חפץ חיים על ספרא/צו/מכילתא דמלואים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


( א ) קח את אהרן ואת בניו מה תלמוד לומר:    פירוש: היה לו לומר "דבר אל אהרן ואל בניו ויעמדו פתח אהל מועד", אלא לפי שישראל היו סבורין שנתרחק אהרן על ידי מעשה העגל לעולם וגם משה היה סבור כן וגם אהרן בעצמו היה סבור כן -- לפיכך נאמר "קח את אהרן ואת בניו אתו" -- ידעו ישראל שנתקרב וכן משה ידע שנתקרב וכן אהרן בעצמו ידע לו שנתקרב. זהו תוכן דברי הברייתא.
שנתרחק אהרן:    מלפני המקום שהרי תלה בו סרחון העגל ומשה במצות הבורא יתברך כתב פסוק זה.
כשהוא אומר קח את אהרן:    שהוא לשון קירוב, ידעו הכל שנתקרב עתה ונתרצה לפני המקום. והכי גרסינן "כשהוא אומר קח את אהרן ואת בניו אתו ידעו הכל שנתקרב אהרן" [הגר"א].
מנין שידע משה שנתרחק אהרן:    עד שמפני זה הוצרך לומר לו "קח את אהרן".
ולא נאמר בו "וישמע ה' אלי וגו':    פירוש: כי על ישראל נאמר למעלה מזה הפסוק שהועיל תפלתו. מלמד שלא נתקרב עד כאן.
נאמר בסוף הענין קרב אל המזבח:    אחר שסידר לפניו בפרשה הקודמת כל העבודות כדי שילמוד אותם ויעשה, ומה היה צריך עוד לציווי הזה?
אלא שלא יהיה לבו לדבר אחר:    פירוש: מוכח מזה שהיה אהרן מתפחד שמא לא יהיו מעשיו רצויין לפני המקום ושלא יתקבלו קרבנותיו.
כשהוא אומר קח את אהרן ואת בניו אתו:    ועל ידי זה אמר לו משה "קרב אל המזבח" וגילה לו שהקב"ה אמר לו אודותו בלשון 'קיחה' שהוא לשון קירוב -- ידע אהרן שנתקרב.


( ב ) ולקחת אותם אל אוהל מועד:    כשמינה השבעים זקנים.
אשר נקבו בשמות:    תחלת פר' במדבר שיסייעו לפקוד את ישראל.
קח לך את יהושע בן נון:    להיות רועה ישראל.
לאחריו:    על כתפו.
קחם בדברים שלא יהיה לבם לדבר אחר:    לומר "עכשיו אנו נכנסים לכל הטורח הזה", והוא מפייס אותם בדברים ואומר להם "אשריכם שאתם זוכים לעבודת המקום ושאתם קרובים למקום ובחר בכם".


( ג ) את הבגדים אלו הבגדים שפקדתיך וכולי:    פירוש: לפי שלא פירש איזה בגדים ואיזה שמן המשחה אלא סתם אמר לו "הבגדים ואת שמן המשחה", אלא לפי שכבר נצטוה עליהם לעשותם לכך נאמר לו סתם וידע משה כי עליהם נאמר לו. וכן בפר החטאת, וכן בשני האילים -- על הכל נצטוה בפרשת "ואתה תצוה".
ואת סל המצות שלא כסדר האמורים להלן אמורים כאן:    פירוש: אף על פי כן כולם אחד הוא. וביאורו: דלעיל בפר' תצוה (שמות, כט) כתיב "והקרבת אותם בסל ואת הפר ואת שני האילים" -- משמע דלענין לקיחה לפתח אוהל מועד הלחם קודם, דאין שוחטין הקרבן עד שיאפה הלחם כדאיתא בפרק התודה. וכאן נאמר "פר החטאת ושני האלים וסל המצות".


( ד ) שיהו נוהגים קדושה בכהונה:    כי בראותם רצון האל יתברך עם אהרן ומה שצוה לעשות להקריבו אליו ינהגו כבוד בכהונה אחר שהוא שירות ועבודה אליו יתברך.
כשם שהסדיר וכולי:    דקשה ליה למה צריך למכתב "ויעש משה כאשר צוה וגו'", הלא מפרש ואזיל בתר הכי "ויקרב משה את אהרן ואת בניו ויקח משה את שמן המשחה..ויקרב את איל העולה..", וכתיב בכל פרט "כאשר צוה ה' את משה"; "ויעש משה" דכתב רחמנא למה לי?    להכי דריש דכשם שהסדיר עבודת המקדש בכל פרטיו כאשר נתפרש בפרשה - כך סידר עבודת כהונה ולויה. כל דבר ששייך לכהן וכל דבר ששייך בעבודה ללוי. ובעבודת הלוים גופא -- יש דבר ששייך לשוערים, ויש דבר ששייך למשוררים. וכבר אמרו משורר ששיער במיתה.

בגדי כל אחד ואחד לפי מה שהוא מקריב:    ואכהנים קאי. דלתרומת הדשן היו בגדים יותר חשובים מהוצאת הדשן כדכתיב "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים", ואמרו חז"ל דהיו פחותין מהן. אך הלשון "מקריב" קשה קצת לפי זה.    ובאמת הגר"א מחק תיבת "מקריב". והקרבן אהרן פירש הכונה דכהן גדול צריך להיות לו שמנה בגדים בכל השנה לבד מיום הכפורים ד' בגדים ובכהן הדיוט ד' בגדים בכל השנה. [דבאמת יש ספיקות בכל דבר. כגון אם כהן משוח מלחמה צריך ד' בגדים או שמונה - עיין סוף פרק בא לו. וכן איזה אבנט היה לובש הכהן הדיוט, אם של כלאים או לא. ויש בזה פלוגתא בין רבי ובין ראב"ש. והכל סידר משה רבינו ע"ה בפירוש]. ולפי זה היה ניחא קצת הגירסא "לפי מה שהוא מקריב".


( ה ) לקידוש ידים ורגלים:    אף על גב דלא הוזכר כאן קידוש ידים ורגלים -- מכל מקום קיימא לן דכל טבילה טעון קידוש ידים ורגלים כדאיתא ביומא (פרק ג)
ובאותה שעה זכו בטבילת יום הכפורים:    פירוש: התחילו בטבילת פרישת שבעה ליום הכפורים כשהיו מפרישין כהן גדול שבעת ימים קודם יום הכפורים והיו מטבילין אותו -- כן עשה לאהרן ולבניו. שהרי מכאן למדנו פרישת שבעה כדאיתא ביומא וכדאיתא לקמן בסוף הפרשה [הראב"ד].   והגר"א גריס "לטבילת יום הכפורים". ואפשר דלדידיה הכונה בזכות מצוה זו זכו אחר כך שנתן להם דין קידוש ידים ורגלים וטבילת יום הכפורים.


( ו ) הכי גרסינן מלמד שנעשה משה סגן לאהרן [הגר"א]:    כמשנה המשמש למלך.
והוא היה מפשיטו:    במותו כבסמוך
והוא היה מלבישו:    בימי המלואים.

וכי האיך היה משה יכול להפשיט את הבגדים כסדרן והלא העליונים..תחתונים לעולם:    פירוש: לפי שראינו מן המקרא שלא מת אהרן עד שראה אלעזר לבוש בגדי כהונה, וכי אפשר שיהא אהרן עומד ערום עד שלבש אלעזר כל שמונה בגדים?!    ואם תאמר ראשון ראשון שהיה אהרן פושט היה אלעזר לובש -- נמצא אם כן הבגד שהיה עליון לאהרן היה תחתון לאלעזר. ואי אפשר לעשות כן; שהעליונים צריכין להיות עליונים לעולם. אלא מעשה ניסים עשה לו המקום שבגדי שכינה נלבשים תחתיהם כדמסיים בברייתא.
אלא אלו מעשה נסים שעשה לו הקב"ה:    כן צריך לומר. ותיבת "שעשה משה" נמחק. וגם בילקוט ליתא.
וילבש אותם את אלעזר בנו וכי האיך היה יכול משה להלביש את אלעזר בגדים כסדרן:   פירוש: הלא מוכרח על ידי זה אהרן להמתין ערום עד שילביש לאלעזר כל השמנה בגדים.
שלבשו:    רוצה לומר לאהרן.

בגדי שכינה תחלה למטה:    היינו קודם שפשטן לבשו תחלה בבגדי שכינה למטה מבגדיו כדי שלא יעמוד ערום. ובאמת היינו הך דלמעלה בברייתא שמפרש הפסוק של "ויפשט משה" עד "וילבש אותם" והן שתי נוסחאות, ובטעות נכתבו שתיהם. [וביש ספרים לא כתיב רק הנוסחא הראשונה לבד עד "וילבש אותם"].
אכן יש קצת נפקא מינה בין שתי הנוסחאות. לנוסחא הראשונה לא נזדמן לו בגדי שכינה אלא לאחר שהפשיטו נתלבש תחתם בבגדי שכינה. ולנוסחא השניה נתלבש בבגדי שכינה תחלה למטה מבגדיו קודם שהפשיטן. [כל זה מפירוש הראב"ד. וידע הקורא שיש טעות סופר בסוף דבריו וצריך לומר שם "וכך נראה לי. ומכל מקום לכולי עלמא לא נלבשו וכולי", והתיבות שבינתיים טעות סופר, ומחמת זה נשתבשו איזה אחרונים בדבריו והשיגו עליו] ועיין בהגהת הגר"א דעתו בענין זה.


( ז ) נלמדה בשעתה ונלמדה לדורות:    פירוש: מה שהתורה ביארה סדר לבישה היה מזה הלימוד לשעתו וגם לדורות הבאים דהיינו לשירות יום יום (שיהיה לבישת הבגדים על זה הסדר האמור כאן ואם חיסר אחד מהם עבודתו פסולה), ולשירות יום הכפורים (דהיינו לפרישת שבעה לכהן גדול, והוא עובד בידיו בכל ימי הפרישה כדי להיות רגיל בעבודה כמו שעשה אהרן בשבעת ימי המילואים שהיה רואה ומסייע למשה כדי להרגיל את ידיו, ובשמיני עבד אהרן לבד - דוגמת יום הכפורים שאין עבודה כשרה אלא בו) בכל יום משמש בבגדי זהב וכו' פירוש: אלא שבזה יש נ"מ בעיננו בכל יום משמש בבגדי זהב ואפילו אהרן ביום השמיני וביום הכפורים משמש הכהן גדול דוקא בבגדי לבן לפני ולפנים.


( ח ) ולא כסדר האמור להלן אמורים כאן:    פירוש: בסדר "ואתה תצוה" מצנפת וציץ קודם לאבנט, וכאן אבנט קודם למצנפת ומעיל ואפוד.
להלן הסדיר את הקרבנות כסידרן וכאן הוא מסרגן כצ"ל:    כן הוא בראב"ד וכן הוא בפסיקתא זוטרתי. ופירושו:

  • להלן ב"ואתה תצוה" איל העולה ניתוחו ורחיצתו ואחר כך כל סדר הקטרתו; וכאן ניתוחו והקטרת נתחיו ואחר כך רחיצתו.
  • להלן הזאת הדם והשמן על אהרן ובניו לקדשם ואחר כך תנופת האימורין והקטרתם; וכאן תנופת האימורין והקטרתם ואחר כך הזאת הדם והשמן על אהרן ובניו. וזה אינו כסדר. שבתחלה נתקדשו אהרן ובניו בדם ובשמן ואחר כך הניף על ידיהם. ועוד הואיל ופתח בדם דין הוא שיגמור כל מעשה הדם תחלה.

וזהו 'סירוג'. ללמד שאין עיכוב בהקדמה זו.

להלן הסדיר את הקרבנות תחלה ואחר כך הסדיר את הבגדים וכאן הסדיר את הבגדים תחלה ואחר כך את הקרבנות:    פירוש: בהגשת הקרבנות והלחם לפתח אוהל מועד קאמר, שבצוואה נצטוה להגיש תחלה הקרבנות לפתח אוהל מועד ואחר כך להגיש אהרן ובניו ולהרחיצם ולהלבישם כדכתיב "לקח פר אחד בן בקר ואילים שנים תמימים"..ולחם מצות וחלות מצות ונתת אותם על סל אחד והקרבת אותם בסל ואת הפר ואת שני האילים". והקרבה זו לפתח אהל מועד. וכאן הקריב אהרן ובניו והרחיצם והלבישם ואחר כך "ויגש את פר החטאת..ויקרב את איל העולה", וזו היא ההגשה אל פתח אהל מועד.


( ט ) לסוך בו עצים:    דהיינו עקרי הבשמים שיש בהן רק ריח ואין בו טעם כעץ. ויש גורסין "עקרים".
הכי גרסינן: ממנו נמשח המשכן וכל כליו. ממנו נמשחו אהרן ובניו כל שבעת וכו':    כל שמועה זו בהוריות פרק בתרא (דף יא:).
צריך לומר: ואת יואש מפני מחלוקתו של עתליה ואת יהואחז מפני מחלוקתו וכולי שנאמר שמן וכו' יהיה זה לי לדורותיכם:    ו'זה' בגימרטיה י"ב דהיינו י"ב לוגין [גמרא]


( י ) לא כמשחת אהרן ובניו:    היה משיחת המשכן וכליו. כי שם באהרן ובניו לאחר שמלביש היה מושחם, ר"ל שלא היתה משיחת השמן על הבגדים בפני עצמם אלא משיחה שלהן יורדת מאליה על הבגדים. מה שאין כן במשכן -- כל כלי וכלי טעון משיחה בפני עצמו ולא היה מועיל אם ירד מן המשכן על איזו כלי.
יכול שמשחם עד שלא הלבישם:    אף על גב דקרא כתיב שמשח אהרן אחר שהלבישו -- הכא אבגדים קאי, ורצונו לומר שמשח הבגדים קודם שהלבישן.
על פי מדותיו:    מלשון 'מדו בד' -- פירוש, שהשמן ירד על בגדיו. "על פי" כמו "והיה פי ראשו בתוכו", כלומר בשעת משיחתו היה השמן יורד מראשו לזקנו ומזקנו לפתח בית הצואר על בגדיו.
אבל משיחת וכו':    פירוש, קודם שנשתמשו בכלי היה כל כלי טעון משיחה בפני עצמו.


( יא ) כך נעשה סגן לבניו:    שהלבישם בעצמו ולא על ידי ציוויו.
בגדי קדש וגו':    וסיפא דקרא "ועשו בגדי קדש לאהרן ולבניו".
ואומר "ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות":    תירץ בזה האיך היה משה רבינו ע"ה רשאי להשפיל כבודו כל כך נגד בני אהרן ולא הספיק עצמו על ידי ציוויו. ולזה אמר דכן ציוה לו ה', שאמר "ואת בניו תקריב" ולא אמר "תלבישם" -- משמע שיקריב אותם ויהיה בעצמו המלביש, לא על ידי ציוויו. ולזה סיים הפסוק בעניננו "כאשר צוה ה' את משה".


( יב ) מתחלה לא נקרא פר החטאת:    פירוש, בפרשה תצוה לא נקרא מתחלתו 'פר חטאת' עד לאחר שהוא פורט את כל מעשיו היה נקרא פר החטאת שנאמר וכולי', ורצונו לומר אבל בכאן בפרשת צו בתחלתו קראו 'פר החטאת' כדכתיב "קח את אהרן וגו' ואת פר החטאת".
כשהוא אומר "קח את אהרן ואת בניו אתו"..:    "..ואת פר החטאת"
הוי אומר חטאת אהרן ובניו:    שאילו היה חטאת הצבור היה לו להזכירו אחר "ואת כל העדה וגומר" ללמד שהם וקרבנם הקריב כאחד.


( יג ) ויסמוך וגו':    פירוש: וגם נלמוד זה מן הסמיכה שנאמר "ויסמכו אהרן ובניו וגומר" אלא מפני שהן קרבנותיהן סמכו עליו.

מקיש קרבנות צבור וכו':    הנה כל המפרשים נדחקו בפירוש הברייתא והגיהו בה כמה נוסחאות. ואחר כל הנוסחאות אין לה ביאור נכון. והגר"א ז"ל האיר עינינו בהגהותיו על ברייתא זו וזה לשונו: "מקיש קרבנות שותפין לקרבנותיהם. מה קרבנותיהם טעון סמיכה לכל אחד ואחד אף קרבנות שותפין כל אחד ואחד סומך". ואחרי זה צריך לומר "הלכה י"ד", עד כאן לשונו.    וביאורו שידוע שפרשה זו של מילואים נלמדה לשעתה ונלמדה לדורות, והקרבן של אהרן ובניו היה כדלעיל, ולכך הוצרך אהרן וגם בניו לסמוך עליו. ומזה נלמוד לדורות בקרבן של שותפין שכל אחד ואחד צריך לסמוך עליו וכדאיתא בויקרא פרק יז.


( יד ) הוא היה שוחט:    ולא חשיב קבלה, שבעת השחיטה היה מוכרח משה רבינו ע"ה לקבל גם כן תיכף שעדיין לא היו כהנים בעולם. מה שאין כן ביום השמיני חשיב קבלה.
הוא היה זורק:    פירוש: זריקה מדם האילים שנאמר בהם זריקה.
הוא היה מזה:    הזאה נאמר בשמן המשחה שנאמר "ויז ממנו על המזבח שבע פעמים"; אי נמי "ויקח משה משמן המשחה ומן הדם וגומר".
הוא היה מחטא:    מדם הפר ליתן על קרנות המזבח סביב כמו שנאמר "ויחטא את המזבח".
יוצק:    "ואת הדם יצק וגומר".
הוא היה מכפר:    נ"ל כי מתנה יתירא היה נותן מן החטאת על המזבח לכפר כפרת המזבח עצמו שמא נעשה בו דבר שלא מדעת המתנדבים וכדלקמיה בברייתא [ראב"ד].
לכך נאמר וישחט ויקח:    כלומר, לכך סידר בפרשה זו בפרט בציווי ובעשייה לומר כי משה היה עושה הכל כדי ללמד את אהרן ובניו ומשלו משל לבת מלכים וכולי.


( טו ) מנין אתה אומר שלא וכו':    הלשון דחוק מאד. והגר"א הגיה שצריך לומר "איני יודע מהו אלא שאמר משה וכולי", וכן איתא בפסיקתא זוטרתי.
שלא בטובתם:    אלא מחמת הבושה שלא היו יכולים להשיב פני השואלים מהם ורחמנא אמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו".
תהא כפרה זו:    דעת הראב"ד שמתנה יתירה ניתנה על המזבח בשביל זה לכפר עליו. ומרש"י בפרשה תצוה (פסוק לו) משמע דלא היתה מתנה יתירה בשביל זה רק על ידי פר החטאת גופא נתכפר זה
שלא יתנדב אדם:    הלשון דחוק, דהכפרה הוא על העבר. והגר"א הגיה "שלא יהי גזל במקדש" והיינו מחמת שהביאו שלא ברצונם יש בזה חשש גזל.


( טז ) משתי פרשיות אלו מנהג לדורות:    היינו מן הצוואה שבפרשת תצוה ומן העשייה שבפרשה זו. ואף שכבר נאמר זה בפרשת ויקרא -- פרשת המלואים נאמר מקודם. שפרשת ויקרא נאמר אחר שהוקם המשכן וזה נאמר בשבעת ימי המלואים. וכן בענין הסמיכה וזריקה המבואר לקמיה.
יהיו כולם נשרפים וכו':    פירוש כמו שהעולה כולה כליל כך פרים הנשרפים; למקום שהבשר הולך שם יהיו האימורים הולכים.


( יז ) כאן למדנו סמיכה וכו' זריקה לעולה:    עיין במה שכתבנו מקודם. ועוד פירש הראב"ד בשם יש מפרשים כי מכאן למדנו מעשה עולת חובה שהיא כמעשה עולת נדבה. שאף על פי שלמדנו שחיטת צפון לעולת חובה בפרשת חטאת בתחלת סדר צו (ר"ל שתלה שם התורה חטאת בעולה) -- הזריקה והסמיכה והניתוח וההקטרה לא למדנו בפירוש אלא מכאן שזו ודאי היתה חובה לאהרן.
ויש אומרים אין ניתוח בלא הפשט:    פירוש: לא מצינו במוקטרים על המזבח נתוח בלא הפשט. אבל בנשרפים ודאי מצינו כדאיתא בפרק כהן משיח.


( יח ) ויקטר משה וגו' כמה שנאמר:    היינו בעולת נדבה "ונתח אותו לנתחיו" מכאן למדו לעולת חובה.
ואת הקרב ואת הכרעים רחץ וכו':    כמו שנאמר להלן בעולת נדבה של בן בקר "וקרבו וכרעיו ירחץ".
מכאן למדו שכולם נתנים לאישים:    שכל אברי עולה נתונים לאישים שכולה כליל.


( יט ) והלא כבר וכו':    פירוש: למה נאמר "השני"? אם ללמד שיהיו שניהם שוים -- הלא כבר זיווג הכתוב שני האילים זה כנגד זה דכתיב לעיל "ואת שני האילים" - משמע שיהיה שניהם שוים.
לא יצא ידי קידושם:    פירוש: לפי שקרבנות הללו נעשו לקדש המזבח ולקדש אהרן ובניו לכך הוא לעיכובא.


( כ ) שמושלם על הכל:    שממנו היה חלק לאהרן ובניו ולמזבח ולמשה. והוא החזה שניתן למשה, ומדמו היה כמו כן למזבח, ולאהרן ובניו בבהונות. וזהו שסיים מלמד שהמילואים וכולי.
סמכו ידיהם עליו בשמחה:    והלא סמיכה בזה אחר זה סגי, ומדכתיב "ויסמכו" משמע שכולם כאחד סמכו, ואין זה אלא מחמת רוב שמחתם לא הספיקו להמתין זה על זה וסמכו כולם כאחד.
עבודת יום וקידושיו:    כן צריך לומר [הגר"א].
וסמכו ידיהם:    נראה שצריך לומר "סמכו ידיהם".
ועשו יום טוב:    דוגמת יום הכפורים שעשה כהן גדול לאחיו הכהנים יום טוב בשעה שיצא בשלום מן הקודש.


( כא ) שלשה דמים האמורים בפרשה וכו':    מבואר לקמיה בהלכה ל"ג.
לכך נאמר וישחט ויקח משה מדמו:    ולא כתיב "את הדם" - משמע שדמו המיוחד שלא כדמו של ראשון.
זה גדר האמצעי:    שאינו נותן על אליה של אזן ולא על שפת האזן המקפת כל האוזן שהם רכים. וגם אינו נותן תוך נקב האזן. אלא הקשה של אזן שהוא אמצעי בין המקיף הרך ובין נקב האזן. (פ"יד מהל' נגעים).
זו פרק האמצעי:    שהאגודל יש בו ג' פרקים. פרק אחד שבו הצפורן, ופרק אחד שבסוף היד -- ואינו נותן לא על זה ולא על זה, אלא על פרק האמעצי שביניהם. ויליף לה מדאתקש לתנוך. ועיין לקמן בפרשת מצורע (פ"ג הלכה ה).


( כג ) אין לך דבר ודבר שאין בו מצוה למקום:    כלומר כמו שמצינו בשאר דברים שכל המתנות שהקב"ה נותן לאדם ציוה עליו שיעשה ממנו מצוה למקום - כך השלמים, אף על פי שהן נאכלין לבעלים - הפריש מהם חלק לעצמו שיהיו מקטירין לפניו. ובפסיקתא מסיים "לפיכך צריך אדם שיהא ממנו מצוה למקום בכל יום ויום".


( כו ) אשר יחרים וגו', זה קדשי גבולין קדשי מקדש יש בהם מעלות על גבי מעלות:    כן צריך לומר [הגר"א. וכן נראה שהיה גירסת הראב"ד].
הכי גרסינן: כיצד פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אמר הכתוב יהי דמם ואימוריהם למזבח והבשר ועורם ישרף:    [הגר"א]. פירוש: המקודש שבהם חשב תחלה. כי אלו היו מקודשים מכולם שלא היה מהם כלום לכהנים ולא לבעלים. והעולה אף על פי שכולה כליל -- עורה לכהנים.


( כז ) שלמים וכו':    היינו שהיא למטה מהם שכולם נאכלים לבעלים חוץ מן הדם והאימורים שהוא למזבח וחזה ושוק לכהנים.
זו היתה תרומתם למזבח:    במילואים. ובשלמים דעלמא היה חזה והשוק לכהנים.


( כח ) ויתן את הכל וכו' וכי כל הקרבנות ניתנין לידי הבעלים:    דתיבת "הכל" יתר הוא, דהוה ליה למכתב "ויתן אותם". ואי אפשר לומר דמרבה גם חטאת ועולה הכתובים למעלה -- דהא חטאת ועולה בודאי לא בעינן תנופה. וזהו דקמתמה וכי כל הקרבנות היינו חטאת ועולה? וכן לדורות גם כן לא מצינו תנופה כי אם בשלמים ותודה ואיל נזיר שהם גם כן שלמים [הראב"ד].
ומה שאמר "לידי הבעלים" -- שבמילואים היו אהרן ובניו הבעלים ומשה היה כהן.
אלא ללמדך וכו':    היינו שבא לרמז כאן לתנופה אחרת שהיא על כפי בעלים ואינה בשלמים כזו והיא תנופת מנחת סוטה ותנופת אשם מצורע. לכך אמר "ומטהרים את המצורעים". ומה שכתוב "ואת היולדות" הסכימו המפרשים שהוא טעות סופר, שאין לו בכאן שום שורש דבר.    ודע, דמה שכתוב בתורה "ועל כפי בניו" הסכים הראב"ד שהוא הוראת שעה, דמדינא בקרבן השותפים אסורים להיות הכל מניפין -- לא בבת אחת ולא בזה אחר זה -- אלא אחד מן השותפים מניף בשביל כולם כדאיתא במנחות (דף צד.).


( כט ) מניפה:    איני יודע. דהא התנופה היה ביחד -- האשה עם הכהן. וצריך עיון.


( ל ) מלמד שהמילואים קרויים ריח נחוח:    כלומר כל קרבן זה קרוי ריח נחוח אף מה שאכלו אהרן.
ועושה לו יום טוב:    לאוהב, אף כאן מפני שקנה לו הקב"ה אוהב (והוא אהרן ובניו) -- היה לפניו יום טוב גדול וריח ניחוח במה שאכלו לפניו.


( לא ) ויניפהו תנופה לפני ה' מאיל המילואים למשה היה למנה:    מלמד שאין הקב"ה מקפח וכו'.
וכן הוא אומר מי גם בכם וגו':    עיין לעיל (פרק ט"ז הלכה י) בביאורנו שם. והכונה דהוא לראיה שהקב"ה נותן שכר אפילו על כל טרחה קלה וכל שכן על עבודה.


( לב ) המשמש בכהונה לעולם:    כגון אהרן בעצמו שעשה העבודה כל ימי חייו - כמה חלקו גדול.


( לג ) שלשה דמים האמורים בפרשה:    היינו פר החטאת ואיל העולה ואיל המלואים.
טעון שש מתנות וכו':    וכדלקמיה

הראשון:    הוא דם הפר וניתן ממנו על גבי המזבח בזריקה.    וקשה דהא לא כתיב זריקה בפר? וגם הוא חטאת שאין טעון אלא הנתינה באצבע על הקרנות?  וי"ל מדכתיב "סביב" ילפינן מעולה דכתיב גם כן "סביב" והיה בזריקה שתים-שהן-ארבע. אף כאן, מלבד הנתינה על ד' קרבנות, צריך גם כן זריקה שתים-שהן-ארבע כמו עולה.
ומתן סביב:    הוא על הקרנות ארבעה.
הזאה:    הוא מה שכתוב שהזה מן הדם ומן השמן אשר על המזבח על אהרן על בגדיו וכו'.
וחיטוי:    פירוש: שנתן על גג המזבח מתנה יתירה כדי לטהרו. וכן הוא אומר בפרשת תצוה (שמות כט, לו) "וחטאת על המזבח בכפרך עליו" - משמע דחיטוי לחוד וכפרה לחוד.    [ויש מפרשים חיטוי היינו מה שמחטא באצבע על הקרן קרוי 'חיטוי' כדאיתא ביומא "מחטא ויורד". ולא נהירא כל כך בעניננו מדחשיב לזה בחשבון המתנות].
יציקה:    היא ליסוד.
וכפרה:    דכתיב "ויקדשהו לכפר עליו" והיא כפרה יתירה שניתן על גבי המזבח בשבעת ימי המילואים לכפר עליו שמא בא עליו דבר מן הגזל וכדלעיל בהלכה ט"ו. [כל זה מפירוש הראב"ד].

והשני:    הוא איל העולה.
שתים:    זריקה ומתן סביב. היינו שהיה מתן סביב שתים שהן ד' כמו בכל עולה וגם לבד זה היה זורק עוד שתים שהן ד'. והקשה הראב"ד מנין זה? ומסיק דאפשר צריך לומר "הזאה ומתן סביב" -- שגם דם העולה היה מעורב עם השמן ומהם היה מזה על אהרן ועל בגדיו וכו'.

והשלישי:    שהוא איל המלואים.
שלש באהרן:    על בהן יד ובהן רגל ותנוך אזנו.
ושלש בבניו:    קחשיב לכולהו בניו כחדא.
וי"א תשעה:    דחשב שני בני אהרן. דאפשר שלא הזה על הבהונות כי אם הגדולים והחשוב שבבניו והם נדב ואביהוא, וכדכתיב "וימת נדב ואביהוא ויכהן אלעזר ואיתמר" -- משמע שקודם לכן לא כיהנו.
וטעון זריקה:    לגבי מזבח כמו שנאמר "ויזרוק משה את הדם על המזבח סביב".
והנה עד כאן חשב ששה -- מתן בהונות שלו ושל בניו (וכדעת הראשונה), וזריקה אחת על המזבח ושש הזאות שעל אהרן ועל בניו וכדלקמיה בברייתא -- הרי י"ג.


( לד ) טעון הזאה:    היינו מה דכתיב אצל איל המלואים "ויקח משה משמן השמחה ומן הדם אשר על המזבח ויז וגומר".
שלש באהרן:    פירוש: מה דכתיב "ויז על אהרן" סבירא ליה להברייתא דזה היה גם כן נתינתו על בהן יד ובהן רגל ותנוך אוזן כמו הנתינה הראשונה שהיה מן הדם לבד ולכך חשבו בשלשה. והזאת הבגדים לא קחשיב בברייתא.
הא למדת שלא שילם:    היינו אף שהתחלת הקידוש היה על ידי יציקת השמן לבד כדכתיב בפסוק י"ב "ויצק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו" -- מכל מקום לא נשלם הקידוש אלא בהזאת הדם גם כן כדכתיב "ויז על אהרן..ויקדש את אהרן".


( לה ) בשלו את הבשר פתח אהל מועד וגו' (ויקרא ח לא):    גרסינן. דסיפא דקרא אתי לפרושי דכתיב "כאשר ציויתי לאמור אהרן ובניו יאכלוהו".
כמה שנאמר להלן:    בפרשת תצוה "ואכל אהרן וגומר" והיינו שאינן כשאר שלמים שנאכלין לנשיהם ולעבדיהם.
שהמילואים מותרם לשריפה:    ר"ל כמו שנאמר שם בפר' תצוה (שמות כט, לד) "ואם יותר עד הבקר ושרפת וגומר" ואינם כשאר שלמים שנאכלין לשני ימים ולילה אחד.


( לו ) באחד בניסן שלמו המילואים:    והוא היה השמיני. והנה הא דקתני "מכאן אמרו" -- אין לנו ראיה מכן שהשמיני היה באחד בניסן. אלא הראיה לכך מדכתיב בשעיר הנשרף (ויקרא י, יז) "ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה", ושמענו מכאן שהוא היה שעיר של ראש חדש שהוא בא לכפרה כשאר שעירי הרגלים שכתוב בהן "לכפר עליכם" (אבל שעיר החטאת אשר לעם שקרב בשמיני ושעיר נחשון שהקריב לחנוכת המזבח לא מצינו בהם כפרת עון) -- אלמא שמיני למילואים ראש חדש היה. ומדכתיב "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים" שמע מינה בכ"ג באדר התחילו המילואים ובאחד בניסן שהיה שמיני שלמו. ואדר חסר היה. ולקמן בפרשת שמיני מפיק להא מילתא מקרא אחרינא.

כי שבעת ימים וגו' כל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד:    ענין זה אינו יוצא לנו מכאן אלא מכיון שראינו שכל המילואים התחילו בכ"ג באדר וכתיב "ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד" -- ואי אפשר להקריב שבעת ימי המילואים אלא אם כן הוקם המשכן -- ומה תלמוד לומר "ביום החדש הראשון תקים את המשכן"? אלא שהקימו הקמה גמורה, שלא פרקו עד שעה שנסעו משם. מכלל דשבעת ימי המילואים הקמתו לא היתה הקמה גמורה; שהיה מעמידו בכל יום ומפרקו.

ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אף בשמיני וכו':    אי אפשר לומר שר' יוסי סבר שלא נשאר המשכן בנוי ביום שמיני אחר דקרא אמר שבזה היום כלו הקמותיו וכנ"ל. אלא ר' יוסי סבר כר' חייא בר יוסף שאמר בנשא רבה פי"ב (במ"ר, יב) ששני פעמים בכל יום היה מעמידו ומפרקו - אחת לתמיד של שחר ואחת לתמיד של בין הערבים. דלדעת זה המילואים היה מקריבן בעת הקמתו לתמיד של שחר. ולזה אמר ר' יוסי ב"ר יהודה כאן שאף בשמיני העמידו ופרקו - היינו שבבקר העמידו לתמיד של שחר ומילואים - ופרקו. וכשהעמידו לתמיד של בין הערבים - אז הוקם ולא פרקו עוד. [וגם יוכל לסבור כדעת ר' חנינא הגדול שאמר שם ששלשה פעמים בכל יום היה מקימו; אחת לתמיד של שחר ואחת למילואים ואחת לתמיד של בין הערבים]. וזהו שכוון הגר"א ז"ל בהגהתו "אף בשמיני שחרית העמידו ופרקו ערבית העמידו ולא פרקו".


( לז ) כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם גרסינן מכאן אמרו שבעת וכולי:    וכונתו כמו שדרשו חז"ל (יומא ג, ב) "לכפר" אלו מעשה יום הכפורים. והכונה כמו במילואים היה אהרן בפתח אהל מועד שבעת ימים והיה מכין עצמו לעבודה וביום השמיני שירת אהרן בעצמו לפני ה' -- כן קודם יום הכפורים היו מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין להכין עצמו לעבודה ולחנכו בזה, וביום הכפורים ישרת לפני ה' בקדש הקדשים.
כך מפרישין כהן השורף את הפרה:    שבעת ימים קודם שריפתה. ועיין ביומא (דף ב) וב(דף ג) הטעם לזה.
ולמד מפרישין שבעה:    במסכת יומא פריך מה שאלתו למה מפרישין?! הרי אמר הטעם מן המקרא "כאשר עשה וגומר"! ומשני: מביתו למה פירש דהיינו מאשתו? ישמש מיטתו ויטבול סמוך לערב ויישן בלשכת פרהדרין ויקיים "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים".
שמא תמצא אשתו ספק נדה:    היינו לאחר שיבוא עליה דהיינו שתמצא דם על הסדין שקנחה בו ואין ידוע אם בשעת ביאה היה דם זה או לאחר שבא עליה, ובועל נדה טמא שבעת ימים, ויהא אסור לבוא במקדש ביום הכפורים. וזה שאמר "וידחה כל שבעת הימים".
כפרה זו תכפר עליכם עד שיחיו המתים:    דהאי "עליכם" יתירא הוא, ודרשו מזה דהכפרה זו (דהיינו משיחת השמן המשחה וקרבנות המילואים) יועיל עד שיחיו המתים.    והכונה דלא נימא דמכיון שנתבטל המקדש ועבודתו איזה משך רב כגון בבנין הבית שלישי יצטרך כפרה אחרת משיחת השמן וקרבנות המילואים ז' ימים. קמ"ל קרא דהכפרה זו תועיל עד שיחיו המתים.
[וזה אין שייך למה דכתיב ביחזקאל (יחזקאל מג, יח) "אלה חוקת המזבח ביום העשותו ונתת אל הכהנים ואל הלוים פר בן בקר לחטאת וגומר", וכעין זה היה גם כן בימי עזרא. זהו רק כעין חנוכת המזבח].

והנה לעיל (בפרק י"ח) על הפסוק "זאת משחת אהרן ומשחת בניו" ר' יהודה אומר יכול יהיו אהרן ובניו צריכין לשמן המשחה לעתיד לבא? תלמוד לומר "זאת משחת אהרן ומשחת בניו וכולי -- ולא דמו לדרש זה שלמדנו כאן מ"לכפר עליכם". דמכאן לא היינו למדין רק לדורות הבאים מזרעו של אהרן עד שיחיו המתים אבל אחר התחיה -- שכבר נעשים עפר והוא כעין בריאה חדשה -- הוה אמינא דאז יוצרך שמן המשחה ומילואים כמקדם ובלא זה לא יהיה עליהם שום קדושת כהונה. קמ"ל קרא דאין צריכין קדושה אחרת.


( לח ) ומה אם מקיים דברי בשר ודם:    היינו הדיבורים ששמעו מפי משה שהוא בשר ודם שאמר בשם השם.
המקום מקבלו:    כנראה מסמיכת הכתובים שאמר "ולא תמותו כי כן צוותי ויעש אהרן ובניו וגומר" -- משמע שבשביל שקיימו דברי משה בשביל זה נשארו בחיים.
המקיים דברי המקום:    כגון עשרת הדברות או על כל פנים "אנכי" ו"לא יהיה לך" ששמעו מפי הקב"ה בעצמו -- על אחת כמה וכמה שיוסיפו לו חיים בשביל זה.
כשומעים מפי הקב"ה:    נראה דדייק ממה דכתיב "אשר צוה השם" -- הלא משה ציוה אותם, והיה לו לומר "כאשר צוה משה על פי השם" -- אלא היום ששים ושמחים לקבל מפי משה כשומעים מפי הקב"ה. ועל זה אמר "לכך נאמר...אשר צוה השם".
ביד משה. כדאי השליח לשולחיו:    זה המקום. ורוצה לומר אף דכל נברא שבעולם אין נחשב לגבי הקב"ה - מכל מקום איש אלהים כזה הגון הוא להיות שלוחו של הקב"ה, כמה דאת אמר "בכל ביתי נאמן הוא".
כדאי המִצוה:    בחיריק. ורצונו לומר שאף האיש שנצטווה והוא אהרן קדוש השם כדאי למצות אלו שהוסיפו עליו.