התורה והמצוה ויקרא יג לח-מב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת תזריע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן קמא[עריכה]

ויקרא יג לח:
וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת בֶּהָרֹת לְבָנֹת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק י :

[א] "בהק...טהור"-- מלמד שבהק טהור. יכול לא יטמא משום אום אבל יטמא משום פשיון? ת"ל הפורח טהור. יכול יטהר את הבהרת שיצאת ממנו? ת"ל "הוא". יכול לא יטהר את הבהרת שיצאת ממנו אבל יטהר את הבהרת שנסמך לה? ת"ל "בהק הוא טהור הוא"-- הוא טהור ואין בהרת שיצאת ממנו ושנסמך לה טהורה אלא טמאה


בהק הוא פרח בעור טהור הוא: אחר שהשלים דיני נגעי עור בשר ושחין ומכוה ונתק יודיע שהמראות המטמאות הם רק מקרום ביצה ולמעלה אבל ממראה קרום ביצה ולמטה אף שהם בהרות ר״ל שהם ממין הלובן המזהיר וגם לבנות, בכל זאת אם יראה הכהן שהם "בהרות כהות לבנות" (פי׳ לבנות כהות, שהלובן כהה וחלוש למטה מקרום ביצה וכן דעת בעל הטעמים ששם הטעם המפסיק על מלת "בהרות" כי "כהות" היא תואר אל "לבנות") ידע כי אינו ממיני נגעים רק "בהק הוא", היא מן הנקודות הלבנות הנמצאים בעור. וז״ש בספרא למדנו שבהק טהור. וכבר בארנו למעלה (סימן קג) שפעל פרח יבא על הפרות העצם והתרבותו שטרם יעשה פרי יוציא ציץ ופרח ובא בהשאלה על דבר הפושה ומתרבה ולא יבא על הויית העצם עצמו וע״כ פירשו חז"ל תמיד על הפשיון וכן פי׳ כאן מ״ש "פרח בעור" שפשה בעור, ותפס לשון "פרח" שגם אם פשה הוא טהור דהיינו אם הי׳ נגע והבהק פשה עליו, לא נחשב את הפשיון אל מין הנגע ויטמא הנגע משום פשיון כי הוא מין אחר וז״ש יכול וכולי יטמא משום פשיון ת״ל הפורח טהור. ומבואר אצלינו תמיד שכ״מ שהוסיף מלת "הוא" כמו "עולה הוא", "מנחה הוא", "צרעת הוא" דרשוהו חז׳׳ל (כמ״ש באילת השחר כלל קלה) ופה אמר "בהק הוא טהור הוא" דרשו מ״ש "בהק הוא" רק אם הוא עדיין בהק אבל אם נשתנה לבהרת--טמא, ולא אמרינין שהוא הבהק עצמו שהתחזק מראהו. ומ״ש "טהור הוא" רק הוא טהור אבל אם בהרת סמוך לו טמא ולא אמרינן שהבהק יעיד שגם לובן הבהרת אינו לקותא, וז"פ הספרא

סימן קמב[עריכה]

ויקרא יג מ:
וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר הוּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק י :

[ב] מנין אתה אומר היה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו טהור? ת"ל "ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא".

יכול יהא הזקן מעכבו? ודין הוא: ומה אם עור הפנים ועור הבשר שיש דבר אחר מפסיק ביניהם מעכבים זה את זה, הראש והזקן שאין ד"א מפסיק ביניהם אינו דין שיעכבו זה את זה?! ת"ל "ראשו"-- ראשו טהור ואין הזקן מעכבו.    [ג] או אינו אלא ניתק ראשו טהור, ניתק זקנו לא יהא טהור... ת"ל "ואיש" -- להביא את הזקן    [ד] או אינו אומר "איש" אלא להוציא את האשה ואת הקטן... ת"ל "הצרוע"-- בין איש בין אשה בין קטן.    [ה] אם כן למה נאמר "איש" להביא את הזקן. אם כן למה נאמר "ראשו"? ראשו טהור ואין הזקן מעכבו דברי ר' יהודה.

ר"ש אומר ודין הוא: ומה אם עור הפנים ועור הבשר שיש ד"א מפסיק ביניהם מעכבים זה את זה, הראש והזקן שאין דבר אחר מפסיק ביניהם אינו דין שיעכבו זה את זה?!

דבר אחר מצאנו בכל הראוי ליטמא בנגע הבהרת, מעכב את פריחת הבהרת אף כל הראוי ליטמא בנגע הנתק יעכב את פריחת הנתק... ת"ל ראשו טהור והזקן מעכבו


ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא: אחר שבאר מה שאינו נגע בבשר והם הבהרות הכהות שהם ענין טבעי, יבאר מה שאינו נגע בראש והוא מי שנמרט ראשו עד שנעשה קרח, לא מחמת נגע רק מסבה טבעית על ידי חולי או ע"י סם וכמו שיתבאר, ודינו כעור הבשר ליטמא בבהרת ולא בנתק. והנה ההבדלים שבם יבדל הנתק מן הקרחת ית' בסימן שאח"ז. ויש עוד הבדל א' שהנתק המטמא אין דרכו לבא בכל הראש רק בחלק ממנו, וסביב לו ובצידו יגדל השער. ואם שב ונמרט כל ראשו, הגם היה לו סימני הנתק שית' לקמן, בכל זאת יצא מכלל נתק אל כלל קרחת ודבר זה רמז הכתוב במ"ש "ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא" שבהכרח יבואר שנמרט אחורי ראשו, וזה קרוי קרח, ומפאת פניו נקרא גבח, וא"כ לא בא הדבר בדקדוק שהיל"ל "כי ימרט אחורי ראשו" דהא ראשו כולל גם כל הראש, כמו "בראשו נגעו", "וגלח את ראשו"... וכן שם "קרח" ו"קרחה" בא גם על כל ראשו כמו "עלה קרח" (מלכים ב ב) וגם מלת "כי" אינו כהלכה שהיל"ל מלת "אשר" כמו שבראתי כלל זה היטב למעלה (סימן ב). ומזה הוציאו חז"ל כוונה שניה דרושיית שבא ללמד גם כן שאיש שהיה בו נתק כי ימרט אח"כ כל ראשו-- הוא קרח וטהור (כמו בנגעי בשר שנטהר אם פרח בכולו) ולזה ישמש מלת "כי" שמורה על הפעל המתחדש בעתיד, שבעל הנתק שימרט ראשו כולו - חלק הפנים והאחור- טהור. וז"ש מנין אתה אומר היה בו נתק כגריס וכלוי ת"ל ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא

והנה הגם שלא הזכיר רק מירוט ראשו ידעינין מן הסברה שדין זה נוהג דם בזקן דאחר שהראש והזקן נשתנו מעור הבשר ליטמא בנתקים, כמו שהראש אם ניתק כולו אינו נתק רק קרחה, כל שכן הזקן שאינו מכוסה בשערות בנשים וקטנים והוא אצלם כעור הבשר שאם ניתק כולו דינו כעור הבשר ליטמא בד' מראות. ומה שלא הזכיר הדין בזקנו משום שאם יכתב "כי ימרט ראשו וזקנו" נטעה לומר שהזקן מעכב, ואם ניתק ראשו לבד אינו מועיל. וז"ש יכול יהא הזקן מעכבו וכולי ת"ל ראשו. ואין להוכיח להפך מדלא אמר "כי ימרט ראשו או זקנו" מוכח שאם ניתק זקנו אינו טהור [וז"ש (במשנה ג) או אינו אלא ניתק ראשו טהור ניתק זקנו לא יהא טהור] די"ל שאין רגילות שתקרח הזקן (שכן לא מצאנו בעברי לשון קרחה על הזקן, כמ"ש "בכל ראשיו קרחה כל זקן גרועה" (ישעיה טו) וכבר כתב הראב"ע שלכן אמר "ואיש כי ימרט ראשו" מפני שאין הקרחה מצוי באשה בעבור הליחה הרבה שבה כי השער הוא כדמות עשב וכן לא הזכיר הזקן מפני שאין הקרחה מצוי בו. וז"ש ת"ל ואיש להביא את הזקן-- ר"ל שלכן דייק ואמר "ואיש" (הגם שדין זה נוהג גם באשה) להראות שתפס המורגל, ושנדע שמה שלא הזכיר זקן אינו מפני שאין הדין נוהג בו רק מפני שאין הקרחה רגיל בזקן כמו באשה ושלא תפס רק הרגיל. ועל זה שואל (במשנה ד) שהלא י"ל שמה שתפס "ואיש" הוא דוקא איש ומוציא אשה וקטן (וה"ה שמה שלא הזכיר זקן יהיה דוקא) ומשיב ת"ל הצרוע וית' לקמן (סימן קן) שממ"ש "הצרוע" מרבה אשה וקטן עיי"ש. א"כ למה נאמר "איש" להביא את הזקן וא"כ למה נאמר "ראשו" ולא אמר "ראשו וזקנו" להורות שאין הזקן מעכבו (כנ"ל בפי' משנה ב). ודעת ר"ש דפריחת הזקן מעכבת. ומה שלא תפס "ראשו וזקנו" מפני שלפי הפשט מ"ש "כי ימרט ראשו" פירושו אחורי הראש, שהיא הקרחת, וכיון שהכתוב סובל שני כוונות לא היה אפשר לכתוב באופן אחר

סימן קמג[עריכה]

ויקרא יג מ:
וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר הוּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק י :

[ו] יכול אפילו נמרט ראשו מחמת חולי יהא טמא? ת"ל קרחת וגבחת-- מה קרחת בידי שמים אף גבחת בידי שמים. אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שער... מנין אכל נשם, סך נשם? ת"ל קרחת קרחת ריבה


קרח הוא: הרמב"ן ז"ל נתן ההבדל בין נתק וקרחת שהנתק היא כאשר ימרט אמצעות הראש והשיער הקיף את הנתק מכל צד, וקרחת וגבחת היא בשימרט אחורי ראשו או לפאת פניו כולו. אמנם ההלכה היא רק אם נמרט כל הראש נטהר מטומאת נתק, כמ"ש בסימן הקודם וכן הוא במשנה וברמב"ם הלכות טומאות צרעת, אבל אם היה בו נתק ונמרט חצי הראש לפניו או לאחריו לא נטהר. והר"ש והרע"ב יאמרו שמריטת שער של נתק עתיד לחזור וקרחת וגבחת אין לו רפואה. אולם ברייתא זו דספרא שאמר "אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער..." הוה תיובתא לדידהו. וזה מבואר שהקרחת כולל יותר מנתק כי הנתק היא נגע והיא חולי בידי שמים אבל הקרחת תהיה בכמה פנים- אם ע"י סבה טבעיית כמו ליחה רעה בגוף או תגבורת היובש, אם סבה מקרית כמו מכה המורטת השער, אם סבה בחיריית כמו אכל נשם וסך נשם שמורט השער בכוונה (כמ"ש בפ"י דנגעים משנה י). כי מצאנו "עלה קרח" (מלכים ב ב) שהיה קרחת טבעי, ומצאנו "לא יקרחו קרחה בראשם" וכן ב"כל ראש קרחה" (ירמיהו מח) שהיא ע"י בני אדם. ויש עוד הבדל ביניהם שהנתק הגם שהוא ע"י חולי בידי שמים בכל זאת יש לו רפואה, כמ"ש "ושער שחור צמח בו נרפא הנתק" אבל הקרחת הגם שאם בא על ידי מכה או סם יוכל להרפא, אם בא ע"י חולי בידי שמים אין לו רפואה, כי החולי הגורם הקרחת משרש את זרעם ועקרם בל יצמחו עוד אבל בחולי הנתק גורם שינתקו השערות כהנתק פתיל הנעורת מחולשתם אבל זרעם לא כלה ויוכלו לחזור ולצמוח. וז"ש בספרא יכול נמרט ראשו מחמת חולי יהא טמא (ר"ל לא יטהר מנתקים) פי' יכול שזה ההבדל בין נתק ובין קרחת, מה שהנתק הוא בידי שמים והקרחת הוא על ידי בני אדם, כי אחר שהקרחת יצויר גם בידי אדם כנ"ל נאמר שפה מדבר רק בקרחת על ידי בני אדם, שלכן אמר "כי ימרט ראשו" ופעל מרט נופל על תלישת השער בידי אדם כמו "ולחיי למורטים" (ישעי' נ) , "ואמרטה משער ראשי וזקני" (*עזרא ט ג) ומשיב ת"ל קרחת וגבחת מה קרחת בידי שמים שהלא אמר אחר כך קרחת סתם ושם קרחת נופל גם בידי שמים ורוב קרחת הוא בידי שמים על ידי חולי. ושואל-- אי מה קרחת שאינה ראוי לגדל שער מנין אכל נשר פי' דאם כן נאמר ההבדל השני שבין נתק וקרחת, מה שהקרחת אין לו רפואה, ונאמר שקרחת על ידי בני אדם-- אכל נשם וסך נשם שיש לו רפואה אינו טהור מנתקים. משיב ת"ל קרחת קרחת ריבה ר"ל דהא תפס כמה פעמים קרחת וכולל גם קרחת על ידי בני אדם, ששם הבא כפול מבואר שבא בכל הוראותיו (וכמ"ש באה"ש כלל קמה) ושם קרחת כולל גם הנעשה בידי אדם שיש לו רפואה ור"ל שאחר שהנתק י"ל שני סימנים -שהוא בידי שמים ויש לו רפואה- הוצרכו לבאר שלא תאמר שבזה יבדל הקרחת, או שהוא שלא בידי שמים או שהוא אין לו רפואה, כי הקרחת יצויר גם בידי שמים וגם שיהיה לו רפואה אם בא ע"י בני אדם רק הגדר שבין הנתק והקרחת הוא שאם הקרחת בידי שמים מובדל ממנו במה שאין לו רפואה והקרחת שיש לו רפואה נבדל מנתק במה שהוא בידי בני אדם. ועי' בק"א ובתוי"ט (פ"י דנגעים) שהאריכו בזה

סימן קמד[עריכה]

ויקרא יג מא:
וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ גִּבֵּחַ הוּא טָהוֹר הוּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק י :

[ז] "ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא טהור הוא". "פאת פניו" אין לי אלא פאת פניו, מנין לרבות הצדעין מכאן ומכאן? ת"ל "ואם מפאת פניו".

איזהו קרחת ואיזהו גבחת? מהקדקד שופע לאחריו זו הוא קרחת. מהקדקד שופע לפניו זו הוא גבחת


ואם מפאת פניו: הנה ית' בפ' קדושים (סימן קא) שההבדל בין פאה ובין עבר ששם "פאה" לא יבא רק בשיעור על ד' רוחות העולם, והדבר המרובע יש לו ד' פאות לפניו ולאחריו ובשני צדדים ימין ושמאל. וכן שערות הראש יש לו ד' גבולים, פאת פניו ופאת אחוריו ושני פאות הראש בימין ובשמאל שעליהם צוה "לא תקיפו פאת ראשכם". והנה לא דבר פה רק מפאת פניו ואחוריו ולא משני פאות הצדדים. אולם יש הבדל בין אם יאמר "בפאת פניו" בב' ובין "מפאת פניו" במ"ם, ש"בפאת" בב' מציין רק אשר בגבול ההוא לבדו כמו "בעבר הירדן" (דברים א) "אשר בעבר הים" (ירמיהו כה) אבל "מפאת" במ"ם מציין הגבול שממנו והלאה כמו "מפאת קדים עד פאת ים" (יחזקאל מח) "מעבר הירדן" (במדבר מח), "ולא מעבר לים הוא" (דברים ל) וכן ממה שלא אמר פה "ואם לפאת פניו" בלמ"ד או "בפאת" בב' ואמר "מפאת" במ"ם מציין הגבול מן הוא והלאה וכולל גם הצדדים. והקדקד הוא נקודת גבנונית הראש למעלה, משם יתחילו הגבולים, מה שלפניו הוא גבחת ושלאחריו הוא קרחת

סימן קמה[עריכה]

ויקרא יג מב:
וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק י :

[ח] "וכי יהיה בקרחת או בגבחת"-- מלמד שאין קרחת וגבחת מצטרפין זה עם זה. יכול לא יצטרפו זה עם זה אבל יפשו מזו לזו? ת"ל "צרעת פרחת הוא בקרחתו או בגבחתו" כשם שאין מצטרפין זע"ז כך אין פושות מזו לזו


וכי יהיה בקרחת או בגבחת: מבואר אצלינו שבכל מקום שאין מקום טעות ישמש בוי"ו המחלקת, ולא יבא מלת "או" רק אם יש מקום טעות. ובארנו הטעם בפ' קדושים (סימן קא) משום דכל שני נושאים הבאים במאמר, הגם שהם מחולקים, הם מחוברים. למשל, "אשה זונה וחללה לא יקחו" שפירושו זונה או חללה וגם מוזהרים על שתיהן כאחת. ולפי זה היה ראוי שיאמר פה "וכי יהיה בקרחת ובגבחת" ואמר מלת "או" להורות שהם מחולקים לגמרי לענין שאין מצטרפין זה עם זה, שאם היה אומר "ובגבחת" הייתי אומר שאם יש נגע כגריס בשניהם מצטרפין. ואמר שנית "בקרחתו או בגבחתו" ללמד שגם אין פושין מזה לזה. וכן באו שני הדרושים האלה למעלה (סימן קכ) עמ"ש "בראש או בזקן". והנה יתבאר (בסימן שאחרי זה) שמ"ש "צרעת פורחת" היא על הפשיון, ועל זה אמר "בקרחתו או בגבחתו" שאין פורח ופושה מזו לזו. וסתמא דלא כר' יהודה (נגעים פרק י' מ"י) שאמר דאם אין שער ביניהם מצטרפים, וטעמו שאז לא יקראו בשני שמות שאם נקרח כל הראש נקרא בשם "קרח" סתם (כנ"ל סימן קמב), רק אם יש שערות בראש הקדקד (שייטול) אז יתחלקו לשני שמות ויקרא הקרוח של צד פניו גבח (שמתחלף עם גבוה וגבע על שמצחו גבוה עד למעלה)

ובמה שכתבנו תמצא ההבדל מדוע דריש (פ"א משנה ד) מ"ש "והיה בעור בשרו" ללמד ששאת וספחת מצטרפים, וכן דריש (פרק יד משנה ב) על "והיה הנגע ירקרק או אדמדם", כי שם מלת "או" צריך לגופיה שאם יאמר "שאת וספחת", "ירקרק ואדמדם" נאמר שצריך שניהם ולכן אינו מורה על החילוק שאין מצטרפין. והר"ש (פ"א דנגעים מ"א) הק' מאי שנא דגבי שחין ומכוה בעי קרא דאין מצטרפין וגבי שאת וספחת בעי קרא דמצטרפים, וההבדל מבואר דנגע א' בשני מקומות ששוים בדיניהם היה עולה על הסברה דמצטרפין כמו בשחין ובמכוה, בראש ובזקן, בקרחת וגבחת, שכולם נגע א' בשני מקומות שוים, אבל שני מיני נגעים כמו שאת ובהרת, ירקרק ואדמדם היה עולה בסברה שאין מצטרפין וצריך קרא דמצטרפין