חלקת מחוקק על אבן העזר ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר ה |

סעיף א[עריכה]


(א) לפי שאינו בקדושתו:    משמע דה"ה גרושה וחללה (דמה לי זונה מה לי גרושה וחללה דהא בחד קרא כולהו כתיבי אשה זונה וחללה וגרושה מאישה לא יקחו וגיורת זונה היא דנבעלת לכותי כך פרש"י פ' הערל דף ע"ו ע"א כהן כשר אסור בגיורת ומשוחררת משום זונה שנבעלה בגיותן) וכן אין עליו שום קדושת כהן כגון לטמא למתים ולישא כפיו דמאחר שאתה מתירו בגיורת שהיא זונה דקרא ה"ה שאר מצות כהונה והוי כזר בעלמא וקשה דהרמב"ם (פ"ז מה' ביאת מקדש) מנה המומין שהכהנים נפסל בהם ומנה י"ב מומין באברי הזרע וכרות שפכה אחת מהן וכתב שם שהבעל מום אוכל בקדשי קדשים משמע דלא הוי זר ומקרא מלא הוא מרוח אשך ותרגומו מריס פחדין וכתיב מקדשי הקדשים יאכל ואף על גב דתנן בריש פ' הערל דכהן פצוע דכא אוכל בתרומה תרומה שאני דאפי' עבדים אוכלים בתרומה (שם ריש פ' הערל):

סעיף ב[עריכה]


(ב) מוקף לכל הגיד:    בגירס' הספרים שלנו (פ' הערל דף ע"ה ע"ב גרסינן לרוב הגיד וכן הוא בטור:

סעיף ג[עריכה]


(ג) נחתך מהגיד למעלה מהעטר':    צריך לו' דניקב למעלה מעטרה גרע מנחתך דהנקב מגיע עד החלל ויצא דרך הנקב ש"ז משא"כ בנחתך הוא מבחוץ או שנאמר דנקב הוא דוקא מפולש:

סעיף ה[עריכה]


(ד) בענין שכנגדו למעלה בתוך העטרה:    פשט הלשון משמע שהנקב מעבר אל עבר ובצד א' הוא למטה מעטר' ובצד השני הוא בתוך העטרה, ועיין מה שכתב התוספות ורש"י (שם פרק הערל והמרדכי):

סעיף י[עריכה]


(ה) דהכי משמע בירושלמי:    משמע דהכי נקטינן לחומרא אבל בב"ח כתב דסברת הרא"ש היא סברת יחיד:

סעיף יב[עריכה]


(ו) ואשה מותרת לשתות:    יש לדקדק למה תהיה בהמה חמורה מאשה ודוחק לחלק דוקא היא מותרת לשתות (ע"י עצמה) אבל אין משקין אותה (ע"י אחרים) וגם דוחק לו' דאשה ג"כ אסורה לשתות אם לא מפני צער לידה כמו שחילק בב"ח דהא בטור לא הזכיר צער לידה כלל וראיתי בסמ"ג ל"ת ק"ך המשקה כוס של עיקרים לאדם כדי לסרסו בנקיבה מותר בזכר אסור וה"ה לשאר מינים וכתוב בביאורי מהר"ר אייזיק שטיין על הסמ"ג בזכר אסור וה"ה לשאר מינים משום דגזרינן זכר בהמה אטו זכר דאדם או שמא איסור דאורייתא הוא כמו באדם עכ"ל נמצא מ"ש או לשאר ב"ח היינו הזכרים מן הב"ח:

סעיף יד[עריכה]


(ז) אבל לבנו קטן אינו מוכרה:    בטור מתיר למוכרה לבנו קטן:


(ח) ויש אוסרים:    בפ' הפועלים דף צ' אבעיא להו מהו שיאמר אדם לגוי חסום פרתי ודוש בה מאי כי אמרינן אמירה לגוי שבות הנ"מ לענין איסור שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא ל"ש ת"ש דשלחו לאבוה דשמואל הלין תורא דגנבין ארמאי ומגנחין (פי' מסרסין) יתהון מהו שלח להו הערמה איתעבד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון אמר רב פפא בני מערבא דשלחו הכי לאבוה דשמואל סברי להו כרבי חידקא דאמר בני נח מצווין על הסירוס וקעברו אלפני עור לא תתן מכשול וכתב הרא"ש בשם הראב"ד דהך בעיא דחסימא לא אפשיט' ואזלינן לקולא (פירוש משום דהראב"ד ס"ל הואיל ורב פפא דהוא בתראי אמר דמשום דבני מערבא כרבי חידקא ס"ל שלחו ליה הכי ודרבי חידקא הלכתא היא וא"כ ליכא למפשט איסור אמירה לגוי מאיסור לפני עור זה סברת הראב"ד) הרא"ש פליג על הראב"ד וסבר דהא דרב פפא דחוי' בעלמא הוא ואיבעיא דחסימה אפשיטא מהא דאבוה דשמואל והטעם משום איסור אמירה לגוי ולית' לדרבי חידקא ובת"ה סי' רצ"ט מבואר דהיש אוסרין הם הפוסקים כרבי חידקא וכבר פסק בחושן משפט סי' של"ח סעיף ו' דבעיא דחסימה אפשיטא ואסור משום אמירה לכותי דלא כרבי חידקא וכ"כ הב"י כאן דרוב הפוסקים הסכימו דבעיא דחסימא אפשיטא מההיא דאבוה דשמואל ולדעת הפוסקים כרבי חידקא לא אפשיטא הבעי' וא"כ בחנם הביא הרב מהרמ"א דעה זו כאן ויש ליישב: