התורה והמצוה ויקרא כד א-ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת אמור | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן רט[עריכה]

ויקרא כד ב:
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יג:

[א] "צו"-- אין "צו" אלא זירוז, מיד ולדורות. אמר ר' שמעון, ביותר כל מקום שיש בו חסרון כיס.

"ויקחו אליך"-- אתה גזבר לדבר.


צו את בני ישראל: כבר התבאר גדר הציווי בריש פ' צו ששם מובא גם כן מאמר זה, עיי"ש. וכבר כתב הרשב"ם (בפר' תצוה) שבציווי על תרומת המשכן כתיב "דבר אל בני ישראל" ובשמן אמר "ואתה תצוה" מפני שהשמן היה מצוה לדורות.

ומה שכתב "ויקחו אליך", כל מקום שנאמר "ויקחו" הציבור הם הלוקחים (כמ"ש ביומא דף ג), ולמה אמר "אליך"? מינה את משה לגזבר. ובמנחות (דף פו:) דרש "אליך" ולא לי, לא לאורה אני צריך, דרש כן ממה שכתב זה עוד הפעם בפ' תצוה.

ומה שכתב בתרגום יונתן בן עוזיאל ויסבון מן דילך הוא נגד הגמ'.

סימן רי[עריכה]

ויקרא כד ב:
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יג:

"שמן זית"-- ולא שמן שומשמין, ולא שמן אגוזים, ולא שמן צנונות.

"שמן זית"-- מזיתו.  מכאן אמרו שלשה זיתים ובו שלשה שלשה שמנים:

  • הזית הראשון: מגרגרו בראש הזית וכונסן לתוך הבד וטוחנו בריחים ונותנם בסלים והיוצא מהם-- ראשון.  פורקם וטוחנם שניה וטוענם בקורה-- היוצא מהם שני.  וחזר וטחן-- זה שלישי.
הראשון למנורה והשאר למנחות.
  • [ב] הזית השני: מגרגרו בראש הגג וכונסו לתוך הבד וטוחנו בריחים ונותנו בסלים והיוצא מהם-- ראשון.  פורקן וטוחנן שניה וטוענן בקורה-- היוצא מהם שני.  חזר וטחן וטען-- זה שלישי.
הראשון למנורה והשאר למנחות.
  • [ג] הזית השלישי: עוטנו בבית הבד עד שילקה ומעלהו ועושהו תמרה בראש הגג. כונסן לבית וטוחנם בריחים ונותנם בסלים-- היוצא מהם ראשון.  פורקן וטחנם שנית וטענם בקורה-- היוצא מהם שני.  חזר וטחן וטען-- זה שלישי.
הראשון למנורה והשאר למנחות.

[ד] ר' יהודה אומר לא היה טוחנם בריחים אלא כותשן במכתשת, ולא היה טוענם בקורה אלא באבנים, ולא היה נותנם בתוך הסל אלא סביבות הסל נותנם וקודח מתוך הסל.

[ה] הראשון שבראשון-- אין למעלה הימנו.
השני שבראשון והראשון שבשני-- שוים.
השלישי שבראשון והשני שבשני והראשון שבשלישי-- שוים.
השלישי שבשני והשני שבשלישי-- שוים.
השלישי שבשלישי-- אין למטה הימנו.

[ו] "זך"-- שיהא נקי.

"כתית"-- ר' יהודה אומר, אינו אומר "כתית" אלא כתוש.  יכול לא יהא כתית כשר למנחות? וכשהוא אומר (שמות כט, מ) "ועשרן סלת בלול בשמן כתית רבע ההין" לימד על הכתית שהוא כשר למנחות. הא מה אני מקיים "כתית למאור"? לא כתית למנחות.


שמן זית זך כתית למאור: סתם "שמן" האמור בתנ"ך הוא שמן זית שאין לו שם לווי, לא כן שאר השמנים, יש להם שם לווי ואין נקראים "שמן" סתם. ואם כן מה שאמרו "שמן זית" ולא שמן שומשמין זה מבואר משם "שמן" ולפי זה מה שכתב פה "שמן זית", שם "זית" מיותר. [ולא נמצא כן בשום מקום רק במנורה ובשמן המשחה. וגם הלשון "שמן זית" בלתי מיושר כמו שלא יאמר "יין גפן" או "יין ענבים"].  לכן דרש "שמן זית"-- מזיתו ר"ל השמן עצמו אשר היה בעוד הפרי על הזית שהוא האילן והוא השמן היוצא מעצמו, שלא על ידי טעינה בקורה או באבנים. רק זה לבד כשר למנורה. ולפי מה שפירשנו כל מה שנאמר פה ובמנחות (דף פו) ג' זיתים הם וכולי לא מ"זך כתית" יליף כפרש"י, רק משם "זית", כמו שאמר "זית" מזיתו. מכאן אמרו זית ראשון וכולי.

ומדברי הרמב"ם (הל' אסורי מזבח) ורש"י בפירוש החומש מבואר שגרסו מגרגרו, וכן הוא בספרא. ועיין ברא"ם פה ובלחם משנה שם.

[ולמה שכתבנו, יש לומר שהוא הדין שלשמן המשחה היה צריך שמן מזיתו דגם ביה כתוב "שמן זית". ומה שלא בארוהו מפני שלא נעשה לדורות רק בימי משה ע"ה]

התנאי השני היא "זך". ובאר (במשנה ו) אין זך אלא נקי מכל תערובות שמרים, שגם השמן הראשון היוצא על ידי כתישה או טחינה, אפשר שימצא בו שמרים. ולכן אמר שיתן לתוך הסל, ולר' יהודה סביבות הסל, כדי שיצאו השמרים. וכן במ"ש "לבונה זכה" פירשו בספרא (לקמן פ"ח מ"ו) שתהיה ברורה.

והתנאי השלישי הוא "כתית". ותנאי זה נמצא גם במנחות -- "בלולה בשמן כתית רביעית ההין". וראיתי בספרי (פנחס פס' קמב) "בשמן כתית"-- להוציא את השלוק. אין לי אלא למנחות. למנורה מנין? ת"ל "ויקחו אליך שמן זית זך"-- להוציא את השלוק. מבאר שמה שכתוב "כתית" היינו שיצא השמן על ידי כתישה (או טחינה), לא על ידי שליקה (הוא הדין כבישה ובישול שפסול כמ"ש במשנה דמנחות דף פה:). ולפי זה אין לדייק "כתית" ולא טחון, שכתיתה וטחינה קרובים זה לזה כמו שנאמר "ואכות אותו טחון היטב", כי עיקר הכוונה להוציא שלוק ותפס כתיתה והוא הדין טחינה, וזה דעת התנא קמא.

ור' יהודה חולק (במשנה ד') וסבירא ליה שלא היה טוחן. ונראה טעמו שסבירא ליה שבמנורה אין צורך למעט שלוק שזה מבואר מכל שכן שמן זית מזיתו, ועל ידי השליקה יוצא כל השמן כמו על ידי טעינה בקורות. ורק במנחות שאין צריך שמן מזיתו הייתי מכשיר שלוק כמו טען בקורה, לכן צריך "כתית". וכן דייק בספרי הנזכר למנורה מנין? תלמוד לומר "ויקחו אליך שמן זית זך"-- להוציא את השלוק ר"ל ממ"ש שמן זית מזיתו מוציא גם שלוק ואין צריך "כתית" להוציא שלוק. לכן סבירא ליה לר' יהודה שבא "כתית" בדיוק להוציא טוחן. ואמר "כתית למאור" למעט מנחות שהייתי אומר מצד הסברה כיון שהמנחות הם לאכילה כל שכן שצריך ג' תנאים -- מזיתו, וזך, וכתית. וזה אין לומר שכתית פסול במנחות דהא כתוב "כתית" גם במנחות ועל כרחך ממעט שבמנחות כשר אף שאינו כתית ומ"ש שם "כתית" אינו לחיוב, ובא רק למעט שלוק. ובגמ' מסיים מה ת"ל "כתית למאור" ולא כתית למנחות (וגי' הרא"ם היתה מה ת"ל למאור להכשיר שני במנחות) מפני החסכון. מהו חסכון? אר"א התורה חסה על ממונם של ישראל.

והנה נטיתי מדרך המפרשים שבִדבָרַי יתישבו המון הקושיות שהקשה הרא"ם והלחם משנה (סוף הל' אסורי מזבח) וכמו שמבואר מדברי הספרא והספרי שממקורם שאבו בעלי הש"ס. ויתר דברי הספרא מובנים וכולו מועתק בגמ' מנחות (דף פו) ואין להאריך יותר.

ומה שאומר ר' יהודה שטוען באבנים ונותן סביבות הסל, משום דגם במנחות יש להיות בלא שמרים מטעם מובחר נדריך.

ומ"ש בספרא (ויקרא דבורא דנדבה פרשה י משנה ו) "בשמן" "בשמן" להכשיר בשמן השני והשלישי, וזה תמוה, הא ידעינן ממ"ש "כתית למאור" ולא למנחות, וכמו שהקשה הרא"ם והלחם משנה.   נראה שבא להכשיר ב' מדרגות האחרונים, כי ממה שאמרו ולא כתית למנחות נדע להכשיר ג' שמנים שבראשון, וממילא הוא הדין ראשון שבשני שדומה לב' שבראשון, וכן ב' שבשני וא' שבשלישי שדומה לג' שבראשון. ולא נדע ג' שבשני וב' וג' שבשלישי, וזה מרבה מן "בשמן" "בשמן", ודו"ק.

סימן ריא[עריכה]

ויקרא כד ב:
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יג:

[ז] "להעלות נר תמיד"-- שתהא שלהבת עולה.


להעלות נר: על הדלקת המנורה שמש תמיד בלשון "העלאה", ולמה לא בחר בלשון "הדלקה" או "הבערה" (כמו שכתוב (דברי הימים ב ד, כ) "לבערם כמשפט")?   מזה גדרו חז"ל שלשון "העלאה" מציין אם גומר ההדלקה עד תאחז השלהבת בכל חלקי הפתילה ועולה היא למעלה. אבל "דלק" מציין הֵאָחֵז האור בקצהו, ו"בער" מציין שתבער רוב הדבר, וזה אין צריך, רק שתהא שלהבת עולה, וכמו שאמרו התוס' (שבת דף כ ד"ה כדי).

ובגמרא (שם ודף כא) תני ר' חייא שתהא שלהבת עולה מאליה ולא מחמת דבר אחר ופרש"י נראה שגרס כן בספרא. ופירושו: כי כלל בידינו דכל מקום שבנין הקל עומד אז ההפעיל (במקום שלא נמצא בנין הכבד) יוצא לשני, לא לשלישי (רק אם נמצא הקל והכבד וההפעיל שאז ההפעיל מוציא לשלישי). ואם כן פעל "להעלות" מוציא לשני, לא שתהא עולה על ידי דבר אחר, שזה יוצא לשלישי.

סימן ריב[עריכה]

ויקרא כד ב:
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.
שמות כז כ:
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יג:

"להעלות נר"-- שתהא נר המערבי דולק תדיר, שממנו יהא מתחיל ובו יהא מסיים. ובשעה שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות הוא היה מקדים לפניהם.   כיצד?   נכנס ומצא שני נרות מזרחיים דולקים -- מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק, שממנו מדליקין את המנורה בין הערבים. מצאו שכבה -- מדשנו ומדליקו ממזבח העולה.

"תמיד"-- אף בשבת.  "תמיד"-- אף בטומאה.


להעלות נר תמיד: כפי הפשט מלת "נר" היא שם הקיבוץ ור"ל כלל הנרות שבמנורה. אמנם, ממה שנזכר זה שני פעמים, אחד בפ' תצוה ואחד פה, ויש שינויים ביניהם, דרשו שמה שכתוב בפר' תצוה היא כפשוטו, על כלל הנרות הדולקות מערב עד בקר, ופירוש "תמיד" תמידות סדורי, בכל לילה. ומה שהוכפל פה בא בדיוק (כמבואר בכללים שכל מאמר הנשנה בא במובן המדויק) ורוצה לומר נר אחד, ו"תמיד" היינו תמידות החלטי, בלי הפסק. ודרשו שנר אחד ידלק תמיד ביום ובלילה. ומפרש אחר כך "לפני ה' תמיד" שהוא הנר שהיא לפני ה' והיא נר מערב שדולק תדיר וממנו מתחיל ובו מסיים.

ומה שכתב נכנס ומצא ב' נרות מזרחיית דולקים הועתק ממתניתין (פרק ו דתמיד) וכבר פירש הרע"ב (שם פרק ג) דסבירא ליה להאי תנא כר' אלעזר ב"ר שמעון דהנרות היו מונחים בין מזרח ומערב ונר השני של המזרחי קרוי "לפני ה' " על שקרוב אל ההיכל מן המזרח שלפניו. ותחלה היה מטיב חמשה נרות והניח שתי נרות מזרחים (כמ"ש בפרק ג), אחר כך נכנס שנית להטיב ב' נרות ודשן את המזרחי והניח המערבי שאצלו, שהיא דלק בנס כל היום [ויש בזה עוד פירושים להרמב"ם לשיטתו ולהרשב"א בתשובה כשיטתו, ואכמ"ל] ומה שכתב מצאו שכבה, היינו לאחר שמעון הצדיק שלא היו ראוים לנס, היה מדשנו.

ומ"ש שמדליקו ממזבח העולה כמו שלמד בספרא צו (פ' ??).

ומ"ש "תמיד"-- אף בשבת יתבאר (בסימן ריט).

סימן ריג[עריכה]

ויקרא כד ג:
מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.
שמות כז כא:
בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יג:

[ח] "מחוץ לפרוכת העדות" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (שמות מ, כד) "וישם את המנורה באהל מועד נוכח השלחן" איני יודע אם סמוכה לפרוכת, אם סמוכה לפתח... וכשהוא אומר "מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד" מלמד שהיא סמוך לפרוכת יותר מן הפתח.


מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד: פירשו שמה שכתוב "מחוץ לפרוכת" היינו שיהיה סמוך לפרוכת, שהגם שכתוב "וישם את המנורה נוכח השלחן" ושם כתוב "וישם את השלחן מחוץ לפרוכת" הייתי טועה שהיתה המנורה סמוכה לפתח. ונראה שבא לתת טעם על מה שכפל הדבר פה וכבר נאמרה בפר' תצוה (שמות כז, כא) -- "באהל מועד מחוץ לפרוכת". כי משם נאמר שעיקר הנרות יהיו סמוכים לפרוכת ודי אם רוב המנורה נמשכת לפנים, כי מה שכתוב שם "יערך אותו" קאי על כל הנרות. לכן כפל הדבר פה, שמה שכתב פה "להעלות נר תמיד" קאי על נר המערבי שהוא השני מן הראשון שבמזרח כנ"ל בסימן הקודם, וידעינן שגם זה יהיה מחוץ לפרוכת.

והנה השלחן בצפון ונגדו המנורה בדרום היו משוכים מן הכותל שני אמות ומחצה (כמ"ש ביומא דף לב ובמנחות דף צט). והשלחן היה ארכו י"ב טפחים לר' מאיר ועשרה לר' יהודה, ורוחב המנורה לפמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' בית הבחירה הלכה י לא עלה לשמונה טפחים, ואם כן, אם היה מעמיד המנורה נוכח השלחן בשוה אליו נוכח צדו המזרחי יהיה משוך מן הכותל יותר משתי אמות ומחצה. לכן אמר פה שנית שיקרב הנר המיוחד לחוץ לפרוכת.

סימן ריד[עריכה]

ויקרא כד ג:
מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יג:

[ט] "העדות"-- עדות לכל באי העולם שהשכינה בישראל. וכי צריכים לנר? והלא כל ארבעים שנה שעשו ישראל במדבר לא צרכו לנר, שנאמר (שמות מ, לח) "כי ענן ה' על המשכן ואש תהיה לילה בו". אם כן למה נאמר "העדות"? עדות לכל באי העולם שהשכינה בישראל.


מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד: ובפ' תצוה אמר "באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות", וזה כפי הלשון שהפרוכת היה סוכך על ארון העדות. אמנם מה שכתוב כאן "פרוכת העדות" אינו בדקדוק. וכן למה הקדים "מחוץ לפרוכת" לשם "אהל מועד"? והסדר הראוי שיאמר תחלה "באהל מועד" אחר כך יבאר באיזה צד של אהל מועד שהוא בצד שחוץ לפרוכת, לא בהפך.   ועל כן דרשו שמלת "העדות" נמשך אל שם "אהל מועד", כי כבר בארנו שבפ' זו מה שכתב "להעלות נר תמיד" מדבר מנר המערבי ויכוין על תמידות החלטי, כי נר הזה דלק תמיד בנס. וכבר אמרו שמשמת שמעון הצדיק מצאו שכבה, כי הנס הזה המורה על קביעות אור השכינה לא היה, רק בזכות הכהן הגדול, וכמ"ש עוד בסדר ויקרא (סימן ??), ולכן הזכיר פה "יערך אותו אהרן". ובפר' תצוה אמר "יערך אותו אהרן ובניו" כי שם מדבר מעריכת הנרות כולם, ואין הבדל בין אהרן ובניו. ופה שמדבר מעריכת נר תמיד, דהיינו נר המערבי, שידלק תמיד בנס, זה לא היה רק באהרן ובזכותו או בעת ששמשו כהנים גדולים שהיו צדיקים כאהרן. ולכן אמר כאן "העדות באהל מועד" כי שם "אהל מועד" מורה על יעידת השכינה כמ"ש "באהל מועד אשר אועד לכם שמה", ונר זה שיערוך מחוץ לפרוכת יהיה העדות באהל מועד, יעיד לכל באי העולם על ועידת השכינה שמה. וכמו שמפרש בגמ' (שבת דף כב, מנחות דף פו) מהו עדותה? אמר רבא, זה נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים ובזה ידעו שאור השכינה שמה.   וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל ורש"י בפירושו הביאו דרוש זה כאן, ולא בפר' תצוה. וזה ראיה שעיקר הדרוש הוא פה דוקא מטעם שכתבתי.

ואחר שפה דבר מעריכת אהרן עצמו שהבטיח שבחייו יתמיד הנס הזה, כמו שכתוב "יערוך..אהרן", הביא ראיה היטב וכי צריכים לנר?, שהלא בימי אהרן לא היו צריכים לנר כי היה עמוד האש על המשכן. וכן פר"ת מה שכתוב בשבת שם וכי לאורה הוא צריך, היינו אהרן. וגם למה שכתוב במנחות וכי לאורה אני צריך היינו שאין לומר שערכו לפניו נר לכבודו להאיר דהא במדבר הלך לפניהם בעמוד אש, וכמ"ש בקדושין (דף ?) מלך שמחל על כבודו וכולי והא "וה' הולך לפניהם יומם" והוא בכבודו האיר לכל, והיה הנר הזה רק לעדות על יעידת שכינתו באהל מועד.

סימן רטו[עריכה]

ויקרא כד ב-ג:
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.
שמות כז כ-כא:
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יג:

[י] "יערך אותו אהרן ובניו" (שמות כז, כא) מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (במדבר ח, ב) "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", יכול יהיה כהן אחד נכנס בשבעה נרות? תלמוד לומר "להעלות נר תמיד".  יכול לא יהא כהן אחד נכנס בשבעה נרות אבל יהיו שבעה כהנים נכנסים בשבעה נרות? תלמוד לומר "יערך אותו אהרן ובניו"-- הא אהרן ובניו אינן עורכים אלא אחד.


יערך אותו אהרן: כבר כתבנו שמה שכתוב בפ' זו "להעלות נר" בלשון יחיד, וכן "יערך אותו", נדרש על נר יחידי שהיא נר מערבי. אמנם, מה שכתוב בפ' תצוה "להעלות נר" קאי על כל הנרות. ומה שתפס לשון יחיד מפני שהנרות נקבעים במנורה, כולם חשובים כנר אחד מצד המנורה העושה אותם כגוף אחד, וכמ"ש בפרק יא דכלים משנה ז קני מנורה טהורים, הפרח והבסיס טמאים, ובשעת חבורן הכל טמא. ופירש הרמב"ם שקני מנורה לא נקראו אלא בשם לויי אבל הפרח (היא העגולה שעליה תהיה הנר) והבסיס (הוא התושבות אשר בו הרגלים) הוא גוף המנורה. לפי זה בעת חבורם יחשבו כגוף אחד עם המנורה.

אולם בכל זאת יקשה למה לא אמר "להעלות נרות" כמו שכתב תמיד "בהעלותך את הנרות" "והעלה את נרותיה"? והשיבו בספרא לפי שכתוב "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" ומשמע שעיקר המצוה היא שיאירו כל הזמן, לא ההדלקה בעצמה (וכענין שחקרו לענין נרות חנוכה אם הדלקה עושה מצוה או הנחה) כי זה ההבדל בין "העלאה" ו"הדלקה" ובין "יאירו", שאין מציין רק התמדת האור, לא ההעלאה והדלקה. ואם כן נוכל לטעות שיכול הכהן להדליק ז' הנרות מבחוץ ולהכניסם ולקבעם במנורה [דעת הספרא כר' נחמיה במנחות (דף פח:) דהנרות לא באו מן הככר והיו של פרקים, וכמ"ש רב ששת שם] ולכן אמר "להעלות נר" שלא יצדק עליהם שם יחיד רק כשהם קבועים במנורה. וידעינן שבשעת העלאה שהיא ההדלקה יהיה נר אחד ר"ל יהיו קבועים במנורה.

ואמר שנית "יערך אותו" בלשון יחיד ולא אמר "יערך אותם" מפני שאז היה עדיין מקום לטעות שיכול לעשות ההדלקה בנרות בפני עצמם ולקבעם אחר כך במנורה. ומה שכתב "להעלות נר תמיד" בלשון יחיד הייתי מפרש שזה ללמד שכהן אחד לא יעלה שני נרות, רק כל נר צריך כהן בפני עצמה, ויכול שיהיו ז' כהנים נכנסים בז' נרות. לכן אמר בפ' תצוה "יערך אותו אהרן ובניו", שהעריכה, היא תיקון הנרות וסדורם, שגם זה יהיה "אותו" ר"ל הנרות הקבועים במנורה בפנים, שאז נקראו בלשון יחיד. וכן הא אמר "אהרן ובניו" שגם כהנים רבים לא יערכו רק אחד ר"ל נרות הקבועים במנורה שהם כנר אחד מצד המנורה המאחדת אותם כנ"ל. ועל שלא יוציא המנורה כולה לחוץ ויערך יש לימוד מיוחד במשנה יב.

סימן רטז[עריכה]

ויקרא כד ג:
מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יג:

[יא] "מערב עד בקר"-- תן להם מִדָתן שיהיו דולקים מערב עד בקר, ושלא תהא להם עבודה מערב עד בקר אלא הם.


יערך אות מערב עד בקר: מה שכתב "מערב עד בקר" היינו שישער שידלקו עד הבקר. והם חצי לוג לכל נר, שאף שבלילות הקצרות ידלקו על היום, לית לן בה.

וממה שכתב "יערך אותו" ולא אמר "יערכנו", בכינוי, [וכלל אצלינו שמלת "אותו" נדרש תמיד] דרש אותו יערך מערב עד בקר, לא זולתו. כן אמר ביומא (דף טו) ובפסחים (דף נט) שלימוד זה הוא ממלת "אותו".

ובמה שכתב שלא תהא עבודה אלא הם פרש"י בפסחים שם (ד"ה אותו מערב עד בקר) שלא תהיה עבודה כשרה להתחיל. וזה כתי' התוס' במנחות (דף פט ד"ה אין) שהקשו מהקטרת איברים ותרומת הדשן ותירצו דהקטרת איברים מתחלת מבעוד יום. אבל ביומא שם ובזבחים (דף יא) פירשו אין לך עבודה מעבודות שהן כשרות ביום ר"ל מעבודת היום, ובזה תירצו קושיא זו באופן אחר.

סימן ריז[עריכה]

ויקרא כד ב-ד:
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.

עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יג:

"תמיד"-- אף בשבת.  "תמיד"-- אף בטומאה.


לפני ה' תמיד: כבר בארתי (צו סימן ??) שכל מקום שנאמר "תמיד" מרבה אף בשבת ובטומאה, עיי"ש. וזה נאמר במנורה ג' פעמים. ואמר בספרא דרוש זה ג' פעמים (סוף משנה ז, ופה, ובסוף פרשה זו משנה יב). ונראה שכיון דהכתוב דכאן מדבר על נר המערבי, כנ"ל, לכן הוסיף שני פעמים "תמיד"

  • ( א ) לרבות שאם מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה, אף בשבת (ואף שלהרע"ב פי' מדליקו בערב הרא"ם לא פירש כן)
  • ( ב ) לשאר נרות
  • ( ג ) כיון שאמר "על המנורה הטהורה" מכלל שמקבלת טומאה, כמ"ש בסוף חגיגה במה שכתב "על השלחן הטהור" מכלל שהוא טמא, הוצרך לומר "תמיד" לרבות אף בטומאה.

סימן ריח[עריכה]

ויקרא כד ד:
עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יג:

[יב] "על המנורה הטהורה"-- על טהרה של מנורה, שלא יסמכם בקיסמים ובצרורות.


על המנורה הטהורה: רוצה לומר שעריכת הנרות יהיה על המנורה עצמה, ולא יהיה דבר מפסיק בין הנרות להמנורה. ולכן אמר "הטהורה" כי אם היה יכול להפסיק בקיסמים ובצרורות לא היה קפידא בטהרת המנורה לענין הנרות שאין נוגעים בה, אבל כיון שצריך שיקבעם במנורה עצמה, מקבלים טומאה ולכתחילה צריך לזהר בטהרתם.

ואם נאמר דסתמא דספרא ר' יהודה כר' יוסי בריה סבירא ליה, דמכשיר מנורה של עץ (כמ"ש במנחות דף כח), קא משמע לן גם כן שהמנורה, אף שהיא מעץ, מקבלת טומאה. ולא נאמר דכלי עץ העשוי לנחת היא. וכן מבואר בראב"ד (פרק ג מהל' כלים) וז"ל אלא משולחן של מקדש וממנורה שהקשו עליהם כלי עץ העשוי לנחת הוא ומשמע שהיה לו בגרסתו כן גבי מנורה. ומכל מקום דבריו צריכים עיון דסותר למ"ש במנחות (דף כט), עיי"ש. ורש"י בפירושו פירש על טהרה של מנורה, שיטהרה וידשנה מן האפר. ולדבריו מ"ש שלא יסמכם בקיסמים הוא ענין אחר.

סימן ריט[עריכה]

ויקרא כד ד:
עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יג:

"יערך את הנרות לפני ה' "-- שלא יתקן מבחוץ ויכניס.

"תמיד"-- אף בשבת.  "תמיד"-- אף בטומאה.


יערך את הנרות לפני ה': אמר זה ללמד שעריכת הנרות על המנורה יהיה לפני ה' בהיכל, לא בחוץ. כי למעלה (סימן רטו) למד שלא יכניס הנרות דולקים מבחוץ ויערכם בפנים על המנורה. ופה למד שלא יוציא המנורה לחוץ לערכם שם, שזה לא נודע משם.

ומ"ש תמיד אף בשבת וכולי התבאר (בסימן ריז).