חפץ חיים על ספרא/שמיני/פרשה ב
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
( א ) הא למה אני מקיים וכו' לאמור לבנים לאלעזר ואיתמר: ללמדך שנוהגין בהם כבוד שהם לומדים תחלה ואחר כך ישראל.
( ב ) מלמד שהיה משה תופס בחיה ומראה להם: וכן בדגים וכן בעופות וכן בשרצים.
( ג ) משמע מוציא מיד משמע: משום דנראה דקראי סתרי אהדדי, דבראשונה התירה התורה לאכול הכל, שכן אמר "כירק עשב נתתי לכם את כל", ועכשיו אמר "את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו". לזה אמר דאינם דברים סותרים אלא משום דפרשה זו נאמרה לישראל ביארה בפירוש להוציא מכלל הפרשה שנאמרה לבני נח.
ת"ל זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה וכו' ותאו וזמר: באמת היה לו לסיים "תלמוד לומר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וכולי", אלא משום שבפה עדיין אין מבורר היטב שמות בהמה וחיה המותרים רק שהתורה ביארה לנו הסימנים של דברים המותרים -- לכן נקטה הברייתא הפסוק של שמות בהמות וחיה המותרים דהני לישראל ותו לא.
( ד ) יכול וכולי: חשב עוד כמה דברים שמקרא אחד בא לאסור ולהוציא ממשמעות היתרו של מקרא ראשון.
ושלא בזביחה: ר"ל בחניקה.
( ה ) אין לי: מותר באכילה.
אלא שור שה כבשים ועזים המיוחדים: פירוש, ד"שה כבשים ושה עזים" משמע שה הבא משני כבשים וזה הבא משני עזים משמע.
מנין לרבות את הכלאים: הוא שה הבא מכבש ועז או מתאו וזמר.
תלמוד לומר חיה ובהמה: פירוש, להכי כתב הכא סתם חיה ובהמה בלא שם פרט מיוחד, לרבות דכל שיש לה שם 'חיה' או 'בהמה' עם סימני הטורה הרי זו מותרת לאכול.
אין לי אלא חיה ובהמה: האמור למעלה אלא שהחיה נולד מן חיה דהיינו שאביו ואמו הוו שניהם מין חיה ובהמה מן בהמה שאביו ואמו היו שניהם מין בהמה.
הכי גרסינן מנין בהמה מן חיה: כגון צבי הבא על התיישה ונולד תיישה שהיא בהמה אבל אביה הוא צבי שהוא חיה. (ונקט הברייתא דבר זה לדעת ר"א ומחלקותו בבכורות (דף ז.) שבהמה וחיה מתעברים זה מזה).
וחיה מן בהמה: כגון תייש הבא על הצביה וילדה צביה שהיא חיה אבל אביה היה בהמה, מנין שאפילו כלאים כזו מותר באכילה?
ת"ל חיה מכל מקום וכולי: דמשמע כל ששם 'חיה' עליו או שם 'בהמה' עליו. אי נמי מדכתיב "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה" -- משמע חיה הבא מן בהמה והוא הדין להיפך.
( ו ) יכול אף חיה ובהמת הים: פירוש,*) יכול אף הבהמה הטהורה שילדה דמות בהמת הים או חית הים יהא מותר? תלמוד לומר על הארץ. וכן אמרו השוחט בהמה ומצא בתוכה דמות יונה - אסורה. מאי טעמא? בעינן פרסה וליכא. והנה שם אסרו דמות עוף ואפילו במעי בהמה, וכל שכן אם נולדה. וכן כאן אסור דמות חית הים במעי חיה וכל שכן אם נולדה כגון עיזא דימא או תורא דימא וכיוצא בזה. [הראב"ד].
ת"ל על הארץ להוציא את מה שבים: ומשמע דאין נפקא מינה בין אם יש לה סימנים או לא, דאפילו אם יהיה לה סימנים של מפריס פרסה או סימני טהרה של דגים -- לא, דבעינן אותה שעל הארץ תלד את מה שעל הארץ ולא מה שבים.
- הערה *): והנה סבור הייתי לפרש כפשטי לפי מה שידוע דכל מה שיש ביבשה יש בים, ואתי לאפוקי שור הנמצא בים או צבי הנמצא בים דאפילו יש לו סימנים האמורים בתורה גם כן אסור. והוא כעין מה שאמרו בע"ז (דף לט.) תורא דימא אסור. אבל באמת זה אינו. דהתוספות הוכיחו שם דרק תורא דימא אסור אבל עז הים שרי, והכא קאמר סתמא דבהמת הים אסור. אם לא שנאמר דמה שאסרו הכא היינו דאינו מועיל להן הסימנים של מפריס פרסה אבל הסימנים של סנפיר וקשקשת מועיל. ורבא דאכל השיבוטא -- היה לה הסימנים. ועדיין צריך עיון.
( ז ) או אינו ממעט אלא שעל הארץ מותרת בסימנים: פירוש מפרסת פרסה ומעלת גרה. אבל אם ילדה חית הים אינה צריכה סימנים הללו. תלמוד לומר "זאת אשר על הארץ" אין לך וכולי -- ר"ל ד"אשר על הארץ" הדר ל"זאת אשר תאכלו" ואם כן "אשר על הארץ" הוא תנאי לאכילה, לא לסימנים.
( ח ) מלמד שהבהמה בכלל חיה: אמרינן בחולין (דף עא.) נ"מ ליצירה דתנן המפלת כמין בהמה חיה ועוף ר' מאיר אומר תשב לזכר ולנקבה, וטעמו הואיל ונאמר בו יצירה כאדם דכתיב "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגומר", ומהאי קרא שמעינן דגם בהמה בכלל זה.
מנין שאף חיה בכלל בהמה וכולי: נפקא מינה לסימנים דהיינו מפרסת פרסה ומעלת גרה שאם נמצא זה בחיה היא טהורה.
( ט ) וכל בהמה מפרסת וכו': האי קרא בפרשת ראה אנכי ומלת "בבהמה" יתר הוא שם, דהא אמר "כל בהמה מפרסת פרסה". ולזה דרשו דכוונת הכתוב לומר כל בהמה בבהמה, דשדי 'בהמה' דרישא דקרא א"בבהמה" דסיפא דקרא ודרוש הכי -- בהמה הנמצאת בבהמה אותה תאכלו. וזהו שאמרו לרבות את השליל - אף על פי שהוא כעין נבילה. אי נמי לענין להתירו בשחיטת אמו ואף על פי שהוא חי דהאי "בבהמה" הכי משמע במעי בהמה.
מותר באכילה: פירוש מותר בשחיטת אמו (והיינו רק הולד אבל ידו אסור משום בשר שיצא חוץ למחיצה). אבל אם הוציא ראשו והחזירו -- אינו מותר עוד בשחיטת אמו מפני שהוא כילוד.
ת"ל אך את זה לא תאכלו, ומקרא נדרש לפניו דכתיב לעיל מיניה "מעלה גרה בבהמה אותה תאכלו אך את זה וגומר".
( י ) בין אברים לאברים: בין הוציא ראשו להוציא ידו.
אלא בין עוברים לעוברים: היינו אף על פי שלא הוציא לא יד ולא ראש, שיש שליל שאינו ניתר בשחיטת אמו כגון בן תשעה מת או בן שמנה חי או מת, שהרי אם נולד אסור הוא משום נבילה. ומה שנקט בחולין משום דבקדשים לפעמים אפילו בן ט' חי נמי יהא אסור כגון ולד חטאת דבזה אפילו אם היה נולד גם כן אסור כידוע דולד חטאת למיתה אזיל, אכן בשאר קדשים כגון שלמים אם ימצא בן ט' חי בודאי יהיה מותר דהא אם היה נולד היה גם כן נקרב בקודש כמוהו. אכן בן ט' מת או בן שמנה חי או מת דאפילו אם נולד היה אסור משום נבילה -- אפשר דאפילו אם ימצא בתוכו גם כן אסור.
ולד מעושרת: היינו אם יצאת בעשירי מעוברת דהעובר קדוש עם אמו ומצאו בה כששחטוה בן ט' חי או בן שמנה חי או מת.
ת"ל כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע וכו' בבהמה אותה תאכלו: וזה גם כן בא לרבות שליל היינו אפילו אותן שאם נולד היה אסור גם כן מותר כשנמצא בתוכו. ומהגהות הגר"א משמע דהכל מקרא דפרשה ראה דהתם כתיב "בהמה בבהמה" דהוא מרמז על שליל ודרשא דהכא מתיבת "כל".