חפץ חיים על ספרא/ויקרא חובה/פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


ביאור - פרק ט[עריכה]

( א ) באצבעו ולקח וכו':    דכתיב "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות וגו'" -- הטילו הכתוב לאצבע בין לקיחה לנתינה וקסבר האי תנא מקרא נדרש לפניו ולאחריו. הלכך דרשינן "באצבעו" אתרוויהו א"ולקח" דהיינו קבלה ומשכחת לה קבלה באצבע כגון דעבד אוזן לשפת מזרק ומקבל בה.
שיקבל בימין:    דכל מקום שנאמר "אצבע" אינו אלא ימין דגמרינן ממצורע דכתיב "וטבל הכהן את אצבעו הימנית".
באצבעו ונתן:    היינו לאחריו.
שיתן בימין:    מתן דמו למזבח.
אמר ר"ש וכי נאמר בו יד:    כלומר אילו נאמר יד בקבלה או אצבע כדאמריתו, מודינא דהוי בעינן ימין דאיכא למגמר יד יד מידו הימנית דמצורע (ויקרא יד, יד) אי נמי אצבע אצבע מאצבעו הימנית. אבל השתא שלא נאמר בו יד בקבלה -- אין לנו, דהאי "באצבעו" לא דרשינן ליה אקבלה, דסבירא ליה לר' שמעון מקרא נדרש לאחריו ולא לפניו.
הואיל ולא נאמר בו יד:    ה"ה דהוה ליה למיתני "הואיל ולא נאמר בו אצבע" אלא דהיא היא ואורחא דמילתא נקט דסתם קבלה ביד היא ולא באצבע.
והלא דין הוא:    אי לא אשמעינן קרא סלקא דעתך אמינא דיצטרך ליתן על הפנימי.
משיח מוצא מכלל יחיד:    לידון בפר.
ונשיא מוצא מכלל יחיד:    לידון בשעיר.

( ב ) תן יסוד למזבחה של עולה:    לפי שלא נאמר שפיכת שיריים ליסוד אלא בחטאת אבל בעולה לא שמענו שאם נשאר במזרק כלום מן הדם לאחר שזרק שתי מתנותיו יהא טעון שפיכה ליסוד. קמ"ל "העולה" יתירא לרבויי, ודרוש ביה הכי: אל יסוד ישפך מזבח של עולה דהיינו הנשאר מעיקר מתנותיו.
אמר ר' ישמעאל ק"ו וכו':    בגמרא גרס מקודם "או אינו אלא מזבחה של עולה יהא ליסוד. א"ר ישמעאל קל וחומר וכו'". והכי פירושא: או אינו בא ללמד כלום על שפיכת שיריים של עולה ושל שאר דמים אלא בא ללמד על הלכות המזבח במתן דמה של עולה שיתן שתי מתנותיה כנגד היסוד ולמעוטי קרן מזרחית דרומית שלא היה לו יסוד כדאמרינן בזבחים (דף נד:). ועל זה משני ר' ישמעאל דלא צריך קרא להכי דאיכא קל וחומר.
אמר רבי עקיבא:    ועיין בזבחים (דף נב.) הנ"מ שיש בין ר' ישמעאל לרבי עקיבא.
אל יסוד מזבח העולה זה יסוד דרומי:    כצ"ל. ולא גרסינן "אשר פתח אהל מועד" דהאי בחטאות הפנימיות הוא דכתיב שטעונין יסוד שכנגד פתח אהל מועד דהיינו מערבי אבל הכא לא כתיב אלא "אל יסוד מזבח העולה" סתמא ואשמועינן תנא דזהו יסוד דרומי.

( ג ) יכול זה יסוד מערבי:    כדאשכחן בפנימים.
ביציאתו מן ההיכל:    ושירי דמים הפנימים בידו.
אף בירידתו מן המזבח:    בחצונות ושירי הדם בידו.
זה יסוד דרומי:    דכי נחית בהאי פגע בו ברישא שהכבש בדרום.

( ד ) חלב תותב קרום ונקלף:    דבשלמים כתיב "החלב המכסה את הקרב" ותניא לעיל (דיבורא דנדבה פרשתא י"ד פסקא ז) דזהו תותב קרום ונקלף.
אף כאן:    דכתיב סתמא "כל חלבו" דוקא חלב זה לאפוקי חלב הדפנות וחלב הקיבה וסתמא כרבי עקיבא.
ושתי הכליות ויותרת:    דגם הם קרבים עמו.

( ה ) לשמו:    דהיינו לשם הבעלים שהביאוהו.
שלא יכפר לשנים כאחד:    דהיינו שלא יערב דם שני חטאות במזרק אחד ויזרוק לשם שניהם ד"עליו" על אחד משמע.
שיהא כהן מכפר על ידי עצמו:    דהוה אמינא כי היכי דבזר גזרה התורה שאחר יביא עליו הקרבן הכי נמי בכהן החוטא בעינן שעל כל פנים כהן אחר יקריב בשבילו. קמ"ל ד"עליו" על עצמו נמי משמע כמו "ונשא השעיר עליו".
אין משיירין לו ליום הכפורים:    דלא תימא קרבנו תולה ויום הכפורים מכפר. קמ"ל דלגמרי נמחל לו.
אף על פי שישב ולא הביא:    יצא הישראל במה שמסר הקרבן לכהן להקריב, דמה הו"ל למיעבד יותר אם הכהן פושע. ויתכפר לו על ידי יוה"כ או בתשובה בעלמא.
תלמוד לומר לו:    לזה שהביא עליו הכפרה ונסלח.