חפץ חיים/הלכות רכילות/ט ה

לוח יומי: שנה פשוטה - י"ט טבת, י"ט אייר, י"ט אלול. שנה מעוברת - כ"ח טבת, ח' אייר, י"ח אלול.

וְעַתָּה נָבוֹא לְבָאֵר בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ עוֹד עִקָּר גָּדוֹל בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, וְעַל יְדֵי זֶה יִתְבָּאֵר לְךָ גַּם כֵּן הַפְּרָט הַחֲמִישִׁי הַנַּ"ל. דַּע, דְּכָל עֶצֶם הַהֶתֵּר, שֶׁכָּתַבְנוּ בְּסָעִיף א', הַיְנוּ, דַּוְקָא אִם הָאִישׁ, שֶׁהוּא מְסַפֵּר לוֹ, לֹא גָּמַר עֲדַיִן הָעִנְיָן עִם (טו) הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ, רַק הִסְכִּימוּ בְּיַחַד לִגְמֹר אֶת הָעִנְיָן הַהוּא. אֲבָל אִם גָּמַר עִמּוֹ הָעִנְיָן, (כָּל אֶחָד לְפִי עִנְיָנוֹ הַמְבֹאָר בַּפּוֹסְקִים, בְּמַה שֶּׁנִּגְמַר דַּרְכֵי קִנְיָנָם, שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִים לַחְזֹר מִזֶּה אַחַר כָּךְ), תָּלוּי בָּזֶה, (טז) אִם הוּא יוֹדֵע שֶׁמֵּחֲמַת דִּבּוּרוֹ, שֶׁיְּגַלֶּה לוֹ, לֹא יַעֲשֶׂה לַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ שׁוּם הֶזֵּק, רַק שֶׁמֵּעַתָּה יִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא יָבוֹא לוֹ שׁוּם הֶזֵּק מִמֶּנּוּ, וְנִשְׁלְמוּ לָזֶה גַּם כֵּן הַפְּרָטִים הַמְבאָרִים לְעֵיל בְּסָעִיף ב', אֲזַי מֻתָּר וְנָכוֹן הַדָּבָר לַעֲשׂוֹת כֵּן. אֲבָל אִם הוּא מַכִּיר אֶת טֶבַע הָאִישׁ, שֶׁהוּא מְסַפֵּר לוֹ, שֶׁאִם יְגַלֶּה לוֹ אֶת הַדָּבָר, יַחְלִיטוֹ תֵּכֶף לְוַדַּאי גָּמוּר, (אוֹ מִשּׁוּם שֶׁטִּבְעוֹ לְהַאֲמִין תֵּכֶף רַע עַל חֲבֵרוֹ, אוֹ מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו דְּבָרִים הַנִּכָּרִים, אוֹ מִשּׁוּם שֶׁסוֹמֵךְ עָלָיו מְאֹד), וְיִפְסֹק תֵּכֶף הַדִּין לְעַצְמוֹ (יז) וְיַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה, דְּהַיְנוּ, לַחְזֹר מֵהַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ, אוֹ שְׁאָר עִנְיְנֵי הֶזֵּק, עַל פִּי דִּבּוּרוֹ, אַף שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה גָּרוּעַ יוֹתֵר מֵעֵרֶךְ הַדִּין, שֶׁהָיָה יוֹצֵא בְּבֵית דִּין עַל פִּי דִּבּוּרוֹ, אִלּוּ הָיוּ שְׁנִי עֵדִים מְעִידִין כִּדְבָרָיו, אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר, כֵּיוָן שֶׁבְּדִבּוּרוֹ הוּא גּוֹרֵם הֶזֵּק לַנִּדּוֹן, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה יוֹצֵא עַל יְדֵי דְּבָרָיו, אֲפִלּוּ אִם הָיָה מֵעִיד עָלָיו בְּבֵית דִּין, כִּי אִלּוּ הָיָה אוֹמֵר עָלָיו עִנִיָן זֶה גּוּפָא בְּבֵית דִּין, לֹא הָיְתָה יְכֹלֶת בְּיַד בֵּית דִּין לְחַיֵּב אוֹתוֹ מָמוֹן עַל יְדֵי דִּבּוּרוֹ, כִּי הוּא עֵד אֶחָד, וְעַתָּה הוּא גּוֹרֵם לַנִּדּוֹן הֶזֵּק מַמָּשׁ עַל יְדֵי דִּבּוּרוֹ. וּלְפִי זֶה, אִם הַמְסַפְּרִים אֶת הָעִנְיָן (יח) הֵם שְׁנַיִם, (יט) שֶׁהֵם רָאוּ בְּעַצְּמָם אֶת הָעִנְיָן, הָיָה נִרְאֶה לְהַתִּיר בְּעִנְיָן זֶה, (כ) שֶׁאֵין כַּוָּנָתָם בְּסִפּוּרָם, רַק לְסַלֵּק הַנְּזָקִים מִזֶּה, וְגַם שֶׁלֹּא יְסוּבַב עַל יְדֵי סִפּוּרָם יוֹתֵר מִכְּפִי הַדִּין, (דְּאִם הֵם רוֹאִין, שֶׁאִם יְגַלּוּ לוֹ אֶת הָעִנְיָן, יַעֲשֶׂה עִמּוֹ דָּבָר, שֶׁאֲפִלּוּ בֵּית דִּין לֹא הָיוּ עוֹשִׂין כֵּן עַל פִּי דִּבְרֵיהֶן, אֵין לָהֶם שׁוּם יִתְרוֹן מִמְּסַפֵּר יְחִידִי, וּבְוַדַּאי דְּאָסוּר לָהֶם לְסַפֵּר), וְגַם שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ בָּזֶה שְׁאָר (כא) הַפְּרָטִים הַנַּ"ל בְּסָעִיף ב'.

(טו) השכנגדו. בתיבה זו כללתי כל הציורים שיבואו איה' ש בסוף הספר על זה הדין, דהיינו בענין השתתפותו עם פועל, שעשה עם הפועל קנין, או משך כלי אומנותו דגם זה הוא קנין כמבואר בח"מ. והוא הדין בכל אחד לפי קנינו השייך לו, ואי אפשר להאריך בהן כי משתנין כמה פעמים לפי הענין.

(טז) אם הוא יודע וכו'. דאם מסופק בזה צ"ע, דאף דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, מכל מקום לפי מה שאנו רואין בעינינו בעו"ה מצוי מאוד שיעשה שלא על פי דין להאיש שהוא מגלה לו עליו. ומ"ש אח"כ בפנים מותר ונכון הדבר לעשות כן, כי כל הראיות והסברות ששייכים לעיל שייכים גם בזה כיון שלא יגיע להשכנגדו שום היזק עי"ז רק שהאיש שהוא מספר לו הוא ישמור את עצמו.

(יז) ויעשה מעשה. שלא אמרו (יומא פ"ו ע"ב) מצוה לפרסם את החנפים אלא לענין להזהיר לכתחלה שלא יבוא להתחבר עמו כדי שלא יבוא לידי הפסד, או אפילו אם כבר נתחבר עמו, והוא יודע את טבע האיש שהוא מספר לו שרק יחוש לדיבורו לענין לשמור את עצמו, אבל לא שיסובב לו על ידו היזק ממש ממה שלא היה בא לו אפילו אם היה מעיד עליו בב"ד לבד.

וראיה על זה ממה דגרסינן בכריתות (דף י"ב ע"א) דאם אמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי, וקאמר שם ר' יהודה דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים וחכמים פליגי שם עליה, וגרסינן (שם ע"ב) בגמרא אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה, אמר רב יוסף לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ולעצמו, ועיין שם ברש"י שפירש לא אמר ר' יהודה שהוא נאמן וטהור אלא לאכול טהרות בינו לבין עצמו אבל לפני אחרים לא יאכל דילמא אתי לזלזולי בטהרות. לעצמו, נאמן לאכול טהרות שהוא נוגע דאדם נאמן על עצמו אבל לאחרים לא יאכילם עכ"ל רש"י. הרי דאף אם נפסוק כר' יהודה (והוא שיטת הראב"ד שפסק כר' יהודה, וכ"ש להרמב"ם דפסק בהלכותיו כהחכמים תו לא צריכין לכל זה) דנאמן לאכול הטהרות שהוא נוגע בהן כיון דהוא יודע בינו לבין עצמו האמת שהוא טהור הרי לא הותר לו אלא לעצמו, ולא להאכיל טהרותיו לאחרים. ומשמע בפשיטות דאפילו האחרים לא ידעו שום מעשה מענין העדאת העדים עליו שהוא טמא, אפ"ה אסור להאכיל טהרותיו לאחרים, אף דיודע בעצמו שהוא טהור, כיון דהוא יודע שדבריו אינם מקובלים לפני הבית דין לאמת, דלהכי קאמר ר' יהודה אדם נאמן על עצמו יותר ובו' על עצמו ולא לאחרים. והכי נמי בנידון דידן, אף דיודע שהאמת אתו, אפ"ה כיון דעל פי דין תורה דברי עד אחד לענין ממון כמאן דליתא דמיא רק לשבועה, והוא יודע שיתקבלו דבריו לאיש שמספר לו כדברי שני עדים ויפסיד עי"ז להשכנגדו, אסור לספר לו.

וכעין זה בב"ק (קי"ז ע"א) בההוא שותא דהוו מינצו עלה בי תרי קם חד וכו' א"ל רבא כל כמיניה וכו' אף דיודע בעצמו שהאמת אתו. ובשבועות (ל' ע"ב) בעד שיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו, אף דיודע בעצמו שהדבר אמת שזה חייב לזה ממון, והבית דין ג"כ לא יעשו שלא כדין במה שיוציאו ממון ע"י שניהם כיון דהם אינם יודעים שהשני הוא גזלן, אפ"ה לפי מה שהוא יודע בעצמו שהשני הוא פסול להיות עד בדבר א"כ הוא ישאר עד אחד, אסור לו להעיד עמו כי יגרום שיפסקו בית דין כעל פי ב' עדים ויחייבו להנתבע עבור זה, ובאמת אין כאן רק עד אחד כדפירש"י שם. וכ"ש בנידון דידן, שהאיש שהוא מספר לו הוא יעשה שלא כדין ע"י שהוא אינו שומע את הדבר רק מיחיד, בודאי שהוא אסור לגרום דבר זה.

והאיר ה' יתברך עיני ומצאתי גמרא מפורשת כעניננו ממש, שעי"ז נוכל לידע כל פרטי הדין. דז"ל הגמרא ב"ק (קי"ג ע"ב) מכריז רבא האי בר ישראל דידע סהדותא לאינו יהודי, ואזל ואסהיד ליה בדיני דאינם יהודים על ישראל חבריה, משמתינן ליה, מאי טעמא דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד סהדא, ולא אמרן אלא בחד אבל בתרי לא, ועיין ברש"י ד"ה אפומא דחד ונמצא שהפסידו שלא כדין, עד כאן. אלמא אף דהעד יודע בעצמו שבאמת הוא חייב לו ממון אעפ"כ היו משמתינן לעד עבור זה כיון דאם היה בא עמו לבית דין של ישראל לא היה גובה ממנו נמצא דהוא מפסידו בדיבורו. ואין לדחות דשם טעם האיסור משום דאזיל לאסהודי בערכאות של עובדי כוכבים, אחת, דהא מוכח שם בגמרא דבתרי לא משמתינן ליה ואי משום ערכאות אמאי לא, אלא הטעם כנ"ל, וכיון דבתרי על פי דייני ישראל נמי היה גובה על פי דבריהן, לא הפסידוהו כלום. ולבד מן זה מצאתי מפורש בכנה"ג לח"מ בסימן כ"ח ובתשובות רמ"א סימן נ"ב כיון דבעלי הדין הוא אחד אינו יהודי ואחד ישראל לא שייך בענין זה האיסור דערכאות של אינם יהודים, שלא נאמר אלא כששני בעלי הדין הם ישראלים. וכן מוכח בח"מ סימן כ"ח ס"ג בפנים ובסמ"ע עי"ש דעיקר הטעם הוא משום דאף שהעד יודע בעצמו שבאמת הוא חייב לו ומטעם זה הוא פטור בדיעבד מלשלם משום דיכול לומר אמת העדתי כמבואר שם בח"מ, מכל מקום כיון דעל פי דין תורה לא היה באפשר לגבות ממנו ממון על פי זה העד, ועל פי דיבורו גרם להפסיד לחבירו, היו משמתינן ליה, משום דלא היה לו לילך ולהגיד.

והוא הדין נמי בנידון דידן דאיסור גדול עשה בזה, כיון דהוא מכיר את טבע האיש שהוא מספר לו, שלא ילך עמו לבית דין, רק יפסוק הדין לעצמו ויפסיד בזה לשכנגדו בלי שום בית דין (דהיינו בהציור שציירנו כמה פעמים לענין משרת, שיגרש אותו מביתו תיכף, וכן כהאי גוונא בשאר הציורים שיובאו בסוף הספר איה"ש, שיפריד תיכף ההשתתפות שהיה לו עד עתה עם השכנגדו, או בשידוך או במסחר, וכפי מה שנבאר איה"ש ג"כ לקמן בפירוש, או שאר עניני היזק שיעלה על פי ערך דיבורו לפי הדין אם היה נתבאר שהוא אמת), או משום שטבעו נוטה תיכף להאמין רע על חברו, או משום שהוא סומך על המספר כבי תרי. איך שיהיה, כיון דע"י דיבור המספר נעשה מעשה שלא היה על פי דין תורה, שאצל בית דין בודאי לא היה זוכה האחד שיהא יכול לבטל את הקנין שעשה עם השכנגדו ולחזור ממנו או שאר עניני היזק, משום דיש לו עליו עד אחד דהוא מהימן ליה כבי תרי, כמו שכתבנו לעיל בחלק א' בכלל ז' בבמ"ח ס"ק ט"ו בשם הפוסקים, וע"י דיבורו נעשה המעשה הזה, בודאי אסור.

ואין לדחות דשם הטעם משום דהעיד לאינו יהודי, והטובה נעשתה על ידו לאינו יהודי, לפיכך החמירו חז"ל אף דיודע שהאמת עם האינו יהודי, אבל אם העיד לישראל על חברו בדינא דאינם יהודים, והוא נפרע על ידו, לא משמתינן ליה, כיון שיודע שבאמת הוא חייב לו, והוא הדין נמי בעניננו, כיון שזה המספר יודע שאמת הוא הענין שסיפר עליו, ואילו היו הבית דין יודעים כמותו שדבר זה הוא אמת היו ג"כ פוסקים שנתבטלה ההשתתפות שביניהם עבור זה, אפשר דאין בידו איסור. אבל גם זה אינו, דהרי מסיק הט"ז שם בסימן כ"ח ס"ג הנ"ל דגם מישראל לישראל דינא הכי דהיו משמתינן ליה כיון דעל ידו נעשה מעשה שלא היה נעשה על פי דין תורה אף דיודע שהאמת אתו (דלא כמהרש"ל שמצדד להקל בזה). וכן מצאתי בתומים בסימן זה שמביא בשם תשובת רמ"א סימן נ"ב שדעתו ג"כ כהט"ז, וכן מצאתי אח"כ בכנה"ג ח"מ בסימן הנ"ל שמביא בשם תשובת משפט צדק ושארי תשובות כהט"ז עי"ש.

ומ"ש בפנים או משום שיש לו עליו דברים הניכרים, כי כבר כתבנו לעיל בכלל ז' שמן הדין אינו יכול להפסידו ממון עבור זה.

(יח) הם שנים. כיון דאילו היו באין לדין ג"כ היה הדין יוצא כמו שיעשה האיש שסיפר לו בעצמו, וראיה מגמרא ב"ק הנ"ל דקאמר שם והני מילי בחד אבל בתרי לא, ועי"ש בח"מ בסימן הנ"ל דעיקר הטעם הוא כמו שכתבנו, וא"כ הכי נמי בנידון דידן.

(יט) שהם ראו בעצמם את הענין. פירוש, הענין הרע ההוא שעי"ז יהיה מותר לאחד לסלק ההשתתפות מהשכנגדו, כגון בענין משרת שהוא גנב, ועל פי זה מותר מן הדין לסלקו אם נתודע לז החסרון הזה, וכהאי גוונא בשאר ציורים לפי דינם.

ומה שדקדקתי וכתבתי שהם ראו בעצמם, פירוש לאפוקי אם שמעו, דזה בודאי לא מהני הכא, (ועיין בתשובת שבו"י בסימן קע"ד, ועי' לעיל בסק"ט לעגין אם מהני שם שמיעה קודם שנגמרה השתתפותם), דהא כאן צריך שתועיל אמירתם בב"ד ומפני זה הותר אפילו שלא בב"ד, ואילו עד מפי עד בודאי לא היה מהני בב"ד. ולכן אפילו אחד ראה בעצמו ואחד שמע מאחרים, ג"כ לא מהני הכא. וגם צריכין שלא יהיו אלו השנים קרובים זה לזה מטעם זה, דהא בב"ד לא היתה מתקבלת עדותן לשנים, וכן איתא בח"מ בסימן כ"ח הנ"ל בפירוש.

(כ) שאין כונתם בסיפורם. פירוש, דזה אינו דומה למה שביררנו כמה פעמים דאיסור לשה"ר ורכילות הוא אפילו אם המספרין הם שנים ואפילו על דבר אמת, דזה בענין שהם מכוונים לגנותו של פלוני. לא כן בזה שמטרת כוונת הסיפור היא רק לתועלת של זה, וממילא נתבזה זה שכנגדו, ואין שייך בזה איסור לשה"ר ורכילות כאשר ביארנז בתחלת הכלל. ולא נשאר לנו בזה רק מפני שעל ידו יסובב לו היזק יותד מכפי הדין שהיה יוצא על פי דיבורו, כי דיבורו לא היה מועיל ביחידי בב"ד, וזה לא שייך אם המספרין הם שנים.

(כא) הפרטים הנ"ל. ולענין פרט דהוכחה יבואר איה"ש לקמן בהציורים ובבמ"ח שם. (באר מים חיים)