חפץ חיים על ספרא/צו/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


ביאור - פרק ו[עריכה]

( א ) ולא מדם הפסולה:    אין טעון כבוס ואחר כך מבאר הברייתא איזה פסולה מיעט קרא.
שעת הכושר ונפסלה:    כגון שלן דמה ונטמא דמה.
טעון כבוס:    ולא מיעט קרא אלא שלא היתה לה שעת הכושר כגון שנפסלה בשחיטתה או בקבלת דמה שלא היה לה שעת היתר להזאה.
אין דמה טעון כבוס:    דבתר קראי דמריקה ושטיפה כתיב "כל זכר בכהנים יאכל אותה" דמשמע מיעוטא וכתיב "מדמה" חד לשלא היתה לה שעת הכושר וחד להיתה לה שער הכושר. ורבי עקיבא מוקי להאי "אותה" פרט לתרומה שאין טעון מריקה ושטיפה (זבחים צג, א).


( ב ) מדמה ולא מדם קדשי קדשים:    כגון דם זבחי שלמי צבור ואשם אם ניתז על הבגד אין טעון כבוס.
והלא דין הוא:    להיפך ולכך אצטריך למעוטי.
שלא שוו לחטאות החצונות למריקה ושטיפה:    דדבר זה אין שייך אלא בדבר הנאכל.
שוו להם לכבוס:    דאתרבו מדכתיב "תורת החטאת" כנ"ל בריש הפרשה.
ק"ק ששוו כו' למריקה ושטיפה:    כדלקמן בפרק ז'.
תלמוד לומר מדמה:    לאפוקי מקל וחומר, ואף על גב דאוקימנא לעיל "מדמה" למעוטי פסולה -- תרתי שמע מינה.
הכי גרסינן מדמה ולא מרוטבה:    שאם ניתז רוטבה על הבגד אין טעון כבוס דהוה אמינא תיתי בקל וחומר מדם.
שאין טעון מריקה ושטיפה:    דאינו נאכל.
הרוטב שטעון מריקה ושטיפה:    דרוטב כבשר שויה רחמנא דכתיב "כל אשר יגע בבשרה יקדש" להיות כמוה.


( ד ) ניתז מן הצואר:    עד שלא נתקבל בכלי.
תלמוד לומר ואשר יזה וכו':    דריש לשון הזאה ומתן דמים.
מקום שכשר וכו':    שנתקבל בכלי.
ושאין כשר:    מצואר בהמה.


( ה ) מידו של מזה:    על הבגד.
עד שלא הזה:    ר"ל שלא יצאת הזאה מידו מתחלה על הקרן הזה קודם הזאה זו טעון כבוס.
משהזה:    ר"ל שיצאת הזאה מידו וזה ניתז מן השיריים שבאבצעו אין טעון כבוס לפי שהשיריים שבאצבעו אינן ראויין להזאה כדדרשינן בסדר ויקרא בפרשה כהן משוח.
נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו:    ומשם ניתז על הבגד טעון כבוס דעדיין ראוי לזריקה הואיל ונתקבל מתחלה בכלי כדתנן בריש פ"ג דזבחים.
מצואר בהמה:    היינו שנשפך על הרצפה ואספו ומשם ניתז על הבגד אין טעון כבוס דאין ראוי להזאה הואיל ולא נתקבל מתחלה בכלי.
מן הקרן וכו' אין טעון כבוס:    דכתיב "ואשר יזה מדמה" ולא שכבר הוזה.
ומן היסוד:    אפילו רק מן הראוי ליסוד דאין בשיריים כיבוס (זבחים לט, א).


( ו ) תלמוד לומר אשר יזה:    משמע על איזה דבר שיזה צריך כבוס.
פרט לעור עד שלא הופשט:    דחסר עדיין מלאכת הפשטה ובעינן ראוי לקבל טומאה בלא חסרון מלאכה אבל משהופשט אף דעדיין אינו מקבל טומאה כ"ז שלא חשב עליה לישאר כך מ"מ ראוי לקבל טומאה מקרי דאין חסר רק משחבה ואי בעי חשיב עלה.
יכול שאני מרבה את העור משהופשט:    כצ"ל [ הגר"א וכן גירסת קרבן אהרן בשם ראשונים ] ס"ל לר"א דאף משהופשט כל זמן שלא ניתקן להיות כלי אין טעון כבוס דבעינן דבר המקבל טומאה שאין מחוסר אפילו מחשבה.
מה בגד מיוחד לקבל טומאה:    היינו שאין חסר לו שום דבר לקבל טומאה (ומיעט בזה מטלית שהוא פחות מג' על ג' דאינו מקבל טומאה כ"ז שלא חישב עליה לתקן חלוקו ומה שאין כן לר' יהודה ג"ז ראוי לקבל טומאה מקרי. גמרא).
וראוי לכבוס:    לאפוקי אם ניתז דם על כלי דאין שייך בו כבוס רק גרירה בזה לא איירי קרא ודין זה הוא לכולי עלמא אף לר' יהודה ונקטו רק דרך אגב.ובאמת דוחק הוא. והגר"א מחקו דאין שייך לעיננו.
יצא דבר שאין מקבל טומאה:    כצ"ל [הגר"א]. ופשוט.


( ז ) הא כיצד:    דאי כמשמעו פשיטא דלמה יוציאנו לחוץ אלא ודאי להשמיענו היכא דיצא איצטריך.
שיצא חוץ לקלעים:    לאחר שניתז עליו הדם.
וכלי חרס ישבר:    וי"ו מוסיף על ענין ראשון.
הכי גרסינן מרקיה ושטיפה בכלי נחושת מנין תלמוד לומר ואם בכלי נחושת בושלה:    כצ"ל [ הגר"א ]. וכן הוא בגמרא והיינו שגם המריקה ושטיפה דוקא במקום קדוש.


( ח ) נטמא חוץ לקלעים:    ואין להכניס דבר טמא לעזרה.
קורעו ונכנס וכו':    ופריך בגמרא בגד אמר רחמנא שיהא שם בגד עליו בשעת כביסה ומשני דמשייר בו כדי מעפורת דמטומאה טהור כיון שנקרע רובו וכשמשייר בו כדי מעפורת שהוא רוחב סודר שאינו מבדיל את הקרע ע"פ כולו לחלוק את הקרע לשתים עדיין ראוי לחברו ושמו עליו ו'בגד' קרינן ביה.
נטמא חוץ לקלעים נוקבו וכו':    בגמרא פריך כלי אמר רחמנא והאי לאו כלי הוא. ומשני דנקיב ליה בשורש קטן דעדיין כלי הוא לכמה דברים כדאיתא בשבת (דף צה:).
נכנס ומורקו ושוטפו וכו':    דכתיב "ואם בכלי נחשת בושלה וגו", וי"ו מוסף על ענין ראשון.
הכי גרסינן נטמא חוץ לקלעים פוחתו ונכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש:    כן הוא במשנה וכן היה גירסת הראב"ד והר"ש והקרבן אהרן, וכן הוא בהגהות הגר"א. והטעם שאמר בזה פוחתו דכלי מתכות אינו נטהר מטומאתו בנקב כל דהו אלא בנקב גדול והכא פריך נמי בגמרא דהא בעינן כלי בשעת מריקה ושטיפה וליכא. ומשני דרציף ליה מרציף, פי' שחוזר ומרדדו עד שיסתם הפחת ואף על פי כן טהור מן התורה.