חידושי הרשב"א על הש"ס/נידה/פרק י
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו אשר |
רמב"ן |
רשב"א |
מאירי |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות הרא"ש |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: מהר"ם | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מתני': רב אמר בוגרת נותנים לה לילה הראשון: פירוש מדקאמר רב סתם נותנים לה לילה הראשון משמע דסבירא ליה בין ראתה בין לא ראתה, וקסבר רב דהיינו נדה הגיע זמנה לראות וראתה, היינו בוגרת וראתה דמאי שנא והיינו דלא איירי במתניתין בבוגרת דאם איתא דאישתני דינה לאיתנוייה, והיינו דמנימין סקיסנאה דבסמוך דאמר לא מפליג רב בין ראתה ללא ראתה, ואיהו תלמידיה דרב הוה ובקי בדברי רביה הוה, והיינו נמי דשמואל לא קרי מידי אמנימין אלא לרב הוא דקאמר וקרי עליה לא יאונה לצדיק כל און. ובכל מקום דקרי שמואל עליה דרב, במילתא דקאמר רב וניצל ולא נכשל בה הוא, כעובדא דטביא דהויא בריש גלותא וכעובדא דר' שילא במיא דמסקי ומאי דקאמרי.
והני מילי דלא ראתה אבל ראתה אין נותנים לה אלא בעילת מצוה: לאו מדברי רב הוא אלא לישנא דגמ' הוא דפרישו עליה דרב, ומעובדא דמנימין סקסנאה כנ"ל, וק"ל למאי דאסיקנא דוקא לא ראתה אמאי שבקיה תנא דמתניתין לבוגרת, וי"ל דבוגרת הרי היא ככל הנשים ולא איצטריכי' ליה לאתנויי.
רב אמר בועל בעילת מצוה ופורש: ואע"ג דרב הוא דאמר לעיל בוגרת נותנים לה לילה הראשון התם פרושי הוא דקא מפרש לה לדינא דמתני', ואיהו סבירא ליה הלכה למעשה כרבותינו שחזרו ונמנו בועל בעילת מצוה ופורש, ואע"ג דמנימין סבר למעבד עובדא אפילו בבוגרת שראתה כל הלילה כרב איהו סבר לה כמתני' וכפירושיה דרב, והיא דלא קרי שמואל עליה מידי משום דכל מאן דעבד כסתמא דמתני' לא קארי עליה מידי.
בועל בעילת מצוה ופורש: פירוש אפילו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה כדאמרינן ר' יוחנן ור"ל כי הוו בה בתינוקת לא מסקי מיניה לאמאי דמסיק תעלא מבי כרבא ופירוש תינוקת, פירקי' דתינוק' דאלמא מכוליה פירקין לא מסקי מידי, ובירושלמי נמי אמרינן כל ההיא הילכתא דר"פ אחרינא דנדה להלכה אבל לא למעשה, ולאו דוקא ראתה דם עכשו מחמת תשמיש אלא אפילו לא ראתה פורש ממנה דשמא ראתה דם טפה כחרדל ונאבד או שמא חפה אותו שכבת זרע. ובהטיה לא תלינן דמילתא דלא שכיחא הוא וכדאמרינן לעיל (סד, ב) בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם ר' חנינא אמר טמאה אם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ור' אסי אמר טהורה וכדשמואל דאמר שמואל יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם, ואידך שאני שמואל דרב גובריה.
אלא מעתה בעל נפש לא יגמור ביאתו: כלומר אחר שאתה חושש לכל תינוק' משום נדה ואפילו לא הגיע זמנה לראות ולא ראתה א"כ בעל נפש לא יגמור ביאתו אלא מכיון שהדם שותת ויורד יפרוש משום חשש נדה, וא"ל א"כ לבו נוקפו ופורש ואפילו קודם השרת בתולים או שמא לא יבעול כלל ופורש ממנה לגמרי ונמצא בטל מפריה ורביה, תמיה לי מאי קשיא ליה אדרבותי' טפי מתינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה דמתני' דההיא נמי לית לה אלא בעילת מצוה. וי"ל דשאני הכא דכיון שלא הגיע זמנה לראות חששה יתירה היא ולמאן דחייש להכי אפילו לגמר ביאה ליחוש אם בעל נפש הוא, ולענין בועל בעילת מצוה ופורש דקא אמרינן כתב הראב"ד ז"ל לאו פורש מיד הוא דא"כ נמצאת יציאתו הנאה לו כביאתו אלא ממתין עד שימות ופורש מיד מן המטה, ולנעוץ צפרנו בקרקע עד שימות אינו צריך שהרי התירוהו לגמור ביאתו אלא עומד עד שימות ופורש וזו היא גמר ביאה דקאמרינן, ואינו מחוור ולמה ממתין עד שימות כדי שלא יהנה בפרישתו ואני אומר אשה זו דמיה טהורין וביאתה מותרת לגמרי, אלא שהחמירו עליה לאחר גמר ביאה, והשתא מיהא לגמור ממש ביאתו וליהנות ממש מותר שלא לפרוש מיד כדי שלא יהנה אסור, הגע עצמך תהא הנאת פרישתוגדולה מגמרכגמר ביאתו, ועוד שאם אתה אומר כן הרי אתה עושה אותו כמשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ואף הוא לבו נוקפו ופורש וזו היא תשובתו של רב אסי וזה נראה מבואר ואפילו לבעל נפש, וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל שלא אמרו אלא במשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי אבל זו שדמיה טהורין משמש ופורש ואינו חושש.
כולן צריכות לבדוק את עצמן: פירש רש"י ז"ל צריכות בדיקה שמא נשתנו מראה דמים שלה ולא סמכינן למימר כלו דם אחד הוא הואיל ושופעות ובאות, וא"ת מאי שנא לאחר ד' לילות אפילו בתוך ד' לילות נמי אמרינן בשלהי פרק קמא דמכלתין (יא, ב) נשתנו דמים שלה טמאה, וא"ת דשאני הכא דאמרינן דצריכות בדיקה לכתחלה התם נמי הא אמרינן ותבדוק בעדים דילמא נשתנו דמים שלה י"ל שאני הכא דכיון ששופעות אינן צריכות בדיקה תוך זמנן אבל לאחר זמנן צריכות אע"פ ששופעות. וא"נ התם לענין טהרות ואפילו תוך זמנן הכא לבעלה ודוקא לאחר זמנן, הא נשתנו ודאי בין בתוך זמנן בין לאחר זמנן טמאה. והך רישא כ"ע היא, וסיפא פלוגתא דרבי מאיר ורבנן פלוגתא אחרינא הוא דר' מאיר סבר דדם בתולים משונה לעולם מדם נדה וכל שהוא אדום וזהום טמא בין נודע לו שנשתנה בין לא נודע לו, ורבנן סברי דכל שלא נודע שנשתנה מראה דמים טהורה דכל מראה דמים אחד הם. וי"מ דבריתא כולה ר' מאיר היא והכי קאמר כולן צריכות בדיקה עד לאחר זמן ועד שידע שלא נשתנו מראה דמים טמאה דמים טמאה מן הסתם, ומחמיר בה כדברי ב"ש אבל בבדיקה מקל בה כדברי ב"ה ומה היא הבדיקה באודם וזיהום, הא בתוך זמנן אינן בודקות בכך וחכמים מקילין כדברי ב"ה עד שידע שנשתנו מראה דמים שלה בודאי מכמות שהיו בתחלה.
ולי נראה דהכי קאמר כולן שהיו שופעות אפילו לא נשתנו מראה דמים צריכות בדיקה בשפופרת לפי שדם בתולים מן הצדדין ודם נדה מן המקור ולפיכך סמכו הענין לזה המשמשת וראתה דם מחמת תשמיש שבדיקתה בשפופרת וסופה דהאי בריתא פלוגתא אחרינא היא דבשיעורא דב"ש אינו צריך בדיקה אלא מותרת לבעלה ושאר ראיות שבין ב"ש לב"ה ר' מאיר מחמיר לאסור אלא בבדיקה הא בבדיקה מותרת ואפילו לא נשתנו בודאי אלא שהוא אדום וזוהם טמאה ולדברי חכמים דוקא נשתנו הא משום אודם וזיהום אינה אסורה ואפילו בשאר ראיות שבין ב"ש וב"ה
וכן נראה לי מתוך התוספת' דבפרק בתרא דתוספתא נדה שנינו וכלן שהיו שופעות דם בודקים אותן בשפופרת חוץ מן הבתולה שדמיה טהורין מפני שדם בתולים טהור, ובכולן היה ר' מאיר אומר כדברי ב"ש שאר הראיות בכולן לפי הדמים, שהיה ר' מאיר אומר דמיה משונים זה מזה דם הנדה אדום דם הבתולים דיהה דם הנדה זוהם דם הבתולין אינו זוהם דם הנדה מן המקור דם הבתולים מן הצדדין ע"כ בתוספתא וזה נראה כמו שפירשתי.
הכי גרסינן: משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש: פירוש אלא בבדיקה הא אם רצתה להכניס עצמה בספק אפילו מן הראשון ולבדוק תחתיו בשפופרת מותרת לראשון וכל שכן היא שאם התירוה לשני לשלישי בלא בדיקה ואפילו לשלישי מותרת בבדיקה כ"ש לראשון, אבל אם לא רצתה לבדוק מן הראשון מותרת לשני ולשלישי בלא בדיקה עד שתהא מוחזקת ג' פעמים לשלש אצבעות לפי שאין כל הכחות שוין ולא כל האצבעות שוין, וכולה בריתא רשב"ג היא דסבירא ליה דבפחות מג' פעמים לא הויא חזקה. והא דקתני בסופא דברי ר' לאו אכולא בריתא קאי אלא אנאמנת אשה לומר מכה יש לה קאי אבל רישא כולה רשב"ג הוא וקי"ל כותיה דבכלל וסתות היא זו.
ולענין מעשה כתב הראב"ד ז"ל דעכשיו אין אנו בקיאין בבדיקה זו ועוד שאפילו בידוע שהיא מן הצדדין הרי גזרו בנות ישראל בכל רואה דם טפה כחרדל שיושבות עליו ז' נקיים ומ"מ מודה הרב ז"ל שאין מוציאין אותה אחר בדיקה, ואינו מחוור בעיני דלעולם לא החמירו להוציא אשה מבעלה אחר שאיפשר בבדיקה והריא"פ ז"ל שכתבה בהלכות נראה שדעתו להנהיג התר הלכה למעשה.
ונאמנת אשה לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד: מסתברא דה"פ נאמנת אשה לומר מכה יש לה וכל שהיא נאמנת במכה מן הסתם היא תולה שממנה הדם שותת ויורד שהרי היא אינה בקיאה בלא בדיקה אם הדם מן המכה או מן המקור ואם בבדיקה מאי שנא כי אית לה מכה אפילו בלא ידיעת מכה טהורה דהא קתניבידוע שהוא מן הצדדין ועוד דהא קתניבהדיא ואם יש לה מכה תולה במכתה אלמא מן הסתם תולה ובלישנא דתוספתא לא מצאתי שממנה הדם שותת ויורד אלא כך היא שנויה בתוספתא ונאמנת אשה לומר מכה יש לה מן המקור ודרך הגמרא היא להוסיף בלשון התוס' דרך פירוש בעלמא וכאלו היא מגוף התוספתא.
הא דקתני: אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה: הכי קאמר אם נשתנה בודאי מראה דם מכתה מדם ראייתה אינה תולה לומר שמא דם המכה הוא שנשתנו עכשו מראייתה אבל מן הסתם אינה חוששת שאלו מן הסתם חוששת עד שתדע בודאי שלא נשתנו מראה דמים שלה הכי הוה ליה למימר תולה במכתה אם היה דם מכתה דומה לדם ראייתה. והלכה למעשה היא זו אפילו עכשו כדי שלא תוציא אשה מבעלה ואינו דומה לבועל את הבתולה שאמרו בועל בעילת מצוה בלבד ופורש ואע"פ שאין לך מכה גדולה ממכת השרת בתולים דשאני התם שאינה אסורה לעולם אבל לאסור אותה לעולם לא גזרו ותדע לך דלגבי בעילת הבתולה שנינו בהדיא חזרו ונמנו וכאן לא הזכירו כלל וכבר הארכתי יותר בפסקי ההלכות בס"ד.
אמר לה בתי שמא דמות עירך עלתה ביך ליכי והבעלי לו על גב הנהר: הרמב"ן ז"ל פירש לאו משום חשש קביעות וסתות שהיא חששא לכך ואמר לה ר' יוחנן שאין זה וסת אוסר יומו לפי שלא היה וסתה אלא בהכנסתה לעיר שהיו חברותיה מרגישות בה ושמא אף היא היתה מתביישת מהן מפני שמדברות בה ומתחלחלת והוה ליה כוסת של קפיצות ואכילת שום שכל זמן שאינה אוכלת אינה חוששת, אי נמי דימא לא קבעה וסת דאקראי בעלמא הוא והכי קאמר לה לאו טבילה גרמה ליך ותתסרי אלא דמות עיריך גרמה לך ומותרת את אגב הנהר.
תוספתא: היתה בודקת בימין והיא טמאה בשמאל והיא טהורה לא תבדוק אלא בשמאל, בחצר והיא טהורה בטרקלין והיא טמאה לא תבדוק אלא בחצר, בעצמה והיא טמאה בחברתה והיא טהורה לא תבדוק אלא בחברתה.
יש מי שגורס: התקין ר' בשרות ראתה יום אחד תשב ששה והיא שנים תשב ה' והם ג' תשב ז' נקיים: וכן היא גם בהלכות הרבה אלפסי ז"ל וכן מצאתיה בחבור הרב אל אברצלוני ז"ל משמן של ראשונים ז"ל ופירש הוא ז"ל לפי גירסה זו שבאותן הימים היו גם בני הכפרים מכירים קצת בין דם טהור לדם טמא והיו מכירות קצת וסתות אבל לא עיקר הוסתות ולכך די להם בשנים כעיקר נדה דאוריתא אבל אם ראתה ג' חוששת לספק זבה שאינן מכירות כל כך בזבה לא הן ולא אותן בני הכפרים שמראות להן את הדם ולפיכך חשש ר' ותיקן להם לג' ז' נקיים.
ומכל מקום גרסא הנכונה שנים תשב ששה והם דכיון דאינן בקיאות לגמרי יש להם לחוש שמא יום ראשון סוף זיבה ויום שני תחלת נדה וצריכה ששה והוא וגם מן הראשונים יש שהיו גורסין כן והיא הגרסא הנכונה וששה דקאמרינן ששה נקיים קאמר והא דקאמרינן ג' תשב ז' נקיים לאו למימרא דג' דוקא בעינן נקיים אבל לא' וב' לא בעיא נקיים אלא מכלל מה שאמרו בג' דבעינן נקיים אנו יודעים שטועות הן בימי זיבה ונדה והילכך על כרחין ו' דקאמ' נקיים קאמ' ולא רצה להאריך ולומר בכל אחד ואחד נקיים כיון שמשמשת האחד אנו יודעים בבירור את השאר, ואי נמי י"ל דנקיים דקאמרינן בסופה אכולהו קאי ומ"מ בין הכי ובין הכי אין ספק דכולהו נקיים בעינן להו.
אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' נקיים: פי' ואפילו בדקה ומצאתה טהור דחיישינן שמא מתוך חמודה רואה דם טפה כחרדל ונאבד ולפיכך צריכה לישב ז' נקיים חוץ מיום התביעה ולא שנא גדולה ולא שנא קטנה, ומסתברא שאינה צריכה הפסק טהרה ולא בדיקה תוך ז' לא בתחלתן ולא בסופן לפי שאין זו אלא חששא בעלמא ודי לה בישיבת בת ז' ואע"פ שאמרו צריכה לישב ז' נקיים לאו נקיים הספורים לפנינו ואפילו בתחלתן או בסופן כשאר נקיים דזבה בעלמא אמרו, אלא כל שלא הרגישה בדם תוך ז', נקיים קרינן להו, וכנ"ל מעובדא דרבינא דאעסק ליה לבריה בי רב חביבא וא"ל ליום פלוני נכתוב כתובה ואיעכב ז' יומי ובתר הכי אתא ומדקאמר איעכב ז' יומין בר ההוא יומא ואתא משמ' דלבתר כל שבעה ממש הוא דאתא, ורב חביבא לא רמא אדעתא דמשום דרבא קא"ל, דסבור היה דלא אמר רבא אלא בגדולה דשכיחי בה דמים אבל בקטנה לא אלמא לא בדקה איהי כלל ורבינא אע"ג דלבתר שבעה הוא דאתא לא אשכחן דאצריכה שבעה אחריני אלמא כל שנתעכבה ז' אינה צריכה לא הפסק טהרה ולא בדיקה כלל אלא כל שמצאה טהור טהורה, אבל ראיתי בפיסקי הלכות הראב"ד ז"ל ובפסקי הרמב"ן נ"ר שלא הצריכוה הפסק טהרה אבל הצריכוה בדיקה תוך ז', ולא ירדתי לסוף דעתם אם עשינו אותה כרואה דעלמא אף היא צריכה הפסק טהרה, ואם אינה צריכה הפסק טהרה וכודאי הפסיקה בטהרה משוית ליה הואיל ואינו אלא ספק בעלמא. אף נאמר שהיא בחזקת טהרה כל ז' אלא שצריך לחוש לדבריהם ז"ל.
ממעשה דרבינא ורב אחא חביבא שמענו שמיום התביעה אנו מונין לה ז' דמשעת תביעה היא שמחמדת ולא משעת כתיבת הכתובה דהא רבינא ליום פלוני נכתוב כתובה קאמר ובתר ההוא יומא דתביעה זו נתעכב ז' יומי מדרבא, ועוד דתניא לעיל (סה, א) בזו שב"ה אומרים כל הלילה שלה ונותנין לה עונה שלמה וכמה עונה שלמה פי' רשב"ג לילה וחצי יום, ואקשינן ומי בעינן כולי האי ורמינהו הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין וכו' וכמה עונה חצי יום וחצי לילה ופרקינן שאני כתובה דמגהי בה טפי עד שיכתבו אלמא משעת כתיבה ממש שריא ואינה צריכה להמתין כלל ודברים פשוטים הם ואינן צריכין לפנים. ועוד מדאמרינן בפ"ק דכתובות (ז, א) בההוא דלא כתב כתובה בערב שבת ואתו ושאלו לר'אמיואמר להו אתפסוה מטלטלי וכן ביבמות (לז, ב) ברב דהוה מכריז כי הוה אעיל לדרדשיר ורב נחמן לשכנציב ואמרי מאן בעיא ליומי ואקשינן מיהא דרבא ופרקו רבנן שלוחי משדרי ומודעי להו. ומ"מ יש לעיין מאימתי מונין לה וכי אם תבעוה לינשא לאחר י"ב חדש מונין לה מיום זה, ושמא לא אמרו אלא משעה שמתקנים לה צורכי חופה וכאותה שאמרו מכי רמו שערי באסינתא וכיוצא בזה דכל שמשתדלים לתקן לה חופה נותנת דעתה ומחמדת.
אמר רבא אשה לא תחוף לא בנתר ולא באהל: פי' חפיפה חפיפת מקום שער ראשה ובית השחי ובית הערוה וכל מקום שיש שם שער אבל בשאר הגוף בעיוני בעלמא סגי וחפיפה זו מתקנת עזרא היא דאי מדאוריתא אפילו במקום שיער בעינוי בעלמא סגי כיון דלא מיקטיר מידי וליכא מידי דמימאיס וחאיץ בעיוני סגי וכדאמר' בפרק מרובה (פב, א) גבי עשר תקנות שתקן עזרא ושתהא אשה חופפת וטובלת ואקשינן דאוריתא הוא דכתיב את כל בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו, ופריק מדאוריתא בעיוני בעלמא דילמא מקטי' אי נמי מיאוס מידי משום חציצה אתא איהו ותקין חפיפה אלמא מדאקשינן את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו משמע דחפיפה בשער בלבד היא ומתקנת עזרא ושאר כל הגוף בעיוני בעלמא דמדאמרינן דילמא מיקטיר אי נמי מיאוס מידי משום חציצה, שמע מינה בשאר כל הגוף צריכה עיוני מדאוריתא דלענין חציצה מקום שער ושאר כל הגוף שוין.
וכיון דחפיפה לאו דאורייתא אע"ג דאתא עזרא ותקין סמוך לטבילה חפיפה: היכא דלא איפשר שרי והיינו דאמרינן לקמן אשה חופפת בערב שבת וטובלת למוצאי יום טוב ראשון שלאחר השבת דהיכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשטא. ואמרינן תו לקמן והילכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והילכתא אשה לא תחוף אלא בלילה ולא קשיא הא דאיפשר הא דלא איפשר, ואלו היתה חפיפה דאוריתא לא היו מקילין בה ואפילו היכא דלא איפשר, והילכתה עיוני בעלמא דמדאוריתא צריכה, דבדאורייתא לא מקילין ואי טבלה במוצאי יום טוב ראשון דלאו סמוך לחפיפה ולא עיינה לא עלתה לה טבילה, והיינו דאמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה, ואע"ג דהשתא ליכא אימר ברדיוני נפל, כלומר אם לא חזרה ועיינה סמוך לטבילה, ואם לשעה קלה שנתנה התבשיל לבנה חוששין, כ"ש לזו שחפפה בערב שבת וטבלה בשני בשבת שנתעסקה בנתים בכמה מיני חציצה.
ואמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחציצה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול איכא דאמרי אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואי לא צריכה לחוף ולטבול מאי ביניהו סמוך לחפיפה טבילה איכא ביניהו: פירוש ללישנא קמא בעינן סמוך לחפיפה טבילה וללישנא בתרא לא בעינן וקי"ל בהא כלישנא קמא דהא איפסיקא הילכתא לקמן היכא דאיפש' אשה לא תחוף אלא בלילה וספרים יש דמהפכי לישני וללישנ' בתרא בעינן סמוך לחפיפה טבילה וקי"ל כלישנא בתרא וכן מצאתיה להר"א ז"ל ומיהא דרבא שמעינן דאע"ג דלא חפפה סמוך לטבילה, דוקא נמצא עליה דבר חוצץ הוא דלא עלתה לה טבילההא לא נמצא עליה דבר חוצץ עלתה לה טבילהוהיינו טעמא דלא גרע מחופפת בע"ש וטובלת למוצאי שבת היכא דלא איפש' ומיהא דוקא כשעיינה סמוך לטבילה הא לאו הכי לא עלתה לה טבילה והוא שלא נתעסקה בנתים בדבר חוצץ וכדאמר רב גדל נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לא טבילה ואע"ג דהשתא ליכא אימר בר דיוני נפיל והילכך הא דרבא דוקא כשעיינה סמוך לטבילה א"נ בשלא נתעסקה בדברים שחוצצין, וא"ת אי בשעיינה וליכא מידי כי נמצא עליה דבר חוצץ לאחר טבילהאפי' נתעסקה מאי הוי, על כרחי' לאחר טבילההוא דאתא, וי"ל חוששין דילמא לא עיינה יפה יפה, ומסתברא דוקא בשלא נתעסקה באותו מין לאחר טבילה הא נתעסקה באותו המין תולין בו דרגלים לדבר ונראין הדברים שאפילו לא ידעת בבירור שנתעסקה באותו המין ממש אלא שנתעסקה במינין החוצצין דכיון שנתעסקה דילמא נתעסקה אף בזה ולאו אדעתא ויש להחמיר בזה.
והראב"ד ז"ל כתב דאפילו נתעסקה באותו מין כל היום לאחר טבילה, לא עלתה לה טבילה עד שתאמר בריא לי שלא היה עלי בשעת טבילה, ואינו מחוור בעיני דאי עיינה היינו אומ' בריא לי ושמא הוא מפרשה לזו דרבא בשלא עיינה סמוך לטבילה אלא שעיינה בשעת חפיפה בלבד ויעלה הכל למה שכתבתי.
עוד כתב הראב"ד ז"ל דהאי עיוני דקאמרי על ידי רחיצה ובשעת חפיפה היא ולא קודם חפיפה, ותדע לך מדאמרינן אי סמוך לחפיפה טבלה ולמה ליה למיתלי בדיקת גופה בחפיפה, דנמצא עליה על גופה משמע ולא על מקום שערה בלבד, והוה ליה למימר אי באותו יום שבדקה וחפפה טבלה, אלא ש"מ בשעת חפיפה עיינה, ושמעינן תו מינה דברחיצה היא דאי עיוני בלא רחיצה למה לי דעבדה בשעת חפיפה אלא שמע מינה ברחיצה, ואיני מבין ראייתו דא"כ אף אנו נאמר דצריכה בחמין כחפיפה דאי לא למהלילא דעבדה בשעת חפיפה ואם אתה אומר כן נמצאת או' דחפיפה בכל הגוף ואינה אלא במקום שער וכן כתב הוא בעצמו ז"ל, ונראה מדבריו שהוא עושה חפיפת מקום שער בחמין ורחיצה שבגוף אפילו בקרירי וזה ההפרש שביניהן.
ומ"מ נפרכה ראייתו דממקום שבא יש לנו לומר שהיא כעין חפיפה הואיל ותלה בדיקת גופה בחפיפתה, אלא לא תלה כאן בדיקת גופה בחפיפה לאו משום שדרכה לבדוק נפשה בשעת חפיפה. ומיהו האידנא נהוג כולהו נשי למשטף כל גופייהו בחמימי דהא שפיר להו, ומיהו אי לא עבדי הכי וטבלן [מטבלה] עלתה לה טבילה כיון דחיפו מקום שער בחמין ובדקו גופן בעיוני בעלמא סמוך לטבילה, ומיהו צריך שתהא בדיקה סמוך לטבילה ואי נמי דידעה דלא נתעסקה בדבר החוצץ משעת בדיקה עד שעת טבילה, עוד כתב הרב ז"ל דאי לא חפפה כלל אפילו עיינה נפשה בשעת טבילה, חפיפת הראש מיהא לא סגי לה בעיוני דהא מתקנת עזרא היא, ואפילו שדיא מסרוקיתא ברישא בתר טבילה ולא משכחת מידי דסריך דילמא בהדי מסרוקיתא השתא קא משתרי מזייה אי נמי ההוא בניתא דהוה קטיר בשעת טבילה נתר בהדי מסרוקיתא ולא ידעה לה ומשום הכי כד טבלה בלא בדיקת הגוף ובלא חפיפת הראש לא סלקא לה טבילה כלל ע"כ.
ואיני יורד לסוף דברי הרב ז"ל כי הנראה מכלל דבריו הראשונים דמאחר דתקן עזרא חפיפה אע"פ שעיינה וראתה שאין שם מידי דקטיר אפ"ה לא עלתה לה טבילה ומכלל דבריו האחרונים נראה דאי שדיא מסרוקיתא מעיקרא שפיר דאמי ואע"פ שלא חפפה בחמין כלל, והעולה לי מכלל דבריו דחפיפה היינו חפיפת שער ביד ואפילו בלא חמין כלל וכדרך שאמרו בנזי' חופף ומפספס אבל לא סורק והא דאמר רבא אשה לא תחוף אלא בחמין ואפילו בחמי קמה לאו למימרא דבעינן חמין אלא לאפוקי קרירי משום דקרירי מסבכי מזיא הא חפיפא בלא קרירי ובלא חמימי שפיר דאמי ואין נראה כן מפשוטן של דברים.
אמר רבא אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול. ואסיקנא טעמא משום דבעיתא ולא טבלה שפיר, ואסילת' נמי בעיתא: וכתב הראב"ד ז"ל דמסתברא דאי טבלה בין על גבי כלי חרס, בין אסילתא בדיעבד טבילתה טבילה, ופירוש סילתא בקעת מלשון מסלתי' סלתי, עוד כתב הוא ז"ל והאי דנקט כלי חרס ולא נקט כלי עץ כיון דבר קבולי טומאה מגבו הוא לא צריכה למימר דההוא משום גזרת מרחצאות נמי אית ביה, ואיפשר דאי טבלה נמי לא עלתה לה טבילה, אבל כלי חרס דלאו בר קבולי טומאה מגבו הוא ולמדרס נמי לא חזי סד"א תטבול קמ"ל דלא משום דבעיתא, ומיהו כיון דמדמי ליה לסילתא משמע דלית ליה משום גזרת מרחצאות.
ופשוטי כלי עץ כיון דחזו למדרס אית בהו משום גזרת מרחצאות ואפילו עברה וטבלה על גביהו לא עלתה לה טבילה ודייק לה מדתנן במשנת מקואות מעיין שהעבירו על גבי כלים או על גבי ספסל הרי הוא כמו' שהיה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטביל על גבי הספסל, אלמא אפילו בספסל איכא משום גזירת מרחצאות דאי משום דבעיתא ליכא הכא דהא גברא לא טבל אלא מנא הוא דקא מטביל וקתני שלא יטבול על גבי ספסל אלא משום גזרת מרחצאות הוא ואסיר. ואי איכא טינא ואנחא תותיה רגליה חבילי זמורות שפיר דמו ואפילו לכתחלה דהא לא בעיתא, ולפי דברי הרב ז"ל נראה דמפצי דעביד שמואל לבנתיה לצניעותא בעלמא הוה עביד להו ולאו משום טיט שבנהר דאף הן מקבלין טומאה כדתנן עשאה לשכיבה מקבלת טומאה. אמר ר' שמואל בר רב יצחק אשה לא תטבול בנמל אע"ג דהשתא ליכא אימור ברדיוני נפל כך היא גירסת הספרים ולפי גרסא זו הוי טעמא משום טינא דאיכא בנמילי וביציאתה מן המים נתנדנד ונפל מעליה.
והראשונים נוחי נפש פירשו דטעמא דלא תטבול בנהר משום דניעות דשכיחי ביה רבים דילמא לא טבלה שפיר ולפי פירושם לא גרסי' אע"ג דליכא אימר ברדיוני נפל ולכתחלה הוא דלא תטבול הא בדיעבד עלתה לה טבילה ואבוה דשמואל נמי דעביד לבנתיה מפצי ביומי תשרי מהאי טעמא הוא דעביד להו לצניעותא מפני העוברים והשבים על שפת הנהר.
אמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה: פירוש תבשיל של פול וכיוצא בו שנדבק היטב וחוצץ ואע"פ שחפפה ועיינה קודם שנתנה תבשיל לבנה, מפני שהדבר מצוישידבק ממנו בגופה ואע"פ שזה מיעוטו היא ומדרבנן הוא כיון שהוא מצויהרבה כודאי משוי' ליה כנ"ל.
גירסת הספרים: ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ר"ל וכו': פי' לית הלכתא כהני שמעתתא בריבלא דכוסילתא ולפלוף שבעין וכוחל שבעין ופתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר אלא כי הא דר"ל ולאו למימר דהני פליגן אדר"ל דהא איפשטא דאיתנהו להני ואיתא לדר"ל ועוד דר"ל לחומרא איתמר והיכי ילפינן מינה להקל אלא הכי קאמר לית הילכתא ככל הני דנחמיר אדר"ל בטבילה בהכי הואיל ודרכן להיותן כך, אלא בכי הא דר"ל בלחוד הוא דנחמיר בה דבעינן טבילה דרך גדולתה, ואיכא טובא בתלמודא ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי האי דלא פליגן ולא סתרן חדא לחברתה, ובהלכות הריא"פ ז"ל מוסיף בגרסת הספרים ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי איתמר הני לענין טהרות איתמר אבל לבעלה שפיר דאמו כי הא דר"ל וכו' ולגרסת הרב ז"ל נמי לאו למימרא דמר"ל שמעינן דלבעלה לא קפדי בהני דבהך שמעתתא, אלא הכי קאמר לבעלה שפיר דאמו אי עבדה כי האי דר"ל שתטבול דרך גדילתה וכאלו אמרו אבל לבעלה סגי לה כדר"ל, וקצת ספרים ראיתי שכתוב בהן אבל לבעלה כדר"ל ולא גרסינן שפיר דמי וגירסת זו מפורשת כפירושנו,
אבל הרמב"ן נ"ר הקשה לגרסת הרב ז"ל מדגרסינן בפרק החולץ (מז, ב) וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ומשמע דכל דבר שחוצץ בטבילת טהרות חוצצין באלו קאמר ואלו לגרסת הרב ז"ל האיכא הני דחייצי לטהרות ולא חייצי לבעלה. ותירץ הוא ז"ל דדילמא הכי קאמר כל דבר שחוצץ בטבילה אחרת חוצץ בגר ובעבד ובנדה ואע"פ שאין טבילתן מפורשת מן התורה שהרי טבילת נדה לא למדנו אותה מפורש מן הכתוב אלא מבנין אב אתיא דכתיב ורחצו במים בנין אב לכל הטמאין שיהו בטומאתן עד שיבאו במים. ומה שאמרו שם במקום שנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובל לא מפני שטבילת נדה מפורשת יותר אלא לומר דלא בעינן מעיין כזב ואי נמי דבעינן טבילה בבת אחת משום דסמכי לה אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהם.
ולדידי ק"ל לפי שראיתי שם בגירסת הספרים חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ובעל קרי ובעל זב, ובעל קרי היינו לטהרות, ושמא להתירו בדברי תורה ובתפלה ומפני שהקלו בטבילתו להתירו בשאובין הוצרך לומר דלענין חציצה לא הקלו, ומיהו בגרסת ההלכות לא מצאתי בעל קרי, ולי נראה לגרסת הרב ז"ל, דהתם הכי קאמר ולענין כל דבר החוצץ אחד גר ועבד שוין בו.
ולענין שמעתין הקשה הרמב"ן נ"ר מריהו דהני שמעתתא היכי אמרינהו, והא אנן תנן במקואות פ"ט אלו שחוצצין לפלוף שחוץ לעין ונלד שחוץ למכה, ואיכא למימר לפלוף שבעין מוקי לה רב עוקבא בלח והיינו טעמא דלא חייץ משום דלא קפיד עליה והוה ליה מיעוטו שאינו מקפיד אבל יבש ודאי מקפיד ושחוץ לעין מקפיד עליה אפילו לא חייץ, וגלד שעל המכה נמי משום האי טעמא הוא דלא עביד אינש לקלף גלד מכתו משום דקשה למכה עד דיביש ומיקליף מנפשיה, וקסבר נמי דוקא של מכה אבל ריבלא דכוסילתא עד תלתא יומי דלא קפיד איניש עליה לא חייצא מכאן ואילך חיצא, ואי נמי עד תלתא יומי לחה ולא מעכבא מיא, מכאן ואילך חיצא דיבישה קפיד עליה, ואי קשיא לך מאי שנא פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה דלא מעכב בטבילה ומאי שנא קרצה שפתותיה דתנן כאלו לא טבלה לא תיקשי דודאי קרצה שפתותיה מעכבת ביאת מים במקום הגלוי אבל פתחה עיניה אינה מעכבת כלום אלא קמטין בעלמא הוא דעבדא במקום שדרכה בכך, ואיפשר נמי שאינן מעכבין כלל מלבא בהן מים ממש, הרמב"ן נ"ר. אבל הראב"ד ז"ל פסק בעצמה עיניה ופתחה עיניה כר' יוחנן ומדמה להו לקרצה שפתותיה ופי' דלית הלכתא ככל הני שמעתתא לא קאי אדר' יוחנן אלא אהנך תלת שמעתתא אבל הא דר' יוחנן דמיא לדר"ל דכל שפתחה או עצמה עיניה ביותר אין זה דרך גדלתה. ואין פירושו מחוור.
א"ל רב פפי לרבא מכדי האידנא כולהו ספק זבות נינהו ליטבלן ביממא דז': י"מ דטבילה בלחוד הוא דקשיא ליה ולומר דממה נפשך השתא שריא למטבל ביממא דז' דהא ליכא משום סרך בתה דאם נדה היא הא תמניא לנדתה היא ואי זבה היא טבילת זבה ביום ז' לטהרתה היא, ומתרצי משום דר' שמעון דאמר אחר מעשה של ספירה תטהר מיד דמקצת היום ככלו, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן כלומר לטבול ביום שמא תבוא לידי הספק, דשמא אחר שטבלה ומחזקת עצמה כטהורה תשמש והרי היא עומדת בספק אולי תראה ותסתור, ולפי פי' זה פשיטא ליה לר' פפי דאסורה לשמש ביום ז' דהרי מכנסת עצמה בספק וכן דרך פירושו של רש"י ז"ל ובעלי התוספות ז"ל, ולפי פי' זה לעולם לא תטבול אלא בלילה אבל בשביעי לא תטבול שמא תבוא לידי הספק כדאמרן וכיון שכן אף בח' לא תטבול משום סרך בתה, גם ראיתי בשמן של גאונים שאין האשה טובלת בזמן הזה אלא בלילה משום סרך בתה.
ויש מי שפיר דרב פפי לאו טבילה בלחוד קא קשיא ליה אלא אם להתירה לבעל קא קשיא ליה והכי קאמר ליטבלן ביממא דז' ולישתריין לבעל שהרי מקצת היום ככלו בספירת זבה, ומתרץ אסורה לשמש מדר' שמעון דשמא תראה ביום לאחר תשמיש ותסתור, והביאו ראיה לפי' זה ממ"ש בשילהי המפלת (כט, ב) בשמעתין דטועה בכ"א תשמש ופריק הא מני ר"ש היא דאמר אסור לעשות כן שמא תבא לידי הספק אלמא מותרת לטבול אפילו לר' שמעון ולא אסרוה אלא לשמש מפני הספק ולרבנן מותרת אפילו לשמש ורש"י ז"ל בעצמו כך כתב שם ר"ש היא דאמר בתורת כהנים אסור לעשות כן לשמש זבה ביום טבילתה. והכי תניא בת"כ כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן מפני שלא תבא לידי הספק, אלמא אסור לעשות כן אעסק טהרות קאי וכנגדו תשמש לבעל, ולפי פי' זה מקילין ומתירין האידנא ליטבל ביממא דז' וליכא סרך בתה כלל.
ובנמקי הרמב"ן ז"ל כתב אפילו נימא שהפי' הזה הוא הנכון ומוכרע ממקומו, אין נראה לומר שנקל לטבול ביום דהא רבא דשרא במחוזא משום אבולאי הא לאו הכי אסור, בתר חומרא דר' זירא הוה ועלה קאמר ליה רב פפי מכדי האידנא כולהי ספק זבות נינהו כלומר ולמה לי משום אבלואי אפילו כולהו נמי אלמא לרבא אית ליה משום סרך בתה ואפילו לבתר חומרא. והכי פרכיה אפילו לטבול ולהתיר לבעל תשתרי, ותרצינן להתירן לבעל אי איפשר משום דר"ש וכיון שכן אף לטבול אסור דאי טבלה מחזקה נפשה בטהורה מהשתא ואתיא לידי הספק והילכך אף בח' לא תטבול משום סרך בתה דכאשר היא נסרכת אחר אמה בטבילה תסתרך אחריה בתשמיש גופיה כשם שהאם טובלת בח' ומשמשת בו ביום, וא"ת תשמיש גופיה דז' גזירה דרבנן היא ואנן ניקום וניגזור בח', גזירה לגזירה היא י"ל כיון שבא לידי איסור כרת גזרינן, ואכתי ק"ל מ"מ הא אשכחן דאפילו לר"ש שרי למטבל ביממא דז' ולא גזר טבילה אטו תשמיש וכדאיתא בשמעתין דטועה דאמר וקי"ל כר"ש ואסורה לשמש בכ"א ואפ"ה טובלת בו, וניחא לי דשאני התם דהא איכא כמה טבילות בשבועין טובא דאסורה לאחר טבילה והילכך מחמת טבילה דכ"א לא אתיא לשמש דהא קא חזינא דטבלו טובא ולא משתריא דטבילותי' לאו להיתר אלא משום דטבילה בזמנה מצוה, אבל כאן שטבילתה לטהרה לבעלה לערב איכא למיגזר כיון דמחזקה עצמה בטהורה לבעלה בטבילה זו תשמש מהשתא ואי קשיא לך רבנן דר"ש היכי שרו לשמש ורב פפי נמי היכי סלקא דעתיה דמישתריא ולא חייש דילמא חזיא וסתרה והתנן לקמן בפרקין (עב, .) טבלה ביום שלאחריו ושמשה הרי זו תרבות רעה. י"ל דהתם הוא דוקא בשומרת יום דרגילה היא לבא לידי זיבה גדולה ורובן של נשים כן הילכתא חיישינן אבל הכא דלאחר ז' נקיים מעיינה סתום ולא חיישינן והיינו דתלו לה בכל מקום בדר"ש ולא תלינן לה בכולי עלמא דאמרוה לההיא דטבלה ביום שלאחריו בפירקין דהכא, וא"ת עוד אי ר"ש אתשמיש קאי היכי קאמר שמא תבא לידי הספק בודאי לידי הספק היא באה משעה ששמשה, ל"ק דנוסחאי דוקני לא גרסי שמא אלא שלא תבוא לידי הספק. וכן הוא בהלכות הריא"פ ז"ל וכן הוא באותה ת"כ שכתבתי ומ"מ כבר כתבנו שכיון שאסורה לשמש אסורה אף לטבול ואפילו בח' אי לאו משום אונס דאבולאי ואריותא וכיוצא בהן.
וגדולה מזו כתב הראב"ד ז"ל בשם רב אחא משבחא ז"ל דאי טבלא בז' לא עלתה לה טבילה. ואינו מחוור דכולי האי לא אחמירי, והרב ר"ז הלוי ז"ל מן המתירין לטבול ביום ואפילו לכתחלה וכתב דמדברי רב אחא משבחא גאון ז"ל אין ראיה שהוא ז"ל מדאורייתא קאמר ונראין דבריו לפי הלשון שכתב הגאון ז"ל, ובטובלת בח' בדיעבד לכולי עלמא עלתה לה טבילה דהא שרינן אפילו לכתחילה משום צינה. ר"ש אמר אחר תטהר אחר מעשה תטהר ולאו למימרא דפליג אדרשא דרבנן אחר תטהר אחר אחר לכולן דהא ליכא מאן דפליג אלא ממילא שמעינן להו, ורבנן נמי כ"ש דאית להו דרשא דר"ש דלרבנן מישרא שריא ולא גזרי ואאסור לעשות כן פליגי.
רב חסדא אמר כולהו אמרינן: שכן, לא אמרינן ודוקא כשחזרה ובדקה עצמה בשעת טבילה דעיוני דאוריתא הוא ובדאוריתא לא הקלו, אלא בחפיפה דרבנן וכבר הארכתי בה למעלה בס"ד.
הכי גרסינן בכולהו נוסחי והילכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והילכתא אשה לא תחוף אלא בלילה: והשתא נתחלפו הסברות דאלו למר זוטרא ולרב חיננא מסורא למיחף ביממה ולמטבל בלילה טפי עדיף דאי חייפא בלילה מתוך שמהומה לביתה לא חייפא שפיר והשתא אמרינן דמיחף בלילה טפי עדיף כי היכי דתיהוי חפיפה סמוך לטבילה ואמרינן קשיא הילכתא אהילכתא לא קשיא הא דאיפ' הא דלא איפש' כלומר איפשר בלילה כגון דטבילתהבחול לא תחוף אלא בלילה, לא איפשר בלילה כגון שתטבילתהבשבת או ביום טוב חופפת ביום וטובלת בלילה ואפילו למיחף בערב שבת ולמיטבל בליל שני בשבת כגון שחל יום טוב להיות אחר השבת. והא דדרש מרימר הילכתא כותיה דרב חסדא וכדמתרץ רב יימר כלומר דשכן נמי אמרינן אידחי מיקמי הא דפסק תלמודא, ומיהו שכן הוא דלא אמרינן ומשום דאיפשר הא לחוף בערב שבת ולטבול במוציא י"ט שלאחר השבת שפיר דמי דהא לא אידחייא כיון דלא איפשר.
ומעיקרא מאי סביר הואיל והוחזק מעיין פתוח ומסתברא כיון דר' אמר וראשון לא שאלתי וטעיתי שלא שאלתי: ואשכחן להו לרבנן דאמרי' בהדיא בבריתא מה לי הפרישו בראשון שמע מינה הלכה למעשה אפילו בראשון, ואע"ג דסתים מתני' בשני אבל בראשון לא, מתניתין ר' הוא דתקין וסתי' ולפי שלא שמע מהם אלא שני אמר איהו נמי שני אבל בריתא תני' בהדיא בראשון ועלה סמכינן, ולישנא דגמרא נמי משמע דמתניתין בילדותו דר' היא, אבל בזקנותו חזר בו ואמר דראשון כשני והיינו דקאמר ומעיקרא מאי סבר דמשמע דהאי חששא דהוחזק מעין פתוח ליתיה, דמעיקרא הוא דסבר הכין והדר ביה. ובר מן דין דהא ר' כדר' יוסי ור' שמ' תלי ליה ולא מיפלג פליג עלייהו וכיון דאשכחן להו בהדיא דאמרי אף בראשון, רבי שלא שאל ראשון, אין אמרי' למי שלא ראה את החדש שיבוא ויעיד אלא למי שראה, והרמב"ם ז"ל כתב בהפך מזה. ולא נתחוורו לי דבריו והרמב"ן נ"ר כתב שיש לחוש.
טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי מטבילין אותה ט' טבילות: וא"ת והא לכולי עלמא בעינן הפסק טהרה, יש לומר דמעיקרא סבר מדקאמרה יום אחר טמא ראיתי ופסקתי קאמרה דאי לא היכי ידעה אי יום אחד או יותר. ובין השמשות ראיתי קתני למאי דאוקימנא שבאת לפנינו בין השמשותלאו ראיתי בין השמשות קאמרה, אלא שבאה לפנינו בין השמשותואמרה יום אחד טמא ראיתי והפסקתי בטהרה.