חפץ חיים על ספרא/שמיני/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


ביאור - פרק ד[עריכה]

( א ) מנין לרבות חמש חטאות מתות:    וולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ושנתכפרו בעליה באחרת ושעברה שנתה -- דכל הני למיתה אזלי ולא מתאכלי.
ת"ל ממעלי הגרה טמא:    פי' הגם שהוא ממעלי הגרה ומפריסי הפרסה אף על פי כן טמא הוא וכעין דדריש לעיל בפ"ג הלכה ג' לענין טהור הנולד מן הטמא אך שם דריש מההוא דכתיב בפרשה שמיני והכא דריש ממעלי הגרה דכתוב בפרשה ראה.
מנין לרבות פסולי המוקדשין:    בגמרא (בכורות טז, א) גרס "מנין לתמורת פסולי המוקדשין" [קרבן אהרן וכן העתיק באדרת אליהו] ופירושו כגון דלאחר שנפדו הקדשים התפיסו בתמורה דלא מצי למקרביה.
ת"ל וממפריסי הפרסה טמא:    ופי' יש לך מפריסי הפרסה טמא הוא אף על פי שיש לו סימני טהרה.
מנין לרבות חלב וכולי ת"ל ממעלי הגרה:    דהוה ליה למכתב "את זה לא תאכלו מעלה גרה" וכתב "ממעלי גרה" והיינו דבר היוצא ונמשך ממעלה גרה והוא החלב שגם זה טמא ואסור באכילה.
הכי גרסינן תלמוד לומר ממפריסי הפרסה השסועה [הגר"א], וגם זהו מן המ"ם ד"ממפריסי" דריש, דמשמע דבר הנמשך ויוצא מהם והוא החלב.


( ב ) שהוא בגופן:    דיין היוצא מן הענבים הלא הוא גופן של הענבים בעצמן וראיה שכאשר יסחוט היין מהם לא ישאר בהם אלא חרצנים וזגים לבד ותתבטל צורתם ומהותם. מה שאין כן חלב בהמה דאינה גופה אלא מחמת אכילה ושתיה של הבהמה קאתי ואינו דבר המתמצה מגופה.
שאסור בפסולתם:    דאסור לנזיר אף פסולתן של הענבים דהיינו חרצנים וזגים.
שאין אסור בפסולתם:    דפרשה מותר וכן מי רגלים שלה.
תרומה תוכיח שאין אסור בפסולתה:    שאם סחט ענבים או רמונים דתרומה לעשות מהם משקים אין חרצנים שלהם אסורים באכילה לזרים דלאו בני אכילה נינהו (וכמו דתנן בתרומות פרק יא גרעיני תרומה בזמן שמכנסן אסורות ואם השליכן מותרות) ואפילו הכי עשה את היין היוצא מן הענבים כמותן וכדאיתא בפרק העור והרוטב.


( ג ) באיסור חמור:    דאית ביה חיוב מיתה לזה אשר יאכלנה דכתיב "ומתו בו כי יחללוהו".
נחמיר באיסור הקל:    שאינו אלא בלאו דלא תאכל.
גמל גמל:    חד כאן וחד בפרשה ראה.


( ד ) בשר מהלכי שתים:    אדם שמהלך על שתי רגלים.
וחלב מהכלי שתים:    חלב של אשה.
שהקלת במגעה:    שאינה מטמאה מחיים.
מהלכי שתים שהחמיר במגען:    נדה.
ת"ל זה:    אך את זה לא תאכלו.
שאינו נוהג בכל:    שאינו נוהג בזכרים.
ת"ל זה טמא הוא:    פי' תרי מיעוטי -- זה והוא -- דכתיב "טמא הוא לכם". חד למעוטי בשר וחד למעוטי חלב.


( ה ) מה ת"ל:    פי' למה צריך להזכיר שמותיהן הוה ליה לכתוב בקיצור "את זה לא תאכלו את שהיא מעלה גרה ואינה מפריס פרסה או מפרסת פרסה ואינה מעלת גרה".
ואם לתקון המקרא:    *) כדי שיהא בקי בהן ובשמותיהן, הרי כבר נאמר במשנה תורה שמותיהן וטעמיהן לאיסור.
לרבות הריבוים שאמרנו:    לעיל בהלכה ג' גמל גמל חד לאסור בשרה וחד לאסור חלבה, וכן הדרשה נשנה בהלכה ד' מתיבת "זה" ו"הוא", וכן הדרש שנשנה בפ"ג הלכה ג' לענין טהור הנולד מן הטמא שהוא אסור, וארנבת ושפן דכתיבי שני פעמים איתא בגמרא דכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.

הערה *): הגר"א לא גריס "אם לתקון המקרא" ולדידיה הברייתא כפשטה מה תלמוד לומר הרי כבר נאמר הגמל וכולי במשנה תורה ולמה נאמר כאן. ומשני לרבות הריבוים שאמרנו היינו גמל גמל וכנ"ל בהלכה ג' וכן כל יתר הדרשות.


( ו ) מה תלמוד לומר וכו':    פי' אי לא היה כתוב בפירוש לאסור את הגמל אף שיש בו סימן טהרה אחד הייתי מכשירו. ומה דכתיב בתחלה "כל מפרסת פרסה וגומר מעלת גרה בבהמה" הייתי אומר דאו או קאמר.
ודין הוא:    ר"ל האיך יכול לטעות בזה ויכתוב חזיר לאיסור וילמוד זה בקל וחומר.


( ח ) ולא מן העצמות ולא מן הגידים וכולי:    פירוש שאינו עובר עליהם באכילתם. הגידים שאמרנו הן הגידים הקשים כמו גידי הצואר שאינן ראוים לאכילה.


( ט ) לא תגעו ברגל:    מפני שהם חייבים בראיה ונכנסים לעזרה ולפיכך צריך אדם לטהר עצמו ברגל.


( י ) הא כיצד הוי אומר רשות:    היינו שכל פסוק מלמד על חבירו ואם כן יהיה כונת הכתוב "ובנבלתם לא תגעו" היינו אם תרצו להיות טהורים הוו זהירין שלא תגעו בנבלתם כי לאלה תטמאו תהיו מקבלים טומאה.


( יא ) מלמד שמצטרפין זה עם זה:    כל המינים יחד, בין לענין טומאה בין לענין איסור אכילה.
בשר בחלב:    לפי שהחלב של בהמה טמאה הרי היא כבשר בין לענין טומאה בין לענין איסור אכילה דמשום טומאה אית ביה משום איסור חלב לית ביה כדאיתא בחולין פרק כל הבשר (דף קיז.).
בין בחייהן:    לענין אבר מן החי.
ובין במיתתן:    לענין איסור נבלות.


( יב ) טמאים לאסור וכולי:    היינו טמאים הכתוב בפרשה ראה (כן מוכח באדרת אליהו).
צירן ורוטבן וקיפה:    תבלין והכי איתא בחולין (דף קכ.). וכל אלו אסורים מפני תערובת איסור שבהן (ראב"ד).
"הן" צריך לומר הם.
פרט שאין בהם בנותן טעם:    דהם משמע כפי מה שהם לאפוקי אם נכנס מהם באיזה דבר מעט מן המעט שאין בהם בנותן טעם לא חשיבי ובטלי.
לכם מותרים הם בהנאה:    ר"ל דיעבד אם נזדמנו כגון צייד שצד טמאים וטהורים או שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה. אבל לכתחלה אסור לעשות בהם סחורה והכי איתא בפסחים פ"ב.