חפץ חיים על ספרא/תזריע נגעים/פרק ב
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרק ב
[עריכה]( א ) שיהא עיניו בו: פי' שיהיה מסתכל בו כשהוא רואה אותו ולא יראנו דרך העברה כדי שיבחין המראה היטיב ונפקא לן דבר זה מדכתיב "את הנגע" דהוא יתירא.
בעור בעור הבשר הבינוני: פי' אפילו הוא כושי רואין אותו כבינוני, עיין לעיל בפ"א הלכה ה' ונפקא לן דבר זה מדכתיב "בעור הבשר" ולא כתיב "בשרו" וכנ"ל.
בעור הבשר שיהא רואה כל הבשר וכו': דרש דהאי "וראה" קאי גם על עור הבשר שסביבו שיתבונן בו היטיב עד איזה מקום הגיע הנגע כדי שיוכל להכיר אם פשה.
הכי גרסינן שיהא חוצה לו עור הבשר וכו' [הגר"א] ופי' דהאי בעור הבשר קאי אתנאי הנגע דאימתי הנגע מטמא כשיש עור הבשר סמוך לו כדי שיהא ראוי לפשיון לאפוקי אם הוא סמוך לראש וכו' אינו מטמא והר"מ בפירושו מבאר שצריך שיהיה כל סביבו עור הבשר ולמעוטי אם במקום אחד סמוך לראש וכו'.
ולקרח המורדין: עיין פירושו לעיל ריש פ"א והיינו אפילו קרמו השחין והמכוה והקרח כקליפת השום מכל מקום אין דיניהם שוה לעור הבשר ולכך אין פסיון שם [הר"ש].
( ב ) ושער מיעוט שער שתי שערות: לכל הפחות כדכתיב "את שער ראש נזרו", אבל לאחת קורין 'שערה' כמו "קולע אל השערה ולא יחטיא" [הר"ש].
בנגע להביא את שבתוכו וכו': פי' מדכתיב "בנגע" משמע שעיקר השער צריך שישיה בתוך הנגע ואף על פי שראש השער שוכב חוץ לנגע הוא טמא ופרט לשחוצה לו וכו' היינו שעיקרו עומד חוץ להנגע אף שכל השער הוא על הנגע הוא טהור.
בנגע הפך לבן: משמע בעת שהיה כבר הבהרת נתהפך השער ללבן ולאפוקי אם נתהפך מקודם ואחר כך נעשה הבהרת סביבו טהור.
מכאן אמרו: חכמים הראשונים [והוא אצלנו בפרק ד דנגעים].
ר' יהושע אומר כהה: ופרכינן במסכת נזיר (דף סה.) מאי כהה אמר רבא כהה טהור, כלומר סימנא דטהרה נקט שלא יחליטנו באותו שער אלא יסגירנו ושמא יהיה טהור ומפרש התם טעמא משום דספק נגעים להקל מדכתיב "לטהרו או לטמאו" - פתח בו הכתוב לטהרה. ובכתובות (דף עה:) מפרש טעמא משום דאוקי גופיה אחזקתו.
( ג ) מכאן אמרו וכו': ד"שער בנגע" משמע דהשער שהוא בנגע והוא הסמוך לנגע שהוא העיקר היוצא מן הנגע הוא אשר הפך ללבן ואז יהיה טמא.
בלבנונית: היינו מן השער בלובן סמוך לעיקרו.
כשיעור: היינו כדי שיקרוץ הזוג וכדעת ר"ש בפרק ד' דנגעים והיינו שיהיה לו שיעור לאחוז בהם כשירצה ליטלו בזוג של מספרים [הראב"ד].
שבגולם הם נידונים: כלומר שצריך שיהיה כל גולמו של השער לבן אלא העיקר הוא בחודו דהוא עיקרו שאם העיקר הוא לבן טמא ואם העיקר אינו לבן אף על פי שנהפך כל הנשאר ללבן אינו טמא. והגר"א גרס "שבכולם הם נידונין", ר"ל שבכל השער אלא תלוי בחוד דהוא עקרו והיינו הך וכן גרס הזית רענן.
( ד ) לבן ולא צהוב: הרבה פעמים כתיב לבן ואין להקשות אם כן הוה ליה מיעוט אחר מיעוט ולרבות, י"ל דאצטריך למעט אדום וירוק ושחור [הר"ש].
( ה ) אין ממשו עמוק: בעצם אלא לעין הרואה נראה כעמוק מצד לבנוניתו כמראה חמה העמוקה מן הצל.
מראה הנגע עמוק אין מראה וכו': השתא קמדייק תיבת "הנגע" דהוא יתר דהוה ליה לכתוב "ומראהו עמוק".
שער לבן עמוק: דשער לבן מטמא בכל מראות לובן אפילו מראה שלמטה מד' מראות כדתנן בפרק ד' דנגעים.
הכי גרסינן ומראה הנגע עמוק לרבות וכו', וכן איתא בילקוט.
לרבות לו מראה רביעי: שבתורה כתיב "שאת או ספחת או בהרת" וכאן מרבה רביעית ומהכא נפקא לן טפילה לבהרת כדלעיל פ"א הלכה ד' עיי"ש.
הוא: "נגע צרעת הוא", דסלקא דעתך אמינא ד"מראה הנגע עמוק" בא לרבות כל המראות להכי איצטריך "הוא".
( ו ) הכי גרסינן נגע צרעת הוא וראהו מה תלמוד לומר: פי' היה לו לכתוב "נגע הוא וראהו וכולי" או "צרעת הוא וראהו וכולי" וכדמסיק בהלכ הח' עי"ש. ומה שנדפס בפנים "ומראה הנגע עמוק מעור בשרו" -- יתר הוא וכן הגיה הגר"א.
לפי שנאמר בשאת: והוא הדין בכל מראות נגעים.
שאין מסגירין את המוחלט: פי' דאי לנגע זה פשיטא דלמה יסגירנו הרי טמא מוחלט הוא אלא דאתי להורות שאם החליטו לנגע שיש בו שער לבן ואחר כך נולד בו נגע אחר בלא שער לבן אין מסגירו באותו הנגע ואם נרפא מן הנגע הראשון מיד לאלתר הוא מטהרו בצפרים ואינו נמנע ואחר כך יסגירנו בנגע השנית.
( ז ) שאין מחליטין את המוסגר: תוך ימי הסגרו אינו יכול להחליטו אף על פי שנולדו לו סימני טומאה לא לאותו נגע ולא לנגע אחר ואם הלכו סימני טומאה תוך הסגרו אין עליו תורת טהור מתוך החלט אלא תורת טהור מתוך הסגר ואינו טעון צפרים ואינו טעון עכשיו פריעה ופרימה.
ואין מסגירין את המוסגר: שלא יעלה לו הסגר לנגע שני מתוך הסגרו הראשון כדפרשינן לעיל.
ואין מחליטין את המוחלט: שאם הוחלט על נגע אחד ואחר כך נולד בו נגע אחר שראוי להחליטו, אין טומאת החלט שני חלה עליו ואין נזקקין לו עד שיתרפא ויביא צפרים על הראשון ונפקא מינה לביני וביני שבין כך ובין כך טהור כדין מוחלט הנרפא ליכנס לפנים מן המחנה ומלטמא בביאה ומלטמא במשכב ומושב וגזירת מלך היא שאין טומאה חלה על טומאה. [הראב"ד ועיין שם מה שכתב עוד בזה].
כל שנקרא עליו טמא: והעיקר אצלנו שמוסגר גם כן טמא הוא.
( ח ) יכול: שהוא הדין אם נולדו שניהם יחד כגון שנולד הנגע השני קודם שהסגירו על הראשון שגם בזה לא יהיה זקוק אלא לאחד מהם ולא יאמר לו הרי אתה מוסגר על זה ומוחלט על זה דהיינו שנגע אחד ראוי להסגר והשני ראוי להחלט או בהיפך שנולד לו מתחלה אותו שראוי להחליטו ועד שלא החליטו נולד לו אותו שראוי להסגר או שניהם ראוים להחלט לא ידין אותו אלא על אחד מהם.
תלמוד לומר נגע וראהו צרעת וראהו: פי' דכתיב "נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטימא אותו" ואמרינן דהאי "וראהו" קאי על שניהם, אנגע ואצרעת, דהיינו נגע וראהו ואם עם הנגע היה צרעת וראהו גם כן יהיה נזקק לשניהם. והטעם בכל זה לפי שלא נקרא עליו טומאה בתחלה. ואגב דאיירינן בהאי פסוקא ד"וראהו" העתיקה הברייתא עוד הלכה דילפינן מ"וראהו" דהיה ליה למכתב "וראה הכהן", ואמר "וראהו" לומר שבראיה אחת יראה כולו, שיהיה הנגע בשטח אחד עד שיכלול כולו בראיה אחת, לאפוקי אם היה בראש חוטמו וכו' שהוא שופע הילך והילך וצריך לשתי ראיות לראותו -- אינו טמא.
( ט ) שאינן מטמאין משום מחיה: הא דנקט משום מחיה ולא נקט משום שער לבן מפני שמקומות אלו אינן מקום גידול שער כלל.
היבולות: לשון או חרוץ או יבלת (ויקרא, כג).
והדלדולים: בשר שפירש ונדלדל.
והמסמרות: חתיכת בשר הבולטת כמו מסמר.
אינן מטמאין משום מחיה: סבירא ליה שגם בהן אין יכול לראות הנגע כאחת.
( י ) אותו הוא מטמא וכו': דהוה ליה למכתב "וטמאו", מאי "אותו"? למעוטי.
עד שלא בא: ולא קנסינן ליה הואיל ולא ראהו ולא טמאהו.
לנדבת: שם מקום.
תוך הסגרו מהו: פי' שנולדו לו סימני טומאה בתוך הסגרו ותלשן עד שלא חזר לפני כהן ביום השמיני מי אמרינן כיון דנזקק לטומאה קנסינן ליה או דלמא הרי לא ראהו ולא טמאהו עדיין.
לישנא אחרינא אחד עומד לפני כהן: היינו שבא לפניו וראה הכהן סימני טומאה אך שלא אמר לו טמא אתה ובתוך כך תלש את סימני טומאה שלו ואחד עמד בתוך הסגרו ותלשן, בשניהם טהור כיון שלא טמאו הכהן עדיין. והנה בלישנא אחרינא זה הוסיף דאפילו כבר עמד לפני הכהן וראה אצלו סימן טומאה מכל מקום טהור כיון שלא טמאו הכהן.
מאימתי הוא טהרתו: פי' מי שתלש לאחר חלוטו דאמרינן שהוא טמא.
כשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו: ואז טהור גם מן הראשונה דאיגלאי מילתא דאי הוי קמייתא מתסי נמי כי האי.
עד שתפרח בכולו: נגע האחרון דליכא למיחש למידי דהא אי הוי קמא ביה השתא נמי הואי טהור כדכתיב "וכסתה הצרעת את כל עור הנגע וגו' טהור הוא".
או עד שתמעט בהרתו מכגריס: קודם שקצצה דלא נשתייר בו שיעור נגע וממילא היה טהור מתחלה ולא אהני מעשיו אבל אי בשעה שקצצה הוי ביה שיעור נגע אין לו טהרה עולמית דקנסינן ליה לעולם.