חלקת מחוקק על אבן העזר נג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר נג |

סעיף א[עריכה]


(א) האב שפסק ע"י בתו:    כלו' שפסק לחתנו לנדן כשישא בתו משא"כ כשפסק לבתו ממש אז הדין כמבואר בסעיף שאחר זה:


(ב) או לבנו:    נראה דה"ה אם מת בנו ונפלה אשת בנו ליבום לפני בנו השני ג"כ יכול לומר להראשון רציתי ליתן ולא להשני אף אם הוא ת"ח:

סעיף ב[עריכה]


(ג) לענין שאם נתייבמה:    אבל אם אינה זקוקה ליבום ורוצה להנשא לאיש אחר ותאמר מה לך חתן זה או חתן אחר אין בדבריה ממש אם לא שנתן בידה מעות סתם קודם שנתקדשה לאיש ואמר לה הילך מעות לנדן סתם ואז אף אם מת הארוס הראשון תוכל להתארס למי שתרצה מאחר שנתן לה המעות סתם וכמבואר בסעיף שאחר זה:

סעיף ג[עריכה]


(ד) אין האב יכול לחזור בו:    ומ"מ אם מתה אין בנה יורשה שהרי לא נתן לה אלא ע"מ שתנשא וכן הוא בב"ח:


(ה) עיין ביורה דעה סי' רנ"ג:    גם בח"ה סי' רנ"ג סעיף ט"ז נתבאר דין זה:


(ו) וכנסה ואח"כ מתה הבת:    לקמן בסי' נ"ו מבואר מיד שמסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל ומתה בדרך קודם שתכנס לחופה אף על פי שהנדוני' עדיין בבית אביה בעלה יורשה לדעת רש"י וההולכים בשיטתו:


(ז) ור"ת פי' דלא זכה בהן הבעל:    כלומר מדין התלמוד אין הבעל יורש אשתו וכל זמן שלא גבה הנדן מן האב ואפילו מתה אשתו כמה שנים אחר הנשואין ואפילו יש לה בנים ממנו משום דאמדינן לדעתו של אב שלא הקנה לו אלא ע"מ שתהנה בתו מן הנדוניא:


(ח) אפילו באו ליד שליש מכח שניהם:    בת"ה לא כתב מכח שניהם רק שם מעתיק תשובת מיימוני' סי' ל"ה בשם ר"י דכיון דלא בא ליד בעל אלא ביד נאמן ע"מ שיתן לו אחר שנה וכו' ושתא קמייתא ה"ל בחזקת אב כי עדיין לא היה לבעל שום צד זכייה ותפישת יד בהן ועוד העתיק שם דברי המרדכי היכא דהנדוני' ביד השליש יחלוקו וכתב שם במאי פליגי ומשמע להדיא דע"כ לא קאמר בתשובת ר"י דהיכא דהנדן ביד נאמן דלא זכה בהן הבעל אלא היכא שהאב נתן לנאמן מרשותו ולא היה להחתן שום זכי' בהן ועיין בתשובת מהרי"ל סי' ס"ד כ"כ להדיא דכל היכא דהשליש הוברר לטובת הזוג אז חשוב כגבוי ואף אם הנאמן אין רשאי ליתן להזוג בלא ידיעת הצדדי' ע"ש שהאריך בזה:


(ט) וי"א דאם באו ליד השליש זכה בהם:    כבר כתבתי דבת"ה העתיק דברי המרדכי אם הנדוני' ביד השליש יחלוקו וכ"כ בתשובת מהרי"ל סי' ס"ד כתב רבינו ברוך במרדכי דהיכא דהנדוני' ביד שליש דיחלוקו ובת"ה מפרש הטעם דיחלוקו משום דלא ברירה אי חשב גבה הבעל במה דאפיק האב מידו ליד שליש ואסח דעתיה מיניה או לא וא"כ לפי זה החציה ודאי מהדרינן לאב אף לדעת המרדכי והחציה השני נחלקו תשובת ר"י והמרדכי ומאחר דאין מוחזקים שניהם יחלוקו ויטול הבעל רביע והאב ג' רביעית:


(י) וכן אם העמיד לו ערבות:    אף על גב דק"ל דאין הערב משתעבד אלא במקום שיכול לתבוע הלוה בעצמו וכאן לא יכול לתבוע האב ולמה ישתעבד הערב י"ל דכל זמן חיי הבת היה יכול לתבוע האב ועוד נתינת הערב הוי כאלו הוציא האב הנדן מרשותו ונתנה ליד הערב שיזכה להזוג ובהא מודה ר"ת וכמ"ש לפני זה בשם תשובת מהרי"ל ע"ש בהגהות מרדכי ד' תקס"ח ע"ב כת' בזה הלשון בנדון זה שכבר זכה בו חתנו והקנה לו נדונייתו ע"י משכונות מונחין ביד נאמן וכו' והאב נשא ונתן בנדוניית חתנו מכח שניהם לפי שהאמינוהו עליהם להרויח לתועלת חתנו לפי שנתרצו שניהם אבי החתן ואבי הכלה שיהא חמיו טורח בממון הלז עד שיגדלו הנערים ליכא מאן דפליג שכבר זכה בו חתנו וכו' ולפי זה למאן דס"ל אפילו בא ליד שליש מכח שניהם לא מהני ה"ה העמיד לו ערב לא מהני אבל כבר כתבתי ס"ק י"ג שלא נמצא מי שכ"כ:


(יא) ויש לו בנים ממנה לא זכה בהן הבעל:    נראה ה"ה אם מת הבעל לא זכו הבנים במה שלא זכה מורישן:


(יב) אבל אם תפס החתן:    עיין בת"ה סי' שכ"א כתב דתפיסה לא מהני אם לא בתפס קודם שמתה הבת עיין שם שהאריך בזה ואין כאן מקום להאריך בזה בענין תפיסה בספיקא דדינא:


(יג) וכל זה שלא בא פעם אחת ליד החתן:    כבר כתב זה למעלה כל זמן שלא בא פעם אחת ליד החתן:


(יד) ואין חילוק בכל זה בין פוסק לבתו או לבנו:    כלו' כשם שפוסק לבתו והנדן בבית אביה לא ירש בעלה לדעת ר"ת (כמו שנתבאר לפני זה בהגה זו) כן פוסק לבנו והנדן עדיין בבית אביו לא תגבה האשה כתובה מנכסים אלו שהם ביד האב והנה לדינא דגמרא נראה פשוט שמיד כשכנס הבן זכה בנדן שלו ואם מת האשה גובה כתובתה והבנים ירשו וליכא כאן עגמת נפש ואומדנא כמו גבי בת אף על גב דאמרי' בגמר' (בכתובות פ' נערה שנתפתת' דף מ"ז ע"ב) אפילו לראב"ע דאזיל בתר אומדנא (דפסק בריש אף על פי אם מת מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אבל לא התוס' שהוסיף לה דאמדינן דעתו שלא כ' לה התוס' אלא ע"מ לכונסה) ה"מ מדידי' לדידה מה שהחתן פוסק לכלה בכתובתה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל מדידה לדידיה דהיינו מה שפסק לה אביה לא אזיל בתר אומדנא ובעלה יורשה א"כ משמע מכ"ש דלרבנן דבפרק נערה שנתפתתה דפליגי וכו' דאזלינן בתר אומדנ' אפילו מדידה לדידיה ואין הבעל יורשה א"כ מכל שכן מדידיה לדידה ואין האשה גובה כתובתה נראה דלא דמי האומדנות להדדי דודאי אמרי' שלא כ' לה ע"מ לכונסה ואילו ידע הבעל שלא יכנוס לא היה מוסיף אבל האב הכותב לבנו מיד כשכנס הבן את אשתו מקני לו והחתן מקנה לה הכתובה בחיבת לילה הראשונה על כן נראה דמדין הגמרא ודאי זוכה האשה במה שכותב לו אביו כמו כל ב"ח ועיין בהג"ה מרדכי דקידושין ד' תרס"ד ע"א רק מן התקנה שתקנו להחזיר תוך שנה ראשונה תקנה זו נתקנה גם על האיש לקצת פוסקים ועיין בתשובת מהרי"ל סי' פ' כתב דאין הדבר ברור אם תקנו להפקיע כתובה בשנה ראשונה מן הנדן ועוד אכתוב מזה ועל כן אני תמה על הרב שכתב שאין חילוק בין פוסק לבתו או לבנו על דברי ר"ת שהם מיירי מדינא ולא מן התקנה:


(טו) או האיש תוך שנה ראשונה:    כבר כתבתי דבתשובת מהרי"ל סי' פ' נסתפק אם התקנה היתה גם על האיש שמת תוך שנה אם האשה גובה כתובתה מן הנדן שנתן לו אביו ומסיק שם דלא בריר' ליה התקנה וכל זמן שלא יברר לא עבדינן עובדא לאפוקי כתובה ובהג"ה מרדכי בשם ר' עזריאל מסיק דלא תיקנו בהן ומבי' תשוב' ר' עזריאל בתשובת מהרי"ל הנ"ל וכתב ג"כ שבמרדכי ובתשובת מיימון כתבו על כל איש ואשה וכו' משמע שהתקנה נתקנה ג"כ על האיש כמו על האשה:


(טז) לאב או ליורשי המת:    כלו' אם האב קיים הוא קודם לכל יוצאי יריכו ואם אין האב קיים נותנין לשאר יורשין קרוב קרוב קודם לאפוקי ממי שסובר דלאב מחזירין משום עגמת נפש אבל לא לשאר יורשין גם יש מחלקין בין האב הנותן לבתו ובין שאר משיאין קרובותיהם וכן יש מחלקים אם מחזירין לנותן הנדוניא או ליורשי המת ויתבאר זה לקמן סי' קי"ח אי"ה:


(יז) וכן המנהג פשוט במדינות אלו:    לפי זה אף אם לא נכתב בתנאים מה שנהגו לכתוב בתנאים מחמת עידור וקטט יעמד כתקנת שו"ם הוי כאלו נכתב מאחר שכך המנהג פשוט שקבלו עליהם תקנת שו"ם ואף ביתומה הנשאת המנהג כך פשוט:


(יח) לאחר מותה רק לצרכי קבורתה:    במרדכי מסיים ועוד זמן ב"ד ל' יום משמע דיכול עוד ליזון מן הנדן משך שלשים יום ולא להחזיר מיד ולא ידעתי למה הושמט כאן ובד"מ העתיקו:


(יט) דאם החתן רוצה למכור תוך שנתים:    כלו' אפי' אם האשה מתרצה במכירה מ"מ היורשים יכולים למחות שמא תמות היא ותחזיר הנדן להן: