התורה והמצוה ויקרא יד ז-ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת מצורע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן כו[עריכה]

ויקרא יד ז:
וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ב:

[א] "והזה"-- לאחר ידו של מצורע ויש אומרים על מצחו.


והזה על המטהר: מלת על כשבא בדיוק הוא דוקא מלמעלה ועל גבו של דבר. וכשבא בשלוח הוא בכ"מ שנופל על דבר כמו "וזרקו את דמו על המזבח סביב", וזה דעת מאן דאמר לאחר ידו-- היינו על גב ידו. ומ"ד על גבי מצחו דייק ממה שמלת "על" נכתב בטעם ולא נסמך במקף כדין המלה הזאת בכל מקום. והוא נמנה במסורה ריש ויקרא עם ח' "על" בטעם מאריכים, ועל כן אמר "על מצחו". וכן תרגם יונתן על בית אפוהי. ודעות אלה מובאים בנגעים (פרק יד משנה א)

סימן כז[עריכה]

ויקרא יד ז:
וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ב:

"והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים"-- הטהר מן הצרעת טעון שבע הזיות, אין טמא מת טעון הזיות שבע.   [ב] הלא דין הוא: מה אם מצורע שאינו טעון הזיה בשלישי ובשביעי-- טעון הזיות שבע, טמא מת שטעון הזיית שלישי ושביעי אינו דין שיטעון הזיות שבע?! ת"ל "והזה על המטהר מן הצרעת"-- הטהר מן הצרעת טעון הזיות שבע ואין טמא מת טעון הזיית שבע.    [ג] קל וחמר למצורע שיטעון הזיות שלישי ושביעי: מה אם טמא מת שאינו טעון הזיות שבע-- טעון הזיית בשלישי ובשביעי, מצורע שהוא טעון הזית שבע אינו דין שיטעון הזיה בשלישי ובשביעי?!... ת"ל "שבע פעמים וטהרו"-- הזיות שבע הוא טעון ואינו טעון הזיה בשלישי ובשביעי.


והזה על המטהר מן הצרעת: למה כפל השם שנית? שהיה די לאמר "והזה עליו", ומה שדקדק לאמר "המטהר מן הצרעת" והיה די לאמר "על המטהר" כמ"ש בכל הפרשה...

פירשו חז"ל שבא למעט שהזיית שבע הוא רק על המטהר מן הצרעת, לא המטהר מטומאת מת אף שיש לו מעלה שמזה בג' ובז', אינו צריך ז' הזיות.

ואמר (במשנה ג') שאין ללמוד ק"ו שמצורע שחבור שטעון ז' הזיות יהא טעון גם הזיות ג' וז' דהא אמר "והזה...וטהרו.. ואחר יבא אל המחנה"-- הרי שאינו צריך להמתין ז' ימים על ההזיות.

סימן כח[עריכה]

ויקרא יד ז:
וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ב:

[ד] "וטהרו"--בדברים הנעשים בגופו. יכול יהי מסולק? ת"ל "ושלח... וגלח... וכבס.. ורחץ". יכול יהיו כולם מעכבים אותו? ת"ל "וטהרו" "וטהרו". טהרה אמורה למעלה וטהרה אמורה למטה. מה טהרה האמורה למעלה בדברים הנעשים בגופו אף טהרה האמורה למטה בדברים הנעשים בגופו.


והזה... וטהרו: באמת עדיין אינו טהור דהא אמר "ושלח.. וכבס.. וגלח.. ורחץ.. וטהר", רק שאם לא יאמר "וטהרו" יהא מלת "וטהר" מוסב על כולם, שאחר שיעשה כל המעשים יטהר, ונאמר דכולם מעכבים. לכן אמר "והזה וטהר..וגחל..ורחץ..וטהר" ומזה ידעינן שעל כל פרט אמר בפני עצמו "וטהר" על ידי ההזיות יהא טהור ר"ל שהזי' מעכבות הטהרה ועל ידי הגילוח והרחיצה יהא טהור שגם הם מעכבים הטהרה אבל "ושלח" "וכבס" אינו מעכב את הטהרה. ידעינן עתה שמ"ש "וטהר" מבאר דברים המעכבים את הטהרה ובאר "והזה..וטהר" שהזיה מעכבת. ואמר "ושלח" "וכבס" ואלה אין מעכבים הטהרה ושב לאמר "וגלח..ורחץ.. וטהר" שגם שני אל מעכבים הטהרה כי אי אפשר לומר ש"וטהר" השני אין מוסב רק על "ורחץ" דסימך ליה דסברה הוא דברים שבגופו מעכבים כמו שהזייה מעכבת על שהיא דברים שבגופו וז"ש בספרא יכול יהיו כולם מעכבים ת"ל וטהרו וטהר-- טהרה אמורה למעלה וטהרה אמורה למטה וכולי.

סימן כט[עריכה]

ויקרא יד ז:
וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ב:

[ה] "ושלח את הצפור החיה... אל פני השדה"-- שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים, שלא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר, שלא יעמוד חוץ לעיר וישלחנה כלפי העיר.    "על פני השדה"-- הא אם שלחה וחזרה לתוך ידו-- מותרת באכילה.


ושלח את הצפור החיה על פני השדה: מבואר שיש הבדל בין שדה ובין מדבר. השדה הוא מקום זרע אבל המדבר נבדל מן הישוב לגמרי. ובפסוק נג' אמר "ושלח אל מחוץ לעיר אל פני השדה", מבואר שאין די במה שמשלח מן העיר, רק "אל השדה" דוקא. מזה הוציאו שלא ישלח לים ולמדבר, ולא כלפי העיר.

ויש הבדל בין כשאומר "ושלח אל השדה" ובין כשאומר "על פני השדה", ש"על פני" מציין שיהיה וישאר שם כמו "וישקיפו על פני סדום", "אשר על פני יריחו" (דברים לב), "על פני חברון" (שופטים טז). ומזה מבואר שאין צריך דוקא שתשאר בשדה ואפילו שלחה וחזרה, הגם שלא היתה "בשדה", היתה "על פני השדה". וכן בתרגום יונתן ומתכשרא למיכלא וית צפורא נכיסא הוה מקבר כהנא למיחמי מצורע (כמ"ש במשנה פי"ד דנגעים וקוברה בפניו). וז"ש בקידושין (דף נז:) ושלח על פני השדה, כשדה-- מה שדה מותרת אף האי נמי מותרת. והאי מבעיא ליה לכדתניא שדה-- שלא יעמוד ביפו וכולי. ליכתוב קרא "שדה", מאי "(על פני) השדה" [כצ"ל] שמע מינה תרתי. רבא אמר, לא אמרה תורה שלח לתקלה, ר"ל אחר שנשאר על פני השדה בודאי מותרת לאכול שאי לאו כן יגיע מזה תקלה.

סימן ל[עריכה]

ויקרא יד ח:
וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ב:

[ו] "וכבס המטהר את בגדיו"-- אמר ר' שמעון מה בא זה ללמדנו? אם ללמוד מלטמא בגדים במגע, והלא דברים ק"ו הוא! אם בימי ספרו שאינו מטמא בביאה-- מטמא בגדים במגע, בימי גמרו שמטמא בביאה אינו דין שיטמא בגדים במגע?! אם כן למה נאמר "וכבס המטהר את בגדיו"-- מלטמא משכב ומושב, מפני שהן שני כבוסי בגדים-- אחד מלטמא משכב ומושב ואחד מלטמא בגדים במגע


וכבס המטהר את בגדיו: שמאותה שעה לא יטמא משכב ומושב, ועדיין הוא מטמא בגדים במגע כל ימי ספרו. ואחר ימי ספרו מכבס שנית בגדים שנגע בהם. וכבר התבאר (תזריע סי' סה) שלדעת רש"י והר"ש והתוס' הוא מטמא משכב ומושב לטמא אוכלים ומשקים, ולא לטמא אדם וכלים כזב כמ"ש בפסחים (דף סז) וכן דעת הראב"ד (פרק יג מהל' טומאת צרעת הלכה יג) ועיין במשנה למלך שם (פרק י הלכה א)

סימן לא[עריכה]

ויקרא יד ח:
וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ב:

[ז] "וגלח את כל שערו"-- יכול אף בית הסתרים? ודין הוא: נאמר תגלחת בימי ספרו ונאמר תגלחת בימי גמרו. מה תגלחת האמור בימי ספרו פרט לבית הסתרים אף תגלחת האמור בימי גמרו פרט לבית הסתרים...    [ח] הין אם הקל בימי ספרו שאינו מטמא משכב ומושב ואינו מטמא בביאה, ניקל בימי גמרו שהוא מטמא מו"מ ומטמא בביאה?! הואיל והוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה יגלח אף בית הסתרים... ת"ל "כל שערו"-- לגזירה שוה, מה "כל שערו" האמור בימי ספרו פרט לבית הסתרים אף "כל שערו" האמור בימי גמרו פרט לבית הסתרים.


וגלח את כל שערו: דינו כמו בגילוח השני שבימי ספור שמגלח כל שער הנראה ומניח שער בית הסתרים. ואף שמצד הסברה היינו מחלקים ביניהם --שתגלחת זה הוא מטומאה חמורה יותר-- הלשון שוה, שפה כתוב "את כל שערו" ובפסוק שאחרי זה כתוב "את כל שערו", ושם פירושו שהוא רק שער הנראה והוא הדין הכא.

סימן לב[עריכה]

ויקרא יד ח:
וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ב:

[ט] "ורחץ"-- אפילו במי מקוה. והלא דין הוא: מה אם הזב שאינו טעון הזיית מים חיים-- טעון ביאת מים חיים, מצורע שטעון הזיית מים חיים אינו דין שיטעון ביאת מים חיים?! ת"ל "ורחץ בשרו במים"-- אפילו במי מקוה.


ורחץ במים: מדלא כתב "במים חיים" כמו בזב משמע שאין צריך מים חיים. ומפני שעדיין יש לטעות על ידי קל וחמר שכיון שמצורע טעון הזיית מים חיים, מה שאין הזב טעון, כל שכן שטעון טבילה במים חיים! לכן כתב אחר כך "ורחץ בשרו במים" שמלת "בשרו" מיתור ובא ללמד שדי שירחץ הבשר במים, ואין צריך מים חיים. ודרוש זה הוכפל בספרא פרשתא דזבין (פ"ה משנה ט) וממעט לה מן "ורחץ בשרו". וכן יש להגיה כאן-- ת"ל "ורחץ בשרו", ושם יתבאר דרוש הזה בפרטות עיי"ש.

סימן לג[עריכה]

ויקרא יד ח:
וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ב:

[י] "ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה"-- רחיצת גופו מעכבת ליכנס לפנים מן המחנה ואין צפרים מעכבים אותו ליכנס לפנים מן המחנה.


ואחר יבא אל המחנה: כל מקום שאמר מלת "אחר" היא סמיכת הדבר אחר דבר קודם לו כמ"ש בסנהדרין (דף קב) "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם" מאי "אחר"? א"ר אבא אחר שתפס הקב"ה לירבעם בבגדו.

ויש הבדל בין אחר ובין אחרי כמ"ש בבראשית רבה (פ' מד) ר' יודן אומר, אחר-- סמוך, אחרי-- מופלג. שמלת "אחר" מורה סמיכות הדבר אחר דבר אחר קודם. ומלת "אחרי" מורה אחרי דברים או זמנים שונים. וכן דעת הספרא בכ"מ כמ"ש {בהר (פרשה ג משנה י) "אחר היובל"-- סמוך ליובל, וכן בפ' בחוקתי (פ"י) על "אחר היובל יקדיש שדהו", ולקמן (פרק ג משנה יג) "ואחר ישחט את העולה"-- אחר המעשה הזה עיין מה שכתבנו שם, ובפ' זבין (פרק ט) "ואחר תטהר"-- אחר אחר לכולן (עמש"ש בסימן קצג)}, ובנזיר (דף מו) "ואחר ישתה הנזיר יין", רא"א אחר כל המעשים כולם, וחכמים אומרים אחר מעשה יחידי. מ"ט דחכמים יליף מן "אחר התגלחו את נזרו" שהוא מעשה יחידי [ויש לומר דר"א סבירא ליה כדעת ר"ה בבראשית רבה שם דסבירא ליה בהפך דאחר-- מופלג, ו"אחרי"- סמוך], ובברכות (דף ס) "ואחר ילדה בת" מאי "ואחר"? אמר רב, אחר שדנה לאה דין בעצמה. ר"ל שאם פירושו אחר כל הולדות היה לו לומר "ואחרי כן" (ועיין מ"ש לקמן סימן פו על "ואחרי כן יבא הכהן")

וזה שהוכיח פה ממ"ש "ואחר יבא" שהיינו אחר דבר אחד שהוא הרחיצה, לא אחר דברים רבים שונים שהם הרחיצה והצפרים שנזכרו בפרשה שאז היה לו לומר "ואחרי כן" בלשון רבים והיה מוסב על כל המעשים, לא מלת "ואחר".

סימן לד[עריכה]

ויקרא יד ח:
וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ב:

[יא] "וישב מחוץ לאהלו"-- יהא כמנודה ויהא אסור בתשמיש המטה. "אהלו"-- אין אהלו אלא אשתו שנאמר "שובו לכם לאהליכם".

"שבעת ימים"-- ולא ימי החלטו, דברי ר' יהודה. ר' יוסי בר' יהודה אומר, קל וחומר לימי החלטו. אמר ר' חייא השבתי לפני רבי, והלא למדנו רבי שלא היה יותם לעוזיה אלא בימי החלטו. אמר לו אף אני כך אמרתי.


וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים: ופירשו חז"ל שהוא איסור התשמיש כמו "שובו לכם לאהליכם" שעל כרחך להתיר תשמיש כי לא אסר להם ד עתה שלא יהיו בביתם (וכמ"ש בשבת דף פז ובביצה דף ה). וכן במ"ש "וילכו לאהליהם שמחים" פירשו במס' שבת (דף ל.) שמצאו נשותיהם בטהרה, וביבמות (דף סב:) על "וידעת כי שלום אהליך", וסנהדרין (דף כב.) על "אור חשך באהלו", (דף קי.) על "ומשה יקח את האהל". וכן דרשו על "ביתו" זו אשתו.

ודעת ר' יוסי בר' יהודה שכל שכן בימי החלטו. וכן תרגם יונתן על "בדד ישב" תרגם "ולצד אנתתיה לא יתקרב", וכן תרגם פה. אבל ר' יהודה סבירא ליה דרק בימי ספרו אמור, דאם היה אסור גם תחלה היה לו לומר "וישב שבעת ימים מחוץ לאהלו", כיון שחוץ לאהלו אינו דבר חדש רק מספר השבעה, וכלל בלשון שהדבר שהיא חידוש במאמר יקדם תמיד כמו שכתבנו בכל הספר. ועל כרחך שישיבתו חוץ לאהלו הוא דבר חידוש וכן דעת ר' שיותם נולד בימי חלוטו של עוזיהו, עיין במועד קטן (דף ה.) באורך.

ומ"ש יהא כמנודה הוא ענין בפני עצמו כמ"ש במו"ק (דף טו.)