) אם פשה תפשה בעור מה תלמוד לומר: פי' דהוה ליה למכתב "ואם תפשה".
אלא בשביעי בלבד: ר"ל קודם שפטרו ראהו הכהן שפשה אבל אם פטרו בשביעי ובשמיני או לאחר כך פשה הוה אמינא דאין נחשב זה לפשיון קמ"ל הריבוי ד"פשה תפשה".
( ז ) החליטו בשער לבן: אפילו אחר הפטור הלך שער לבן שהשחיר השער ופטרו ואחר כך חזר השער לבן שחזרו ונתלבנו וכן בפסיון היינו הסימן דטומאה דשער לא חזר וחזר סימן טומאה אחרת דהיינו שפשה הנגע ואחר כך מבאר הברייתא אימתי החליטו בשער לבן בין בתחלה כשראהו הכהן מצאו שנהפך השער ללבן והחליטו או שמצאו בשער לבן בסוף שבוע לאחר ההסגר והחליטו או שפטרו ואחר כך נמצא בו השער לבן והחליטו. והוא על הדרך שפירשנו למעלה בפרשה ב' פ"ב הלכה י"ב בעור הבשר אלא שחסרה מכאן מחיה סימן טומאה שאינה מטמאה בשחין ומכוה וחסר מכאן בסוף שבוע שני שאין בשחין ומכוה יותר משבוע אחד שאם עמד בעיניו בסוף שבוע פוטרו מיד.
החליטו בפסיון והלך הפסיון: שכנס בתוך הנגע ופטרו ואחר כך חזר הפסיון.
וכן בשער לבן: היינו שלא חזר הפסיון אלא שנמצא שער לבן בתוך הנגע.
הכי גרסינן בסוף שבוע לאחר הפטור (ולא גרסינן "בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני" כי אין שייך זה בשחין וכן איתא לקמן בהדיא גבי מכוה כמו שכתבנו) דהיינו שהתחילה הברייתא לבאר אימתי החליטו בפסיון בסוף שבוע או לאחר הפטור. ועל כל אלו הפרטים מסיים הברייתא לכך נאמר פשה תפשה דבכל גווני הפסיון מטמאו ונלמוד מזה לשער לבן דהוא גם כן סימן טומאה דאם הלך וחזר מחליטו.
( ח ) בין באיש אחד: שהיה לו שני נגעים בשני מקומות בגופו אחד בהרת כגריס ואחר בהרת כסלע ובסוף שבוע היו שניהם כסלע ואיני יודע איזה מהם פשה ואף על גב דממה נפשך יש לו נגע אחד שפשה אפילו הכי גזירת הכתוב הוא שידע הכהן באיזה נגע הוא מחליטו.
באיש אחד טמא: דממה נפשך נגע וקרא מוקים ליה בשני אנשים.
א"ל והלא נאמר נגע הוא: משמע שיהיה נגע ודאי ולא מטמאינן מספקא אם כן למה לי למכתב וטמא אותו לרבות דאפילו באיש אחד לא מטמאין עד שידע בבירור על איזה נגע הוא מטמאו.
שיהא מקומה צרוב: רשום והוא מה שחזר לומר ושיהא מקומה ניכר כדפרשינן לעיל שיהא עדיין מכח השחין ניכר בו שאם נרפא לגמרי ונעשה מקומו צלקת הרי הוא נידון כעור הבשר.
הכי גרסינן ויהא מקומה ניכר [הגר"א בהגהותיו וכן משמע מהראב"ד], והוא פירוש על מה שאמר שיהא מקומה צרוב.
וטיהרו את הודאי וכו': דהוה ליה למכתב "וטהר הכהן, "וטהרו" משמע אותו שידוע לו שהוא טהור ולא מספיקא אף על פי שחזרו להיות כסלע וכסלע ואם כן אותו שהיה בתחלה כסלע הלך לו הפשיון ואם כן הוה ליה לטהרו מ"מ כיון דלא ידעינן איזהו לא נוכל לטהרו ושניהם טמאים והטעם בעניננו דמשנזקק לטומאה הרי יש לו חזקת טומאה ולא מטהרינן מספיקא ואינו דומה להנ"ל.
עד שיחזרו להיות כגריס: והלך הפשיון משניהם.