חפץ חיים על ספרא/צו/פרשה ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


ביאור - פרשתא ד[עריכה]

( א ) זאת אינה נוהגת בבמה:    באמת לא אצטריך קרא להכי דלאו בר נידר ונידב הוא אלא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר קרא איצטריך למעט חטאת העוף כדלקמיה בברייתא ב'.
לכל חטאות בין נאכלות בין פנימיות:    טעון כבוס כדכתיב בענינא "אשר יזה עליה תכבס".
וכי מאין יצאת:    מקצת חטאת מדין כבוס דאיצטריך לריבוייא ומשני מכלל שנאמר "הכהן המחטא אותה יאכלנה", אלמא בחטאות הנאכלות לכהנים הכתוב מדבר ועלייהו קאי "ואשר יזה מדמה וגו' תכבס", ומשום הכי יכול וכו'.
החיצונות:    שהן נאכלות.
הפנימיות:    שהן נשרפות.
ודין הוא:    כלומר ועוד דאי לאו ריבויא מקל וחומר נמי איכא למעוטי חטאות הפנימיות מכיבוס.
ומה אם קדשי קדשים:    אשמות, ששוו לחטאות החיצונות למריקה ושטיפה הכלים שנתבשלו בהן.
לא שוו לכיבוס:    שדם אשם אינו טעון כיבוס.
חטאות הפנימיות:    שלא שוו למריקה ושטיפה דאין נאכלות ואין מתבשלות.


( ב ) יכול אף חטאת העוף:    כשמלקה תהא טעון כיבוס שגם היא נקראת חטאת.
תלמוד לומר זאת:    ובגמרא זבחים (דף צב.) פריך ואי תורה אחת לכל חטאות אפילו חטאת העוף נמי. ומשני אמר קרא "תשחט" בנשחטות הכתוב מדבר ולא בנמלקות ומה דדרשינן "תורה אחת" היינו לכל הנשחטות דמיירי בהו קרא בין נאכלות בין פנימיות וע"ש בסוגיא דמאריך בזה.
במקום אשר תשחט וגו':    יתירא הוא.
זהו שאמרנו וכו':    פי' לעיל בפרשת ויקרא (דיבורא דחטאת פ"ח פסקא ג' ד').
מכאן לעולת חובה וכו':    דעולה דהאי קרא בעולת חובה מיירי דומיא דחטאת דסד"א האי דכתיב צפון בריש ויקרא בעולת נדבה דוקא.
אלא בצפון:    והרי הוא בא ללמד על החטאת ונמצאת למידה הימנה.
זבחי שלמי צבור:    כבשי עצרת.
אלא בצפון:    דהיא נמי קדש קדשים כדכתיב "על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם" ואמרינן בזבחים (דף נה.) "מה עולה ק"ק אף זבחי שלמי צבור קודש קדשים" [ואף דאמרינן התם "מה עולה בצפון אף זה בצפון" -- אולי הוי אמרינן דהיקשא אתי רק למצוה. עיין בתוספות שם ד"ה מה. או דהוי ממעטינן זבחי שלמי צבור גם כן מדכתיב "היא"].
היא פרט לתודה ואיל נזיר:    דס"ד הואיל ודמו לשלמי צבור שטעונין לחם ונאכלים ליום ולילה הוה אמינא דליבעי נמי צפון כוותייהו. קמ"ל דלא דמכל מקום קדשים קלים הוא.


( ג ) הכהן המחטא וכו' פרט לטבול יום וכו':    פי' מחטא מכפר ואלו אין ראויין לכפר ומשום הכי אינם אוכלים ממנה.
ולא פסולה:    כגון שיצאה או נטמאה.
אותה שיתן וכו' ולא שיתן:    צריך לגרוס שניתן ושלא ניתן.
למטה:    שנעשית שלא כדין.
וכי מאין באתה:    לומר שהיא כשרה במתן דמים למטה.
יכול:    כמו "שיכול".
ואם נתנם מתנה אחת כיפר:    דארבע קרנות אינו אלא למצוה.


( ד ) דמים ניתנים למטה:    מחוט הסקרא, והוא בחטאת העוף דכתיב ביה "והזה מדם החטאת על קיר המזבח" ודרשינן לעיל זה קיר התחתון. ונאמרו דמים למעלה מחוט הסקרא בחטאת בהמה דכתיב ביה "קרנות".
אם נתנם למעלה לא כיפר:    דכתיב בהזאת דם חטאת העוף "והזה וכו' חטאת היא" לומר שאם שינה בהזאות פסול.
שאין מהם קרב למעלה:    פי' שאין סופן לעלות למעלה.
תאמר בעליונים וכו':    ר"ל תאמר מפני זה שאף בעליונים אם נתנם למטה לא הורצו, הרי יש מהן קרב למטה דהיינו שסופן קרב למטה וגם שיריהן נשפכין לכתחלה למטה ואפשר שמפני זה אף אם זרק עיקר הדם למטה על כל פנים בדיעבד הורצה.
שיש מהם קרב לחוץ:    והוא שירי הדם שהיה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון ועם כל זה אם עשה הזאותיו בחוץ לא כיפר דמרבינן ביה לעיכובא מ"ועשה..כאשר עשה".
שאין מזבח הפנימי ממרקן:    שאין שם גמר מתן דמי שעדיין צריכין עבודה אחרת ומפרש בגמרא (זבחים נב, ב) שאין מזבח הפנימי לבד ממרקן אלא צריך הזאה על הפרוכת תחלה ולכך גם כן חמירי לעכב אם עשאן בחוץ.
שהרי קרנות ממרקות אותם:    שאין צריכין לעבודה אחרת.
תלמוד לומר אותה וכו':    קשה הא איצטריך "אותה" למעט פסולה כנ"ל. אכן באמת איכא לדייק אמאי אצטריך למעט פסולה שלא לאכול הלא ידוע דבשר שיצא חוץ למחיצה נאסרה וכן הבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. ואפשר דהאי דרשא "כשרה ולא פסולה" הוא אסמכתא בעלמא ועיקר המיעוט "אותה" לאשמועינן שיתן דמה למעלה דוקא. ותדע דבזבחים (דף נב:) העתיק הגמרא ברייתא זו ושם לא נזכר כלל "אותה ולא פסולה".


( ה ) יכול במחנה לויה:    בהר הבית שגם שם מקום קדוש הוא שטמאים משתלחים משם.
תלמוד לומר במקום קדוש תאכל:    וגם הם בכלל זה שעל ידי הפתח גם תוכן קדוש.


( ו ) כל אשר יגע וכו':    פירשתי לעיל פרשתא ב' פ"ג פסקא וי"ו.
בבשרה ולא בעצמות וגידין:    אפילו אם התיך לחלוחית שלהן באוכל אחר לית ביה מששא [הר"ש].
יאכל כחמור שבה:    אם נבלע בשלמים ממנה יאכל ליום ולילה ובפרק דם חטאת (זבחים צז, ב) יליף גם לשאר קדשים דמקדשין בבליעה דכתיב "זאת התורה לעולה למנחה וגו'".