חפץ חיים על ספרא/קדושים/פרשה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


ביאור - פרשתא ב[עריכה]

( א ) מה תלמוד לומר:    דכבר נאמר בפרשה משפטים איסור גנבה.
אזהרה מנין:    ובגונב ממון הכתוב מדבר דדבר הלמד מענינו וקראי דילן למעלה ולמטה בממון משתעי וקרא דעשרת הדברות בגונב נפשות דבדבר שיש בו מיתה הכתוב מדבר שם דאמר "לא תרצח".


( ב ) על מנת למיקט:    להקניט ולצער את בעליו ואח"כ להחזיר לו ואף על גב דכבר דרשנו אותו לאזהרה אמר בבבא מציעא דף ס"א דבמקום שיש חסרון ממון לחבירו לא צריכנא דיליף זה מריבית ואונאה דאסר הכתוב ואמרו שם דאם אינו ענין למקום שיש ע"י הגנבה חסרון ממון תנהו ענין לגנבה שאין בה חסרון ממון ואפילו הכי אסר הכתוב לגנבה בכל צד.
ע"מ לשלם וכו':    דאף שכונתו להטיב בזה לחבירו אפילו הכי אסור.
לא תגנוב את שלך וכו':    אם אדם גנב לך ומצאת את שלך במקום שתוכל לגנוב אותו תבע את שלך ולא תגנוב אותו אלא בעל כרחו הוציאו מידו וטול את שלך.


( ג ) מה תלמוד לומר:    והרי כבר נאמר "וכחש בה ונשבע על שקר" דמחייב קרבן ומדמחייב קרבן שמעינן מינה דאסור לכחש.
למדנו עונש:    דמחייב קרבן על השבועה וגם נתחייב באונס עי"ז.
הכי גרסינן אזהרה מנין תלמוד לומר ולא תכחשו [הגר"א והראב"ד וכן איתא בב"ק דף ק"ה:]:    ופירושו שנענש גם על ההכחשה בצרוף השבועה (כן פירש בשיטה מקובצת ב"ק דף קו ע"ש) ובספר המצות להרמב"ם מצוה רמ"ח כתב שמשעה שכפר בפקדון שהופקד אצלו או בהחובות שנתחייב בהם תיכף עובר בלאו זה ואף על פי שלא בא עדיין לידי שבועה.


( ד ) אין לי אלא איש באיש:    ד"איש בעמיתו" משמע הדומה לו דהיינו איש באיש והראב"ד גריס "איש לאשה ואשה לאיש ואשה לאשה מנין".
תלמוד לומר בעמיתו מכל מקום:    פי' מדלא כתיב "איש ברעהו" משמע אפילו אששה ומדרבי רחמנא אשה לענין גזילות הוא הדין לאשה באשה וכל שכן אשה לאיש (ראב"ד).


( ה ) אם גנבת סופך לכחש וכו':    פי' שהגונב כשיתבע אדם אותו אף על פי שהוא רוצה להחזיר הגנבה מכל מקום מכחיש הגנבה כדי שלא יתפס כגנב ואומר לא גנבתי אלא במציאה בא לידי ואם חזר וגנב סופו לשקר שיהא לבו משוך אחרי הממון וחומדו וכופר בו לגמרי ואם יחזור ויגנוב סופו לישבע לשקר. נמצא שהגונב ממון מכחש ומשקר ונשבע לשקר ומחלל השם.


( ו ) לא תשבעו בשמי לשקר מה תלמוד לומר:    אין הכונה שלא יכתוב כלל דהא אמרינן בשבועות "אכלתי ולא אכל או לא אכלתי ואכל הרי זה עובר משום לא תשבעו. נשבע לשנות את הידוע כגון על עץ שהוא אבן הרי זה שבועת שוא", אלא ר"ל בשמי מה תלמוד לומר דהו"ל למכתב "ולא תשבעו לשקר" ולזה כוון הגר"א בהגהתו.


( ז ) נעשה אתה חולין לחי' ולבהמה:    דאף על גב דכתיב "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה", כיון שנשבעת לשקר נעשה אתה חולין להם שלא יהא מוראך עליהם אבל יהיה מוראם עליך ויאכלו אותך.


( ח ) על כן אלה שהיא שבועת שוא אכלה הארץ וגו' ונשאר אנוש מזער:    שהם מתמעטין והולכין שנעשו חולין לחיה ולבהמה.

( ט ) איש פלוני גבור הוא והוא אינו גבור:    רבים נתקשו בזה דמאי עשק שייך בזה כשמשבחו בדבר שאין בו. והר"ש משנ"ץ תירץ קצת כגון שמתבייש בדבר שאומרין עליו ואין בו. וכן כה"ג בחכמה ועושר שהוא איש עני ואומר עליו שהוא העשיר שבעיר. ויצוייר עוד כגון שמקלקלו במה שהוא משבחו וכידוע שאדם מחוייב להטיב לחבירו במה שחננו ה', הן בחכמה והן בגבורה והן בעושר, אבל מכל מקום רק לפי מה שיש ביכולתו ולא יותר. בעושר לענין צדקה וכן לצרכי העיר אינו מחוייב ליתן האדם שדחוק לו בפרנסתו כמו העשיר וכשהוא מפרסמו לעשיר ממילא מתבזה על ידי זה ובא על ידי זה לידי חירופין וגם לפעמים להפסד ממון ויצוייר גם כן לענין גבורה שהרבה טוב לאדם יותר בין האומות כשהוא איש חלש מכשהוא גבור. וכן לענין חכמה יצוייר גם כן ואין כאן מקום להאריך.
אף עושק דבר של ממון ואיזה וכו':    פי' מה הדבר שיהיה זולת גזילה כובש ממון חבירו.
הכובש שכר שכיר:    שאינו גודל ממנו דבר אלא כובש על ממונו שבידו.
אין לי אלא שכר האדם:    פי' אילו אמר קרא "לא תלין שכר שכיר" לא היה לו לומר דעובר על לאו זה אלא שכירות האדם כאשר שכר עצמו שהוא יקרא 'שכיר'.
מנין שכר הבהמות והכלים:    אם השכיר לו בהמתו וכליו שאם הלין השכירות אצלו עובר על לאו זה.
שכר הקרקעות:    אם השכיר לו קרקע והלין שכרו.
תלמוד לומר פעולת:    כל שפעולתו אתך אפילו בהמה וכלים.


( י ) אינו עובר עליו:    פי' בלאו זה של "לא תלין" אלא עד בקר ראשון (דעד בקר קרא יתירא הוא דממשמע שנאמר "לא תלין" יודע אני שהוא עד בקר דכל לינה שבמקרא לינת לילה הוא) אבל עובר משום בל תשהה והוא מה שאמר הכתוב (משלי ג, כח) "אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך".
תלמוד לומר אתך וכו':    דאי אפשר לפרש "אתך" כפשטיה דאינו עובר אלא אם הלינה אתו דבאמת כל עוד שלא נתנה לשכיר עובר בכל מקום שתלין ולזה דרשוהו "אתך" - לדעתך ומפאת רצונך, שהוא בא ותבעו ואתה לא נתת לו.


( יא ) יכול אפילו המחהו:    נתקו מאצלו והעמידו אצל חנוני כגון שהיה הפועל צריך לפירות ואמר בעה"ב תן לו בדינר פירות ועלי לשלם.
הכי גרסינן תלמוד לומר אתך לא ילין אתך:    ולאפוקי זה שלא לנה אצלו שכבר נמסר לחנוני ואין תביעתו עוד עליו אלא על החנוני ליקח ממנו הפירות או על השולחני ליקח ממנו המעות.


( יב ) שהוא גובה כל הלילה:    שנתנה התורה רשות לבעה"ב כל הלילה לבקש מעות כי ביום פעולתו לא היה שום חיוב עליו כי שכירות אין משתלמת אלא בסוף ומתחיל החיוב אחר גמר היום.

( יג ) תלמוד לומר ונשיא בעמך לא תאור:    דמלת "בעמך" יתירא אלא הכי קאמר ונשיא וכל מי שבעמך לא תאור אותו.
מה חרש מיוחד שהוא בחיים:    שאינו חסר לו כי אם חוש השמיעה לבד.

( יד ) היה נוטל ממך עצה:    כי הוא סומא בדבר.
ואתה עוקף עליו:    בחובך שיש לך עליו.
והרי הדבר מסור ללב:    והקב"ה יודע שכונתך לא לטובתו.