חפץ חיים על ספרא/אמור/פרשה יג
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא יג[עריכה]
(א) אתה גיזבר: שקשה לו הלא הלקיחה הוא לאהרן ומתרץ שהוא הגיזבר על זה.
שמן זית מזיתו: שיתבשל כל צרכו על הזית שהוא האילן ולא יצטרך להוציא ממנו שמן על ידי הדחק בכתישה ובשליקה.
שלשה זיתים: בשלשה פעמים מלקטין זיתים.
ובו שלשה שמנים: בכל לקיטה יש ג' שמנים וכל אחרון גרוע מן הראשון.
מגרגרו בראש הזית: בפרק כל הקרבנות (מנחות פו, א) מסיק דמגלגלו תנן, והיינו שמניחן להיות מגולגלין ומבושלים כל צרכן בראש הזית.
וכונסו לתוך הבד: שיש שם כלים מזומנים לשמן.
וטוחנם בריחיים: במנחות במשנה לא גרסינן שם "וטוחנם בריחיים", אולם ממה שאמר אח"כ "פורקם וטוחנם שנייה" משמע דס"ל להתורת כהנים שגם בפעם ראשון היה טחינה, ולפי גירסת המשנה היה רק טעינה בקורה בפעם שניה ובפעם שלישי היה טחינה וטעינה.
ונותנם בסלים: להגרגרים כדי שיזוב הצליל שבשמן חוץ לסל והפסולת והשמרים שבשמן נשארים בסל.
וטוענם בקורה: גם זה לא גרסינן שם במשנה (ראב"ד).
והיוצא מהם ראשון: פי' זהו ראשון.
פורקם: מן הסל או מן הקורה.
וטוחנן שניה: היינו שחוזר ונותן לתוך הריחיים.
היוצא מהם שני: פי' השמן שמתמצה עכשיו אחר הטחינה בריחיים או לפי גירסת המשנה אחר הטעינה בקורה - זהו שמן שני.
הכי גרסינן חזר וטחן וטען זהו שלישי: פי' שהיה בו טחינה וגם טעינה בקורה.
(ב) הזית השני מגרגרו בראש הגג: פי' מלקט גרגרים בעמדו על הגג שהם זיתים בענפים נמוכים ולא נתבשלו כראשונים שהם למעלה בראש הזית כנגד השמש ומלקטן בזמן שני.
(ג) הזית השלישי: ליקט זיתים התחתונות ולפי שאין החמה זורחת עליהם תדיר אין מתבשלין יפה ומאחר בלקיטתן ומשום הכי עטונו בבית הבד, פי' מניחן במעטן (הוא גומא שם מלשון הכתוב (איוב כא, כד) "עטיניו מלאו חלב") עד שילקה שיתרכך קליפתן וישתנו מראיהן ומניחן בראש הגג ועושה אותו כתמרים עד שינגבו שכשהיו במעטן בדוחק נתעפשו ויצא מהן מוהל שאינו יפה לפיכך צריך לנגבן ואח"כ כונסן לבית.
(ד) ר' יהודה וכו' בריחיים: לגרגרים אלא כותשן כדי שלא יתערבו שמרים בשמן הזב ממנו ומשום הכי גם כן סבירא ליה דלא היו טוענין בקורה שהוא מכביד הרבה ולא היה נותן הגרגרים בתוך הסל, כלומר בשולי הסל, מפני שמתערב שמן ושמרים יחד ויוצאים ונמצא שמן עכור ולא זך, אלא סביבות דופני הסל נותן הגרגרים ושמנם זב דרך הדפנות ונופל לשולי הסל ומשם מסתנן ויוצא ונמצא מזוקק שהפסולת נשאר מדובק בדופני הסל.
(ה) שוין: לאו לכל מילי שוין דהא בכולהו הראשון למנורה והשאר למנחות אלא שוין למנחות קאמר, ומשום דקיימא לן בכל מקום מבחר נדריך שיביא מן המובחר קמ"ל השתא שאלו שניהם שוין, שאם צריך להביא מנחה ויש לו משניהם יכול להביא מאיזה שירצה אבל אם יש לו משלישי שבראשון ומראשון שבשני יביא מנחתו מראשון שבשני שהוא מובחר, ועל אופן זה תדין בכל השיוויים דקאמר.
(ו) שיהא נקי: בלי שמרים ולרבנן אפילו נטחנו הזיתים בריחיים הוא נקי שלא הקפידה תורה אלא שיהיה בלא שמרים וכיון שיוצא בלא שמרים מה לי כתית מה לי טחון. וסברי דשם "כתית" נופל על שתיהם. ור' יהודה סבר דשם "כתית" אינו נופל אלא על כתישה ולא על טחינה בריחיים.
יכול לא יהא כתית כשר למנחות: פי' דהא כתיב כתית למאור ומשמע למאור ולא למנחות, ת"ל ועשרון וכו'.
לא כתית למנחות: פי' שא"צ להביא כתית למנחות וכשר אף שלישי שבשלישי, ואיתא במנחות הטעם על זה מפני שהתורה חסה על ממונן של ישראל כי למנחות צריך הרבה שמן ואלו היה נצרך לכתית כמו במנורה היו לוקחין אותו בדמים הרבה.
(ז) להעלות נר שתהא שלהבת עולה: שלא ידליק הפתילה ויניחנה שתהיה היא מדלקת מאליה אלא צריך להדליקה עד שתהא שלהבת עולה עד שיתלכד האש בכל חלקי הפתילה ותתחיל השלהבת להיות עולה מאיליה. ודריש לה מדלא כתיב "להדליק נר" וכתב "להעלות נר".
שתהא נר המערבי דולק: מדלא כתיב להעלות נרות וכתיב "להעלות נר" משמע דהוקבע אחד, דאע"ג דכתיב בנרות "מערב עד בוקר" - הני מילי שאר נרות אבל נר אחד הוקבע שיהיה דולק תמיד שממנו מתחיל להדליק שאר נרות בין הערבים ובו היע מסיים הטבת הנרות שהשאר היה מטיב שחרית וזה מטיב בין הערבים, ואוחז הפתילה הישנה בידו או מניחה בכלי עד שמטיב נר מערבי ונותן לתוכו שמן ופתילה חדשה ומדליקה (בפתילה הישנה) ומדליק השאר ממנה, כך פי' רש"י בפרק במה מדליקין. והתוספות פירשו ובה היה מסיים בהדלקה, וזהו שאחר שהיה דולק ממנו בפתילה הישנה נרות בין הערבים היה מטיבה ונותן בה פתילה חדשה ונותן בו שמן למדת שאר נרות לאלתר ומדליקה.
הוא היה מקדים לפניהם: הכהן שזכה בפייס בענין הטבת הנרות בשעה שאחיו הכהנים נכנסין להשתחוות הוא היה מקדים לפניהם להטיב הנרות.
נכנס: בבקר.
ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים: האי תנא סבר דמזרח ומערב מונחים סדר הקנים, וקרי נר מערבי נר שני שבצד החיצון שהוא השני מהשלשה שהיו במזרח.
מדשן את המזרחי: את הראשון מכבה אותו ומתקנו, שמסיר הפתילה הישינה והשמן שבו, ומניח בו פתילה חדשה ושמן אחר כדי שיהיה מוכן להדליקו בערב עם שאר הנרות, ומניח את השני הסמוך לו והוא נר מערבי דולק עד הערב שמדליק ממנו הנרות ואח"כ מטיבו ומדליק אותו. ומאי דאמר רבנן קביעותא בנר שני כתב רש"י בפרק במה מדליקין משום דאין מעבירין על המצות וכי עייל בהיכל בקמא פגע ברישא והוא הראשון שבשלשה המזרחיים וביה לא מצי לאתחולי דכתיב "יערוך אותו לפני ה'" דמשמע שצריך שיהא אחר חוצה לו, דאי לא לא קרינן ביה "לפני ה'".
ומדליקו ממזבח העולה: שאין מדליקין נר מערבי לעולם אלא ממזבח העולה דכתיב "אש תמיד תוקד על המזבח" ודרשינן ביה אש אותו שנאמר בו להעלות נר תמיד תוקד מעל המזבח.
תמיד אף בשבת: שמדליק בשבת למוצאי שבת.
אף בטומאה: דאם נטמאו השמנים שבבית המקדש או שנטמאו כל הכהנים שנמצאו אז מדליקין אף בטומאה.
(ח) מה תלמוד לומר: שהרי כבר כתיב "ושמת את השולחן מחוץ לפרוכת ואת המנורה נוכח השולחן".
ואיני יודע וכו' ואם סמוכה לפתח: פי' דשמא נוכח השולחן בארכו ואם כן היא סמוכה לפתח.
(ט) העדות עדות וכו': סמיך אמאי דמסיים בסוף ומבאר דבריו.
וכי צריכים לנר: פי' אהרן ובניו הכהנים ששמשו בו והלא וכו' לא צרכו לנר שנאמר כי וכו' וכדאיתא בברייתא דמלאכת המשכן מסתכל בטפיח ורואה מה שבו בחבית ורואה מה שבתוכה.
עדות היא וכו' שהשכינה שורה בישראל: שהרי היו נותנין בנר מערבי שמן כמדת חברותיה והיא היתה דולקת עד הערב וכלומר לא הצריכם הכתוב נרות אלא להראות בהם הנס ומפני כך צוה עליהם שיעמדו מחוץ לפרוכת כדי שיראו הכל הנס.
(י) יערוך אותו אהרן ובניו מה תלמוד לומר: בפרשה ואתה תצוה כתיב ושואל למה כתיב שם אהרן ובניו ובעניננו כתיב רק אהרן.
לפי שנאמר: בפרשה בהעלותך "דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", יכול יהיה כהן אחד דהיינו אהרן והוא הדין שאר כהן יהיה נכנס ומדליק ז' נרות בבת אחת כגון בשבעה קינסות וראשי קינסות בידו ביחד וראשיהן מפוצלין ומדליק ז' נרות ביחד -- תלמוד לומר "להעלות נר" משמע שנר אחד מדליק. והדר קאמר יכול לא יהא רשות ביד כהן אחד להדליק כולן בידו כי אם בזה אחרי זה דכתיב "להעלות נר" וזהו מאי דכתיב בעניננו "יערוך אותו אהרן" אבל רשות לשבעה כהנים ליכנס ביחד ומדליקין כל אחד ואחד את שלו דאז נמצא שנתקיימו שני המקראות -- גם להעלות נר וגם יאיר שבעת הנרות (וכן מוכח בספרי זוטא בפרשה בהעלותך דזה לשונו שם: יאירו שבעת הנרות - יכול שיהא מעלה כולן כאחד, תלמוד לומר להעלות נר - אחד. יכול אהרן לא היה מעלה כולן כאחד ובניו יהיו מעלין כולן כאחד, והכונה על ידי שיכנסו כולן ביחד וידליק כל אחד ואחד את שלו).
תלמוד לומר יערוך אותו אהרן ובניו: פי' הקיש בניו לו, מה הוא אינו רשאי להדליק כולן כאחת, אף בניו אינן רשאין להדליק כולן כאחת, אלא דוקא בזה אחר זה.
הא אהרן ובניו וכו': "הא" כמו 'הרי', ופי' שבין אהרן בעצמו ובין בניו אינן יכולין לערוך אלא אחד, ור"ל אחד אחד בזה אחר זה.
(יא) מערב עד בוקר תן להם מידתן שיהא דולקים מערב עד בוקר: והוא חצי לוג לכל נר כדאיתא במנחות פ"ט (מנחות פט, א), ואפילו בקיץ היה נותן שיעור זה, ואם יוותר יוותר. ובירושלמי סוכה פרק החליל מפרש שהממונה על הפתילות היה מזווב הפתילות לפי הלילות.
שלא תהא עבודה מערב עד בוקר אלא הם: זה ילפינן בפסחים (דף נט.) מדכתיב "יערוך אותו" מיעט שלא תהא עבודה אחרת אחר הנרות, ואפילו פסח שנאמר בו בערב ובין הערבים.
(יב) על המנורה הטהורה: הוקשה לו דידעינן מכבר שהמנורה היה מזהב טהור, ולכך דרש על טהרה של מנורה, על גילויה כדאמרינן יומא (יומא נח, א) על טיהרו של מזבח, והיינו שיניח הנרות על ראשי הקנים וקני המנורה היו רחבים מלמעלה להושיב עליהם הנרות וזהו דקמסיים שלא יסמכם בקיסמים ובצרורות דהיינו שלא יסמוך את הנרות בקיסמין בין קנה לנר דהוי חציצה ואין זה על גלויה של מנורה.
שלא יתקן מבחוץ ויכניס: פי' שלא ידליק נרות מבחוץ ויכניס ויושיבם על הקנים וס"ל שהנרות לא היו קבועין ואפילו למ"ד קבועין היו מ"מ היו נשמטין שהיו מטין אותן לערות שירי שמן ופתילה בשעת הטבת הנרות וגם שם היה יכול לסמכם בקוסם ולהיות חציצה בין קנה לנר ולהכי איצטריך התנא מעיקרא למעט דבר זה מקרא אחרינא.
תמיד אף בשבת וכו': שלשה תמיד כתיבי, אחד שיהא תדיר ושנים לשבת ולטומאה.