חלקת מחוקק על אבן העזר סד
סעיף א[עריכה]
(א) צריך לשמוח עמה ז' ימים: בסימן ס"ב סעיף ו' נתבאר דין ברכה שהיא כל ז' ימי המשתה בין בבחור שנשא אלמנה בין באלמון שנשא בתולה כי הברכה נתקנה על שמחת לבו של אדם ובחור שלא נשא עדיין אית ליה שמחה טפי אפילו נשא אלמנה ומכ"ש אלמן שנושא בתולה שמח טפי ע"כ ז' לברכה אבל שמחת אכילה ושתיה וביטול מלאכה ומשא ומתן הכל משום תקנתא דידה כי שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל ובבתולה תקנו ז' לשמח' ובבעולה ג' לשמחה כי הבתול' צריכה פיתוי ושמחה יותר מאלמנה ע"כ אפילו בחור שנשא אלמנה די לה בשמחה ג' ימים אעפ"י שמברך כל ז' ברכת חתני':
(ב) וחתן אסור בעשיי' מלאכה: נראה דהגיה הרב דין זה אעפ"י שכבר כתב זה שלא יעשה מלאכה משום דמלשון הרב המחבר משמע דמשום לתא דידה תקנו כן ואם היא רוצה למחול על תקנתה הרשות בידה וכמ"ש בסמוך בשם ר' ירוחם וכדאמרינן בעלמא כל האומר אי אפשי בתקנ' חכמי' שומעין לו ע"כ כתב דאף דיכולה למחול על שמחתה דהיינו לאכול ולשתות ולשמוח עמה אבל במלאכה ולצאת יחידי לשוק אף שהיא מוחלת מ"מ הוא אסור בזה ומטעם שהוא דומה למלך כך היה נראה ליישב כוונת הרב בהג"ה זו אבל אין זה מוכרח:
סעיף ב[עריכה]
(ג) הנושא את הבעולה: הא דלא נקט את האלמנ' דהא סתם אלמנה מן הנשואין היא בחזקת בעולה משום דטעם שהאלמנה אין צריכה שמחה כ"כ מאחר שהיא כבר בעולה א"צ פיתוי ע"כ נקט אלמנ' בלשון בעולה:
(ד) וי"א דבחור שנשא בעולה וכו': הטעם כתב הר"ן דלא נפישי ימי ברכה מימי שמחה דאינו בדין שיהא משכים למלאכתו ומברכים לו ברכת חתנים (כמבואר לעיל סימן ס"ב סעיף ו' דמברכין כל ז' ימי המשתה בבחור שנשא אלמנה) אלא ודאי ז' נמי אית ליה לשמח' וכן נהגו עכ"ל:
סעיף ג[עריכה]
(ה) והוא שיטרח בסעודת נשואין: בגמ' אמרו שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימים וכו' משמע אם הכלה וקרוביה מוחלין על טורח זה אין להקפיד וכן המנהג עתה שלא להקפיד בטורח ג' ימים דוקא:
סעיף ה[עריכה]
(ו) אלא על ידי יחוד של ביאה: כלומר יחוד הראוי לביאה אף שלא בא עליה וכבר כתבתי מזה סימן ל"ד וסימן ס' ובב"ח כתב שצריך דוקא לבא עליה ביום ו' ואין הדברי' ברורים וכבר כתבתי דאף בנמסר' לשלוחי הבעל הוי כאשתו ועיין בתשוב' משאות בנימן סימן צ"א:
סעיף ו[עריכה]
(ז) אין נושאים נשים בחה"מ: דין זה נתבאר באורח חיים סימן תקמ"ו ושם נתבאר דארוסין מותר וערב הרגל מותר לישא אף על פי שז' ימי המשתה נמשכים בימי הרגל דלא אסרו רק יום הראשון של הנשואין משום דעיקר שמחה חד יומא ואין מערבין שמחה בשמחה ועוד טעמי' אחרי' הנזכרים בגמרא: