חפץ חיים על ספרא/אחרי מות/פרשה ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


ביאור - פרשתא ז[עריכה]

( א ) אלו ישראל:    ר"ל אילו לא כתב "גר" הו"א דדוקא ישראל, להכי כתב "גר". ודוחק. ויותר נכון כגרסת "מבית ישראל - אלו נשים". (ומה דאיתא אח"כ לרבות נשים ועבדים -- האי נשים שיטפא דלישנא הוא על כרחך דמאי גריעה נשי ישראל מנשי הגר דאיתרבו מקודם).


( ב ) למה נאמר איש איש:    שכבר נתרבו כל המדרגות.
מן העכו"ם ומן העבד:    והיינו עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל ואשמועינן דלא נימא דאזלינן בתר אביו אלא בתר אמו והוא בכלל ישראל ומוזהר על הדם (והאי דנקט עבד על כרחך שיגרא דלישנא הוא דעבדים כבר נתרבו מקודם דהוא בכלל ישראל לענין דם).


( ג ) אשר יאכל כל דם מה תלמוד לומר:    "כל".
כי נפש הבשר בדם:    "ואני נתתיו על המזבח" דמשמע דאיסורו הוא משום דהוא דם הנפש וגם דהוא שייך רק למזבח. ודם הנפש מקרי דם המקלח בשעת שחיטה ודם התמצית מה שמתמצה אחר כך.
אינן חייבין:    ר"ל כרת אבל לאו יש בזה כדאיתא בכריתות דף ד'.


( ד ) ולא המאכלת:    שהמאכיל לאחרים אף דהוא עובר בלאו כדלקמיה בהלכה וי"ו אינו חייב כרת.
האוכלת את הדם:    ד"את הדם" יתירא הוא אלא להורות שאם אכל חצי זית מדם וחצי מחלב אין מצטרפין.
ועמה שלום:    היינו שאפילו בדין הקל אין נענשים (זית רענן). והיינו כשאין בידם למחות.


( ה ) להגיד מה גרם:    כלומר ללמוד מאיזה טעם הוא נאסר.
הכי גרסינן ואני נתתיו אם נתנם וכו':    דמשמע דבנתינה בעלמא אף בחטאת סגי בדיעבד ואסמכתא בעלמא דבזבחים (דף לח.) מייתי שם קראי אחריני על זה וכך דרך התורת כהנים דאגב אורחיה מסמיך מאי דנפק ממקום אחר (ר"ש משנ"ץ).
לכם ולא לאחרים:    פי' שאין העכו"ם מביאין חטאות ואשמות.
על המזבח. כל מקום וכו':    ד"על המזבח" יתר הוא דידוע דכפרת הדם במזבח הוא אלא להורות שכל מקומות המזבח שוים הם אצל כפרה בדיעבד שאם נתן הדם ע"ג הכבש שאינו מקום מתן דמים או הניתנין למעלה שנתנן למטה או הניתנין למטה שנתנן למעלה -- אף דהקרבן נפסל בזה -- מכל מקום בעלים נתכפרו. ועיין בזבחים דף כ"ו ע"ב.
ולא על קרקעו:    דהיל"ל "במזבח" ואמר "על" למעוטי קרקע העזרה.
לא עשה כלום:    שאין בעליו מתכפרין בכך.


( ו ) להזהיר וכו':    דבאומרו "כל נפש" משמע כל שיהיה מכם אפלו קטנים לא תעשה אותו שיאכל דם. ועיין ביבמות דף קי"ד.


( ז ) אבל יהיה נכרתין ע"י גדולים:    אם הוא מאכילן.
תלמוד לומר:    בפרשה שאחר זה.