חפץ חיים על ספרא/בהר/פרשה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


ביאור - פרשתא ה[עריכה]

(א) ומטה ידו עמך אל תניחנו שירד:    דלשון "ומטה ידו" משמע שעדיין לא נפל אלא שעומד להתמוטט אם לא תחזיק בו.
ת"ל והחזקת בו:    המפרשים נדחקו בביאורו. והגר"א גורס "תלמוד לומר והחזקת בו והחזקת וחי" [ר"ל מדכתיב אח"כ "וחי אחיך עמך" משמע שאתה מחויב להחזיקו עד שיחיה].
אתה מפסידו לתרבות רעה:    פי' אם מטה ידו מפני תרבות רעה שיש בו, שהוא שוכר הזונות ומשחק בקוביא ומפסיד ממונו.
ת"ל עמך:    בדומה לך.

(ב) אבל אתה נעשה לו ערב:    פי' אם העכו"ם מלוה לישראל בריבית, ישראל אחר יכול להיות ערב בחבירו לנכרי שאם לא ישלם לו הלוה - ישלם לו הערב הקרן והריבית אף על גב שחוזר וגובה מישראל חבירו. וא"ת כיון שאחריות המלוה על הערב - אמאי לא יהיה אסור דהוי כאילו ישראל חבירו מלוה לו בריבית? תריץ דהכא מיירי כגון שקיבל עליו נכרי לדון בדיני ישראל ולא ילך בתר ערב תחלה אלא בתר הלוי, אם כן בשעת הלואה אין הערב באחריות אלא כשיגיע החוב ולא ימצא ליקח ממנו ונעשה כמו שאומר לוה לערב באותה שעה "פרע לו חוב מה שאני חייב לו ותחזור ותפרע ממני" - שזה מותר. (גמרא בפרק איזהו נשך ב"מ ע"א).
איזהו תרבית המרבה בפירות:    בריש איזהו נשך מסיק בגמרא דאין נשך בלא תרבית ואין תרבית בלא נשך, דנשך היינו מה שהוא נושך ללוה ותרבית הוא מה שנתרבה מעות המלוה, ואי אפשר זה בלא זה, ושניהם שייכי בין בכסף ובין באוכל, ולא חלקו הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין. והאי דקאמר איזהו תרבית, ר"ל איזה תרבית דרבנן, דתרבית דאורייתא צייר מקודם שהלוה לו סאתיים חטים בשלשה, והכא מפרש תרבית דרבנן שאינו על ידי הלואה אלא דרך מקח וממכר.
וכן השער:    כך היו נמכרין בעיר שבזה הותר לו לתת המעות עכשיו על מנת שיתן לו חטים כל ימות השנה בדמים הללו כשיעור מעותיו, ואף על פי שעכשיו אין לו חטין כדתנן יצא השער פוסקים שאף על פי שאין לזה יש לזה, ויכול המוכר בזה לקנותם עתה במעות אלו.
עמדו חטין בל' דינרים:    לאחר זמן ואמר לו תן לי חטים שלקחתי ממך, וזה מותר אם היה נותן לו חטים כמ"ש, אבל אם קבל עליו ליתן לו מדמי החטים שהם שלשים דינרים יין, אף על פי שיצא השער ופסק עמו כמו ששוה עכשיו, אם אין לו יין זה אסור. דאף על גב דקי"ל דפוסקין על השער אע"פ שאין לזה יש לזה -- אין זה אלא כשנותן לו המעות. אבל אם היו לו עליו ממעות שהלוהו קודם וא"ל תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטים, וא"ל והרי חטים יש לי צא ועשה עלי כשער של עכשיו, אע"פ שיצא השער -- אסור לפי שטעמא מאי אמרינן שאם יצא השער מותר לפסוק עליו אע"פ שאין לו משום דאיהו יכול למזבניה בדמים שהוא נותן לו ואי לא זבין איהו דאפסיד אנפשיה וברשותו של לוקח הוקר. אבל כשאינו נותן לו דמים אלא שהם עליו במלוה ובמלוה הוא פוסק -- הרי אינו יכול לקנות שאין לו מעות מזומנים, ולזה אמר התנא בעניננו גם כן שאסור ליתן לו היין לפי שפסק עמו במה שהיה חייב לו מדמי החטים, והיין לא היה לו בשעה שפסק עמו, ולזה אם יש לו יין בשעה שפסק עמו חייב ליתן לו דכי אייקר אח"כ ברשותיה דלוקח אייקר.

(ג) מגיע לישוב:    וימצא שם מים.
שנאמר וחי אחיך עמך:    הוא סבר "עמך" ממש שדומה לך.
חייך קודמים וכו':    הוא סבר דלשון "עמך" משמע שהוא טפל לך.
ולא כסף אחרים:    פי' כספו של עכו"ם ביד ישראל מותר להלוותו בריבית, וכן שנינו בתוספתא והביאה הרא"ש עכו"ם שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי בריבית - מותר.
או כספך:    פי' או נאמר ד"כספך" בא למעט כסף מעשר שני ו"אכלך" ימעט אוכל בהמה, ד"ואכלך" משמע מה שהיא אוכל לך שהוא מאכל אדם.
כשהוא אומר נשך כסף ונשך אוכל:    בלא כינוי ריבה כל כסף וכל אוכל, דהיינו כסף מעשר ואוכל בהמה, ומסתברא לרבות הני, אפילו אם נאמר דמעשר ממון גבוה דמכל מקום יש לו זכות בהם, וכן אוכל בהמה לאפוקי של עכו"ם דאין לו זכות בהם כלל.

מקבל עול שמים:    שריבית הוא דבר קשה לפרוש ממנו והפורש ממנו הוא אות שיש עליו עול שמים.
שכל המודה במצות בריבית:    מורה שמאמין בה' שהוא משגיח על העולם ומפרנסם ומכלכלם ולא יחסר לו מהשפעתו כמלא נימא אף אם לא יקח ריבית. וענין זה הורה לנו בארץ מצרים שהוא אלהי העולם כמו שכתוב "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". וכל הכופר במצות ריבית שחושב בנפשו שתלוי פרנסתו רק בכחו ועוצם ידו וזה יעשה לו חיל, מורה שהוא כופר בהשגחה.

(ד) כאילו מקבל עליו עול מלכות שמים:    עיין בקרבן אהרן שמאריך בזה.