חידושי הריטב"א על הש"ס/נדה/פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | מאירי | הריטב"א | תוספות רי"ד | תוספות הרא"ש | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק עשירי תנוקת

דף סד עמוד ב[עריכה]

רב אמר בוגרת נותנין לה לילה הראשון:    פי' מדקאמר רב סתם נותנין לה לילה הראשון משמע דס"ל בין ראתה בין לא ראתה וקסבר רב דהיינו הגיע זמנה לראות וראת' היינו בוגרת וראתה דמאי שנא והיינו דלא איירי במתני' בבוגרת דאם איתא דאשתני דינא ליתנייה והיינו דמנימין סקסנאה דבסמוך דאמר לא מפליג רב בין ראתה ללא ראתה ואיהו תלמידיה דרב הוה ובקי בדרביה הוה והיינו נמי דשמואל לא קרי אדמנימין אלא לרב הוה דקאמר וקרי עליה לא יאונה לצדיק כל און ובכל מקום דקרי שמואל עליה דרב במילתא דקאמ' רב וניצל ולא נכשל בה הוא כעובדא דשורא דהוי בריש גלותא וכעובדא דר' שילא במאי דמסקי ומאי דקמרי.

וה"מ דלא ראתה אבל ראתה אין נותנין לה אלא בעילת מצוה:    לא מדברי רב הוה אלא לישנא דגמרא הוה דפרישי עליה דרב ומעובדא דמנימין סקסינאה כנ"ל. וקשיא לי למאי דאסיקנא דוקא לא ראתה אמאי שבקא תנא מתני' לבוגרת וי"ל דבוגרת הרי היא ככל הנשים ולא אצטריך ליה לאתנויי.


דף סה עמוד ב[עריכה]

רב אמר בועל בעילת מצוה ופורש:    ואע"ג דרב הוא דקאמר לעיל בוגרת נותנין לה לילה הראשון התם פרושי הוא דקא מפרש לה לדינא דמתני' ואיהו ס"ל הלכה למעשה כרבותי' שחזרו ונמנו בועל בעילת מצוה ופורש. ואע"ג דמנימין סבר למיעבד עובדא אפי' בבוגרת שראתה כל הלילה לרב איהו סבר ליה כמתני' וכפירושיה דרב והא דלא קרי שמואל עליה משום דכל מאן דעביד כסתמא דמתני' לא קרינן עליה מידי בועל בעילת מצוה ופורש ליה אפי' בתנוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה כדאמרי'.

ר' יוחנן ור"ל כי הוו בה בתנוקת לא מפקו מנא מאי דמסיק תעלה מבי כרבא:    פי' תנוקת פרקין דתנוקת דעלמא מכולה פרקין לא מסקי מידי ובירושלמי אמרי כל ההיא הלכתא דריש פרקא אחרינא דנדה להלכה אבל לא למעשה ולא דוקא ראתה דם עכשו מחמת תשמיש אלא אפי' לא ראתה פורש ממנו דשמא ראתה דם גופא כחרדל ונאבד או שמא חיפה אותו שכבת זרע ובהטיה לא תלינן דמילתא דלא שכיח הוא וכדאמרינן לעיל בעל ולא מצא וחזר ובעל ומצא דם ר' חנינא אמר טמאה אם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ורב אסי אמר טהורה כדשמואל דאמר שמואל יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם ואידך שאני שמואל דרב גובריה.

אלא מעתה בעל נפש לא יגמור ביאתו:    כלומר אחר שאתה חושש לכל תנוקת משום נדה ואפי' לא הגיע זמנה לראות ולא ראתה א"כ לבו נופקו ופורש בעל נפש לא יגמור ביאתו אלא מכיון דהדם שותת ויורד יפרוש משום נדה.

א"ל א"כ לבו נוקפו ופורש:    ואפילו קודם השרת בתולים או שמא לא יבעול כלל ופורש ממנה לגמרי ונמצא בטל מפריה ורביה תמיה לי מאי קשיא ליה אדרבותי' טפי מדתנוקת שהגיע זמנה לראות וראתה דמתני' דההיא נמי לית לה אלא בעילת מצוה וי"ל דשאני הכא דכיון שלא הגיע זמנה לראות חששא יתירה הוא ולמאן דחייש להכי אפילו לגמר ביאה ליחוש אם בעל נפש הוא.

ולענין בועל בעילת מצוה ופורש דקאמרי' כתב הראב"ד ז"ל לאו פורש מיד הוא דא"כ נמצאת יציאתו הנאה לו מביאתו אלא תמתין עד שימות האבר ופורש מיד מן המטה ולנעוץ צפרניו בקרקע עד שימות אינו צריך שהרי התירוהו לגמר ביאתו אלא עומד עד שימות ופורש וזו היא גמר ביאה דקאמרי ואינו מחוור ולמה ממתין עד שימות כדי שלא יהנה בפרישתו זו דמיה טהורין וביאתם מותרת לגמרי אלא שהחמירו עליה לאחר גמר ביאה והשתא מיהא לגמור ביאתו ולהיות ממש מותר שלא לפרוש כדי שלא יהנה אסור הגע עצמך תהא הנאת פרישתו דגמר ביאתו ועוד שאם אתה אומר כך עושה אותו כשמשמש עם טהורה ואמרה לו נטמאתי ואפילו הוא לבו נוקפו ופורש וזו היא תשובתו של רב אסי וזה נראה מבואר ואפי' לבעל נפש וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל שלא יאמרו במשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי אבל זו שדמיה טהורין ממש ופירש ואינו חושש.

כולן צריכות לבדוק את עצמן:    פירש"י ז"ל צריכין בדיקה שמא נשתנו מראה דמים שלה ולא סמכינן למימר כלו דם אחד הוא הואיל ושופעות ובאות וא"ת מאי שנא לאחר ד' לילות אפילו בתוך ד' לילות נמי אמרי' פ"ק דמכילתין נשתנו דמים שלה טמאה וא"ת דשאני הכא דאמרינן דצריכות בדיקה לכתחלה התם נמי דכיון ששופעות אינן צריכות בדיקה תוך זמנן אבל לאחר זמנן צריכות אעפ"י ששופעות וא"נ התם לענין טהורות אפי' תוך זמנן הכא לבעלה ודאי בין בתוך זמנן בין לאחר זמנן טמאה והך רישא כ"ע היא וסיפא פלוגתא דר"מ ורבנן פלוגתא אחרינא הוא דר"מ סבר דדם בתולים משונה לעולם מדם נדה וכל שהוא אדום וזוהם טמא בין נודע לו שנשתנה בין נודע לו שלא נשתנה ורבנן סברי דכל שלא נודע שנשתנה מראה דמים טהורה דכל מראה דמים אחד הוא.

ויש מפרשים דבריתא כולה ר"מ היא וה"ק כלן צריכות בדיקה עד לאחר זמן ועד שידע שלא נשתנה מראה דמים טמאה מן הסתם ומחמיר בה כדברי ב"ש אבל בבדיקה מיקל בה כדברי ב"ה ומההיא הבדיקה האודם והזיהום הא בתוך זמנן אינן בודקות בכך וחכמים מקילין כדברי ב"ה עד שיודע שנשתנו דמים שלה דודאי מכמות שהיו בתחלה.

ולי נראה דה"ק כלן שופעות אפילו לא נשתנו מראה דמיו צריכות בדיקה בשפופרת לפי שדם בתולים מן הצדדים ודם הנדה מן המקור ולפי' סמכו ענין לזה המשמת וראתה דם מחמת תשמיש שבדיקתה בשפופרת. וסיפא דהאי בריתא פלוגתא אחרינא היא דבשיעורא דב"ש אינו צריך בדיקה אלא מותרת לבעלה ושאר ראיות שבין ב"ש לב"ה ר"מ מחמיר לאסור אלא בבדיקה מותרת ואפי' לא נשתנו בודאי אלא שהוא אדום וזוהם טמא' ולדברי חכמים דוקא נשתנו הא משום אודם וזוהם אינה אסורה ואפי' בשאר ראיות שבין ב"ש וב"ה וכן נ"ל מתוך התוספתא דבפ' בתרא דתוספת' נדה שנינו וכולן שהיו שופעות דם בודקין אותם בשפופרת חוץ מן הבתולה שדמיה טהורים מפני שדם בתולים טהור ובכלן היה ר"מ אומר כדברי ב"ש שאר הראיות לפי הדמים שהיה ר"מ אומר דמיה משונים זה מזה דם הנדה אדום דם הבתולים דהה דם הנדה זוהם דם הבתולים מן הצדדים ע"כ בתוספתא וזה נראה כמו שפירשתי.

ה"ג משמשת בפעם ראשונה שניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש:    פי' אלא בבדיקה הא אם רצתה להכניס עצמה בספק אפי' מן הראשון ולבדוק תחתיו בשפופרת מותר לראשון וכ"ש היא שאם התירוה לשני ולשלישי בלא בדיקה ואפילו לשלישי מותרת בבדיקה כ"ש לראשון אבל אם לא רצתה לבדוק מן הראשון מותרת לשני ולשלישי בלא בדיקה עד שתהא מוחזקת שלשה פעמים לשלשה אצבעות לפי שאין הכחות שוין ולא כל האצבעות שוין וכולה בריתא רשב"ג היא דס"ל דפחות מג' פעמים לא הויא חזקה והא דקתני בסיפא דברי ר' לאו אכולה בריתא קאי אלא אנאמנת אשה לומר מכה יש לי בו קאי אבל רישא כולה רשב"ג הוא וקמ"ל כותיה ובכלל וסתות היא זו.

ולענין מעשה כתב הראב"ד ז"ל דעכשו אין אנו בקיאין בבדיקה זו ועוד שאפילו בידוע שהיא מן הצדדין הרי גזרו בנות ישראל לכל רואה דם טפה כחרדל שיושבות שבעה נקיים ומ"מ מודה הוא הרב ז"ל שאין מוציאין אותה אחר בדיקה ואינו מחוור בעיני דלעולם לא החמירו להוציא אשה מבעלה אחר שאפשר בבדיקה. והרי"ף ז"ל שכתבה בהלכות נר' שדעתו להנהיג ?היתר הלכה למעשה.



דף סו עמוד א[עריכה]

ונאמנת אשה לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד:    מסתברא דה"פ נאמנת אשה לומר מכה יש לה וכל שהיא נאמנת במכה מן הסתם היא תולה שממנה הדם שותת ויורד שהרי היא אינה בקיאה בלא בדיקה אם דם מן המכה או מן המקור.

ואם בבדיקה מ"ש כי אית לה מכה אפי' בלא ידיעת מכה טהורה דהא קתני בידוע שהוא מן הצדדין ועוד דהא קתני בהדיא ואם יש לה מכה תולה ובלישנא דתוס' לא מצאתי שממנה הדם שותת ויורד אלא כך הוא שנויה בתוספתא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי מן המקור ודרך הגמרא להוסיף בלשון התוספתא דרך פירוש בעלמא דכאלו מגוף התוספתא הא דקתני אם היה הדם מכתה מדם ראיתה אינה תולה לומר שמא דם המכה הוא שנשתנו עכשו מראיה אבל מן הסתם אינה חוששת שאלו מן הסתם חוששת עד שתדע בודאי שלא נשתנו מראה דמים שלה הכי הוה למימר תולה במכתה אם היה דם מכתה דומה לדם ראייתה והלכה למעשה היא זו אפי' עכשיו כדי שלא תוציא אשה מבעלה ואינו דומה לבועל את הבתולה שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש ואעפ"י שאין לך מכה גדולה ממכת השרת בתולים דשאני התם דאינה אסורה לעולם לא גזרו ותדע לך דלגבי בעילת הבתולה שנינו בהדיא חזרו ונמנו וכאן לא הזכירו כלל וכבר הארכתי יותר בפיסקה הלכות בס"ד.

אמר לה בתי שמא דמות עירך עלתה ביך לכי והבעלי לו על גב הנהר:    והרמב"ן ז"ל פירשה לא משום חשש קביעות וסתות שהוא חששא לכך אמר לה ר' יוחנן שאין זה וסת אוסר יומו שלא שלה הי' וסת אלא בהכנסתה לעיר שהיו חברותיה מרגישות בה דשמא אף היא היתה מתבייש מהן מפני שמדברות בה ומתחלחלת והוה לה בושת של קפיצות ואכילת שום שכל זמן שאינה אוכלת אינה חוששת אי נמי דיומא לא קבעה וסת דאיקראי בעלמא הוא וה"ק לה לאו טבילה גרמא ליך דמתסרי אלא דמות עירך גורמת לך ומותר את אגב הנהר.

תוספתא היתה בודקת בימין והיא טמאה בשמאל והיא טהורה לא תבדוק אלא בשמאל בחצר והיא טהורה בטרקלין והיא טמאה לא תבדוק אלא בחצר בעצמה והיא טמאה בחברתה והיא טהורה לא תבדוק אלא בחברתה.

יש מי שגורס התקין ר' בשדות ראתה יום א' תשב ששה והוא שנים תשב חמשה והם שלשה תשב שבעה והם נקיים וכן הוא בהלכות הרי"ף ז"ל וכן מצאתיה בחבור הרב אלברצלוני ז"ל משמן של ראשונין ופי' הוא ז"ל לפי גרסא זו שבאותן הימים היו גם בני הכפרים מכירים קצת בין דם טוהר לדם טמא והיו מכירות קצת וסתות אבל לא עקר הוסתות ולכך די להם בשנים דעקר נדה דאורייתא אבל אם ראתה שלשה חוששת הן לספק זבה שאינן מכירות כל כך בזיבה לא הן ולא אותן בני כפרים שמראות להם את הדם ולפי' חשש רבי ותקן להם לשלשה שבעה נקיים.

ומ"מ גרסת הנכונה שנים תשב ששה והם דכיון דאינן בקיאות לגמרי יש להן לחוש שמא יום ראשון סוף זיבה ויום שני תחלת נדה וצריכה ששה והוא וגם מן הראשונים שהיו גורסין כן והיא הנכונה וששה דקאמר ששה נקיים קאמר והא דקאמרי' ג' תשב ז' נקיים לאו למימרא דשלשה דוקא בעי נקיים אבל לאחד ושנים לאו בעי נקיים אלא מכלל מה שאמרו בג' דבעי' נקיים אנו יודעים שטועות הן בימי נדה וזובה והילכך על כרחין שששה דקאמר נקיים קאמר ולא רצה להאריך ולומר בכל אחד ואחד נקיים כיון שממשמעת האחד אנו יודעין בבירור את השאר. ואי נמי י"ל נקיים דקאמרי בסופא אכלהו דקאי ומ"מ בין הכי ובין הכי אין ספק דכלהו נקיים בעינן להו.

אמר רבא תבעוה לנשא ונתפייסא צריכה שתשב ז' נקיים:    פי' ואפי' נבדקה ומצאה טהור דחישינן שמא מתוך חמודה רואה דם טפה כחרדל ונאבד ולפי' צריכה לישב ז' נקיים חוץ מיום התביעה ולא שנא קטנה ומסתברא שאינה צריכה הפסק טהרה ולא בדיקה תוך ז' לא בתחלתן ולא בסופן לפי שאין זו אלא חששא בעלמא ודי לה בישיבת שבעה ואעפ"י שאמרו צריכה לישב ז' נקיים לאו וקיים הספורים לפנינו ואפילו בתחלתן או בסופן כשאר נקיים דזבה דעלמא דאמרו אלא כל שלא הרגישה בדם תוך שבעה נקיים קרינן להו וכן נ"ל מעובדא דרבינא דאיעסק ליה לבריה בי רב חביא וא"ל ליום פ' נכתוב כתובה ואיעכב ז' יומי ובתר הכי אתא ומדקאמר איעכב שבעה יומי בתר ההוא יומא ואתא משמא דלבתר כל ז' ממש הוא דאתא ורב חביבא לא רמא אדעתיה דמשום דרבא קאמר דסבור הוא דלא אמר רבא אלא בגדולה דשכיחי בה דמים אבל בקטנה לא אלמא לא בדקה איהו כלל ורבינא אע"ג דלבתר ז' הוא דאתא לא אשכחן דאצריכא ז' אחריני אלמא כל שנתעכבה ז' אינה צריכה לא הפסק טהרה ולא בדיקה כלל אלא כל שמצאה טהור טהורה.

אבל ראיתי בפסקי הלכות הראב"ד ז"ל ובפסקי הרמב"ן ז"ל שלא הצריכה הפסק טהרה אבל הצריכה בדיקה תוך ז' ולא ירדתי לסוף דעת' אם עשינו אות' כרואה דעלמ' אף היא צריכ' הפסק טהרה ואם אינה צריכ' הפסק טהר' ובודאי הפסיקה טהרה משוית לה הואיל ואינו אלא ספק דעלמא אף אנו נאמר שהיא בחזקת טהורה כל ז' אלא שצריך לחוש לדבריהם זצ"ל.

ממעשה דרבינא ורב אחא שמענו שמיום התביעה אינו מונין לה ז' דמשמע שממחמרת ולא משעת נתינה הכתובה דהא רבינא ליום פ' נכתוב כתובה קאמר ובתר ההוא יומא מדרבא דתביעה זו נתערב ז' יומי ועוד תניא לעיל בזו שב"ה אומר כל הליל' שלה נותנין לה עונה שלימה וכמה עונה שלימה פי' רשב"ג לילה וחצי יום ואקשינן ומי בעיא כולי האי ורמינהו הרי שהיו גיתו ובית בדיו טמאין ה' וכמה עונה חצי יום וחצי לילה ומפרקינן שאני כתובה דענה בי טפי עד שיכתבו אלמא משעת כתיבה ממשכיא ואינה צריכה להמתין ודברים פשוטין הם ואינה צריכין לפנים ועוד מקאמר בפ"ק דכתובות בההיא דלא כתב כתובה בע"ש ואתו ושאלו לר' ואמר להו אתפסוה מטלטלי וכן ביבמות כרב דהוה מכריז כי הוה על למדרש ורב נחמן לשכנציב אמרי מאן בעיא ליומא ואקשי מיהא דרבא ופרקי' רבנן שלוחי משגרי ומודעי להו ומ"מ יש לעיין מאימתי מונין לה וכן אם תבעוה להנשא לאחר י"ב חודש מונין לה מיום זה ושמא לא אמרו אלא משעה שמתקנין לה צרכי חופה וכאותה שאמרו מכי רמו שערי באסינתא וכיוצא בזה בכל שמשתדלין לה לתקן לה חופה נותנת דעתה ומחמרת.

אמר רבא אשה לא תחוף לא בנתר ולא באהל וכו':    פי' חפיצה חפיצת מקום שער ראשה ובית השחי ובית הערוה ובכל מקום שיש בה שער אבל בשאר הגוף בעיוני בעלמא סגי וחפיפה זו מתקנת עזרא היא דאי מדאורייתא אפילו במקום שער בעיוני בעלמא דלא מקטר מידי וליכא מידו דמימאיס וחייץ סגי וכדאקמרי בפ' מרובה גבי עשר תקנות שתקן עזרא ושתהא אשה חופפת וטובלת ואקשינן דאורייתא היא דכתיב את כל בשרו זה הטפל לבשרו ומאי נהו שערו ופריק מדאורייתא בעיוני בעלמא דילמא מקטיר אי נמי מיאוס מידי משום חציצא אתא איהו ותקון חפיפה אלמא מדאקשינן הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו משמע דחפיפ' בשער בלבד היא ומתקנת עזרא בשאר כל הגוף בעיוני בעלמא דמדאמרי' דילמא מיקטור אי נמי מיאוס מידי משום חציצה ש"מ בשאר כל הגוף צריכא עיוני מדאורייתא דלענין חציצה מקום שער ושאר כל הגוף שוין דחפיפה לאו דאוריתא אע"ג דאתא עזרא ותקון סמוך לטבילה חפיפה היכא דלא אפשר שרי והיינו דאמרי לקמן אשה חופפת בע"ש וטובלת למוצאי השבת ראשון לאחר שבת דהיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ואמרינן תו לקמן והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בליל' והלכת' אשה לא תחוף אלא בלילה ולא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר ואלו היתה חפיפא דאורייתא לא היו מקילין ואפי' היכ' דלא אפשר והילכך עיוני בעלמא דמדאוריתא צריכ' דבדאוריתא לא מקילין ואי טבלה במוצאי י"ט ראשון דלאו סמוך לחפיפה ולא עיינה לא עלתה לה טבילה והיינו דאמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה ואע"ג דהשתא ליכא אימר ברדיוני נפל כלומר אם לא חזרה ועיינה סמוך לטבילה ואם לשעה קלה שנתנה תבשיל לבנה כ"ש לזו שחפפה בע"ש וטבלה בב' בשבת שנתעסקה בנתים בכמה מיני חציצה.

ואמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול:    איכא דאמרי אם באותה יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואי לא צריכה לחוף ולטבול.

מאי בינייהו סמוך לחפיפה טבילה איכא בינייהו:    פי' ללישנא קמא בענין סמוך לחפיפה טבילה וללישנא בתרא לא בעינא וקי"ל בהא כלישנא קמא דהא אפסקא לקמן היכא דאפשר אשה לא תחוף אלא בלילה. וספרים יש דמהפכי לישני וללישנא בתרא לא בעי סמוך לחפיפה טבילה וקי"ל כלישנא בתרא.

וכן מצאתי לרב ר' אברהם ומהא דרבא שמעינן דאע"ג דלא חפיפ' סמוך לטביל' דוקא נמצא עניה דבר חוצץ הוא דלא עלתה לה טבילה הא לא נמצא עליה דבר חוצץ עלתה לה טבילה והיינו טעמא דלא גרע מחופפת בע"ש וטובלת למוצאי שבת היכא דלא אפשר ומיהו דוקא בשעיינה סמוך לטבילה הא לאו הכי לא עלתה לה טבילה והוא שלא נתעסקה בנתים בדבר חוצץ וכדאמר רב גידל נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה ואע"ג דהשתא איכא אימר ברדיוני נפל הילכך הא דרבא דוקא כשעיינה סמוך לטבילה אי נמי בשלא נתעסקה בדברים שחוצצים.

וא"ת אי בשעיינה וליכא מידי כי נמצא עליה דבר חוצץ לאחר טבילה אפי' נתעסקה מאי הני על כרחין לאחר טבילה הוא דאתא וי"ל חוששין דילמא לא עיינה יפה יפה ומתסברא דוקא בשלא נתעסקה באותו מי לאחר טבילה הא נתעסקה באותו המין ממש אלא שנתעסקה במינין החוצצין דכיון דנתעסקה דילמא נתעסקה אף בזה ולאו אדעתיה ויש להחמיר בזה והראב"ד ז"ל כתב דאפילו נתעסקה באותו מין כל היום לאחר טבילה לא עלתה לה טבילה עד שתאמר ברי לי שלא היה עלי בשעת טבילה ואינו מחוור בעיני דאי עיינה היכי אומרת בריא לי ושמא הוא מתפרשא לזו דרבא בשלא עיינה לטבילה אלא שעיינה סמוך לטבילה אלא שעיינה בשעת חפיפה ויעל' הכל למה שכתבתי.

עוד כתב הרב ר' אברהם ז"ל דהאי עיוני דקאמרי ע"י רחיצה ובשעת חפיפה היא ולא קודם חפיפה ותדע לך מדאמרינן ואם סמוך לחפיפה טבלה ולמה ליה למתלי בדיקת גופא בחפיפה דנמצא עליה על גופה דמשמע ולא על מקום שערה בלבד והוה ליה למימר אם באותו יום שבדקה וחפיפה טבלה אלא ש"מ בשעת חפיפה עיינה ושמעינן תו מינה דברחיצה היא דאי עיינה בלא רחיצה למה לי דעבדא בשעת חפיפה אלא ש"מ ברחיצה ואיני מבין ראייתו דא"כ אפי' אנו נאמר דצריכה בחמין כחפיפה דאי לא למה לה דעבדא בשעת החפיפה ש"מ ואם אתה אומר כן נמצאת אומר החפיפה בכל הגוף ואינה אלא במקום שער וכן הוא בעצמו ז"ל ונר' מדבריו שהוא עושה חפיפה מקום שער בחמין ורחיצה שבגוף אפי' בקרירי ואתו ההפרש שביניהם ומ"מ נפרכה ראיתו ממקום שבא ויש לנו לומר שהיא כעין חפיפה הואיל ותלי בדיקת בדיקת גופה בחפיפתה אלא לא תלה כאן בדיקת גופא בחפיפה לא משום שדרכה לבדוק נפשה בשעת חפיפה.

ומיהו האידנא נהיג כלהו נשי למשטף כל בחמימי דהא שפיר להו ומיהו אי לא עבדי הכי וטבלן עלתה לה כיון דאינה מקום שער בחמין ובודקין גופן בעיוני בעלמא סמוך לטבילה ומיה' צריך שתהא בדיקה סמוך לטבילה ואי נמי דידעה שלא נתעסקה בדבר החוצץ משעת בדיקה עד שעת טבילה. עוד כתב הרב ז"ל דאי לא חפפה כלל אפילו עיינה נפשה בשעת טבילה חפיפת הראש מיהא לא סגי ליה בעיוני דהא מתקנת עזרא ואפילו שריא מסרוקי מסרוקיתא ברישא בתר טבילה ולא אשכחא מידי דפריך דמזייא דילמא בהדי מסרוקיתא השתא היא משתדיא מזייה אי נמי ההוא בנתא דהוה קטיר בשעת טבילה נתר בהדי מסרוקיתא ולא ידיעה לה ומ"ה כי טבלה בלא בדיקת הגוף ובלא חפיפת הראש לא סלקא לה טבילה כלל ע"כ ואיני יורד לסוף דעת הרב ז"ל כי הנר' מכלל דבריו הראשונים דמאחר דתקן עזרא חפיפא אעפ"י שעיינה וראתה שאין שם מידי דקטיר אפ"ה לא עלתה לה טבילה ומכלל דבריו האחרונים דאי שריא מסרוקיתא והעולה לי מכלל דבריו דחפיפ' היינו חפיפה שער ביד ואפי' בלא חמין כלל מעיקרא שפיר דמי ואעפ"י שלא חפפ' בחמין כלל ובדרך שאמר בנזיר חופף ומפספס אבל לא סורק והא דאמר רבא אשה לא תחפף אלא בחמין ואפי' בחמי טבריא לאו למימר דבעי' חמין אלא לאפוקי קרירי משום דקרירי מסכרי מזיא הא חפיפה בלא קרירי ובלא חמימה שפיר דמי ואין נראה כן מפשוטן של דברים.

ואמר רבא אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרס ותטבול:    ואסיקנ' טעמא משום דבעיתא ולא טבלה שפיר ואם סילתא נמי בעיתא וכו' הרב ר' אברהם ז"ל דמסתברא דאי טבלה בין על גבי כלי חרס בין אסילתא בדיעבד טבילתה טבילה ופי' סילתא בקעת מלשון מסלתי סילתי זו עוד כתב הוא ז"ל דהאי דנקט כלי חרס ולא נקט כלי עץ כיון דבר קבול טומאה מגבי הוא לא צריכה למימר דההוא משום גזרת מרחצאות נמי אית ביה ואפשר דאי טבלה נמי לא עלתה לה טבילה אבל כלי חרס דלאו בר קבולי טומאה מגבו הוא ולמדרס לא חזיא סד"א תטבול קמ"ל דלאו משום דבעיתא ומיהו כיון דמבעי ליה לסילתא משמע דלית ליה משום גזרת מרחצאות ואפי' עברה וטבלה על גביהו לא עלתה לה טבילה ודייק לה מדתנן במשנת מקואות מעין שהעבירו על גבי כלים או על גבי ספסל הרי הוא כמות שהיה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטבול על גבי הספסל אלמא אפי' בספסל איכא משום גזירות מרחצאות דאי משום דבעית ליכא הכא דהא גברא לא טבל אבל אלא מנא הוא דקא מטביל וקתני שלא יטביל על גבי ספסל אלא משום גזירת מרחצאות ואסור ואי איכא טינא ואנחא תותי רגלה חבילי זמרות שפיר דמי ואפי' לכתחלה דהא לא בעיתא דלפי דברי הרב נראה דמפצי דעביד לשמואל לבנתיה לצניעותא דעלמא הוא דעביד להו ולא משום טיט שבנהר דאף הם מקבלים טומאה כדתנן עשאה לשכיבה מקבלת טומאה.

אמר שמואל בר רב יצחק אשה לא תטבול בנמל אע"ג דהשתא ליכא אימר ברדיוני נפל:    כך היא גרסת הספרים ולפי גרסא זו הוי טעמא משום טינא דאיכא בנמל וביציאתה מן המים נתנדנד ונפל מעליה והראשונים נוחי נפש פירשו טעמא דלא תטבול בנהר משום צניעות דשכיחי ביה דילמא לא טבלה שפיר ולפי פירושם לא גרסי' אע"ג דאיכא אימר ערדיוני נפל ולכתחילה הוא דלא תטבול הא בדיעבד עלתה לה טבילה ואבוה דשמואל נמי דעביד לבנתיה מפצי ביומי תשרי מהאי טעמא הוא דעביד להו לצניעותה מפני העוברים והשבים ועל שפת הנהר.


דף סז עמוד א[עריכה]

אמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה:    פי' תבשיל של פול וכיוצא בו שנדבק היטב וחוצץ ואעפ"י שחפפה ועיינה קודם שנתנה תבשיל לבנה מפני שהדבר מצויה הרבה שידבק ממנו בגופה ואעפ"י שזה מיעוטו הוא ומדרבנן הוא כיון שהוא מצוי הרבה בודאי משוינין ליה כנ"ל.

גרסת הספרים ולית הלכתא ככל הני שמעתא אלא כי האי דאמר ריש לקיש וכו':    פי' לית הלכתא שהני שמעתתא דרבדי דכוסילתא ולפלוף שבעין וגוחל אבעין ופתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר אלא כי הא דריש לקיש ולאו למימרא כי הני פליגן מדריש לקיש דהא אפשר דאיתנהו להני ואיתא לדריש לקיש ועוד דריש לקיש לחומרא איתמר והיכי ילפינן כינה להקל אלא ה"ק לית הלכתא ככל הני דנחמיר אדריש לקיש בטבילה כהני הואיל ודרכן להיותן בכך אלא בכי הא דריש לקיש בלחוד הוא דנחמיר בה דבעינן טבילה דרך גדילתה ואיכא טובא בתלמודא ולית הלכתא בכל הני שמעתא אלא כי הא דלא פליגן ולא סתרו חדא לחברתא.

ובהלכות הרי"ף ז"ל מוסיף כגרסת הספרים ולית הלכתא בכל הני שמעתתא אלא כי איתמר הכי לענין טהרות איתמר אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דריש לקיש ולגרסת הרב ז"ל נמי לאו למימרא דמדריש שמעינן דלבעלה לא קפדי בהני דבהך שמעתתא אלא ה"ק לבעלה שפיר דמי כי עבדא כי הא דריש לקיש שתטבול דרך גדילתה וכאלו אמרו אבל לבעלה סגי לה כדריש לקיש. ובקצת ספרים ראיתי שכתוב בהן אבל לבעלה כדריש לקיש ולא גרסי שפיר דמי וגרסא זו מפורשת כדפרשנו.

אבל הרמב"ן ז"ל הקשה לגרסת הרב ז"ל מדגרסי' בפרק החולץ וכל דבר שחוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ומשמע דכל דבר שחוצץ בטבילת טהרות חוצץ באלו קאמר ואלו לגרסת הרב ז"ל הא איכא הני דחיצי לטהרות ולא חיצי לבעלה ותירץ הוא ז"ל דדילמא ה"ק כל דבר שחוצץ בטבילה אחרת חוצץ בגר ובעבד ובנדה ואעפ"י שאין טבילתן מפורשת מן התורה הרי טבילות נדה לא למדנו אותה מפורש מן הכתוב אלא מבנין אב אתיא דכתיב ורחצו במים בנין אב שכל הטמאין שיהיו בטומאתן עד שיבאו במים ומה שאמר שם ובמקום שנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובל לא מפני שטבילת נדה מפורשת יותר אלא לומר דלא בעינן מעין וכו' ואי נמי דבעיא טבילה בבת אחת משום דסמכי לה אב מי נדה יתירתא מים שהנדה טובלת בהן ולדידי קשיא לי לפי שראיתי שם כגרסת הספרים חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ובעל קרי ובעל קרי היינו לטהרות ושמא להתירו בדברי תורה ובתפלה ומפני שהקלו בטבילתו להיתרו בשאובין הוצרך לומר דלענין חציצה לא הקלו ומיהו בגרסת ההלכות לא מצאתי בעל קרי.

ולי נראה לגרסת הרב ז"ל דהתם ה"ק ולענין כל דבר שחוצץ אחד גר ועבד ונדה שוין בו ולענין שמעתין הקשה הרמב"ן ז"ל מנייהו דהני שמעתתא היכי אמרינהו והא אנן תנן אלו שחוצצין לפלוף שחוץ לעין וגלד שחוץ למכה ואלו שאין חוצצין לפלוף שבעין וגלד שעל המכה ואיכא למימר לפליף שבעין מוקי לה ר' עקיבא בלח והיינו טעמא דלא חייץ משום דלא קפיד עליה והוה ליה מעוטו שאינו מקפיד אבל יבש ודאי מקפיד ושחוץ לעין הקפיד עליה אפי' לא חייץ וגלד שעל המכה נמי משום האי טעמא משום דלא עביד איניש לקלף גלד מכתו משום דקשה למכה עד דיבש ומקלף מנששיה וקסבר נמי דה"ק של מכה אבל ריבלא דכוסילתא עד תלתא יומי דלא קפיד אינש עליה לא חיצא מכאן ואילך חייצא ואי נמי עד תלתא יומי לחה ולא מעכבא מיא מכאן ואילך חייצא דיבש הקפיד עלה.

ואי קשיא לך מ"ש פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה דלא מעכב בטבילה ומאי שנא קרצה שפתותיה דתנן כאלו טבלה לא תקשי דודאי קרצה שפתותיה מעכבת ביאת מים במקום הגלוי אבל פתחה עיניה אינה מעכבת כלום אלא קמטין בעלמא הוא דעבדא במקום שדרכה לכך ואפשר נמי שאינן מעכבין כלל מלבא להן מים ממש הרמב"ן ז"ל.

אבל הראב"ד ז"ל פסק בעצמה עיניה ופתחה עיניה כר' יוחנן ומדמה להו לקרצה שפתותיה ופי' דליתא הלכתא ככל הני שמעתתא לא קאי אדר' יוחנן אלא אהנך תלת שמעתתא לא קאי אדר' יוחנן אלא אהנך תלת שמעתתא אבל הא דר' יוחנן רמיא לדריש לקיש דכל שפתחה או עצמה עיניה ביותר אינה דרך גדילתה ואין פירושו מחוור.


דף סז עמוד ב[עריכה]

א"ל רב פפא לרבא מכדי האידנא כלהו ספק זבות נינהו ליטבלן ביממא דשבעה:    יש מפרשים דטבילה בלחוד הוא דקשיא ליה ולומר דממה נפשך השתא שריא למטבל ביממא דשבעה דהא ליכא משום סרך בתה דאי נדה היא הא תמניא לנדתה ואי זבה היא טבילת זבה ביום שביעי לטהרתה היא ומתרצין משום דר' שמעון דאמר אחר מעשה של ספירה תטהר מיד ומקצת היום ככלו אבל אמרו אמרו חכמים אסור לעשות כן כלו' לטבול ביום שמא תבא לידי הפסק דשמא אחר שטבלה ומחזקת עצמה בטהורה תשמיש והרי היא עומדת בספק אולי תראה ותסתור ולפי פי' פשיטא ליה לרב פפא דאסורה לשמש ביום ז' דהרי מכנסת עצמה בפסק וכן דרך פי' של רש"י ז"ל ובעלי התוס' ז"ל ולפי' זה לעולם לא תטבול אלא בלילה בז' לא טבול שמא תבא לידי הספק כדאמרן וכיון שכן אף בשמיני לא תטבול משום סרך בתה. גם ראיתי בשמן של גאונים שאין האשה טובלת בזמן הזה אלא בלילה משום סרך בתה.

ויש מי שפי' דרב פפא לאו טבילה בלחוד קא קשיא ליה אלא אף להתירה לבעל קא קשיא ליה וה"ק ליטבלן ביממא דז' ולישתריין לבעל שהרי מקצת היום ככלו בספירת זבה ומתרץ אסורה לשמש כר' שמעון שמא תראה בו ביום לאחר תשמיש ותסתור והביאו ראיה לפי' זה ממה שאמרו בשלהי מפלת בשמעתא דטועה בעשרים וחדש תשמש ופריק הא מני ר' שמעון היא דאמר אסור לעשות כן שמא תבא לידי הספק אלמא מותרת לטבול אפי' לר' שמעון ולא אסורה אלא לשמש מפני הספק ולרבנן מותרת אפי' לשמש.

ורש"י ז"ל בעצמו כך כתב שם ר' שמעון היא דאמר בת"כ אסור לעשות כן לשמש זבה ביום טבילתה והכי תניא בת"כ כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שמא תבא לידי הפסק אלמא אסור לעשות כן אעסק טהרות קאי וכנגדו תשמיש לבעל. ולפי פי' זה מקילין ומתירין האידנא ביממא דז' וליכא סרך הבת כלל.

ובנמוקי הרמב"ן ז"ל אפי' שהפי' הזה הוא הנכון ומוכרח ממקומו אין נראה לומר שנקל לטבול ביום דהא רבא דשרא במחוזא משום אבולאי הא לאו הכי אסור בתר חומרא דר' זירא הוה ועלה קאמר ליה רב פפא מכדי דאידנא כלה ספק זבות נינהו כלו' ולמה לי משום אבולאי אפילו כלהו נמי אלמא לרב אית ליה משום סרך ביתה ואפי' לבתר חומרא והכי והכי פירכיה אפי' לטבול ולהתיר לבעל תשתרי ומתרצין להתירה לבעל א"א משום דר' שמעון וכיון שכן אף לטבול אסור דאי טבלה מחזקה נפשה בטהורה מהשתא ואתיא ליה הספק והילכך אף בשמיני לא תטבול משום סרך בתה דכשם שהיא שהיא נסרכת אחר אמה בטבילה תסתרך אחריה בתשמיש גופיה בשם שהאם טובלת בח' ומשמשת בו ביום וא"ת תשמיש גופיה דז' גזירא דרבנן היא ואנן ניקום ונגזור בשמיני גזרה לגזירה היא י"ל כיון דבא לידי אסור כרת גזרינן.

ואכתי קשיא לי מ"מ הא אשכחן דאפי' לר' שמעון שרי למטבל ביממא דז' ולא גזר טבילה אטו תשמיש וכדאיתא בשמעתא דטועה דאוקימנא לה כר' שמעון אסורה לשמש בעשרים וחד ואפ"ה טובלת בו וניחא לי דשאני התם דהא איכא כמה טבילות בשבועין טובא דאסורה לאחר טבילה והילכך מחמת טבילה דעשרים וחד לא אתיא לשמש דהא קא חזיא דטבילה טובא ולא משתריא דטבילותיה לאו להתיר אלא משום טבילה בזמנה מצוה אבל כאן שטבילתה לטהרה לבעלה לעבד איכא למגזר כיון דמחזקה עצמה בטהורה לבעלה בטבילה זו תשמש מהשתא ואי קשיא לך רבנן דר' שמעון היכי שרו לשמש ורב פפא היכי סליקא דעתיה דמשתריא ולא חייש דילמא חזיא וסתרה והתנן לקמן בפרקין טבלה ביום שלאחריו ושמשה הרי זו תרבות רעה י"ל דהתם הוא דוקא בשומרת יום דרגילה היא לבא לידי זיבה גדולה ורובן של נשים כן הילכך חיישינן והיינו דתלי לה בכל מקום כדר' שמעון ולא תלי לה בכולי עלמא דאמדוה לההוא דטבלה ביו' שלאחריו בפרקין דהכא וא"ת עוד אי ר' שמעון אתשמש קאי היכי קאמר שמא תבא לידי הפסק בודאי לידי הפסק היא באה משעה ששמשה לא קשיא בנסחאי דוקני לא גריס שמא תבא אלא שלא תבא לידי הפסק וכן היא בהלכות הרי"ף ז"ל וכן היא דאותה שבתורת כהנים שכתבתי ומ"מ כבר כתבנו שכיון שאסורה לשמש אסורה אף לטבול ואפי' בשמיני אי לאו משום דאבלוהי ואחואתא וכיוצא בהן.

וגדולה מזו כתב הראב"ד ז"ל בשם ר' אחא משבחא ז"ל דאי טבלה בז' לא עלתת לה טבילה ואינו מחוור דכולי האי לא נחמיר והר"ז הלוי ז"ל מן המתירין לטבול ביום ואפי' לכתחלה וכתב דמדברי רב אחא משבחא גאון ז"ל אין ראיה שהוא ז"ל מדאוריתא קאמר ונראין דבריו לפי שהלשון שכתב הגאון ובטובלת בשמיני דיעבד דכולי עלמא עלתה לה טבילה דהאמרי אפילו לכתחלה משום צנה.

ר"ש אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר:    לאו למימרא דפליגי אדרישא דרבנן דדרשי אחר תטהר אחר אחר אחר לכלן דהא ליכא מאן דפליג אלא ממילא שמעינן לה ורבנן נמי כ"ש דאית להו דרשא דר' שמעון דלרבנן משרא שרא ולא גזרו וא"א לעשות כן פליגי.

ורב חסדא אמר כלהו אמרינן שכן לא אמרינן:    ודוקא כשחזרה ובדקה עצמה בשעת טבילה דעיוני דאורייתא לא הקלו אלא בחפיפה דרבנן וכבר הארכתי בה למעלה בס"ד.

ה"ג בכלהו נוסחא והלכתה אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתה לא תחוף אלא בלילה והשתה נתחלפו הסברות דאלו למר זוטרא ולר' חנינא מסוראה למיחף ביממא ולמטבל בלילה טפי עדיפי דאי חייפא בלילה מתוך שמהמה לביתה דילמא לא חייפא שפיר והשתא אמרינן דמיחף בלילה טפי עדיף כי היכי דתהוי חפיפה סמוך לטבילה ואמרי' קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר כלומר איפשר בלילה כגון דטבילתה בחול לא תחוף אלא בלילה לא אפשר בלילה כגון טבילתה בשבת או ביום או ביום טוב חופפת ביום וטובלת בלילה ואף למיחף בע"ש ולמטבל בליל שני בשבת כגון שחל יום טוב להיות אחר בשבת.

והא דדרש מרימר הלכתא כותיה דרב חסדא וכדמתרץ רב יימר כלו' דשכן נמי אמרי' אורחייא הא מקמי הא דפסק תלמודא ומיהו שכן הוא דלא אמרי' ומשום דאפשר הא לחוף בע"ש ולטבול למוצאי י"ט של אחר השב שפיר דמי דהא לא ארחיה כיון דלא אפשר.


דף סח עמוד ב[עריכה]

ומעיקרא מאי סבר הואיל והוחזק מעין פתוח:    ומסתברא כיון דר' אמר וראשון לא שאלתי וטעיתי שלא שאלתי ואשכחן להו לרבנן דאמרי בהדיא בבריתא מה לי דפרישא כראשון של הלכה למעשה אף בראשון ואע"ג דסתם מתני' בשני אבל בראשון לא מתני ר' היא דתקנין וסתם ולפי שלא שמע מהם אלא שני אמר איהו נמי שני אבל בריתא תני בהדיא כראשון ועלה סמכינן לישנא דגמ' נמי משמע דמתני' בילדותו דר' היא אבל בזקנותו חזר בו ואפילו הראשון בשני והיינו דקאמר ומעיקרא מאי סבר דמשמע דהאי חששא שהוחזק מעין פתוח ליתא דמעיקרא הוא דסבר הכי והדר ביה ובר מן דין דהכא ר' כדר' יוסי ור' שמעון תלו לה ולא מפלג פליג עליהו וכיון דאשכחן להו בהדיא דאמרי דאמרי אף בראשון ר' שלא שאל ראשון אין אומר למי שלא ראה את החדש שיבא ויעיד אלא למי שראה.

והרמב"ם ז"ל כתב בהפך מזה ולא נתחוורו לי דבריו.

והרמב"ן ז"ל כתב שיש לחוש טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי מטבילין אותה תשע טבילות וא"ת והא לכ"ע בעיא הפסק טהרה וי"ל דמעיקרא סבר דקאמרה יום אחד טמא ראיתי יום א' ראיתי ופסקתי קאמרה דאי לא היכי ידעה היא אי יום א' אייתר ובין השמשות ראיתי דקתני למאי דאוקימנא שבאה לפנינו בין השמשות לא ראיתי בין השמשות קאמרה אלא שבאה לפנינו בין השמשות ואמרה יום א' טמא ראיתי ונפסקה בטהרה: