חפץ חיים על ספרא/צו/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


ביאור - פרק ב[עריכה]

( א ) כמדתו:    של הכהן. שלא יחסר ושלא יותיר.
בד שיהו של בוץ וכו':    לאו ממשמעותא ד-'בד' נפקא לן כולהו אלא הכי קאמר - בגדים שנאמר בהן 'בד' צריכין שיהיו של בוץ וצריכין שיהו חדשים וצריכים שיהיו כפולים ושלא ילבש עמהן בגדים אחרים (של קודש או של חול). יש מהן למצוה ויש מהן לעכב, כדמפרש בזבחים (דף יח.) וביומא (דף עא:), עיי"ש.
שיהו חדשים:    דבעינן שיהא ל"כבוד ולתפארת".
שיהו כפולים:    חוטין כפול ששה.
שלא ילבש עמהן בגדים אחרים:    יתור בגדים. ד-'בד' הוא כמו 'לבדו' ומשמע לבדו ילבש.
בגדי פשתן:    דמשמע דלא יוסיף עוד של בוץ עמהן.
לא ילבש עמהן בגדי קדש אבל וכולי:    דמשמע דמין דידיה קממעט.

ת"ל ומכנסי בד וגו':    הגר"א גריס "תלמוד לומר בד" [וכדבריו איתא בזבחים בדף יח ע"ב] ור"ל ד-'בד' משמע שלא יוסיף דבר עמהן כלל.
ויותר נראה דדרש התורת כהנים הוא מדכתיב הכא שני פעמים "בד" ובפרשה אחרי כתיב שם ד' פעמים "בד" -- "כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד וגומר" -- הרי ששה. ומהני מרבה כל אלו. וכן משמע קצת בראב"ד דכתב מדכתיב "בד" יתירא דרשינן לכל הני. ואחר כך מצאתי בתורת כהנים גופא להלן בפרשה אחרי על הפסוק "כתונת בד קדש ילבש" כעין דברי.
[ודע דמה שכתב שם ומה תלמוד לומר ד' פעמים הוא כמו 'דבר אחר'. וכן מוכח בפסיקתא זוטרתי].
להביא את המצנפת וכו':    קסבר דהרמת הדשן עבודה היא ובעיא ד' בגדים.

ר' דוסא אומר להביא וכו':    סבירא ליה דהרמה לאו עבודה היא ואין צריך ד' בגדים. ור' יוחנן סבירא ליה [ביומא דף כג:] דסברת ר' דוסא דלא צריך קרא לריבויא דודאי עבודה היא אלא האי "ילבש" יתירא להביא שהכהן הדיוט יכול ללבוש לעבודתו הארבעה בגדי בד שלבשן הכהן הגדול ביום הכפורים, דגמרינן "ילבש" "ילבש" מהתם דכתיב בפרשה אחרי "כתונת בד קדש ילבש" ובהנהו בגדים מיירי הכא.
וכי אבנטו וכו':    והלא של כהן הגדול ביום הכפורים של בוץ לבדו כדכתיב "ובאבנט בד יחגור" ואבנט של כהן הדיוט של כלאים -- תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר.

ד"א:    צריך לומר "ועוד" [הגר"א ופשוט].
קדושה חמורה:    כהן גדול בפנים.
אפילו הם שחקין:    ומאי דאמרינן לעיל בד שיהיו חדשים היינו למצוה (זבחים יח, ב).


( ב ) ממשמע שנאמר בד שומעני ד' כלים:    אר' יהודא קאי; דאין צריך 'ילבש' לרבות עוד שני כלים דמגופיה דקרא מוכח. דכיון שנאמר בהן 'בד' שומע אני כל הד' בגדים שנאמר בפרשה אחרי "ולבש את בגדי הבד" והתם הלא היו כל הד' בגדים.
אם כן למה נאמר מדו בד:    פירוש, אם כן למה פרט הכתוב "מדו בד" [ומכנסי בד] - יכתוב "ולבש בגדי בד" ויכלול בזה כל הארבע בגדים. ועל זה משני ד-"מדו" לאורויי שיהא כמדתו, ו"מכנסי בד" כבסמוך.


( ג ) ולא רטייה על בשרו:    שהיא חוצצת.
להלן:    בפרשה אחרי.
ומכנסי בד יהיו על בשרו:    משמע יהיו כבר קודם הכתונת. וכן בהרמת הדשן צריך להיות כן. וילבש לא דריש ר"ש. ואפשר דסבירא ליה לרבות שחקים וכנ"ל.


( ד ) יכול עצים ת"ל עולה:    פירוש, יכול אפר העצים בלבד - תלמוד לומר "עולה" שאף מן העולה היה מרים [הראב"ד]. והקרבן אהרן פירש שהיה נזהר שלא ליטול מאפר העצים אלא מן גחלים של העולה בלבד.
יכול אברי עולה:    היינו אפילו לא נשרפו לגמרי בכלל 'דשן' הם.
תלמוד לומר אשר תאכל האש:    לומר שלא ירים אותם עד שיתעכלו ותאכלם האש.
מן המאוכלות הפנימיות:    שאותם בודאי נתאכלו לגמרי.
ושמו בנחת:    מדלא כתיב "והשליך" כמו במוראה ונוצה.
ושמו כולו:    מדלא כתיב "ושם" -- אלמא צריך שישים את כולו אצל המזבח.
ושמו שלא יפזר:    פירוש, צוברו במקום אחד ולא יתננו בשנים או שלשה מקומות מדכתיב "ושמו" - משמע כולו כאחד.
ומחזירם למערכה ת"ל אשר תאכל האש את העולה על המזבח:    כלומר אפילו עיכולי עולה אתה מחזיר על המזבח.


שפקעו מעל המזבח:    לארץ. ואשמועינן דאפילו הכי יחזיר מדכתיב "אשר תאכל האש את העולה על המזבח" קרי לה עולה אחר אכילת האש.
קודם לחצות יחזיר וכולי:    בגמרא פריך אי דאית בהו ממש (שלא נתאכלו) אפילו לאחר חצות נמי יחזיר, ואי דלית בהו ממש (שנתאכלו לגמרי) אפילו קודם לחצות נמי לא יחזיר? ומשני בשרירי. ופירש"י אברים קשים שנתקשו מחמת האש. ששלטה האש בכולן ונשרפו אלא שלא נעשו פחם, וכעצים יבשים הם מתוכן. ובהם אמר דקודם חצות לא חשיבי כמעוכלין וצריך להחזירן ולאחר חצות חשיבי כמעוכלין ולא יחזיר. ויליף שם בזבחים (דף פו.) זה מקרא.
ומועלין בהן:    דעדיין לא נעשית מצותן.


( ו ) יכול במצות יוה"כ וכו':    כלומר יכול שמטיל עליו חובה לשנות בגדיו בין תרומת הדשן להוצאתו אם בא להוציא את הדשן לאחר הרמה מיד כדרך שהוא חובה על כהן גדול בחמש עבודות שביום הכפורים שמשנה בגדיו בכל העבודות בין זו לזו -- ראשונה בבגדי זהב, שניה בבגדי לבן, וכן כולם. והכא שהוא כהן הדיוט סלקא דעתך ישנה מבגדי קודש שהרים בהן הדשן ויפשוט אותם וילבש בגדי חול ויוציא את הדשן.
ת"ל בגדיו בגדים:    "ופשט את בגדיו ולבד בגדים אחרים".
מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט:    כן צריך לומר.
מה בגדים שפושט הראוים למלאכתן:    דהיינו בגדי קודש, אף בגדים שלובש הראוים למלאכתן דהיינו בגדי קודש.
והגר"א גריס "מה בגדים שפושט בגדי קודש אף בגדים שלובש בגדי קודש" כלשון הגמרא.
פחותים מהם:    ובפרק ב' דיומא (דף כג.) מפרש כדתנא דבי ר' ישמעאל בגדים שבישל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו - פירוש: לפי שנתעשנו ונתלכלכו בבישול הקדרה. אף כאן לענין הוצאת הדשן אין כבוד לשרת בהן שירות אחר.

ר"א אומר אחרים והוציא וכו':    [הגר"א וכן הוא בגמרא] סבירא ליה דהאי אחרים קאי אדלבתריה - אהוצאה - וללמד שכשר בהן כהנים אחרים המרוחקין משאר עבודות. דסבירא ליה דהוצאה לאו עבודה היא ולא בעי בגדי כהונה.


( ז ) להצתת האש וכו':    היינו קיסמין דקין להצית בהן אור מערכה גדולה. ואין לו להציתם על הרצפה ולהעלותם על המזבח כשהן דולקים.
מערכה אחת לקיום האש:    שאם אין אש של מערכה גדולה מתגבר - מוסיף עליו מזה.
ת"ל והאש וכו':    והצתה בראש המזבח נפקא ליה לר' יוסי מקרא אחרינא. עיין (יומא מה, א).


( ח ) ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר:    בשני גזרי עצים מוקי לה הגמרא (יומא לג, א); שלאחר סידור המערכה גדולה היו מביאין ונותנין שם שני גזרי עצים.
ונאמר בתמיד בבקר:    "את הכבש אחד תעשה בבקר" (במדבר כח, ד).
איזה מהן יקדים:    אם גזרי עצים ולאחר כן ישחוט התמיד או למפרע.
יקדים דבר שנאמר בו בבקר בבקר:    דהיינו שני גזירין; דמשמע בקרו של בקר, שצריך השכמה יותר.
ונאמר בקטרת בבקר בבקר:    דכתיב "בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה" (שמות, ל).
עצים מכשירים הקטרת:    ובגמרא פריך והא אמרת שני גזרי עצים למערכה גדולה אזלי ובהנהו לא מקטרא קטרת אלא יש לה מערכה אחרת בפני עצמה? ומשני - שום עצים. היינו דאף על גב דהני לאו לקטרת אזלי - שמם עצים ועצים מכשירי קטרת הם.


( ט ) ונאמר בנרות בבקר בבקר:    היינו בהטבת נרות דכתיב "והקטיר וגו' בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה" והאי 'בבקר בבקר' קאי אקטרת וקאי אהטבת נרות
סמכו ענין לקטורת:    כלומר עשאו יסוד וענין לקטרת באמרו "בהטיבו את הנרות יקטירנה" דמשמע דקטרת בא על הטבת הנרות ואם כן הטבת הנרות קודם.
ובגמרא קאמר בקיצור "אמר קרא בהטיבו את הנרות והדר יקטירנה".

מנין למערכה גדולה שתקבל את כל העולות:    פירוש: אף על פי שרבינו מערכה אחת על מזבח החיצון מדכתיב "היא העולה על מוקדה" ואמרו חז"ל (יומא לג, א) דזו היא המערכה גדולה -- מנין שיהיו כל העולות, בין עולת מוספין בין עולת נדבה, קריבה על גבי עולה של תמיד?
ת"ל עליה העולה:    כן צריך לומר. פירוש: סתם קאמר ומשמע דעל כל העולות.
ומנין לאימורי חטאת וכו':    שיקריבו כולם על המערכה גדולה.
ואימורי ק"ק:    של שלמי עצרת.
ת"ל עליה חלבי השלמים:    והוא הדין של שאר קרבנות.
מנין הקומץ והלבונה וכו':    שגם הם יהיו נקטרין עליה.
ת"ל "והקטיר:    ...עליה" - כל הקטרות יהיו עליה. [ומאי דכתיב לבסוף "השלמים" ידוע מה שאמרו שהוא לשון השלמה - עליה השלם כל הקרבנות].
יכול אף הקטורת תהא עליה:    פירוש: אש שהיה בכל יום מכניס ממזבח העולה לפנימי להקטרת קטורת - יכול יהא נוטלו גם כן מן המערכה זו.
ת"ל ובער עליה וערך עליה וכו':    הרבה נוסחאות יש בברייתא זו, ועמלו עליה המפרשים מאוד. וגירסת הגר"א הוא כך: "תלמוד לומר וערך עליה העולה והקטיר עליה - עשה הבערה אחת למערכה ועשה הבערה אחת לקטורת". ומִשְני פעמים "עליה" קדריש. ובאמת כדבריו איתא בירושלמי דיומא פ"ד ה"ו (פ"ד ה"ו) בענין מנין המערכות - "וערך עליה העולה" - זו מערכה גדולה, "והקטיר עליה" - זו קטורת. (היינו מערכה שניה של קטורת). והביאו הגר"א באדרת אליהו שלו.


( י ) עליה העולה:    אמרינן בגמרא (פסחים נח, ב) דהדיוק הוא מדכתיב "העולה" - משמע העולה המיוחדת, והיא התמיד.
ת"ל עליה שלמים:    ואמר רבא בגמרא דהוא לשון השלמה - עליה השלם כל הקרבנות כולן, ופירוש הכתוב: והקטיר עליה חלבי השלמים -- אותן החלבים שבהן יהיה נשלם כל ההקטרות, ולא תעזוב דבר מהם לאחר תמיד של בין הערבים.
וכתב הקרבן אהרן דלפיכך הוציא הכתוב מפשוטו, דהוקשה לו ה"א ד-"השלמים", דשלמים לא נזכרו כאן עד שיאמר "השלמים" דמשמע השלמים הנזכרים?! ולזה אמר דאין 'שלמים' כפשוטו אלא מלשון השלמה.

תמיד אף בשבת:    שעושים מערכה לתמידין ומוספין.
תמיד אפילו בטומאה:    פירוש: אף בזמן שהתמיד קרב בטומאה אברים כמו כן יקרבו בטומאה והכהנים הטמאים כמו כן יסדרו המערכה להקטירם עליה.
פסכתר:    כלי גדולה של נחושת היא ששמה כך.
אף בשעת מסעות:    כן צריך לומר [הגר"א]. והכא איתא בירושלמי סוף פרק טרף בקלפי ובילקוט כאן.
מדשנין אותה:    מסירין האש מעל המזבח ונותנין אותה בכלי עד שעת חניתן.
ולשון "אף" קשה. ויש לומר משום דר' יהודא קאמר "אף" - אמר הוא גם כן בלשון "אף" [ר"ש].
שנאמר ודשנו את המזבח:    שהיו מסירים אף הדשן. ובירושלמי איתא ומה מקיים ר"י ודשנו את המזבח? דרוי - כההיא "ואכל ושבע ודשן" -- כלומר שהיה שבע ממה שעליו, שהאש היה מכוסה עליו פסכתר.


( יא ) ושלש ביום הכפורים:    שמוסיפין מערכה בשביל גחלי אש שנוטל במחתה.
וכל הך ברייתא דריש להו מקראי ביומא (דף מה.).