חפץ חיים על ספרא/תזריע נגעים/פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


פרק ז[עריכה]

( א ) ובשר וכו' או בשר וכו' מלמד שאין שחין ומכוה מצטרפין זה עם זה:    פי' מדחלקן הכתוב לשתי פרשיות ופירש משפט כל אחת ולא צירפם יחד שהרי משפטן שוה והיה לו לכתוב "כי יהיה בו בעורו שחין או מכוה".


( ב ) לא שבאו וכו':    פי' ולא תימא דהאי שחלקן ואשמועינן דאין ענינם אחד רק להכי הוא דאתא שאם בא עליו ולא ידע אם היה שחין או מכוה כגון שנכוה במים חמין ולא ידע אם בחמי האור או בחמי טבריה, אינו יכול הכהן לטמאו (ואינו דומה לשאת ובהרת שאם היה ספק לו אם הוא מראה זו או זו מטמאו ממ"נ דהתם ענינם אחד) עד שיתודע לו בבירור מה הוא אלא למעוטי אפילו כחצי גריס וכו'.


( ג ) יכול מורדת:    פי' שהמכה מורד בו ומכאיבו שלא נתרפא כלל.
תלמוד לומר והיתה מחית המכוה:    משמע שחיתה ונתרפא המכה.
צלקת:    היינו שנתרפאה לגמרי ובשרה קשה שם.
תלמוד לומר מכות אש:    משמע שעדיין יש היכר שהוא מכות אש.
צרבת המכוה:    היינו שיש רושם שם באותו מקום.


( ד ) אין לי אלא וכו':    עד סוף הברייתא כולה מבוארת לעיל בפ"ו הלכה ו' גבי שחין והוא הדין בזה גבי מכוה.


( ה ) מנין לרבות שאר המראות:    שאת וכה"ג שגם הם יטמאו בחלקה ובפתוך.
תלמוד לומר או לבנה:    וא"ו לרבות הוא.


הלכה ו' ז' ח' ט' עד "מה תלמוד לומר" -- כולה מבוארת לעיל בפרשה ד' גבי שחין והוא הדין הכא.


( ט ) מה תלמוד לומר צרעת ג' פעמים:    גבי מכוה יכתוב חדא כדכתיב בשחין.
צרעת כגריס:    בנין אב הוא מצרעת דכתיב גבי מחיה וכדאמרינן בכולהו נגעים.
צרעת ליתן את האמור בשאת בבהרת:    פי' דגבי שחין כתיב "שאת לבנה או בהרת לבנה אדמדמת" ואין לי אלא דשאת מטמא חלקה ובהרת בפתוך, מנין ליתן את האמור של זה בזה וזה בזה, ילפינן זה מיתורא ד"נגע צרעת" דבין פתוך ובין חלק בכל אחד בכלל "נגע צרעת" הוא ואף על גב דיתורא דנגע צרעת גבי מכוה כתיב, כיון דילפינן לקמיה שחין ומכוה בגזירה שוה למילף מהדדי כחדא ענינא חשיב להו ולכן האי "צרעת" דמכוה דמייתר אתי לאגמורי לשחין למילף שאת ובהרת חדא מאידך.
( וזהו דדרשינן לעיל בפרשה ד' בהלכה ג' "ליתן את האמור בשאת בבהרת ואת האמור בבהרת בשאת" מדכתיב "נגע צרעת" מהאי "נגע צרעת" יתירא דכתיב גבי מכוה הוא דדרשינן הכי).
צרעת:    שלישי.
ליתן את האמור בשחין במכוה:    היינו דבשחין כתיב "שאת" ולמידין מגזירה שוה "צרעת צרעת" דגבי מכוה נמי מטמא בשאת (דמאי דאמרינן לעיל בהלכה ה' "מנין לרבות שאר המראות" הוה אמינא דלא אתי לשאת רק לתולדות בהרת).
ואת האמור במכוה בשחין:    פי' דיש דינים שמבוארין רק במכוה היינו מה שכתוב שם והנה אין בבהרת שער לבן ודרשינן בהלכה ו' לרבות חוט היוצא וכו' וכן מה דממעטינן לקמיה מדכתיב "היא היא" גבי מכוה למידין מגזירה שוה דגבי שחין נמי דינא הכי.
מה תלמוד לומר היא היא היא:    היינו גבי מכוה -- "צרעת היא..נגע צרעת היא..נגע צרעת היא".
ג' פעמים:    באיזה ספרים הגירסא "ד' פעמים" וכן מוכח בסוף ברייתא.
היא אינה מטמאה במחיה:    דאחר שזכר הכתוב תרי סימנין, שער לבן ופשיון, אמר דהיא היא הטמא ולא אחרת, ואיזה היא הבאה במחיה דמכוה אינה מטמאה במחיה.
בתחלה וכו':    כלומר בשום זמן מהזמנים שהמחיה מטמא בעור בשר הכא אינה מטמאה.
היא פרט לשפשתה לבוהק:    דהכי קאמר היא אשר פשתה במכוה ושחין טמאה, ולא אותה שפשתה לבוהק. ולא מיירי שהבהק עומד חוץ לשחין ומכוה דזה פשיטא דהא ילפינן לעיל בפ"ו הלכה ט' דדוקא מקום שתחתיה היא פושה אלא מיירי שהבהק עומד בתוך השחין.
בסוף השבוע לאחר הפטור:    דאז הוא זמן הפשיון.
היא אין לה מראה חמישית:    והכי קאמר נגע צרעת היא שדינה כשארי נגעים שמטמאין רק בארבעה מראות ולא יותר.
היא אין השחין והמכוה מצטרפין וכו':    כתב הקרבן אהרן זאת החלוקה יתירה דכבר למדנו זה למעלה בראש הפרק ועוד הקשה דאיה עוד תיבת "היא" ד"היא" דכתיב גבי טהרה לא נוכל לחשוב בחשבון וע"כ הסכים דיש לגרוס "שלש פעמים". אכן בראב"ד משמע ד"והיא כהה" גם כן מצטרף לחשבון דהוא כתיב גבי הסגר ומוסגר גם כן טמא הוא ולפי זה צריך לגרוס בברייתא "מה תלמוד לומר היא היא היא היא ד' פעמים". ומה שהקשה דכבר למדנו זה למעלה בראש הפרק -- תירץ הראב"ד דמהתם הוה אמינא דקרא לא אתי רק למעוטי כשבאו ואינו ידוע אם שחין הוא או מכוה אבל לא לענין צירוף. וע"ש דעתו בגירסת הברייתא ופירושו.