חפץ חיים על ספרא/תזריע נגעים/פרק ח
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרק ח
[עריכה]( א ) מה תלמוד לומר נגע נתק: דהיה לו לכתוב "וכי יראה הכהן והנה וגו'".
אלא הפוך: מחמת הנגע שהנגע קדם לשער לבן דכתיב שם "והיא הפכה שער לבן" וזהו שמסיים שער צהוב דק היינו שעל ידי הנגע נתהפך לשער צהוב דק.
( ב ) קל וחומר: כלומר אי להא לא צריך קרא דמקל וחומר נלמוד אותו.
שאין שער אחר מציל מידו: שאם יש בו שתי שערות לבנות אפילו אם במקום הנגע יש עוד כמה שערות שחורות אף על פי כן טמא הוא.
שיש שער אחר מציל: שאם יש בו שער שחור וצהוב - טהור כדדרשינן לקמן מן "ושער שחור צמח בו".
שלא יפה כחו במקומו ליטמא בכל מראה: דבעינן שיהיה מקום הנגע אחד מן ד' מראות.
ליטמא בכל מראה: כדאיתא בפרק הקודם בהלכה ז'.
( ג ) ר' יהודה אומר כל מקום שצ"ל הפוך: פי' דכל מקום שצריך להתנות בהפוך אמר הכתוב בהדיא ולא בהיקש שכן אמר "ושער בנגע הפך לבן" והדר אמר "והיא הפכה שער לבן" ובשחין ובמכוה אמר "ושערה הפך לבן" ואחר שאמרו בכל המקומות ובמקום אחד לא אמרו בהדיא אין זה אלא שאין ההפוך תנאי בו.
( ד ) מה נתק שאין הפסיון לתוכו: מדכתיב "והתגלח ואת הנתק לא יגלח" ואיתא לקמן דהיינו שמשייר סביבות הנתק שיטה אחת שער כדי שיהא ניכר אם יפשה הנתק דהיינו שינתק עוד שער הרי שהפשיון מבחוץ הוא.
אף נגע שאין הפשיון לתוכו: דאי הוי מחיה בתוך הבהרת ונתמעטה המחיה ופשתה הבהרת לתוך המחיה לא מקרי פשיון וכדתנן בפרק ו' דנגעים משנה ג' דעת חכמים שם.
( ה ) הכי גרסינן מנין לרבות את הירוק ואת האדום ואת הלבן תלמוד לומר ושער [ר"ש וכן איתא בילקוט]. ו' ריבויא הוא.
והצהוב אינו מציל: וכגון שקדם שתי שערות צהובות קודם הנתק דלמדנו לעיל בהלכה ב' דאינם סימן טומאה וקמ"ל הכא דאף על פי שהוא טהור אינו מציל מיד הצהוב הטמא. אבל שחור ושאר מראות מצילות אף אם קדמו קודם הנתק ["והאדום" לא גרסינן וכן בילקוט ובר"ש ליתא].
( ו ) הכי גרסינן איזהו צהוב שאינו מציל הרי שקדם את הנתק טמא לדברי ר' יהודה פי' הציור שציירנו כגון שקדם את הנתק לא משכחת לה אלא לתנא קמא דר' יהודה בהלכה ב' דאמר דאם קדם הצהוב להנתק אינו מטמא אבל לדברי ר' יהודה דאמר שם דטמא היכי משכחת לה צהוב שהוא טהור דאצטריך למעוטי דאינו מציל.
אלא: להכי אצטריך למעוטי כגון וכו'.
הואיל ואינן מצטרפים לטומאה: דשער צהוב אחד אינו סימן טומאה והוה אמינא דהוא כשאר מראות של שער ויצטרף לטהרה. ונקט אחת צהובה ואחת לבנה דבשתיהם לבנות אמר לעיל דמצילות. תלמוד לומר שחור וכו' למעוטי צהוב דאינו מצילו מן החלטתו שהיו לו על ידי הפסיון.
לא מטמא: דסבירא ליה כתנא קמא דר' יהודה.
ולא מציל: דנתמעט משחור וכנ"ל.
הרי סימן טהרה בנתק: ומצילות אחר כך.
( ז ) אין בו: פי' דכתיב "ושער שחור אין בו" ו"בו" משמע בתוכו דהיינו ששער שחור יהיה בתוך הנתק והנתק מקיפו כמבצר אבל אם עומד בתוך הנתק מן הצד אינן מצילות עד שיהא רחוק מן מקום השער המקיף את הנתק מקום שתי שערות דאז נחשבות כמבוצרות בתוך הנגע כדתנן בנגעים פרק י משנה ג'.
ושיטה של שער: שחור מפסקת ביניהם שנשארו מקודם והם אינם יכולים להציל את הנתקים דהרי בעינן שיהיו מבוצרות דהיינו שהנתק יקיפו מכל צד ובזה אין הנתק מקיפו מכל צד.
נפרץ: זה אל תוך זה ממקום אחד טמא שעדיין אין השער שחור מבוצר.
משני מקומות טהור: שהרי נשאר שער שחור בין שתי הפרצות והרי הן כנתק אחד והשחור מבוצר בו.
מקום שתי שערות: בכל פרצה וקמסיים הברייתא דדוקא כשיש שתי פרצות בשיטה אף שהם פרצות קטנות כשתי שערות אבל אם נפרץ במקום אחד אפילו פרצה גדולה כגריס טמא מפני וכו'.
( ח ) ושיטה של שער מפסקת ביניהם: פירוש שהם כמו כיגול בתוך עיגול.
נפרץ ממקום אחד טמא: הפנימי שהרי שער שחור בצדו ואינו מבוצר לתוכו אבל החיצון טהור דהא שערות שחורות מבוצרות לתוכו.
משני מקומות טהור: הפנימי וכל שכן החצון שנעשו שניהם על ידי הפרצות נתק אחד ובתוכן שתי שערות שחורות מבוצרות.
כמה תהא הפרצה: משני מקומות ויהא טהור.
מקום שתצי שערות: אבל אם נפרץ במקום אחד כגריס שהוא שיעור גדול טהור והא דאמרן מקודם נפרץ במקום אחד טמא היינו בפחות מכגריס אבל מאחר דנפרצה כגריס אפילו ממקום אחד נעשו שתי הנתקים אחד ושערות הנשארים הרי הן מבוצרות. ולעיל בשתי נתקים זה בצד זה דאמרן אפילו נפרץ כגריס במקום אחד טמא דלא חשיבי מבוצרות כיון דבקצה השיטה דבוקות לשערות שבראש שחוץ לנגע.
( ט ) ואם יש בו מטמא: והאי דכתיב בסוף פרשה אם שער שחור צמח בו נרפא הנתק וטהור הוא -- התם הלא איירי בצמח השחור אחר שבא הנתק והשחור היא לאות שנרפא הנגע אבל הכא איירי בשער שחור שנשאר בו מקודם אפשר דבזה החמירה התורה שיטמא על ידם.
הרי זה בא ללמד וכו': פי' דבזה מוכח שהשער שחור סימן טהרה וע"כ אין סברא לומר דשערות שחורות שנשארות מקודם יהיה על ידם סימן טומאה ואם כן הא מה אני מקיים וכו' ע"כ דלהקל הוא בא.
שבעת ימים תחלה: עיין לעיל פרשה א' סוף פ"א מה שכתבנו בשם הראב"ד.