חפץ חיים על ספרא/אמור/פרק יח
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק יח
[עריכה](א) מנין אף חטים יקח ת"ל ולקחת סולת: פי' מלת "ולקחת" יתירה, דהיה לו לומר "ואפית סולת", ובודאי שלא יאפה עד שיקחנו, ולזה אמר דבא לרבות שיכול ליקח חטים כדי לעשות סולת.
ת"ל אותה: "ואפית אותה", הוא מיעוטא -- אותה תוכל ליקח חטים כדי לעשות סולת ולא שאר מנחות, מי שצריך להביא מנחה אין לו רשות ליקח חטים ולעשות סולת אלא דוקא סולת יקח ומפרש שם בגמרא הטעם לפי שחסה התורה על ממון של ישראל לפי שלחם הפנים הם כ"ד עשרונות והם בכל שבת ושבת ועולים לחשבון גדול, לזה הותר לקנות חטים כדי שיביא להם בזול ולא שיהיו לוקחים אותו מן חנוני התגר ביוקר, אבל שאר מנחות שהם דבר מועט לא הותר לקנותם אלא סלת.
(ב) שיהו שוות: בתמונתן וצורתן.
שני עשרונים שיהו שוים: היינו במדת הקמח שיהיה כל חלה וחלה עשויה משני עשרונים וכן משמע מהגהות הגר"א.
החלה האחת כל וכו': דמלת "האחת" יתירא, ולזה אמר שבא לומר שכל חלה יהיה לישתה לבדה באופן שיהיו נילושות אחת אחת.
הכי גרסינן מנין שאף שתי הלחם וכו' ת"ל יהיה החלה האחת: דהאי "יהיה" יתירא לרבות דכל מה שיהיה כזו דהיינו שתי עשרונים ויהיה עשוי מהם חלות יהיו גם כן נילוש אחת אחת.
ומנין שירדו לתנור וכו': דהיינו האפייה יוכל להנתן שתים שתים.
תלמוד לומר ושמת אותם: שימה ראשונה שאתה עשוה מהם דהיינו בתנור תהא בלשון "אותם" דהיינו שיהיה נותן שתים בשני דפוסים, כל אחד בדפוס בפני עצמו יחד בתנור.
יכול אף שתי הלחם: שכמו שהושוו ללחם הפנים בלישה ישוו באפיה וגם הוא יאפה שתיהם יחד.
ת"ל אותם: מיעוטא הוא, דדוקא אותם נאפו שתים שתים ולא שתי הלחם. ובגמרא פריך האי "אותם" הא אפיקתיה לדרשא קמייתא, ומשני דלדרשא קמייתא היה די שיכתוב "ושמתם" דהוא גם כן לשון רבים, ומיעוט רבים שנים, מאי "ושמת אותם" -- שמע מינה תרתי.
ושמת אותם לטפוס: היינו שישימם בטפוס דאי לדרשא שישימם שתים שתים היה די לכתוב ונתת אותם וגו' על השולחן וגו', אבל "ושמת" משמע שימה בדפוס. תוספות.
נותנם לטפוס כשהם בצק: פי' מתקן הבצק בתוך הדפוס שיהא עשוי כעין הדפוס שהלחם היה לו דפנות ותוך.
ובתנור היה להם טפוס: ר"ל כמין דפוס היה בתנור שהיו מסיקין אותו עם התנור ואופה את הלחם.
שלא יתקלקל: שישבר. ובגמרא פריך ליהדר אותה לדפוס קמא שתיקן הבצק שם, ומשני כיון דאפי לה נפחה רב וצריכה דפוס גדול מן הראשון.
(ג) שתים מערכות: פי' אי לא כתב רק שתים עשרה ושתים מערכות ולא כתיב "שש המערכת".
אי שש המערכת: פי' דלכתוב שתים מערכות ושש המערכת ולא לכתוב שתי עשרה. ומשני דהייתי אומר שתים מערכות וגם שש המערכת ונמצא שלש של שש שש.
אי שתים עשרה: פי' דלכתוב שתים עשרה חלות ומערכות ולא לכתוב שתים ושש.
(ד) על טהרו של שולחן: פי' על גילויו שלא יהיה דבר מפסיק בינתיים.
שלא יהא הסניפים: ר"ל הקנים שתחובים בהסניפים להפסיק בין החלות כלדקמיה והודיענו הכתוב שזהו דוקא בשאר החלות אבל התחתונות היו מונחים על עצם השולחן בלי הפסק.
סניפים של זהב: כמין יתדות זהב רחבים עומדים בארץ וגבוהים עד למעלה מן השולחן הרבה כנגד גובה מערכת הלחם שהיו עומדים בארץ בשני צידי אורך השולחן השנים מהם סמוכים לכתלי מערכת הלחם האחד מכאן ומכאן, והשנים האחרים סמוכים לכתלי מערכת הלחם השנית מכאן ומכאן, והיו הסניפים גבוהים מן הארץ עד השטח העליון של כתלי המערכות.
מפוצלים מראשיהם: דבכל סניף היו פיצולים כדמות חריצין זו למעלה מזו כדי לסמוך בהן ראשי הקנים המונחים על ראשי כתלי הלחם מכאן ומכאן כדי שלא יכבד משא החלות העליונות על התחתונות ותשברנה. ואלו הסניפים היה רחבם כרוחב שיעור מה שצריך מן הקנה הראשון עד הקנה השלישי מן השלשה קנים כדי שיספיק החריץ שבסניף להסמך בו כל הג' קנים יחד.
הכי גרסינן כחצי קנה חלול: ר"ל כל קנה היה עשוי חצי קנה חלול ומונח על הלחם וחלול היה כדי שתהא רוח מנשבת בהם.
י"ד לסדר זה וכו': שש חלות שהיה בסדר כל מערכת לארבעה מהן לכל אחת ג' קנים הרי י"ב קנים, והעליונה אינה צריכה אלא שנים לפי שאין עליה משאוי, הרי י"ד. והחלה התחתונה א"צ כל עיקר לפי שמונחת על טהרו של שולחן כנ"ל. והאי דאמר מעיקרא מכאן אמרו אינו מבואר במפרשים. ואפשר דאמסקנא סמוך דמסיים דדי י"ד קנים לסדר זה וע"כ מטעם דחלה התחתונה אינה צריכה לקנים תחתיה שהיתה מונחת על טהרו של שולחן.
(ה) יכול מערכת אחת: היה נותן עליה לבונה ולא על שתיהם, ד"מערכת" חדא משמע.
ונאמר להלן מערכת: "ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת".
מה וכו' תופס שתים מערכות: דמה דכתיב שש המערכת ר"ל כל אחת מחזיק שש, אף מערכת האמור כאן הכונה על כל אחת מן המערכת תתן לבונה.
(ו) שתהא ברורה: שתהא ברור ובהיר.
חובה ללחם: שלא יוצא ידי חובת הלחם אלא בהבאת הלבונה כיון דהלבונה היא הנקטרת במקום הקומץ דשאר מנחות.
והיתה ללחם מלמד שהיא מעכבת: כצ"ל. ור"ל דכל היכא דכתיב הויה היא לעיכובא וכדאיתא במנחות דף כ"ז, וע"כ אם אין לבונה לא יביא לחם ובמנחות דריש מדכתיב "חוקה" עי"ש.
ומפגלת ופוסלת את הלחם: שמחשבת פגול או פסול אשר יהיה בלבונה כגון שחשב להקטיר הלבונה חוץ לזמנה או חוץ למקומה מתפגל הלחם ונפסל גם כן.
אינה ע"ג לחם אלא נותנה לשני בזיכין: פי' אינה על הלחם ממש אלא לתוך בזיכין מדלא כתיב "והיתה על הלחם".
שיש להם שוליים: אבל עגולים למטה לא כדי שלא יתגלגלו על דופני הלחם ויבצעהו (מנחות צח, א) (ר"ש משאנ"ץ).
(ז) ונאמר להלן אזכרה: במנחה.
מלמד שטעונה שתי קמצים: דאזכרתה לכל מערכה קאי שהם שתי אזכרות.
(ח) ביום השבת וכו': דחד ביום השבת יתירא, דאי לאורויי על כל שבתות אין צריך דהא כתיב "תמיד", אלא לאורויי דההקטרה צריך להיות גם כן בשבת.
אין עורך עמו קנים בשבת: דאין עלייהו שם כלי ומוקצה הם ע"כ לא עריכתן ולא נטילתן דוחה שבת ואע"ג דאיסור טלטול שבות הוא ואין שבות במקדש - הכא לא צריך לדחות השבות דטעמא מאי צריכין הקנים כדי שלא יתעפשו החלות ובהאי פורתא לא מיתעפשא וע"כ נכנס מע"ש כשבא להדליק הנרות ושומטם מבין החלות ונותנם לאורכו של שולחן.
אורכן לאורך של בית: וס"ל דשולחן ומנורה מזרח ומערב הם מונחין.
חוץ מן הארון: שהיה ארכו לרוחב של בית והבדים נתונים בהם ובולטין בפרוכת לארכו של בית שנאמר "ויאריכו הבדים" (מנחות צח, א עיי"ש).
(ט) ואחר שבת: היינו במוצאי שבת כדאיתא בגמרא.
וסודר שלשה: מגביה החלה ונותן קנים שלשה תחת כל אחת מארבע האמצעיות.
ושנים תחת העליונה: בין ראשונה לשניה לפי שאין משוי עליה שיכבדנה על שלמטה הימנה ותחת התחתונה א"צ כלום כנ"ל.
(י) מלמד שאכילתה במקום קדוש: פי' מזה הכתוב אין אנו יודעין רק שאכילתה במקום קדוש, מנין אף לישתה וכו'.
ת"ל והיתה: כל הוייתה צריכה להיות במקום קדוש והוא כדעת ר' יהודה דלקמן.
הכי גרסינן ומנין שאף שתי הלחם וכו' [הגר"א בהגהותיו]:
ת"ל כי קודש קדשים: ושתי הלחם גם כן קודש קדשים וכי היכי דמרבינן לישה ועריכה לענין לחם הפנים הוא הדין לענין שתי הלחם.
בבית פאגי: היא אפי' חוץ לחומת ירושלים דלא ס"ל הדרש ד"והיתה".
(יא) היא שאם נפרסה וכו': ד"היא" משמע בהויתו יהא וה"ק קודש קדשים כאשר היא שלם בהויתו. ובפרק א' במנחות (ח.ט.) (מנחות ח, א) מפרש בין שנפרסה משנפרקה מעל השולחן קודם שהקטירו הבזיכין ובין שנפרסה בעודנה על השולחן. מיהו אם משפרקה נפרסה אף דהלחם פסול מכל מקום מקטיר הבזיכין.
ת"ל לאהרן הא כיצד וכו': הנה יש כאן כמה גרסאות וכולן דחוקות. והנכון שבכולם גירסת הגר"א "תלמוד לומר לאהרן ולבניו, אי לאהרן ולבניו יכול לכולם, ת"ל לו, הא כיצד וכו'". והכי פירושו: אי היה כתיב לאהרן ולבניו לחוד ולא כתוב "לו" הוה אמינא שיחלקו לכולם בשוה, ת"ל לו, הרי דגילתה התורה שהוא העיקר. הא כיצד? ר"ל וע"כ מההכרח שכונת התורה שהוא שקול כנגד כל בניו, וע"כ יטול הוא מחציתו שלא על ידי חלוקה ובניו מחצית השנית על ידי חלוקה.
מה אהרן כה"ג וכו': דמה שזיכתה התורה לאהרן ליטול מחצה הוא מפני היותו כה"ג, ואם כן הוא הדין למי מזרעו שיהיה כה"ג.
אלא לאחר מתנות האישים: לאחר שנקטר קומץ לבונה.
לבית עולמים: ולא בבמה דאין מנחה בבמה (ר"ש).