חפץ חיים על ספרא/מצורע מצורע/פרשה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


ביאור - פרשתא ב[עריכה]

( א ) לאחר ידו:    היינו על גב ידו לפי שמצינו טהרתו של מצורע על היד בבהן יד ורגל אף כאן על היד.
ויש אומרים על מצחו:    מפני שהוא מקום מועד לצרעת כדכתיב "והצרעת זרחה במצחו".
המטהר מן הצרעת טעון וכו':    ד"מן הצרעת" יתר הוא, דביה משתעי קרא, ולזה אמרו שבא למעט ז' הזיות מטמא מת.


( ב ) הלא דין הוא:    שיהא טעון שבע ולזה איצטריך קרא למעטו.


( ג ) תלמוד לומר שבע פעמים וטיהרו:    דמלת "וטיהרו" יתירא דכבר אמר למטהר ז' פעמים, לזה אמרו דלא אתי לומר אלא שדי בו בזה לטהרו ואינו טעון שלישי ושביעי.


( ד ) וטיהרו בדברים הנעשים בגופו:    כגון הזאת דם ומים שבא על גופו.
מסולק:    בהזאה לחוד ולא יצטרך עוד.
אף טהרה וכו':    היינו גילוח ורחיצת גופו במים ולאפוקי שילוח הצפור וכיבוס בגדים דאינן מעכבין.


( ה ) שלא יעמוד וכו' וישלחנה לים וכו' ולמדבר וכו' כלפי העיר:    פי' דעל פני השדה משמע למקום זרע ולא לים ולא למדבר ולא לצידי העיר.
גבת:    חומתה למדבר ויפו חומתה לים.
אל פני השדה הא אם וכו':    ר"ל דלא הקפידה התורה רק בשלוח אבל לאח"כ מותרת באכילה, דלא אמרה תורה שלח לתקלה, שהצודה אותה לא ידע שהיא מצפרי מצורע וכיון שהיא מותרת לאחרים שאין מכירין בה אף הוא עצמו אשר שלחה מותר בה.


( ו ) אם ללמוד:    שהיה מטמא בגדים במגע ועל אותם בגדים שנגע אמר הכתוב שיכבס.
אם בימי סיפורו:    היינו מה שסופר השבעה ימים אחר הבאת צפרים.
שאינו מטמא בביאה:    כאשר בא אל הבית אינו מטמא את אשר בה.
מטמא בגדים במגע:    דהא כתיב ביה נמי "וכבס בגדיו".
מלטמא משכב ומושב:    כלומר על בגדיו שהיו מונחין תחת משכבו קאמר אף על פי שלא נגע. והא דאמרינן הכא שמטמא משכב ומושב בימי גמרו -- לא לטמא אדם כדאמרינן בפסחים (דף סז.) אלא לטמא אוכלין ומשקין.
מפני שהם שני כיבוסי בגדים וכו':    רצה לומר שיש שני מיני כיבוסין וכיבוס האמור בעניננו לענין משכב ומושב א"צ לימי סיפורו שאינו מטמא משכב ומושב כלל וכיבוס שני האמור שם הוא לטהר בגדיו ממגע.


( ז ) מה תגלחת האמור בימי סיפורו פרט לבית הסתרים:    דהא כתיב ביה ראשו וזקנו ודרשינן ביה כלל ופרט וכלל שיהא דוקא בנראה אל תגלחת וכו' והא דאמרינן לקמן בפרק ב' הלכה ג' דאף בתגלחת אחרונה מגלח אף בית הסתרים חוץ מתוך החוטם -- עיין בסוטה (דף טז.) דמתרץ לה רב אשי שם דתלי זה בפלוגתא דר' ישמעאל ורבי עקיבא (ראב"ד). אי נמי האי בית הסתרים היינו רק השער שבתוך החוטם דזה לכולי עלמא נתמעט, ע"ש בסוגיא.


( ט ) הכי גרסינן ורחץ במים אפילו במי מקוה:    דהאי "במים" יתר הוא להורות דכל מיני מים כשר לזה.
טעון ביאת מים חיים:    כדכתיב שם בהדיא.


( י ) ואין צפרים מעכבים וכו':    היינו שילוח צפרים אבל עצם הבאת צפרים בודאי מעכב דהא בעינן לטהרו בהזאת הדם כדלעיל וה"ה דאין כבוס בגדים מעכב כדלעיל בהלכה ד' ואף דכל זה ילפינן לעיל שם דרק דבר שבגופו מעכב -- אפשר דלעיל לבוא לפנים מן המחנה צריך עוד לימוד אחר.


( יא ) וישב מחוץ לאהלו יהא כמנודה:    הברייתא מפרש סדר המקרא דמה שהצריכו לישב לחוץ היינו שיהא כמנודה שנבדל מן האנשים כן יהיה נבדל מביתו ומה שאמר לאהלו להורות שבאותן שבעת ימים אסור בתשמיש שנאמר אהלו וכו'.
ולא ימי החלטו:    דקרא דוקא אמר אלו ז' ימים ולא יותר.
קל וחומר לימי חלוטו:    ולא הוצרך הכתוב לומר לימי חלוטו דמק"ו נלמוד אותו ורבי סבר דאסור חה"מ למצורע חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו.
שלא היה יותם לעוזיהו וגו':    כלומר לא נתעברה אמו ממנו אלא בימי חלוטו דעוזיהו מצורע היה עד יום מותו כדכתיב בקרא. ועיין החשבון ברש"י בפירוש הכתוב במלכים שם. ומקשה ר"? מזה על דברי ר' יוסי בר' יהודה ור' יוסי סבר מאן לימא לן דכדין עבד או אפשר דנתעברה אמו קודם שהוחלט כי לא נולדו לו סימני טומאה תיכף. עיין בראב"ד.