חפץ חיים על ספרא/בחקותי/פרק יג
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק יג
[עריכה](א)
אקדים הקדמה קצרה מן המשנה, ובזה נבין מה שנאמר פה. איתא שם בפרק ט': כיצד מעשרין כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהא שנים יכולין לצאת כאחת (שאם יצאו שנים כאחד יהיו שניהם מקולקלין כדלקמן), ומונין בשבט: א'. ב'. ג'. ד'. ה'. ו'. ז'. ח'. ט'. והיוצא עשירי סוקר בסיקרא ואומר "הרי זה מעשר". והנה כ"ז ילפינן מן המקרא מדכתיב "כל אשר יעבור תחת השבט העשירי" -- משמע דבעינן שיהיה המנין דרך העברה ובשבט וגם יהיה קרוא שמו 'עשירי'.
ועתה נבאר הברייתא.
פרט לטרפה שאינה עוברת: והיינו שנחתכה רגליה מן הארכובה ולמעלה, אבל מן הארכובה ולמטה -- בעלת מום היא וחשבינן לה שיכולה לעבור. מיהו מכאן גם שאר טריפות ילפינן דכיון דגלי גלי.
אין לי אלא בזמן שמונין בשבט, לא מנאן בשבט או שמנאן רבוצים או עומדים מנין: כצ"ל (כן איתא בש"ס) רבוצים שכובים או עומדים במקום אחד ולא היה דרך העברה.
ת"ל העשירי יהיה קודש: דמלת "העשירי" - יתר, דכתיב ברישא דקרא "וכל מעשר בקר וצאן", אלא להורות דכיון שמנאן והוא עשירי אע"פ שלא נתקיים "יעבור תחת השבט" הוא קדוש.
מנין אע"פ שלא קרא שמו עשירי: אבל מכל מקום מנאן עד עשר.
ת"ל העשירי יהיה קודש: בגמרא איתא "ת"ל יהיה קודש - מכל מקום", דתיבת "יהיה" יתירא.
היה לו מאה ונטל עשרה: פי' שלא מנאן אחד שנים ג' אלא עשרה בבת אחת נטל ממאה לשם מעשר או שמעשרה נטל אחד לשם מעשר.
אין זה מעשר: משום דצריך למנותן כדי שיהא עשירי למנינא קודש.
ר' יוסי בר' יהודה אומר מעשר: ואמר בגמרא טעמו דס"ל כאבא אליעזר בן גומל דאית ליה דתרומה ניטלת באומד, שאומד בדעתו בלא מידה כמה סאין יש ונותן תרומה לפי אומדו, ומקיש לה מעשר בהמה שגם היא ניטל במחשבה שאינו מונה עשירי בפיו אלא מפריש כל מה שעולה בדעתו לשם מעשר.
(ב) הכי גרסינן: תלמוד לומר העשירי יהיה קודש לה': (כן איתא בפסיקתא ובראב"ד ובאדרת אליהו) ופירו' דכתיב "וכל מעשר וגו' העשירי יהיה קודש", ומשמע בין שקראו הוא עשירי בין שהיה עשירי למנין ולא קראו עשירי.
הכי גרסינן: את השמיני ואת הי"ב: אם קראם עשירי.
מה הוא: העשירי גמור אינו מקודש אלא בסמוך לו, שאין לך סמוך בו יותר מגופו.
אף טעותו: מה שהוא טעה וקראו עשירי אינו מקודש אא"כ שטעה באותו שסמוך למעשה גמור כגון תשיעי ואחד עשר שהם סמוכים לו, זה מלפניו וזה מלאחריו.
(ג) התשיעי וכו': עתה מבאר מה יהיה בהם.
נאכל במומו: פי' אינו יכול להקריבו לא לשם מעשר ולא לשם שלמים אלא ימתין עד שיפול בו מום ויאכלנו בעליו וטעם ברייתא זו מבואר לעיל בפרשה ויקרא בדיבורא דנדבה פט"ז עי"ש.
ועושה תמורה: היינו אם המיר האחד עשר.
וכי יש תמורה: דאחד עשר שקרא עשירית היינו תמורת מעשר. ובמסכת תמורה (דף יג.) גמרינן דאין תמורה עושה תמורה משום דכתיב "תמורתו" ולא תמורת תמורתו.
אלו היה תמורה: אותו אחד עשר לא היה קרב דתמורת מעשר אינה קריבה כדגמרינן בתמורה (דף ה.), אלא ודאי מדריבה התורה להקריבו שלמים כדלעיל בויקרא פט"ז ע"ש הקדש ראשון חשבינן ליה לכך עושה תמורה כדין שלמים אחרים.
אין י"א מקודש: פי' כיון דאמר עשירי בראוי לו שוב אין שם עשירי מקדש אחריו אבל לפניו דהיינו תשיעי ודאי קדוש ויאכל במומו שהרי כשקדשו בשם עשירי עדיין לא נתקדש העשירי בראוי לו.
הכי גרסינן: קרא לתשיעי עשירי ולעשירי אחד עשר ולאחד עשר עשירי רבי אומר וכו' שהיה רבי אומר כל שלא נעקר שם וכו': (הגר"א בהגהתו והיא נכונה מאוד).
רבי אומר אינו מוקדש: האחד עשר. ובגמרא פריך והלא נעקר שם עשירי דהלא קרא לעשירי אחד עשר ואמאי אין אחד עשר מקודש. ומוקי לה כגון דאית ליה בהמות טובא בעדרו למעשר דאז נוכל לפרש מה שאמר אחד עשר היינו חד עישורא, כלומר זה עישור ראשון, ולסימן אמר כן, אבל היכא דלית ליה בהמות כ"כ על עוד עישור אחר ליכא למימר הכי שאין מנהגו של עולם לומר זה עישור אחד אא"כ יודע שיהו לו עשיריות הרבה, הלכך אמרינן דבזה גם רבי מודה דאחד עשר ממש קאמר ועקר שם עשירי ממנו וממילא גם הי"א קדוש.
ר' יוסי בר' יהודה אומר מקודש: לא ס"ל דחד עישורא קאמר, וגם כאן נעקר שם עשירי ממנו וממילא האחד עשר קדוש.
כל שלא נעקר שם עשירי ממנו: כגון הכא דאמרינן חד עישורא קאמר והוי כמו שקראו בהדיא עשירי וממילא לפניו קדוש היינו מה שקרא לתשיעי עשירי ולאחריו דהיינו האחד עשר אינו קדוש.
(ד) מתוך שנאמר וכו': פי' להכי הוצרך לומר "לא יבקר" לפי שמתוך שנאמר "ומבחר נדריכם" משמע שהנדרים צריך להיות מן המובחר, ולזה הייתי אומר דאף כאן יהיה מרגל ומעיין בעדרו להיות בוחר בשמינים ומוציאם בעשיריות.
ת"ל לא יבקר: אלא איזה שיצא יהיה קדוש למעשר.
בין טוב לרע: היינו בין תם בין בעל מום חלה עליו קדושה ולא שיקריב בעל מום אלא יאכל בתורת מעשר ואסור להגזז ולהעבד.
הא אם המיר סופג את הארבעים: ואף דהו"ל לאו הניתק לעשה ("ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש") משום דהו"ל תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי דהוא "לא יחליפנו ולא ימיר" דשייך בכל הקרבנות (גמרא בריש תמורה).
לרבות את האשה: דס"ד תמורה לאו שאין בו מעשה הוא ואשה לא תתחייב. (שם).
ואם המר ימירנו וכו': הגר"א מפרש דלרבות את האשה מכפל לשון ולרבות היורש מתיבת "ואם".
לרבות את היורש: פי' שאם הקדיש אביו קרבן ומת ובא בנו והמיר בו מומר ואע"פ שאין אדם ממיר בקרבן שאינו שלו, הכא גבי יורש כקרבן דידיה דמי ור"מ ור' יהודה פליג ע"ז ואמר דיורש אינו ממיר עיין ריש תמורה.
בבכור נאמר אך בכור שור וגו' לא תפדה: פדיון הוא דלית ליה דליפוק מקדושת בכור למכור באיטליז ולשקול בליטרא אבל נמכר הוא חי ולוקח יאכלנו בקדושתו כשיומם או אם הבית קיים יקריבנו, אבל תם שחוט לא דמשולחן גבוה קזכו הכהנים ובעל מום נמכר חי ושחוט דממון כהן הוא.
במעשר הוא אומר לא יגאל ואינו נמכר וכו': גאולה הוא המוציא מהקדש לחולין ומכירה כמו שהוא בקדושתו ובכור מותר למכרו באופן זה אבל מעשר גמרינן (בכורות לב, א) האי "לא יגאל" מ"לא יגאל" דחרמים דכתיב בהן "לא ימכר ולא יגאל". מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו. הלכך אינו נמכר לא חי ולא שחוט וכו'. והנה אף דהברייתא כללה חי ושחוט בחדא -- מ"מ בשחוט איסור מכירה הוא רק מדרבנן דגזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה (שם).
(ה) ומנין שמעשר בהמה בעמוד ועשר: דבמעשר דגן כתיב ציווי - "עשר תעשר", אבל הכא כתיב "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור וגו'" ולא כתיב "תעבורו" ומשמע דרשות בעלמא הוא.
ת"ל יהיה קודש: ציווי הוא לעשר כדי שיהיה בו הקדושה.
ר' יוסי הגלילי אומר והעברת: "כל פטר רחם" בבכור כתיב, ומצוה ליתן אותו לגבוה, וכן נמי מצות עשה לעשר בהמה דילפינן העברה העברה דכתיב "כל אשר יעבור" מבכור.
(ו) ר"ע אומר עשר תעשר: הוא כפל לשון ואתי לרבות מעשר בהמה, והרי כתיב בו מצות עשה.
(ז) רבי אומר אלה המצות וכו': פי' מדסמיך "אלה המצות" בא לומר שאלה אשר אמר ממעשר בהמה מ"ע הוא.
אלה המצות אין נביא וכו': פי' מדסמיך ליה "אשר צוה ה' את משה" וע"כ אם יבוא ויאמר שהקב"ה הוסיף לו עוד איזה מצוה נדע שנביא שקר הוא אם לא שמוחזק הוא לנביא אמת מכבר וגם הוא איננו לדורות רק לפי שעה כגון אליהו הנביא בהר הכרמל -- אז שומעין לו.
(ח) אשר ציוה ה' את משה כדאי השליח למשלחו: מדלא כתיב "ביד משה" אלא "את משה" מורה שהכתוב משתבח בו שהיה ראוי לשליחותו של המקום ב"ה.
וכדאי השליח למי שנשתלח אצלו: היינו שהוא היה ראוי להשתלח אל עם חכם ונבון כמו עם ישראל. ונשארה לנו עוד חלוקה אחת אם היו ראויים אותם שאליהם נשלח שישתלח להם שליח כמשה, ולזה אמר "וכדאי מי שנשתלח אצלו לשלוח", ולזה הוא דמסיים "אל בני ישראל - זכות ישראל גרמה", פי' זכות ישראל גרמו למשה שתשרה שכינה עליו ושתנתן התורה על ידו, שאם יש צאן יש רועה ואם אין צאן אין רועה. וכן בזכות ישראל נתנבאו הנביאים. ולעתיד לבוא כולן באין כאחד ומנחמין את ישראל כדכתיב (ישעיהו נב, ח) "קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון", ומשה רבינו בא בראש כולם כדכתיב "ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" (ראב"ד).