חנה אריאל/השפלות והשמחה/ט
ושרש שלשה בחינות הללו למעלה, הן שלש בחינות הנמצאים בזוהר-הקדוש ובספרי הקבלה:
- א׳ - כמ״ש באדרא רבא ״כל רישא דעמא דלא אתתקן, לית עמא מתתקן״.
- והב׳ - כד רישא דעמא מתתקן. ואז עמא גם-כן מתתקן.
- הג׳ - הוא בחינת המוחין עליונין ששרשם מבחינת פנימיות עתיק, שהוא גם-כן פנימיות אבא.
וביאור פשט לשון הזוהר ״רישא דעמא דלא אתתקן וכו׳״. אין הכוונה על-דרך מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים. וכלומר שהם הולכים בדרכים הרעים שלו, כי אין לשון הזוהר-הקדוש מורה על זה הענין, אלא שרוצה לומר שאם הראש אינו מתוקן בשלימות גמור, אף שאין בו חסרון וגרעון כלום בעצמותו, וגם הוא אוחז בטוב ורוצה ומשתדל להדריך את העם בדרך ישרה, אפילו-הכי לית עמא מתתקן, פירוש אין נעשה בהם שלימות התיקון, והעם מצד עצמם צריכים הם לתיקון, על-כן נשארים העם בגרעון שלהם, ואין מועיל להם כלל הנהגת המלוכה אף שהיא בדרך ישרה. והוא על-דרך מאמר רז״ל ריש-פרק דייני ממונות (סנהדרין ז ב). על-פסוק מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה (משלי כט ד). אם הדיין דומה למלך שאינו צריך לכלום וכו׳. וכמו שנראה בחוש שאם הראש ומנהיג אינו שלם בעצמו אין דבריו נשמעים כל-כך לעם. ואף אם בכח ממשלתו עליהם מכריחם לעשות רצונו ולהתנהג בדרך ישר לפני איש, אך בפנימיותם ועצמותם אינו פועל שום תיקון מחמת כח ממשלתו עליהם. והכוונה בזוהר-הקדוש בזה הוא על בחינת עתיקא קדישא דאתתקן ואזדמן בתחילה, ואז דוקא יוכל להיות בחינת עולם התיקון של האצילות וכו׳. ועתיקא-קדישא נק׳ רישא דעמא, כמו שיתבאר אם ירצה ה׳.
וביאור הדבר הוא במה שידוע שיש רצון פשוט ורצון מורכב, ורוצה-לומר רצון פשוט אפילו בדבר פרטי, וכמו-שכתוב בעץ-חיים כשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות. והרי בריאת העולמות הוא דבר פרטי קטן הכמות לגבי אור אין-סוף ב״ה כידוע בשם האריז״ל, שהוא על דרך משל כטיפה בים אוקיינוס, ואף על פי-כן אומר בעץ-חיים שעלה ברצונו הפשוט, אם-כן מצינו רצון פשוט בדבר פרטי, וכן מצינו גם-כן בזה שייכות לשון רצון פשוט אפילו בדבר המתחלק לכמה מדריגות רבות, שהרי העולמות פרטים רבים הם. כי המכוון בלשון רצון פשוט הוא רק לומר שאינו מורכב בשום דבר זולתו. והדמיון בזה במי שחושב בציור בנין נאה וטוב לפניו מאד, עד שאם הי׳ רוצה לבנות בנין, בוודאי הי׳ בונה בציור תמונה זו. אך עכשיו אינו חפץ כלל וכלל לעסוק בבנין, אעפ״כ שייך לומר שציור בנין זה הוא רצונו של האדם הזה, וכלומר שהוא מרוצה בו בציור הזה ורוצה לצייר אותו במחשבת הרצון לבד. הנה הרצון הזה אינו מורכב בשום דבר זולתו, רק כולו הוא עצם מהות רצון, רוצה-לומר כל ציור תבנית הבית הכל מן מהות הרצון עצמו, ממנו פינות הבית ממנו קרנותיו ויתידותיו וקרשיו וקרסיו ותאיו ואולמיו, גם עציו ואבניו כולם הם רק מן מהות רצון ומחשבה, אין שם דבר זר [מה שאין-כן כשרוצה לבנות בפועל ממש, אז הרצון מגיע לעצים ואבנים נפרדים מן מהות הרצון. אבל כשאינו רוצה עדיין לבנות כלל, אין הרצון מגיע לשום דבר זולתו, ולכן נקרא פשוט, וכמו שיתבאר אי״ה] ההוא יקרא רצון פשוט.
ורישא דעמא. כמו ראש האדם שאינו מסייע בשום עשי׳ בפועל-ממש, מה שאין-כן כל הגוף מגיע ממנו סיוע לפעולת הידים ורגלים, כמו חוגר מתניו כידוע. וכן המלך הוא הראש ומנהיג לעמו, אינו עושה שום עשי׳ בפועל-ממש בענייני המדינה. רק גילוי רצון הראש בגוף, וגילוי רצון המלך במדינה הוא הפועל בקרב הגוף ובני המדינה, כמו רצון הראש והמלך בעצמו. ויש בבחינת ראש הזה שתי מדריגות, אתתקן - ולא אתתקן. ועל-דרך משל הזה הדמיון הוא, שכשחושב ומצייר הבנין הזה שלא בשביל שום כוונה, אלא רק להשתעשע בציורו כמו השעשוע בראיות בנין יפה הבנוי כבר, זהו נקרא על דרך-משל אתתקן, וכלומר שאינו צריך לכלום כנ״ל, מלך במשפט יעמיד ארץ וכו׳. כמלך שאינו צריך לכלום. כי הרצון נשלם במחשבה וציור זה. אבל אם הוא מצייר זה הציור בכוונה להכין לפניו סדר הגון שאם יעלה ברצונו לבנות בנין, יהי׳ נעשה ונבנה על-ידי אותו הציור דוקא. אבל עכשיו אין לו הנאה ותענוג בציור הזה עצמו, זה הציור נקרא על דרך-משל לא אתתקן, מאחר שאין בו בחינת השלימות עדיין, כי שלימות המכוון בו איננו רק כאשר ירצה לבנות בפועל ממש ויבנה אותו ויגמרנו ככל אשר עלה ברצון הפשוט הנ״ל. וכל זמן שלא רצה ולא בנה אין בו שלימות כלל, ורוצה-לומר שאפילו שלימות ההכנה אין בו, שהרי אם ירצה אח״כ לבנות על דרך-זה ולא יתכנו דרכיו, ממילא יעזוב דרך הציור ההוא ולא ישתמש בו כלום ויבחר לו חדשים בציור אחר, להנהיג הבנין על-פי אותו הציור החדש, ולפי מה שידוע פירוש לשון אתתקן בזוהר הקדוש שהוא לשון התלבשותו, כן המשכיל במשל הזה, וכן בנמשל שמה שעלה לרצון, וכלומר שהוא בו מרוצה כנ״ל, יבין לענין הכנה שהוא ענין הב׳ דלא אתתקן הנ״ל, בין לענין השעשוע שהוא ענין הא׳ הנ״ל, על-כן קיום הרצון בא מעונג שהוא הנושא האמתי לכל כחות הנפש כידוע. ובפרט ברצון שאין הענג נעלם בו כמו בכל כחות הנפש שיכול להיות הענג בהם בהעלם גדול, אבל ברצון אם לא יהי׳ נגלה בו עונש לא יתעורר הרצון או לא יתקיים כלל, כידוע בענין תלת רישין אתגלפן דא לגו מן דא, שפירושו כדמיון רצון וענג, שזה נמשך מזה, ואין להכריע אם הענג בא מחמת הרצון או הרצון מחמת הענג, כי הדבר שאין הרצון בו לא יתענג ממנו בעת הסתלקות הרצון, אף שבכל עת ועת הוא מתענג כבנו יחידו, ילד שעשועים לשחק עמו בכל עת, וכשיטרד הילד יהי׳ לו לצער הטיפול בו, וכן אם בטל הענג (כאהבה התלוי בדבר) בטל הרצון שהי׳ רוצה בו תמיד, ולפי-זה הדבר שעולה ברצון על-כרחך יש בו תענוג, אך התענוג לא אתתקן ר״ל לא נתלבש ונתייחד בציור הדבר שהוא כלי העונג, והכוונה באמרינו כלי העונג רוצה-לומר תמונת התייחדות העונג להיות נושא כל כוחות הנפש עלי׳. שהרי אם לא יעלה בידו הבנין בפועל-ממש על-דרך ציור ותמונה זו, יבחר לו ציור אחר לגמרי להיות מרוצה ומתענג באותו הציור האחר אפילו ברצונו הפשוט, כמו שהי׳ מתענד בציור ורצון הראשון, מה שאין-כן בחינת אתתקן הנ״ל, רוצה-לומר שכבר נתייחד העונג בתמונה זו, שגם אם הוא לא תצלח לגבי הגמר בפועל ממש, אעפ״כ לא יבא מזה שום שינוי ברצון הקודם הפשוט, אלא לענין המעשה בפועל-ממש יהי׳ מוכרח להתנהג בסדר משונה מחמת איזה מניעה שמעכבת על ידו מלכוון סדר המעשה ככל הטוב והישר לפניו ברצון בפשוט הנ״ל, ואעפ״כ הרצון הפשוט במקומו עומד והאדם יושב ומצפה שירום קרנו ומזלו ויצליח בדר ההנהגה בפועל ממש ככל הטוב בעיניו ברצון הפשוט הזה [ולמעלה הוא כמ״ש ישוב ירחמנו. שפירש בזוהר הקדוש ישוב עתיקא-קדישא, לאתגליא בזעיר-אנפין, ועיין לקמן] אבל בבחינת לא אתתקן הנ״ל, אם אין עולה בידו הפועל ממש, כסדר הזה שעלה ברצון הפשוט, גם ברצון ההוא עצמו נעזב ככלי אין חפץ בו וד״ל. ויבחר לו חדשות גם ברצון הפשוט הנ״ל כנ״ל, ועל-פי המשל הזה יש להתבונן למעלה במ״ש עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות.. שעלי׳ זו ברצון הפשוט, היא מציאות העולמות ברצון ההוא הפשוט, וכמ״ש גליף גליפו בטהירו עילאה. וכמ״ש במ״א שזהו מ״ש האריז״ל שיער בעצמו בכח מה שעתיד להיות וכו׳. ונקרא רצון הפשוט שאינו מורכב בשום דבר, כי עדיין הוא בעצמו ובטהירו עילאה. ומיני׳ ובי׳ הוא שיעור כל העולמות כמ״ש כל מה שעתיד להיות בפועל. אך עלי׳ זו היתה רק בכדי לברוא את העולמות [דלגבי עצמותו אין שום שינוי כלל בין קודם שעלה הרצון לאחר שעלה, שהכל הוא בעצמו עדיין ובעצמו אין כאן שום התחדשות כלל וכלל, כי אין המקום הזה בגדר התחדשות כלל וכלל, וכל עיקר העלי׳ הוא רק בשביל מה שעתיד להיות בענין הרצון המוחלט, ועיין ענין מצה וכוסות סי׳ (ט׳) והדברים ארוכים בעניין זה במ״א, ובמאמר זה הכוונה רק מה שיתבאר בסי׳ שאח״ז על דרך-משל כמי שמביא לפני המלך ציור איזה דבר נאה לעורר רצון המלך שיצוה לעשות כדבר הנאה ההוא, ככה הוא ענין השיעור הזה בעצמותו, אינו בשביל אותו המציאות עצמו שבשיעור בעצמותו, אפילו להיות הוא כמו הכנה ונושא סדר המעשה, ומ״ש במ״א שהשיעור הוא הוא עיקר הנושא וסובל כל המציאות מראשית הקו עד סוף כל-דרגין, ואפילו מה שלמעלה מהקו. הוא רק ע״ד מ״ש הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ובמקום הזה אין הוא אפילו מקומו של עולם, כי המקום לעולמות ע״י צמצום מקום פנוי הוא דוקא, וע״ד ההבדל בין אור לשפע. והמקום הזה שאנו אומרים כאן עלי׳ הוא מקומו של עולם, אין הכוונה בו ללשון עולם ממש, כי קודם הצמצום לא הי׳ מקום לעמידת העולמות, וכמ״ש בע״ח. ועיין ענין מצה וכוסות עד סי׳ (יו״ד) נתבאר קצת באריכות אלא כמ״ש בע״ח צמצם את-עצמו במקום נקודת מלכותו שבעצמותו ועל-זה אנו אומרים שבחינת השיעור בעצמותו הנ״ל הוא מקומו של בחינת המלכות שבעצמותו, ולבחינת המלכות הנ״ל אנו מכנים פה שם עולם, וע״ז אנו אומרים שאין העולם מקומו. עד שהי׳ מקום לעמידת העולמות, והדברים עמוקים ויתבארו במק״א אי״ה] אלא בשביל לברוא את העולמות אח״כ בפועל ממש, וכל הדברים הללו, אין כאן מקומם, כי אין המכוון במאמר זה לדבר רק ממחשבה-קדומה דאד״ק ולמטה, וכמו שיתבאר אי״ה.