חפץ חיים על ספרא/אמור/פרשה ז
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא ז
[עריכה](א) ישראל אלו ישראל: פי' אלו נאמר "מבית ישראל" לבד הייתי אומר דרק לישראל נאמר זו המצוה.
(ב) אם כן מה תלמוד לומר איש איש: פי' מאחר שרבינו הכל, מה יש לנו עוד לרבות. וע"כ דאתי לרבות גם עכו"ם.
מנין לרבות את השלמים: שמקבלין מן העכו"ם.
ת"ל נדריהם: ושלמים הם מדברים הבאים בנדר.
מנין לרבות את התודה ת"ל נדבותם: פי' מדכתיב תרי ריבוי מרבינן גם תודה, דאי לאו הכי לא היו מרבינן אלא שלמים שמצויים יותר, דתודה באה רק על ארבעה דברים שצריכין להודות כדאמרינן בברכות (דף נד.).
מנין לרבות את העופות וכו': דבפסוק זה לא נזכר רק בקר וכשבים ועזים.
והיין והלבונה והעצים: שיוכל העכו"ם להתנדב כל אלו.
ת"ל נדריהם לכל נדריהם: פי' דהיה לו לומר "נדריהם" ואמר "לכל" לרבות גם אלו.
אם כן למה נאמר וכו' לעולה: דמשמע שאין מביאין אלא עולה.
פרט לנזירות: כלומר עולה סתם יכולין להביא ולא עולה נזירות, שאם נדר בנזיר אין נזירות חלה עליו.
דברי ר"ע אמר לו ר"י הגלילי: ובמנחות (מנחות עג, ב) הגירסא להיפך "דברי ר"י הגלילי אמר לו ר"ע".
אין כאן אלא עולה בלבד: ומפרש שם בגמרא דה"ק, אפילו הוא מביא שלמים יהיו עולות.
לרצונכם אין כופין את הצבור על כרחם: פי' לפי מה שידוע שקרבנות באין בשותפות ובנדבת צבור דהיינו קיץ המזבח כשהוא בטל, וסד"א שהבית דין יכופו את הצבור על כך כשם שכופין אותן על התמידין כדאיתא בספרי פרשת פנחס -- קמ"ל דאין כופין (זית רענן).
ומיהו על שקלים להביא לתרומת הלשכה כדי ליקח מהן קרבנות צבור ודאי דכופין כדתנן פרק קמא דשקלים שממשכנין על זה עי"ש.
ואין תמות וזכרות בעופות: ר"ל דאפילו בעל מום כשר וגם אין חילוק בין זכר לנקבה.
ושנסמית עינה: היינו שנחטטה והוא בכלל מחוסר אבר, דאילו סימוי עין בלבד הוא בכלל בעל מום וכשר.
(ג) ת"ל כל אשר בו מום: פי' "כל" אתי לרבות מום עובר.
(ד) הרי בל תשחט אמור למטה: מפרש בפרק קמא דתמורה תרי לא תקריבו אמרו בפרשה, חד "כל אשר בו מום לא תקריבו" והשני עורת וגו' לא תקריבו, ותרתי למה לי, אלא הראשון על המקדיש בעל מום והשני על השחיטה הבא אחר ההקדש. ואם כן המקדיש בעל מום ושוחטו עובר על שני לאוין - בל תקדיש ובל תשחט.
(ה) ובל תזרק את הדם: היינו מלא תקריבו דגבי מעוך וכתות, ובל תקטיר את כל החלב מן הפסוק "ואשה לא תתנו מהם". ובל תקטיר מקצתו מדכתיב "מהם" (תמורה ה, א).
אף משום בל תקבל את הדם: טעמו דכתיב "ומיד בן נכר לא תקריבו" דלא איצטריך דמאי שנא קרבן זה משאר קרבנות, אלא לרבות קבלת הדם. ורבנן ס"ל דאצטריך לגופיה דסד"א הואיל ובני נח אין מצווין על המומין כשהם מקריבים לשמים על במתם - אנן נמי נקבל מינהון במומין, ורק שלא יהא מחוסר אבר. קמ"ל לא תקריבו מכל אלה דלא מקבלינן.
מלמד שאין מרצין: פי' אין דם בעלי מום מרצה כלל שאפילו עלה למזבח ירד (זבחים פד, א).
(ו) הכי גרסינן איש היחיד מביא וכו' או אינו אומר איש וכו' כשהוא אומר ואיש לרבות השותפין. הא מה אני מקיים איש וכו': [קרבן אהרן והגר"א]. ושורש הדבר דיש כאן מיעוט וריבוי. איש הוא מיעוט (דהוי מצי למיכתב וכי יקריב). והוי"ו של "ואיש" היא ריבוי. ומסבתרא יותר שהמיעוט קאי על צבור שהוא רבים ורחוק יותר מן יחיד, מה שאין כן שותפין אינו רחוק כל כך מן יחיד.
ועתה נבאר הברייתא. איש היינו הפסוק "ואיש כי יקריב זבח שלמים לפלא נדר או נדבה. תיבת "איש" בא למעט דוקא איש דהוא היחיד מביא שלמה נדבה ולא הצבור דאין יכולין לנדב שלמים רק שלמי חובה והוא כבשי עצרת.
(ז) אלא להוציא את השותפים: פי' וכל שכן צבור דבודאי אינו בכלל יחיד כשהוא אומר ואיש לרבות השותפין דגם הם בכלל יחידים. הא מה אני מקיים איש, ר"ל המיעוט, דאיש ע"כ אתי למעט רק צבור לבד.
(ח) מנין לרבות העולה: אין הכוונה שיהא פסול במומין דהרי כתיב בריש הפרשה בהדיא, אלא שיהא גם בו נוהג מה דמסיים הכתוב במ"ע ול"ת "כל מום לא יהיה בו" דהיינו שלא יעשה בו מום.
תלמוד לומר נדר: ועולה באה נדר.
מנין לרבות התודה ת"ל נדבה: דשני אלו באים בנדר ונדבה, ומה דנקט נדר גבי עולה משום דהיא באה על דרישת סליחת עון ההרהור ולזה היה באה על נדר שהוא הרי עלי שהוא כמין חובה, ותודה באה על הודאת טובו ועל שמחה ולזה היא נדבת הלב פשוטה מבלי מכריח, ולזה מרבה לה ממילת "נדבה" [קרבן אהרן].
לרבות את היולדת ואת הנזירות: קרבן יולדת דמביא כבש לעולה וקרבן נזירות דגם הם צריך שיהיו תמימים.
ת"ל לפלא: וכתיב בנזירות "כי יפליא לנדור", מה כאן תמימים אף התם תמימים. ויולדת אתיא מקרבן נזירות משום דשניהם אתו להפריש מהטומאה אשר היתה לו.
ת"ל בצאן: דחטאת ואשם דיחיד לא אתי אלא מן הצאן חוץ מפר כה"ג והכא ביחיד קמישתעי דכתיב "ואיש כי יקריב".
מנין לרבות את המעשר ת"ל בבקר: דבכור ומעשה באין גם מן הבקר.
ת"ל בבקר או בבקר: פי' דהוה מצי למכתב "בקר" וכתב "או בבקר" (דהיינו מה דכתיב או לנדבה דשם לא מרבי מידי ושדי ליה גבי בקר), וכן הוה מצי למכתב "בצאן" וכתב "או בצאן" לרבות. ועיין בהגהות הגר"א.
(ט) תמים יהיה לרצון מצוה עשה: היינו שישאר כן בלא מום ופירושו דאם עבר ועשה בו מום הרי זה עובר בעשה זו מלבד הלא תעשה דלקמיה.
ת"ל כל מום לא יהיה בו: שהוא יתר, דיש כמה לאוין על ההקדש בע"מ ועל שחיטתו ועל זריקתו וכנ"ל, אלא דבא להורות שלא יעשה בו מום ודרשו "לא יהיה" כמו לא יהיה בו מום.
ונשתבר: היינו שנעשה בו מום.
יכול יהיה עובר עליו: דהוה ליה לאסוקי אדעתיה ולשמרו שלא יפול מן הגג.
ת"ל כל מום לא יהיה בו: ולא כתיב "לא יפול בו מום", אכן אם הניחו שם כדי שיפול בו מום זהו נמי לא יהיה כיון שמתחלה כונתו לכך.
(י) מכאן אמרו: פי' מקרא זה נולד הפלוגתא בין החכמים.
שאחזו דם: חולי הבא מחמת ריבוי הדם.
את הדם: היינו אפילו במקום שאין עושין בו מום דמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה במקום שאין עושין בו מום אתי למעבד במקום שעושין בו מום ואף על פי שהמום יעשה מאיליו ואינו מתכוין אליו סבר ר' יהודה דבר שאינו מתכוין אסור.
יקיז: בין מת בין שלא מת.
ובלבד שלא יעשה בו מום: דסברי רבנן דלא גזרינן מקום שאין עושין בו מום אטו מקום שעושין בו מום, אכן צריך להזהר בהקיזו שלא יבוא לידי מום שאם מקיז סמוך לאוזן או לניב שפתיים או לחוטם צריך ליזהר שלא יפגום את אזנו או את נבי שפתיו.
ואם עשה בו מום: על ידי ההקזה הרי זה לא ישחוט עליו אע"ג שעשאו שלא בכוונה ס"ל דבר שאין מתכוין אסור והוי כמו שהטיל בכונה.
יקיז אף על פי שעושה בו מום: פי' אף על פי שאפשר שעל ידי ההקזה יעשה בו מום סבר ר"ש דדבר שאין מתכוין מותר, ולא שיקיז במקום שודאי עושה בו מום דהא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. ולר' שמעון אם נעשה בו מום נשחט עליו (בכורות לז, א).
(יא) אפילו בעינו אחת: דעורת שם דבר של עורון וכונת הכתוב שלא יהיה בו עורון.
מה ת"ל: שפשיטא ששבר הוא מום.
לפי שנאמר: באדם ולקמן ילפינן ליתן מה שנכתב באדם בבהמה.
שבר זנב: אם נשבר עצם מהזנב.
ת"ל או שבור: בכל מקום.
ת"ל שבר יד: פי' להכי נתייחד באדם השבר ליד או לרגל ללמד שכל שבר שלא יהיה בגלוי כשברם אינו מום ולזה שבר הצלע אינו מום שהוא שבר נסתר.
(יב) חרוץ: כמו חריצין ונעוצין שנראה מקומו חסר.
ריס של עיניו: היינו עפעף של עין אחת.
שניקב ושנפגם: תרוויהו יש על ידם חסרון ונסדק אין בו חסרון. ושיעור הפגימה כדי חגירת צפורן.
חוטיו החיצונית: רמב"ם פירש שהם שני החוטין הבולטין בגופו של חיך קרוב לשיפוי כובע והם נראים לעין בשעה שפותח את פיו והפנימיות הן הפיקות ולהן קרא ר' חנינא מתאימות מפני שהן מזדווגות ורש"י פירש חיטיו החצונית הם שיניו שבאמצע הפה.
ושנגממו: נימוקו ולא נשאר מהם אלא רושם מעט ואינם בולטות כמו שרגילים להיות. והפנימיות שינים הגדולים שקורין משילי"ש שנעקרו לגמרי ואז הוי מום.
המתאימות: לרש"י הם שינים הגדולים שאחת נראית כשתים המתאימות כתאומות ומשם ולפנים אינו נחשב מום אליבא דכולי עלמא והמחלוקת הוא במתאימות עצמן שלתנא קמא אם נעקרו לגמרי הוי מום, ור"ח אמר שהן עצמן כלפנים והוי מום שבסתר ואינו מום אפילו נעקרו.
(יג) יבלת זה בעל יבלת: עיין בקרבן אהרן שנדחק מאוד למה קראו "בעל", והגר"א מחק תיבת "בעל" מדלא הזכירו בשארי דברים. והאי יבלת פירשו בגמרא שהוא ביבלת שבעין, שיבלת שבגוף תלתול בעלמא הוא ואינו מום לפסול אלא קרא מיירי ביבלת שבשחור העין ואית ביה שער.
גרב זה החרס: שחין שקשה כחרס.
חזזית מצרית: שהובא על המצריים.
ולהלן: גבי אדם.
ת"ל גרב גרב לגז"ש ילפת ילפת לגז"ש: בגמרא אמר דהוא מופנה, דאי לאו הכי איכא למפרך דאדם מבהמה לא יליף שכן היא עצמה קריבה ע"ג המזבח ולכך החמיר בה התורה, ובהמה מאדם לא יליף שכן נתרבה במצות. ואיזה מהן הוא מופנה? איתא בגמרא דגרב מופנה דהוי מייתינן ליה בק"ו, דמה ילפת דלא מאוסה הוי מומא, גרב דמאיסא לא כל שכן. ואם כן גרב דכתיב בבהמה ולמעלה באדם שניהם יתירים ולא נכתבו אלא לגזירה שוה.