חיים ביד/קח
סימן קח[עריכה]
מעשה שהיה באחד שגירש את אשתו ונשא אשה שניה בתולה שחייב לעשות ז' ימי חופה וביום הד' לחופתו מת אביו של חתן ופסקתי שחייב להשלים ז' ימי המשתה כפסק הרמב"ם ומרן ורוב הפוסקים ודלא כהט"ז שרבים לוחמים עליו הרב פר"ח בנימוקיו לחיו"ד דנ"ט ע"א והרב כנה"ג בסי' זה אות ח' גם הב"ד חיו"ד סס"י קס"ט דחה דברי הט"ז והסכים דינהוג תחילה ז' ימי המשתה ואח"כ ז' ימי האבילות יע"ש וכ"כ בס' משה ידבר הלכות אבל סימן א' דע"ח והרב זרע אמת חיו"ד סימן קמ"ט ומ"ש הכנה"ג וכן מצאתי בתשו' כ"י להרב מוהר"א הלוי ז"ל נרא' לי לו' שהוא תשובת הרב זקן אהרן ז"ל בתשו' סימן ק' וסי' ק"ח שפסק בהדייא כיון שהתחיל לנהוג ז' ימי המשתה אינו פוסק אלא משלים ז' ימי החופ' ואח"כ מתחיל ימי האבילות יע"ש וכ"כ בתשו' מים רבים חיו"ד סימן ע' מהרב מוהר"י שניאור והסכים נכדו הרב המחבר שם סימן ע"א. ואפילו שלגבי החתן הוי אשתו שניה אין חילוק בזה כיון שחייב לעשות ז' ימי המשתה בעבור אשתו השניה שהיא בתולה וכמו שכן נרא' מתשו' הרב מים רבים חיו"ד סימן ע' וסי' ע"א דמיירי נ"ד באשתו שניה כיע"ש ועיין בס' עקרי הד"ט חי"ד סימן ל"ו אות י"ב ובס' זכור לאברהם ח"א וח"ג חיו"ד:
ודע דזה שנוהג ז' ימי המשתה תחילה ואח"כ ז' ימי האבילות היינו דנוהג ז' ימי המשת' שלימים ומיום הח' והלאה ינהוג ז' ימי האבילות כ"כ הכנה"ג שם וכ"כ בהדייא הב"ד שם כמ"ש בס' קמח סולת דקס"ח וזכור לאברהם ח"ג דח"ן ע"ב יע"ש וכ"כ הרב גו"ר חא"ח סימן כ"ח. והנה החתן הנז"ל עשה הנשואין ביום הו' בבקר ועשה סעודה בו ביום וא"כ הז' ימים של החופה הם נשלמים עד סוף יום החמישי כדברי הרבנים הכנה"ג והב"ד דבז' ימי המשתה בעינן שלימים ולא אמרינן מקצת היום ככולו וכמ"ש לעיל והרי מבואר מתשו' הרב כנסת יחזקאל סימן ט"ן דכל שעשה הסעודה ביום הנשואים עצמו עולה למנין ז' כיע"ש ובס' יד אהרן אה"ע וכיון שכן הרי תכף אחר תפילת ערבית מליל הששי כבר נשלמו ז' ימי המשתה דעכ"פ לא בעינן שיהיו מעת לעת ממש. וא"כ הרי חל עליו חיוב אבילות בתחילת ליל הששי ותכף אחר שסיימו מלומר תפילת ערבית יעשו לו קריעה והבראה וא"צ להמתין עד יום הששי בבקר ועיין בברכ"י וב"ע ז"ל.
ולענין אי אמרינן בזה דאם יש גדול הבית מונה עמהם אי אמרינן כן בענין נ"ד בחתן ששלמו ימי החופה ביום הששי שהוא יום חמישי להתחלת האבילות שהתחילו אמו ואחיו אם יש לומר בכה"ג שאם היה גדול הבית באותו האבילות אם מצטרף החתן למנות עמהם מיום הששי והלא' שהוא יום ה' לז' ימי האבילות הנה הרב בית דוד שם בחי"ד סימן קע"ז נשאל ע"ז בחתן שמת לו מת תוך ז' ימי המשתה אם ימנה האבלות עם גדול הבית והביא מחלוקת בזה והסכים להלכה בסוף דבריו וכתב וז"ל ולענין מעש' כיון שפסק מרן ז"ל בש"ע בדעת התוס' דאין מונין עם הגדול שבכאן מפני שלא חל עליהם אבלות ה"נ החתן אינו מונ' עם הגדול כיון שלא חל עליו האבלות מקודם אלא מונה לעצמו ז' ושלשים מיום ששי בשבת ואילך עכ"ל. ובלא"ה בנ"ד זה החתן הוא הבן הגדול והמתחילים אבלות היה אמו ואחיו הקטן וא"כ לגבי אחיו הקטן הרי הוא אח גדול ולגבי אמו הגם שלענין כבוד חייב הבן בכבוד אמו מ"מ למ"ש הפוסקים ביו"ד סימן שע"ה בשם הרב הרי"ץ ן' גיאת דגדול הבית נקרא מאן דביתא סמיך עליה וכולהו גרירו אבתריה והב"ד שם בחיו"ד סימן קע"ו צידד לומר אם מאן דסמיך ביתא הוא להוצאות הבית או להוצאת הקבור' והתכריכים כמו שיע"ש כאן בנ"ד זה החתן שהוא הבן הגדול עליו מוטל כל ההוצאות הן לענין קבורה ותכריכים הן לענין הוצאות הבית ועזבון אביו הכל הוא על ידו והוא הנושא ונותן בתוך הבית וא"כ הגם כי אמו היא גדולה ממנו לענין הכבוד וחייב בכבודה עכ"פ מה שתלו לקרות גדול הבית למי שהבית סומך עליו הרי החתן הלזה שהוא הבן הגדול וכל משא ומתן הוא ע"י הוא הנקרא גדול הבית והגם כי הרב"ד צידד לומר לטעם שנקרא גדול הבית המצטער במיתתו יותר וע"ז צידד לומר כי אשתו היא המצטערת יותר מאחרים כי אין האיש מת אלא לאשתו זהו כתבו הב"ד למטוניה במי שאמר כי גדול הבית הוא המצטער יותר כתב כי בנ"ד אשתו שהיא עקרת הבית בלא"ה ועליה היתה מוטלת הוציאת צורכי קבורה ותכריכים וזהו עשאו לעיקר קריאת גדול הבית אלא דאי משום מ"ש המצטער יותר הגם שכבר דחאו בב' ידים טעם זה שם עכ"ז בנדון שלו שהיתה אשתו עקרת הבית והיא נקראת גדול הבית כתב ג"כ ששייך טעם זה שמצטערת יותר כאשר מבואר בדברי הרב"ד שם ועמ"ש הרב סם חיי סי' ה' בזה יע"ש וע"ל.
וגם בזה הקרה ה' לפני מס' הנז"ל ויען אינו בנמצא חזי לאיצטרופי לקיים המקרב את קרוביו וז"ל.
הסכמת הרב הגאון המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כמוהר"ר דוד נר"ו אב"ד ור"מ דגק"ק אה"ו יע"א. חכם יתקרי כשמואל. ענוותן כר"ש בן גמליאל. הוד יפעתו כקרני יקותיאל ה"ה התורני והרבני הקצין הנגיד וטפסר כש"ת מוהר"ר שמואל נר"ו יאיר עד בנין אוריאל. יא"ק. מעשה ידיו כוננה עלינו באמירה נעימה יהיבה בהדין מילתא יציבא דברי חכמים נשמעים בנחת ושובה בשאלת חכם תשוב' בהלכ' למעש' שאירע לחתן הספרדי שבתוך שבעת ימי המשתה מתה אחותו ופסק מעכ"ת שמשלים ז' ימי המשת' תחיל' ואח"ך ינהוג שבעת ימי אבילות הנני עונה אמן בכל כחי. אם אמנם שבט"ז ונה"כ בסי' שמ"ב לא משמע כן אכן בתשובת הרא"ש הביאו רי"ו מה שיש לחלק בין בעל ללא בעל מ"מ לקהל ספרדים אשר בסבר' בית יוסף המה סוברים. וכאשר הוגד לי שהמה נזהרים בשמחת ז' ימי המשת' ודאי דשפיר פסק מעכ"ת דאין להפסיק בז' ימי המשת' וכן משמע בהרא"ש בפסקיו בריש כתובות דמהך סברא חולק על הרי"ף ז"ל וסייעת' יע"ש.
והנה מתוך פלפולו וסברת דמר חזינא גבר בדבר אשר קריתי ובקצה המטה דבש טעמתי ודאתי לידי מצאתי שמלבד החכם התורני מעכ"ת נר"ו מוכתר בנימוסין ומוכלל בקילוסין. עתר פומבי ועתר נכסין ומנשיקת פיהו מפיק מרגניתא בפלפולא חריפא דפומבדיתא. ואמרתי לי נאה לברך ברוך שחלק ליראיו מחכמתו בחכמה יבנה בית שמואל בית ועד לבעלי תריסין. כל מן דין סמוכין מן התור' למפרס עלי' גולתא. גולתא דדהבא בהווייות דאביי ורבא כל קבל דחכמתו ויראתו דהאי גברא גרים לקבל כתיבא דא ותוספתא דן ודי בכל אתר ואתר בעידן עלוי. דמעלינן ליה לעילא מקול ברכתא ליקרא ספרא דאורייתא להוי מתקרי בשם מורינו הרב ר' שמואל ובתוקף פקודת לכל הסרים למשמעתי ולחזני ועמא דארע' יערב שיחתי ותיזל כטל אמרתי ולמען תספרו שמו בקול הארש הנה ארשי לפניכם בכתב יושר דברי אמת הכירו למי החותמת לכבוד ולתפארת ולאות ולמשמרת שלא יהיה האמת נעדרת יכתבון מילי בעט ברזל ועופרת. הכ"ד יום ה' ז"ך תמוז נפשי כמוס ישרך לפ"ק דוד הק' מברלין חבק"ק אהו"ב יע"א:
הסכמות האי גברא רבא המאור הגדול הקצין מוהר"ר ישעיה ברעסלא נר"ו ה"ה מנהיג הקהילה דק"ק אלטונא יע"א. אם אמנם כי טרידנא לעיין קצת בחילוקא דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל וביאורי ט"ז וש"ך לצורך הכרעת השאלה באבילות שקרה תוך ז' ימי המשת' אם יפסוק לנהוג אבילות למנהג ספרדים מחזיקים כרגל ממש. הנה לכאור' נרא' בעיקר הדין שלא לנהוג אבילות לדידהו בחליצת מנעל וישיבת קרקע כדין אבל בפורים הגם עולה ואינו מפסיק מ"מ אבילות דפרהסייא אינו נוהג בו לא יגרע ז' ימי המשת' דאסמיכו כרגל מ"מ ראוי למעט בשמחה לדמותו לדבר שבצינעא ואולי אפשר להקל ולחשבו משום הכא כשבת ופורים לנכות ימים מימי המשת' ממנין ימי האבילות. הרי דעת התורני המופלג בתור' הקצין והנגיד מוהר"ר שמואל פלאג'י נר"ו שלא לנהוג אבילות בפרהסייא כדין וכדת למנהג ספרדים על כל פנים ובפרט כי יום המיתה בשבת היה ועיקר אונן דאורייתא ביום המיתה הוא כי ביום קבורה בלא יום המיתה שנוי דעת נוכל לצרף באבל כדברי המקיל ואין הדבר צריך בשם וחיפוש יתירה רק להסיר מעל הגל"י דעת המלעיגים לחשבו כטועה. המה שגו ברואה להתגדר בהוראה למען האמת והשלום לא אמנע עש"ק ז"ך תמוז יכשר לפ"ק הקטן ישעיה יפה.
הסכמות הרבני הדיין המצויין המפורסם כמוהר"ר ליב פערש' נר"ו חד מיושבי אוהל ודיין בק"ק אלטונא והמבורג.
נדרשתי לאשר שאלוני ע"ד אשר קרה פה בק"ק ספרדים אשר נהגו לעשות לחתן שבעת ימי משתה כאשר נהגו בימי חכמי התלמוד ואירע לחתן אחד שכנס בד' בשבת ולא בעל עדיין ונהג שבעת ימי משתה ובשבת שבתוכן מתה אחותו ועמד השואל ושאל לחכם אחד מהם אם ינהוג אבילות מיד או יגמור תחיל' ימי המשת' שלו. ופסק החכם שינהוג ימי המשת' עד גמירא ואח"כ ז' ימי אבילות וכן נעשה. ועמד חכם אחד וחלק עליו וטעמו משום דהא דמשמע בגמרא ופוסקין דאחר שחלו עליו ז' ימי המשת' הוי לדידיה כרגל ואין אבילות חל עליו כמו ברגל זה דוקא כשבעל כבר אבל כל זמן שלא בעל לא חלה עליו השמחה דמהוייה לדידיה כרגל ונסתייע ממ"ש בס' נק"ה בשם רי"ו יעויין שם ונשאלתי מחכמים הנ"ל לחוות דעי אף אני אתם והנה אין אני כמורה הלכה ובא לפסוק למעשה שהרי כבר נעשה המעש' וחלף ועבר ואף לא להורות כן להבא כשתבוא ח"ו סיבה כזו לחתן ותקראנה אותו כאלה כי מה לי להורות לק"ק ספרדים אפילו אחריות דנפשי דהיינו בקהלתי ק"ק אלטינא אשר מוטל עלי להורות להם לא ניחא לי לקבולי' עלואי אם אפשר לי להשתמט משמט אני עצמי אף כי לקבולי עלי אחריות דאחרינא רק להלכה אני אומר שנראה לי לענות דעתי שיפה כיוין החכם הפוסק הנ"ל נר"ו מכח כל אלין טעמין וראיות שכ' בפסקיו אשר הראו לי ואין לחלק בין בעל ללא בעל לענין זה דכיון שנכנס עם הכלה לחופה כבר חלו עליו ימי המשתה שלו והוי ליה כרגל וכן מוכח בהדייא ובדריש' סימן שמ"ב ביו"ד הביאו הט"ז ג"כ ואף שחולק עליו עיקר מחלוקתו היא שמה שחשב הדרישה כיסוי הכלה בהיטויל לחופה לא נראה לט"ז אבל בחופה ממש אינו חולק ואעפ"י שסובר דיש לנהוג אבילות קודם ימי המשתה היינו אם ירצה החתן וניחא ליה בכך אבל אינו מוכרח לכך ואפשר לומר ג"כ שט"ז לא פסק כן אלא בעובדא דידיה שבליל שבת היה כונס כמנהג פולין ובשבת מיד מתה אמה של כלה שלא התחיל עדיין לנהוג ימי המשת' אבל כה"ג שנהג כבר ג' ימי המשת' מודה ט"ז שלא יפסיקום באבילות ואח"כ יגמרם שלא מצינו ז' ימי המשתה אלא רצופים בכל דוכתי' שדברו חכמינו בהפוסקים ההם ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שאמר לבן ליעקב מלא שבוע זאת פי' רש"י ז"ל ז' ימי המשתה של זאת והיינו מטעם שאין מערבין שמחה בשמחה כדאיתא בירושלמי מ"ק. אם שייך להפסיק ביניהם למה אמר לבן למלא שבוע של לאה ואחר כך נתן לו לרחל אולי לא יאמין לו יעקב שיעשה כן שהרי כבר רמאו וילך לארצו ויעזוב לאה בתו הוי ליה טפי להפסיק ימי המשתה של לאה ויתן לו את רחל וינהג עמה דין ימי המשת' ואחר כך יגמור אותן של לאה כדי שיהא יעקב לבו בטוח שישלים לבן את תנאו לתת לו גם את רחל אלא ע"כ דאין שייך להפסיק ימי המשתה דרצופין בעינן ומכ"ש להפסיקן באבל דלאו שפיר דמי. וכן תפס מהר"י צהלו"ן בשו"ת שלו סימן ע"ח במוחלט שאף בלי בעילה חלה עליו ימי המשתה ולא נסתפק אלא אם יהא מותר לבעול גם כן בתוך ימי המשתה משום דהוי לי' כרגל ולדעת הרמב"ם אין נוהג דבר שבצנעה וקובר מתו ברגל או לאו. לפי שתוס' והרא"ש חולקים וסביר להו דנוהג כרגל דברים שבצינעה ממילא ה"ד בחתן ופסק דלהנוהגי' הכל כרמב"ם גם בזה ינהגו כמותו. וספרדים נוהגים ברוב עפ"י הרמב"ם. ועכ"פ שנוהג ימי המשתה תחילה לא נסתפק במהר"י צהלון כלל ופשוט לו להיתר ולעניות דעתי גם התוס' סברו כן שכתבו במסכת כתובות דף ד' ע"א בד"ה בועל בעילת מצו' ופורש וז"ל קודם שיקבר המת אבל לאחר שנקב' לא כדאמרי' בסמוך דברים של צינעה נוהג ודייק לה מדקתני כל אותן הימים הוא ישן כו' מיהו מרישא לא הוי מצי למידק דדווקא כשהמת בחדר הוא דשרי בעילת מצוה דמצי לדחוי' דבועל בעילת מצו' היינו אפילו לאחר שחל עליו אבילות וכו' יעויין שם ואי ס"ד דיש לחלק בין בעל ללא בעל דבלא בעל אכתי לא חלו עליו ימי המשת' ושמחה א"כ לא הי' כאן שום דיוק למידק דדבר שבצנעה נוהג במועד דהרי הכי כל זמן שלא בעל לא הוי לי' כרגל לכך אסור לבעול אחר שיקבר המת וחל עליו אבילו' ולעול' במועד או בחתן שכבר בעל וחלה עליו ז' ימי המשתה והוי לי' לדידי' כרגל גם דבר שבצנעה מותר אלא ע"כ דלא ס"ל להתוס' לחלק בזה כלל וזה מבואר וכן בתרוצם שכתבו דמצי לדחוי' דבועל בעילות מצו' וכו' משמע דס"ל הכי אמנם בזה יש לפקפק קצת אבל מקושיתם מוכח בלי פקפוק כמ"ש ומה שנסתייע חכם החולק מדרי"ו שהביא בעל נקה"כ שהרא"ש הודה בכה"ג שכנס ולא בעל לנהוג ימי אבילות תחילה. הנה מלבד שמחלוקתו בצידו שהרי הרי"ץ גיאת והרד"ך פסקו להיפך כמו שכתב רי"ו עצמו והוי הרא"ש יחיד לגבי שנים ולפי מ"ש והוכחתי למעלה גם התוס' עומדים בשיטתם והוי ליה אחרי רבים להטות ולא לתפוס דברי היחיד אף גם זאת כד (מעניינן) [מעיינינן] שפיר בדברי רי"ו אלה נרא' דלאו דסמכי נינהו שאם היו חולקים הרי"ץ גיאת והרא"ש בזה למה לא זכר הרא"ש כלום מזה בפסקיו לא בכתובות ולא במ"ק כמו שהביא מחלוק' אחרת שלו עם הרי"ץ גיאת והרי"ף ובעל ה"ג בב' המקומות וגם הטור שהי' בודאי בקי במילי דאבוהי לא הזכיר כלום מזה אדרבא מסתימת לשונו שכתב בסימן שפ"ג אבל אם כנס לחופה והתחילו ימי המשת' של וכו' מותר לייחד עמה כמו בשאר אבילו' ועיקר חדושו דאע"ג שנוהג קולא לנהוג ימי המשת' ולדחות האבילות מ"מ לא חיישינן שיזלזל בו משום שאין כאן קולותא וזילותא לאבילות שבדין שידחהו מפני ימי המשת' לפי שהן קדמו כמ"ש הב"י ואי ס"ד דלא חלה השמחה וימי המשתה עד שיבעול לא הוי לי' להטור להשמיט בתחילת לשונו הבעילה וה"ל לכתוב אם כנס לחופה ובעל והתחילו ימי המשת' וכו' דהרי עיקר התחלת ימי המשת' תלוי בזה שעי"ז אין צריך לנהוג ימי אבילות מיד וס"ד שיהא זה נחשב קולותא להאבילות ויהא אסור ליחד עמה וקמ"ל דלא. אבל אי לא בעל אעפ"י שהי' מתחיל ימי המשת' הי' צריך להפסיקן לנהוג האבילות ובזה אין חידוש שיהא מותר לייחד דהרי אין כאן שום קולא באבילות. אדרבא חומרא איכא שצריך להפסיק השמחה ולנהוג אבילות ואז אם הי' כותב בתחילת לשונו כנ"ל. לא הי' צריך לסיים אח"ך והוא שבעל רק היה יכול לסיים אבל אם לא בעל וכו'.
ועוד חזינא תיוהא בדברי רי"ו שכתב בשם הרי"ץ גיאת וז"ל ואף על פי דבשמת אביו אמרינן דבועל בעילת מצות וכו'. דנרא' דלא חל עליו השמח' עד שיבעול שאני התם דחל האבילות קודם הנישואין וכו' ולא אלימא האי שמחה לחייבו ז' ימי המשת' עד שיבעול לפיכך בועל קודם שיחולו עליו ז' ימי המשת' וכו' עיין שם דמשמע מזה שמה שהיתירו לבעול במת אביו בשעת אנינות הוא כדי שיחולו עליו ימי המשת' ולא יפסיד סעודתו ולא יהיה לו מי שיטריח אח"ך עבורו וא"כ אם מת אחד משאר קרוביו שאין שייך טעם זה וביותר לפי מה שפסק בעצמו שנוהג אבילות תחילה אסור לבעול באנינות והרא"ש כתב בשמו של הרי"ץ גיאת להיפך דאפילו בשאר מתים בועל בעילת מצוה קודם קבורה רק שנוהג תחיל' ימי האבילות ואח"ך ימי המשתה ולפי מ"ש רי"ו בשמו למה היתירו בזה לבעול כיון שנוהג באמת אבילות תחילה ואין חלין עליו ימי המשת' וע"כ אין הטעם אלא משום שכיון שהכין עצמו לנשואין שהוי מצוה לא משהינן כמ"ש הטור סוף סימן שמ"ה בש' הרמב"ם דבכה"ג שמת לו מת אחד קודם החופה שקברו ונוהג ז' ימי האבילות ואח"ך כונס מיד ואין ממתין שלשים יום אף על גב דאבל תוך למ"ד אסור לישא אם לא ביש לו בנים קטנים או שלא קיים פו"ר כאן כיון דטריחא לי' מילתא וקאי היתירו לו ע"ש ה"ה להרי"ץ גיאת ודעמי' התירו מטעם זה לכנוס ולבעול מיד וזה סותר למ"ש רי"ו בשמו סתירה מבוארת כלל:
ועוד קשה מ"ש בשם הרא"ש שינהוג אבילות תחילה דלא חלו עליו שמחה עד שיבעול מאחר שאינו אביו של חתן וכו' דהרי אף באביו לא חלו עליו שמחה עד שיבעול דאל"ה למה התירו לו שם הבעילה כיון שבלאו הכי חלה עליו ימי המשת' ונוהג אותן תחילה ותו לא אתא לידי פסידא במה שהכין לסעודה והרא"ש כתב שלא התירו חופ' וביאה לאונן אלא משום פסידא וליכא דטרח לי' אח"ך ע"ש במקומו אף שיש ליישב ולומר דכונתו דכאן נוהג אבילו' תחילה משום שלא חל עליו שמחה עד שיבעול וכ"ת נתיר לו שיבעול ותחול השמח' עליו וינהוג ימי המשת' תחילה לזה כתב מאחר שאינו אביו וכו' ר"ל דלא התירו לבעול באנינו' אלא באב משום דליכא מאן דטרח לי' אח"ך אבל בשאר קרובים לא וכיון שאסור לבעול לא חלה עליו השמח' ולכך צריך לנהוג האבילות תחילה. אך קשה ל"ל להרא"ש ה"ט דלא חלה עליו שמחה עד שיבעול הרי המ"ל בקצרה דלא התירו לנהוג ימי המשת' תחילה בימי אבלו אלא באביו משום פסידא וליכא דטרח לי' אבל לא בשאר קרובים ואף בזה י"ל דהוצרך לכך משום דאל"ה קשי' מ"ש מקובר את מתו ברגל דלא חל עליו אבילו' אלא לענין דבר שבצנעה ה"ה הכא שכבר כנס והוי ליה לדידי' כרגל הוי לי' שאין האבילות חל עליו חוץ מלענין דבר שבצנע' ולכך יהא נוהג שבע' ימי המשת' תחיל' ולזה הוצרך לומר דאין השמח' חל עליו עד שיבעול ולא הוי' ליה כרגל עדיין וחל עליו האבילות מיד ולבעול תחיל' קודם שיקבור לא התירו אלא באביו.
אמנם מחמת הטעמים שכתבתי למעלה שלא זכרו הרא"ש והטור מאומה מזה וגם שדברי הרי"ץ גיאת סותרין למ"ש הרא"ש בשמו ועוד כיון שסובר שאפילו בשאר קרובים התירו להכניס את המת לחדר ולכנוס לחופ' כמ"ש הרא"ש בשמו וא"כ כ"ש שה"ל להתיר כאן בשכבר כנס קודם שמת לו המת להכנס את המת לחדר ולבעול משום שהוי מצו' דע"כ מהאי טעמא התירו שם כנ"ל דה"ט שייך גם כאן וכאן כנס בהיתר בתחיל' יאסור והוי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמי' מכל זה נרא' שדברי רי"ו ליתא ליתנהו שישמע השומע מחלוקת של הרי"ג ז"ל והרא"ש שנזכר בהרא"ש וטעה ורי"ו נמשך אחריו ולא ראה ולא שמע המחלוקת שלהם שנזכר בהרא"ש והאמין לשמועתו אבל לפי האמת ליתא וכבר ידוע למי שהורגל בדברי הרב ב"י שדברי רי"ו אינם מדוקדקים וברורים כ"כ ואפילו אם תמצא לומר שהם נכונים הלא הרא"ש יחיד לגבי רבים כנ"ל וגם אפשר שמודה בזה האופן שכבר נהג קצת ימי המשת' שאין להפסיקם באבילות וכמ"ש למעל' על דברי הט"ז ע"כ בהא נחיתנא ובהא סליקנא שהחכם הפוסק יפה כיון וטב הור' היום עש"ק פ' אלה הדברים ה' אב תק"ל לפ"ק פה המבורג נאם הקטן זעירא דמן חבריא יושבי אהל ומ"ץ פה הקטן ליב פפערשא דיינא דק"ק אלטונא יע"א.
הסכמת הישיש הדיין המצויין המופלג כמוהר"ר אייזק קלוזנר נר"ו. אם אמנם ידעתי את מיעוט ערכי. ערך הקטן כמוני מי אנכי להכניס ראשי בין ההרים בזלזול הורים ומורים אך כאשר קדמוני הגאון אב"ד נר"ו דקהלתינו והדיינים שבקהלתינו אף אני הקטן אבא אחריהם ומלאתי את דבריהם שהחכם המופלג הרב מוהר"ר שמואל פלאגי נר"ו הורה כדין כדת וכהלכה. שכל הפוסקים ראשונים ואחרונים מסכימין לנהוג שבעת ימי המשתה ואח"ך שבעת ימי אבילות ואין לערער ולפקפק בדבר ובזה דברי תמו הקטן יצחק אייזק במהור"ר ליב זצ"ל זעירא דמן חבריא יושבי בה"מ והצעיר שבדיינים דק"ק אלטונא יע"א:
שאלה מעשה היה והכא הכי הוה עובדא כי בתשעה לחודש תמוז דהאי שתא כנס בחור נעים ונכבד בתולה צנועה ונכבדת ובתוך ז' ימי החופה בש"ק מתה אחות החתן. וחיים לכל ישראל שבקה. וקודם הקבורה בא אלי אחד מקהלתינו ושאל ממני מה דינו של החתן הזה לענין האבילות אם צריך להפסיק בימי חופתו או לא:
תשובה שהשיבותי לשואל שאינו צריך להפסיק בתוך ימי חופתו. ולא חל עליו האבילות על כלות שבעת ימי המשתה שלו כי אם דברים שבצנעה וכן פסק הרב ב"י בפירוש בסימן שפ"ג. והשואל הזה בא מחברותא אשר שם נקרא חכם אחד אורח שבא לגור בקהילה לבקש גדולה ולהיות בכאן מורה הוראה. ושלח את השואל אלי או בא מדעתו ואמר לי כי החכם האורח אומר שאני טעיתי. והדין הוא שהחתן הזה יעשה מיד הקריעה במוצאי ש"ק ולענין האבילות תלוי בבעילה. ואם החתן לא בעל צריך להפסיק בתוך ימי חופתו ולהתאבל וזה המתחכם בקש לו לסיעתו כדומה לו מתחכם אחר ג"כ אורח שבא לגור כאן. (אשר התעורר עלי על פסק ההספד אשר לעיל ואז אמר ג"כ לאנשי קהילתינו כי טעיתי בהורא' ההיא) ושניהם נפגשו ונתחברו יחדיו לעורר על ולבטל את דברי ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו ותחוס על כבודם ולא אשא את שמותם כי איני מבקש כבוד וגדולה ולכן לא הבאתי לדפוס פסק ההספד עד היום אמנם אם החרש אחריש בעת הזאת יקרני עון ונפיק מיניה חורבא כי יכשילו אלו השנים את הרבים בהוראתם המשובשת וכבר יש אנשים בקהילה אומרים כי אני איש אחד ואלו המתחכמים המה שנים ועל פי שנים עדים יקום דבר כתיב ואין הלכ' כאחד לגבי שנים. על כן המה אומרים כי אני טעיתי והאורחים הודו בהלכ' בנדון זה ובנדון ההספד. אך בזאת יבחנו הדברים האמת אתי בהעלותי הדברים על שולחן הדפוס בהסכמות בעלי תור' מפורסמים בדורותינו
ועתה הנני מחלה פני מעלת חכמי התור' רועי ישראל דייני ארעא וחכמי מתא ירימו מכשול מדרך עמי בכתב דעתם הרחב' בנדון זה וישפטו ביני ובין החולקים עלי וזכות הרבים תלוי עליהם כי להם משפט ההכרעה וגם אנכי יודע כי לא יגמגם שום חכם בעולם בהורא' זאת ולא אמנע ידי מלכתוב הראיות הברורות שיש לי אולי יראו השנים המחכמים ויעיינו היטב ויודו על האמת ואעפ"י שזו תוחלת ממושכה היא לי יען כי נודע אלי כי שניהם היו נעורים לילה אחד ועסקו בענין הזה ועומדים עוד בדעתם המשובשת. וזה החלי גרסינן במסכת שבת לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל וכו' ואם התחילו אין מפסיקין (ובדאיכא שהות) קתני מיהת אפי' התחיל באיסור לאכול לא יפסיק לתפילה ק"ו ובנו של ק"ו בנדון דידן כי החתן הזה התחיל ז' ימי המשת' בהיתר והוא דבר מצוה שאינו חייב להפסיק להתאבל כי איכא שהות טובא. וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות תפיל' וז"ל ואם התחיל באחת מאלו לא יפסיק אלא גומר ואח"כ יתפלל תפלת מנח'. אמר הכותב אם כשהתחיל אדם בדבר הרשות ובאיסור גומר ואין צריך להפסיק כ"ש כשהתחיל אדם בדבר מצוה ובהיתר שגומר שבעת ימי המשת' ואין חייב להפסיק וכל העושה דבר שאינו חייב נקרא הדיוט. תו גרסינן במסכת נגעים חתן שנרא' בו נגע נותנין לו ז' ימי המשת' לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל ופי' הרמב"ם ז"ל כאשר התחדש בהם צרעת לא ירא' עד אחר הרגל והחופ' כדי שלא יעצב באופן מאופני העצבון וגם זאת ראיה גדול' שאם אירע אבל לחתן בתוך ז' ימי חופתו לא יפסיק בהם להתאבל וחליל' לנו לצוות לחתן לקרוע בתוך ז' ימי חופתו כי אין לך צער ועגמת נפש גדול כשעת הקריע' המשברת כל גופו של אדם. וחכמינו ז"ל לא רצו לערבב שמחת החתן ולהעציבו בתוך ימי חופתו כמו שכתבתי בשם הרמב"ם הנה התבאר מתוך שתי סוגיות הגמ' שיפה דנתי ויפה זכיתי:
ואולם לא אעלים טענות המתחכמים המתנגדים לדעתי חליל' לי להסתיר זכותם וטעמם שהורו כי החתן צריך לקרוע בתוך ז' ימי המשת' ולענין האבילות הורו שתלוי בבעילה ואם החתן לא בעל צריך להפסיק בתוך ימי החופ' ולהתאבל ופרסמו בקהילה כי זאת ההורא' הנכונ' יען כי כן פסק הרב בעל ט"ז וכן כתב בתשו' הרא"ש אלו הם טענות המתחכמים ובעיני קצת הקהילה ההורא' הזאת צרור המור וייטבו דבריהם בעיני חמור. ועתה מורי ורבותי ראשי בני ישראל יראו נא עד היכן הגיע סכלות השנים האנשים האלה כי טעו בדבר שאפי' תינוקת בית רבן יודעין ופסוק מלא הוא אחרי רבים להטות ואם המתחכמים האל' אינם יודעים כללי הפסקים וההוראות והאוהבים לרמות לבריות שידמו כי נתן ה' חכמ' בהמה להורות היה להם לפלס דעות המחברים. צד דעת הט"ז שהוא תולדת תשובת הרא"ש עם הצד שכנגדו שהוא הרב רבינו יוסף וסיעתו ואז לא יחטאו בלישנא תלתא ולדבר תועה על זקן ויושב בישיב' אמנם פיהם הכשילם כי נמצאו לאשר לא נדרשו ולא נשאל מהם בתאות הניצוח להתגדל בעיני הבריות מכאן שהדיוט קופץ בראש ואין בהם אלא ריח תור' וריחא לאו מילתא והוראתם ראיה ברור' למה לא מנו דעת שמונ' נסיכי אדם המסכימין לדעת אחת נגד הרא"ש והט"ז עינם הטעם כי בקשו בש"ע ולא מצאו הנדון דידן והם לא הבינו כי הרב ב"י בחיבורו הגדול בסי' שפ"ג מגלה דעתו ונימוקו עמו והטור לדעת הב"י והרב בעל ב"ט בפי' וכן הסכים הרב בעל הלבוש וכן נר' דעת שפתי כהן בסי' שפ"ג והר"י גיאת והרב רבינו דוד כהן וכן דעת הרמב"ם כל אלה שמונה מחברים הסכימו בנדון דידן שהחתן לא יצא מחדרו והכלה לא תצא מחופתה עד מלאת להם שבעת ימי המשת' שיספרו וא"כ דעת הרא"ש והט"ז ז"ל בטלו במיעוטן. וגדלה סכלות השנים המתחכמים האלה לפסוק הדין נגד דעת הרבים אבל האמת יור' דרכו כי האנשים האלה לא טעמו תבשיל הפוסקים ולא רעו הוראת מימיהם ולא הגיעו לרועי צאן ומבקשים להיות רועי בקר ולכן נעלם מהם כללי ההורא' בדרכי הפוסקים ואם היו מוסמכים בחכמת התור' היה להם להעלות על לבם איך יתכן שכל מורה הורא' יבחר לו המחבר הטוב בעיניו ויפסוק הלכ' למעש' כאשר יעלה על לבו חלילה לנו רחמנא לישזבן מהאי דעתא ובכמה הלכות יש מחלוקת בין החכמים ובין הפוסקים וכמו שדרשו חז"ל תניא ר"ש בן יוחאי אומר ח"ו שנשתכחה תור' מישראל שנא' כי לא תשכח מפי זרעו אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו. שלא ימצאו הלכ' ברורה ומשנ' ברורה במקום אחד ופי' רש"י הלכה ברורה בטעמים שלא יהא בה מחלוקת ע"כ. והנה עינינו הרואות כי בנושא אחד זה מתיר וזה אוסר זה מקיל וזה מחמיר זה מטמא וזה מטהר ולא ניתן רשות למורה לפסוק הלכ' כאשר ייטב בעיניו כי אנחנו מחוייבין ללכת בדרכי הכללים המקובלים בכל קהיל' וקהיל'. והנה גלוי וידוע ומפורסם בכל העולם כי חכמי ספרד ורבני צרפת קיימו וקיבלו עליהם ועל זרעם לפסוק הדין בכל מקום כדברי רבינו יוסף קארו ז"ל ואעפ"י שיחלוקו עליו כל האחרונים. ע"כ יאמרו המושלים לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו ואיך נטה ממוסר רבותינו וממנהג אבותינו לעזוב פסק הב"י לפסוק הלכה למעש' כדברי הט"ז ומי יערב לגשת ולפרוץ גדר הראשונים וגם אחינו רוב בני אשכנז ופולין מורים הלכה למעש' כהרב ב"י במקום שרמ"א אינו חולק עליו ואף אם יחלוק עליו הט"ז מכאן ראיה ברור' שהשנים האורחים האלה המתחכמים אינם יודעים בטיב' של הוראות כי בנדון דידן רצו להורות נגד כללי הספרדים ונגד כללי אשכנזים. ולולי כי התורה חסה על כבוד הבריות הייתי כותב שמותם וכינויים יען כי עדיין עומדים בטעותם ופרסמו שהחתן עשה שלא כדין שלא הפסיק בשבעת ימי החופ' היש עזות מצח ואומץ לב כזה ופן יאמרו אלו המתחכמים מצאנו חכמה אראה להם כי החתן הזה אפי' לדעת הט"ז לא חטא יען כי טעם הט"ז הוא לקרב הבעילה לחתן כדי שלא יצטרך להמתין קרוב לי"ד יום. הנה כח טענת הרב הוא כי החתן יכול לומר לא ניחא לי' בהאי תקנתא ואולם אני שואל לפי דברי הרב ט"ז אם אמר יאמר החתן אהבתי את אשתי וניחא לי בהאי תקנתא להשלים ז' ימי חופתי לא יקראנו עון בזה. וכל זה שכתבתי הוא הרחבת הדיבור ותוספת ביאור לחכמי התור' ותופסיה אמנם כל מה שטרחתי הוא בגלל האורחים הנזכרים ולאנשים אשר כגילם ויכירו וידעו כי לא כל הרוצ' ליטול את השם יטול אולי ישיבו אל לבם אלה הדברים ולא יחטאו לה' להפיל חללים בעבודה זרה אמר ר' אבא אמר רב הונא מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה.
הכלל העולה מכל מה שכתבתי שחתן שמת לו מת שחייב להתאבל עליו לא יקרע ולא יתאבל עליו עד שישלים שבעת ימי המשת' ואח"כ יעשה הקריע' ויתאבל כמו שפסק הרב ב"י בסימן שפ"ג בפי' וז"ל אבל מי שנכנס כבר לחופ' ואח"כ מת לו מת בתוך חופתו דלית הכא שום קולא כי נהיג שבעת ימי המשת' תחילה דבדין הוא עושה כן שהרי הן קדמו וכו'. אמר הכותב מה נמלצו לחכי דברי רבינו באומרו דבדין הוא עושה כן. לכאור' היו נראין הדברים האלה ללא צורך. אמנם ברוחב לבו ובגודל חכמתו רמז לנו רבינו משנת לא יסב אדם סמוך למנחה וכו' וקתני אם התחילו אין מפסיקין והנה זאת ראיה ברורה לפסק דינו בנדון דידן ולפיכך כתב דבדין הוא עושה כן שהרי הן קדמו לרמוז לנו הק"ו הזה ומה אם כשהתחיל אדם באיסור לדבר הרשות אפי"ה יגמור ק"ו בנדון זה שהתחיל החתן בהיתר לדבר מצוה שיגמור החתן שבעת ימי חופתו ולא יפסיק להתאבל בהם. וזה הוא שכתב רבינו דבדין הוא עושה כן רוצה לומר להשלים ולגמור שהרי הם קדמו ר"ל קדמו לימי האבל. ולא חייבו חכמינו ז"ל להפסיק בהם וכמו שכתבתי:
סוף דבר כל דיין היושב על כסא ההורא' בקהל ספרדים ויפסוק הלכה למעשה כדעת אחת מן הפוסקים ויבטל פסק הב"י הנה זה המורה יורה כבן סורר ומורה. ועלי יערה רוח הבורא ויתן לי את שאלתי ויעשה את בקשתי ה' נסי. אל יאסוף בארץ טמאה נפשי. וברחמיו יאיר עיני בתורתו. ואל ימנע ממני עבודתו. ואני תפלתי על מורי ורבותי חכמינו שבגולה. העולים בשכל אל רום המעלה. האל ברחמיו יגן בעדם ויצילם מכל צרה. יצליחם ויעזרם ויהיה עליהם סתרה. ויאריכו ימים על ממלכתם. ולנצח תעמוד צדקתם. המתאבק בעפר רגליהם. ושותה בצמא את דבריהם כה דברי הצעיר שמואל פלאג'י יצ"ו פה קהל קדוש המבורג יע"א: