חפץ חיים על ספרא/תזריע נגעים/פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


פרק י[עריכה]

( א ) מלמד שבוהק טהור:    ואין צריך שום הסגר.
יכול לא יטמא משום אום:    אום נקרא עיקר הנגע ואינה מטמאה שהיא בהק ואף הסגר אין צריך.
אבל יטמא משום פסיון:    אם פשתה הבהק תהא מטמאה ואפילו אם הפשיון גם כן אין לה רק מראה בהק [שהוא למטה מארבע מראות] כמו שאר נגעים שהפשיון סימן טומאה אפילו אחר טהרתו שעל ידי הפישון נתברר שהוא נגע ואף בזה כן.
תלמוד לומר פרח בעור:    דיתירא הוא ללמד שאף אם פשה טהור.
יכול יטהר את הבהרת שיצאה ממנה:    שאם קדם במראה בוהק ונתחזק הלובן עד שעלה למראה בהרת יכול יהיה טהור מפני שקדם לו הבוהק.
תלמוד לומר הוא:    בוהק הוא. ר"ל הוא בהק אבל לא הבהרת שיצתה ממנו.
יכול לא יטהר את הבהרת שיצתה ממנו:    כי הלא נשתנה לבהרת ואין עליו עתה שם בהק כלל.
אבל יטהר את הבהרת שנסמך לה:    ר"ל אם הבהק לא נשתנה למראה אחרת רק פשתה ממנה פשיון שהוא מארבעה מראות ושם בהרת על הפשיון הוה אמינא כיון דלעיל אמרינן דפשיון של בוהק הוא טהור הוא בכל גווני ואף אם יש לו שיעור נגע ומראהו בהרת.
תלמוד לומר בהק הוא טהור הוא:    תרי מיעוטי למעט גם את הפשיון אם יש לו מראה בהרת ולעיל דממעטינן מיירי שהפשיון היה לה גם כן מראה בוהק.


( ב ) שאם היה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו טהור:    פי' אף שמתחלה היה בו רק נתק כגריס ויש עליו שם נגע שבראש אפילו הכי כיון שאחר כך ניתק השער מכל הראש מפניו ומאחוריו - טהור כדין פרח בכולו בצרעת עור בשר.
הכי גרסינן תלמוד לומר ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא:    דפירוש הכתוב "כי ימרט ראשו" משמע כל ראשו אי נמי קרח הוא מאחוריו לבד טהור הוא וראשו דקרא אי לטהרו מטומאת נתקים בלבד אתא למה ליה למימר השתא קרחת דלאו אורחיה טהור כוליה רישיה מבעיא אלא שמע מינה להציל מטומאת נתק שבא עליו מתחלה קאמר רחמנא טהור.
שיש דבר אחר מפסיק ביניהם:    היינו שער הזקן מפסיק בין עור הפנים לשאר עור הבשר.
מעכבים זה את זה:    לענין כולו הפך לבן.
אינו דין שיעכבו זה את זה:    דנימא דראש וזקן כחדא חשיב וליבעי עד שיקרח הראש וגם הזקן.
תלמוד לומר ואיש כי ימרט ראשו:    פשטיה דקרא מורה שבראשו לבד נטהר.


( ג ) או אינו וכו':    היינו מדבריך משמע דבא הכתוב להשמיענו דראשו וזקנו כל חד באנפיה נפשיה הוא ולפיכך אם נמרט ראשו לבד טהור והוא הדין אם נמרט זקנו לבד גם כן טהור או אינו כן אלא דבא הכתוב להורות דדין נמרט כולו טהור הוא רק בראש ולא בזקן וממילא נשמע דין שלמעלה דהזקן אינו מעכב לראש לענין מריטה אחרי דביה אין שייך מריטה כלל.
תלמוד לומר ואיש:    וי"ו יתירא.
להביא את הזקן:    דביה שייך גם כן אם ימעט זקנו טהור הוא וממילא מקשינן חדא לאידך דכי היכי דשם אשמועינן קרא דראש לבד אם נמרט טהור והוא הדין גם כן בזקן.


( ד ) או אינו אומר איש:    פי' או נאמר דאינו אומר איש להביא את הזקן אלא למעט איש ואשה מתורת נגעי עור בשר בקרחת וגבחת.
הכי גרסינן תלמוד לומר צרוע:    פי' דכתיב איש צרוע הוא ודרשינן לקמיה בפרק שאחר זה דבין איש ובין אשה ובין קטן בכלל זה.


( ה ) ר' שמעון אומר ודין הוא וכו':    ר' שמעון פליג אר' יהודה וסבירא ליה דמעכבין זה את זה מפני דין קל וחומר.
דבר אחר:    היינו דנוכל ללמוד דבר זה במה מצינו שכמו שבנגעי עור בשר שהפריחה מטהרת בהן כל הראוי ליטמא בנגע הצרעת מעכב את הפריחה שלא נקרא פרח בכולו כך בנתק דהמירוט מועיל בהן ליטהר כל שהוא מטמא בנתק מעכב וא"כ הזקן מעכב להראש.
"תלמוד לומר" לא גרסינן ליה [הגר"א]. ואי גרסינן ליה ע"כ דהתנא מסיים אף דר' שמעון קאמר בקל וחומר או במה מצינו מכל מקום האמת עם ר' יהודה דקרא מסייע ליה.


( ו ) הכי גרסינן "תלמוד לומר קרחת וגבחת מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שער. אי מה קרחת בידי שמים אף גבחת בידי שמים, מנין אכל נשם סך נשם. תלמוד לומר קרחה קרחה ריבה". [זו היא גירסת הילקוט הראב"ד והר"ש בפ"י דנגעים וכן גרס הגר"א] וכן העתקתיה בפנים.
והנה לזו הברייתא אקדים הקדמה קצרה. והוא: התורה אמרה דבמקום שער נטמא בטומאת נתק ובכל הגוף נטמא בנגעי עור בשר ואם נמרט שער ראשו שוב אינו נטמא בטומאת נתק ונטמא בטומאת נגעי עור בשר ואתי הברייתא לאשמועינן דדוקא אם אינו ראוי לגדל שער לעולם אבל אם ראוי לגדל עוד שער כגון שנמרט מחמת חולי דאז דרכו לגדל עוד שער נקרא מקום זה מקום שער ואינו נטמא בנגעי עור בשר. ועתה אבוא לפרש הברייתא.
יכול אפילו נמרט ראשו מחמת חולי:    אף על פי שסופו לגדל שער יהא טמא בנגע לבן אדמדם.
תלמוד לומר קרחת וגבחת כו':    קרחת הוא השופע קרחתו מן הקדקוד לאחוריו עד העורף וענין זו דקרחה אין דרכה לבוא מחמת חולי הגוף שכל החליים המשירים שער ראשו של אדם לעולם לא ישירו אותו מאחוריו ושלפניו יהא עומד אלא או ימרט מלפניו דהיינו גבחת או ימרט כולו. ומי שנמרט ראשו מאחוריו בידוע שלא בא עליו מחמת חולי הגוף שדרכו לגדל אחר כך השער אלא שמא נשר שערו מפני פחדו שראה את הנחש השרף ונמרט והדומה לו ומריטה זו אין דרכה לגדל שער לעולם. הלכך גבחת גופיה או שנמרט כל שער ראשו אף על פי שאפשר להיות מחמת חולי והיא ראויה לגדל שער ילפינן לה מקרחת לענין זה שאם נמרטו מחמת חולי לא יהא מטמא בנגע לבן אדמדם מפני שראויה לגדל שער וכל מקום שראוי לגדל שער בראש הרי הוא במקום שער בראש ואינו מטמא בנגע. ואי קשיא לך הא דתנן בנגעים פ"ו "הראש והזקן שלא העלו שער בעור הבשר" אלמא ראש וזקן אף על פי שסופן לגדל שער השתא מיהת נידון בעור הבשר -- איכא למימר שאני היכא דלא העלה שער כלל ממי שהעלה שער ונמרט שכיון שתחלתו לא היה ראוי לנגעי עור בשר ועדיין הוא ראוי לגדל שער הרי הוא כתחלתו ואינו מטמא בנגע עור בשר.
אי מה קרחת בידי שמים אף גבחת בידי שמים:    פי' שהרי הקרחת דרכה שאינה מגדלת שער כדאמרן והיא קרחה הבאה בידי שמים על ידי פחד פתאום וכנ"ל.
ומנין אכל נשם וסך נשם:    שהוא דבר שהאוכלו או סך ממנו אין דרכו לגדל שער לעולם והוא בידי אדם. מנין שמטמא בנגעי עור בשר.
תלמוד לומר קרחת קרחת ריבה:    [והוא הדין לגבחת שאם אכל הסם נשם ונמרט ראשו או סך ונמרט מקום שסך בקרחתו או בגבחתו מטמא בנגעי עור בשר]. כל זה העתקתי מפירוש הראב"ד. [ועיין בפ"י דנגעים משנה י' בר"מ ובר"ש שם ובתוספות יום טוב ובקרבן אהרן. ויש גירסות מחולפות ואריכות דברים מאוד ואני לקצר באתי].


( ז ) ואם מפאת פניו ימרט ראשו וגו' אין לי אלא פאת פניו:    היינו מלפניו כל כנגד המצח והעינים נקרא פאת פניו והוא נקרא גבח.
תלמוד לומר ואם מפאת פניו:    וי"ו ריבויא הוא דגם זה הוא בכלל פאת פניו.


( ח ) מלמד שאין מצטרפין:    דהאי "או" לחלק ולומר שאין מצטרפין לכגריס.
אבל יפסו מזה לזה:    שאם היה על אחד מהם נגע עור הבשר כגריס ופשה לתוך חבירו יכול נחשב לפשיון.
תלמוד לומר וכו':    עוד הפעם או לחלק ביניהם שגם אין פוסות מזו לזו.