חידושי הריטב"א על הש"ס/יומא/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח |
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו חננאל | רבינו אשר | הריטב"א | תוספות רי"ד | תוספות ישנים
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | גבורות ארי
על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לט עמוד א[עריכה]

טרף בקלפי והעלה שני גורלות:    פרש"י ז"ל טרף בקלפי שהכניס שם ידיו פתאום בטריפה ובחטיפה כי היכי דלא ליכוין ולשקול ויש מפרשי' שנענע הקלפי לערב הגורלות מלשון ביצים טרופות:

אם של שם עולה בימינו הסגן אומר להם אישי כהן וכו'. נתנם על שני השעירים ואומר לה' חטאת. ובתוספתא אומר כי כהן אומר לה' והסגן אומר חטאת:


ר' ישמעאל אומר לא היה צריך לומר חטאת:    פי' קא מיפלגי בהא דכתב קרא והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת דת"ק סבר דהאי ועשהו חטאת אמעיקרא נמי קאי שעשהו חטאת בדיבורו בשעת העלאת הגורל. ורבי ישמעאל סבר דהאי ועשהו חטאת אהשתא בלחוד קאי כלומר שיעשנו חטאת. והקשה הר"ר אלחנן ז"ל לת"ק היאך אומר לה' חטאת דהא אמרינן בנדרים דלא לימא איניש לה' קרבן אלא קרבן לשם דילמ' פשע ואמר לה' ולא אמר קרבן ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה. ותירץ ר"י ז"ל דשאני הכא דגלי קרא דכתיב אשר עלה עליו הגורל לה' והדר ועשהו חטאת. א"נ דהתם מדרבנן בעלמא הוא אבל הכא בכהן גדול דזריז ולא פשע. ועוד שהרי יש שם הסגן ואב ב"ד דמדכרי ליה לו'. ועוד נ"ל והוא הנכון דהתם הוא דכי אמר לשם ותו לא איכא שם שמים לבטלה אבל הכא כי לא אמר חטאת ליכא שם שמים לבטלה כי מה שאמר לה' הוא סיום הגורל לומר כי מה שעלה בימינו הוא לה' וכדברי רבי ישמעאל. אלא שגזרת הכתוב הוא לת"ק שיאמר חטאת ולפי דברי התוספתא אין כהן גדול אומר כן אלא הסגן:


והם אומרים ברוך שם:    כו' לפי שהזכיר כהן גדול את השם ככתבו כי עשרה פעמים כהן גדול מזכיר את השם ככתבו שהוא שם המפורש כדאיתא בגמרא. וכל מקום שמזכירין את השם ככתבו בבית המקדש היו עונין אחריו בשכמל"ו כדאיתא במסכת תענית:


גמרא כי היכי דלא ליכוין ולשקול:    פי' לאו דליכוין במזיד ליטול של שם בימינו דא"כ קא מבטל מצות ההגרלה אלא דאגב שהוא רוצה להעלות של שם בימינו מטריד ושוכח מלהגריל וכן פירשו בתוספות. אי נמי דה"ק דלא ליתחזי לאינשי דקא מיכוין ושקיל:


אלא של חול נקדשיה:    פי' דכל דאפשר בשל קדש הכי עדיף טפי מפני כבוד המצוה. והקשו בתוספות למאן דאמר מצות ליהנות ניתנו ואסור לעשותם בדבר שהוא קודש ואסור בהנאה כיון שאינו צריך לכך היכי אמרינן הכי דליקדשיה דאם כן נמצא נהנה בשל קודש שלא לצורך. ותירצו דכיון דאיכא כבוד המצות הרי הוא מותר כשם שמותר להשתמש בכלי שרת במקדש. עוד י"ל דקושיין הכא אליבא דהלכתא דקיימא לן מצות לאו ליהנות ניתנו:


אם כן הויא ליה כלי שרת:    פי' לאו דוקא דהא אין כלי שרת מקדשין להיות עליהן דין כלי שרת אלא במשיחת שמן או בעבודה כדאיתא בכמה דוכתי ובפ"ק והכא ליכא משיחא ולא עבודה דהגרלה לאו עבודה היא אלא ה"ק כיון דאי מקדשי' ליה מיחזי ככלי שרת לעולם ויהיו סבורין שיכולין להשתמש לו דבר שצריך כלי שרת כגון לקדש בו מנח' וכיוצא בו. ואנן קיימא לן דכלי שרת דעץ לא עבדי וכן פירשו בתוספות והנכון דכיון דעבודת קלפי אינו אלא בהגרלה זו היא עבודתו לקדשו ואשר ישרתו בם קרי' ביה:


וכלי שרת דעץ לא עבדי':    פי' דאפילו למ"ד בפרק החליל דעבדי' כלי שרת דעץ ה"מ מדאורייתא אבל מדרבנן לא עבדי':


התורה חסה על ממונם של ישראל:    פי' כיון דלאו מידי דעבודה היא כולי האי ואינו אלא פעם אחת ואין הקלפי עצמו דאורייתא ולאפוקי גורלות עצמן שעשאן בן גמלא שהן מספרין אותו לשבח. דשאני גורל עצמו שהשם כתוב באחד מהן והעלתם דאורייתא ולאפוקי נמי ידות הכלים דעבדי בהו עיקר שירות תדיר.

הסגן וכהן גדול מכניסין ידיהם לקלפי והקשו בתוס' והא קיימא לן שכל עבודת יום הכפורים אינה אלא בכהן גדול ותירצו דהאי תנא סבר הגרלה לאו עבודה היא. אי נמי דאפילו תימא הגרלה עבודה כיון דאינה אלא בשמאלו דכהן גדול אין בה חובת כהן גדול וכדאמרינן לקמן דימיניה דסגן עדיפא משמאליה דכהן גדול:


אם בימינו של סגן עולה ראש בית אב אומר לו לכהן גדול אישי כהן גדול דבר מיליך:    פי' דבר דבריך שיאמר לה' חטאת. וא"ת ולמה אין אומרי' לסגן הגבה ימינך י"ל דכיון דאיהו לית ליה לומר לה' חטאת אין לומר לו הגבה ימינך כי אינו טרוד כ"כ כדי שישכח ועוד כדי שלא יתביש כהן גדול. ה"ג למה סגן ממונה וכן גרש"י ז"ל וכן הוא בתוס' ולא גרסי' למה סגן בימינו:

שאם יארע פסול בכהן גדול נכנס סגן תחתיו ומשמש הקש' הר' אלחנן ז"ל בבית ראשון שהיה שם כהן משוח מלחמה למה היה סגן ממונה שאם יארע פסול בכהן גדול ישמש משוח מלחמה תחתיו שהרי משמש בשמנה בגדים ככהן גדול והוא מצווה על הבתולה ומוזהר על האלמנה ככהן גדול וכן לשאר דברים אחרים כדאי' בהוריות. ותירץ לו ר"י ז"ל דבמשוח מלחמה היה צד איבה כיון שיש עליו דיני כהן גדול במקצת מעכשו והוה ליה כצרה מה שאין כן בסגן שהוא כאלו הוא ממונה תחתיו דעבודתו.

והיה נר מערבי דולק:    פרש"י ז"ל לאחר שכבו שאר נרות אע"פ שממנו היה מתחיל להדלקת נרות בערבית בו היה מסיים הטבת נרות שחרית ע"כ ואין לשון זה מכוון שהרי בזמן הנס לא היה מטיב נר מערבי בשחרית כלל. וא"כ היאך היה מסיים בו הטבת נרות שחרית אבל במס' מנחות פרש"י ז"ל שבו היה מסיים ההטבה שלא היה מטיבו עד בין הערבים כשבא להדליקו כי היה מטיבו תחלה כדי להדליקו מיד ושידליק האחרות ממנו ואף כאן כך יש לפרש לשונו ז"ל בו היה מסיים בין הערבים הטבת נרות שהתחיל בשחרית. ועם כל זה אין פירושו מחוור כדכתי' במסכת שבת בס"ד בשם ריב"א ז"ל. וא"ת והיאך לא היה מטיב נר מערבי שחרית דהא מקראי מייתי' לעיל הטבת שתי נרות בבוקר. וי"ל דההיא בשאין הנס עומד שלא רצה הכתוב לסמוך על הנס ועוד דבזמן הנס היה מטיב נר מזרחי כדי שיהא השני לו מערבי והוא עומד במקום הטבת שתיהן וכאלו הטיבן לשתיהן דמי.

ולא היו כהנים צריכין להביא עצים למערכה חוץ משני גזירי עצים כדי לקיים מצות עצים:    פרש"י ז"ל לא היו צריכין להביא עצים למערכה לאחר שחרית חוץ משני גזירי עצים של בין הערבים שהם חובה כדאיתא לעיל בפרקי'. ונראה מדבריו שלא היה חובה לעשות מערכה בבין הערבים ואין שם אלא חובת שני גזירי עצים. ויש שכתבו דבכל קרבן תמיד איכא חובת מערכה והכא ה"ק לא היו צריכין להוסיף על המערכה לאחר סדורה חוץ משני גזירי עצים שהם חובה בכל מערכה. ודברי רש"י ז"ל נכונים יותר ועליהם הסכימו בתוספות.

וכל כהן שמגיעו כפול צנועין מושכין ידיהם:    פי' ר"י ז"ל וכן נראה מפי' רש"י ז"ל דדוקא כהן שמגיעו כפול אבל מגיעו כזית שיש בה מצות אכילה לא היו מושכין ידיהם אבל כפול לא היתה בו מצות אכילה כיון שאין שם בו שביעה. וא"ת א"כ מאי עדיפותא דשעת ברכה דאמרי' שכל כהן שמגיעו כזית יש אוכל ושובע וכי תי' דהתם אוכל ושובע בכזית ואלו הכא אינו שובע אפילו בכזית הא הוה ליה למיתני בהדיא וכי תי' כדפרש"י ז"ל דבימי שמעון אם מגיעו כפול לא היו מושכין ידיהם הוה ליה למיתני הכי ויש שגורסי' ברישא וכל כהן שמגיעו כפול אבל אין כן בכל הספרים אבל י"ל דכיון דבשעת ברכה כל כהן שמגיעו כזית היה אוכל ושובע ממילא שמעי' דכשמגיעו כפול לא היו מושכין ידיהם ממנו שהרי ברכה יש בו ואם אינו שובע יהי' סועד מיהת ונקט בכזית משום דרובן היה מגיע להם כזית מפני שהיה הלחם מתברך ולאשמועי' ריבותא דאפילו בכזית איכא פעמים שביעה ופעמים הותרה:


דף לט עמוד ב[עריכה]

אשרו חמוץ ולא תאשרו חומץ:    פרש"י ז"ל דהא לא הוה צריכה למימר הכא אלא דבב"ק אמרי' ליה לענין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה ואגב גררא דהתם נקטוה הכא:

נזדמן לי זקן אחד כבר כתבנו למעלה מה שאמרו בירושלמי דכבוד שכינה היה.

ת"ר עשרה פעמים מזכיר כהן גדול את השם בו ביום:    פי' השם מפורש דאלו השם בכנויו הרבה פעמים מזכירו בתפלתו ובכמה דברים אלא ודאי כדאמרן וכן מפורש בירושלמי.

וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו עד יריחו:    פרש"י ז"ל כבר היה המעשה שהיה קולו עד יריחו כלו' שלא היה זה אלא בזמן הנס שהיו ישראל עושין רצונו של מקום וכן מפורש בירושלמי.

וציר דלתות ההיכל היה נשמע לשמנה תחומי שבת:    ואיכא למידק דהא במסכת תמיד תנן כי ביריחו היה נשמע קול שער הגדול שנפתח והתם מוכח דעל שער ההיכל קאמר לא על שער העזרה ותירץ ר"י דהא פליגא אההיא דהתם עוד י"ל כי ציר הדלת היה נשמע עד שמנה תחומי שבת אבל קול הדלתות עצמן היה נשמע עד יריחו. ועוד י"ל דהא בזמן הנס והא שלא בזמן הנס:


נשים שביריחו אינם צריכות להתבשם מריח הקטורת:    פי' ודוקא הנשים אבל הכלות שצריכות קשוט יותר צריכות היו להתבשם מה שאין כן בירושלם שאפילו הכלות לא היו צריכות להתבשם כדקתני ואזיל:

כלות שבירושלם אינן צריכות להתבשם מריח הקטורת ויש מקשים מיהא דתנן פרק מציאת האשה החתן מקבל עליו עשרה דינרים לקופה של בשמים ואוקי' בירושלם שהיו הנשים מתבשמות הרבה. וי"ל דנהי שלא היו צריכות להתבשם יש בהן עשיריות וכבודות שלא היו רוצות להסתפק בזה אלא שיתנו להם תמרוקיהן. וא"ת והיאך היו מתבשמות מריח הקטורת דהא קיימא לן קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה הא איסורא איכא. וי"ל דהא הוה ליה לא אפשר ולא מתכוין דשרי לכולי עלמא. וא"ת הא דאמרי' בשלהי פירקא דלעיל על בית אבטינס שהיו מתנין עם נשותיהן שלא יתבשמו מה היו צריכין להתנות דהא תנן דאפילו נשים שביריחו לא היו צריכות להתבשם. ויש מתרצין בתוספות כי הם חוץ ליריחו היו דרים. עיד י"ל שאפילו דרין בירושלם כיון דאיכא עשירות בירושלם שהיו מתקשטות כדכתי' לעיל צריכין היו הם להתנות וכיון שאינם מתבשמות תמרוק הניכר שוב אין להם חשד ממה שמתבשמות מריח הקטורת כיון שכל הנשים מיריחו כמותן ולענין בית אבטינס כשהיו עושין הקטורת יש אומרים שלא היו צריכין לתת שום דבר על נחיריהם מפני הריח דהא הוה ליה לא אפשר ולא מתכוין ונראי' דברי ר"י ז"ל שכתב שהיו סותמין נחיריהם דכיון שעומדין ונחיריהם עליהם ולא סגייא דלא יריחו כאפשר וקא מיכוין הוא.

א"ר ינאי עליית גורל מתוך קלפי מעכבת:    פי' שאם לא סיים אותם על ידי גורל אלא מעצמו שזכה עליהם שם לא עשה ולא כלום. ומיהו אפשר דקלפי גופיה אינה מעכבת אלא גורל בלחוד ונקט קלפי כאורחא דמילתא אבל י"א דקלפי נמי חובה דאורייתא דהכי אמרינן בספרא אשר עלה עליו הגורל לה' יכול יתן על גביו ת"ל אשר עלה עליו שעלה לשמו מתוך קלפי:


הנחה אינה מעכבת:    פי' דכיון שעלה הגורל ונודע מי הוא לשם ומי הוא לעזאזל הוקבעו ואינו יכול לשנותם אע"פי שלא נתן הגורלות על השעירים שאין נתינה זו אלא מצוה בעלמא. וא"ת ללישנא קמא דאמרינן שהגרלה מעכבת משום דסבירא לן דדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ חקה כתיב בהו. נתינה אמאי לא מעכבא דהא עלה נמי כתיבא חקה. דבשלמא ללישנא בתרא טעמא דהגרלה משום דשנה עליה הכתוב לעכב אלא ללישנא קמא מאי איכא למימר. וי"ל דסבירא לן דנתינה לאו עבודה היא כלל ודומיא דמאי דאמרינן דהגרלה לאו עבודה ומשום הכי לא מעכבא וכ"ש נתינה דודאי סברא הוא שלא תעכב כיון שעלה כבר עליו הגורל:


אליבא דרבי יהודה וכו':    פי' פלוגתא דרבי יהודה ורבי נחמיה לקמן בפרק הוציאו לו דרבי נחמיה סבר דכתיב בה חקה לכל הנעשה בבגדי לבן בין בפנים דהיינו לפני לפנים ובין בחוץ כגון היכל ועזרות ורבי יהודה סבר דלא כתיבא חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים והגרלה דבר הנעשה בחוץ הוא. והקשו בתוספות מאי שנא חפינה שנעשית בחוץ ואפילו הכי היא חשובה מעבודת פנים כיון שהיא צורך פנים הכא נמי הגרלה צורך פנים הוא שעושה הזאות משעיר הנעשה בפנים ותירצו דשאני חפינה שאין שום דבר מפסיק בינה ובין הקטורת והויא לה כתחלת הקטרה מה שאין כן בזו שיש כמה עבודות בין ההגרלות ובין ההזאות של שעיר הנעשה בפנים. ועוד י"ל דכיון דחפינה אין בה אלא צורך פנים והיא עבודה שלימה חשיבה כפנים מה שאין כן בהגרלה שיש בה ג"כ צורך שעיר הנעשה בחוץ ואינה עבודה שלמה ואפילו למאן דאמר הגרלה עבודה:


דף מ עמוד א[עריכה]

אלא למאן דאמר מעכבא הא מני:    וא"ת ואמאי לא אוקי כרבי שמעון דאמר לקמן במתניתא דהגרלה לא מעכבא וכדמתרצי לקמ' בשמעתין וי"ל דהשתא לא הוה ידע לה תלמודא לההיא דרבי שמעון ועוד דטפי ניחא ליה לאוקמוה ככולי עלמא כל היכא דאפשר מלאוקומה כר' שמעון לחודיה:


תני מצוה להניח:    פי' דהגרלה דקתני גמר הגרלה בעי למימר דהיינו נתינה:


מביא חבירו שלא בהגרלה:    פי' דסבי' ליה הגרלה לא מעכבא ומצוה הא עבדא בהגרלה ראשונה:


לא הוה ידע מאי אמרי רבנן:    פירוש לא ידע ליש' דהגרלה דאמרי רבנן אי הגרלה ממש הוא או גמר הגרלה דהיינו נתינה ואמר להו אם לא הגריל כשר דאפי' הגרלה לא מעכבא ואי הגרלה הנחה קאמריתו פי' אבל בהגרלה סבירא לכו דמעכבא פליגנא עלייכו בתרתי בהגרלה ובוידוי. ת"ש פר מעכב את השעיר וכו' דאי אקדמיה לשעיר מקמי פר פי' בהזאות שבפנים לא עשה כלום דפר הוה ליה לאקדומי וחוקה כתיב ביה לדברי הכל.

אילמא דאקדים מתנות דפר בהיכל על הפרוכת מקמי מתנות דשעיר בפנים על הכפורת אמאי לא מעכב. הא חוקה כתיב בהו:    פי' והא לפי סדר הפרשה של שעיר היה לו להקדים. וא"ת מ"מ מתנות פר בהיכל דבר הנעשה בחוץ חשיב כדאיתא לקמן ולרבי יהודה מאי איכא למימר. ועוד דהא במתנות שבפנים קתני. י"ל דאפילו הכי כיון דמתנות שעיר בפנים שהיה לו להקדים הם דבר שבפנים חקה דפנים חשיב דהא מ"מ עשה הפסקה בין עבודת שבפנים שלא היה לו להפסיק ושינה סדר עבודת פנים. וא"ת וכיון דבהא שעיר מעכב את הפר אמאי לא קתני לה כדקתני פר מעכב את השעיר. י"ל דעיקר רבותיה אינו אלא לאשמועינן דאפילו בעבודה שבפנים משכחת לה דבר שאינו מעכב ולא משכחת לה אלא בשעיר שאינו מעכב את הפר. דאע"ג דאשכחן לקמן בסמוך שהפר אינו מעככ את השעיר בעבודת שבהיכל הנהו עבודת חוץ נינהו:


ומדסדרן לא מעכב הגרלה לא מיעכבא:    פי' דקס"ד דאלו היתה הגרלה דבר חשוב לעכב כשאינו עושה אותה כלל דין הוא שתעכב גם כן כיון שמשנה בה בעבודת פנים ואע"ג דהיא גופה נעשית בחוץ וכדפריש' לעיל לענין מתנות שבהיכל עם מתנות שבפנים אבל אי סבי' לן דהגרלה אינה מעכבא בעצמה הא ודאי לא חשיבא לעכב כסדרן. היינו דלא אוקי' מתניתי' בדעבד מתנות מקמי נתינה וכיון דנתינה לא מעכבא כסדרן לא מעכבא דההיא פשי' דלא תעכב דהא נתינה לאו עבודה היא לכולי עלמא אבל בהגרלה אשמעי' רבותא דהגרלה לא מעכבא.

ורבי יהודה היא וכו':    ובדין הוא דמצי לאקשויי דא"כ דכותה נמי פר אינו מעכב את השעיר אלא דאידך פירכא עדיפא ליה דהא מתנות שבפנים קתני דמותיב ליה מגופה דברייתא:


ואי בעי' אימא לעולם רבי יהודה ונהי דכסדרן לא מעכבי הגרלה מיהת מעכב:    פי' דאע"גב דהגרלה מעכבא כשאינו עושה אותה כלל אינו דין שתהא מעכבת לרבי יהודה בדבר הנעשה בפנים כיון דהגרלה גופה דבר הנעשה בחוץ. ופי' ר"י ז"ל דהשתא להאי תירוצא כי היכא דהדרי' ממאי דס"ד מעיקרא דכל היכא דהגרלה מעכבא כסדרן נמי מעכב ואע"ג דהגרלה דבר הנעשה בחוץ ה"ה דהאי דאמרי' לעיל דאי אקדים מתנות דפר מקמי מתנות דשעיר בפנים חקה היא ומעכב דהשתא הדרי' כן מההיא סברא וסבירא לן דלרבי יהודה כיון דמתנות פר בהיכל דבר הנעשה בחוץ הוא אינו מפסיק ואינו מעכב כסדר עבודות שבפנים. ובדין הוא דמצי' השתא לאוקומי סופא דקתני שעיר אינו מעכב את הפר בדאקדים מתנות דפר בהיכל מקמי מתנות דשעיר בפנים. אלא דניחא לן לאוקומה בההיא מילתא גופה דהוה ס"ד לאותובי מינה דהיינו הגרלה כן כתבו בתוספות ואינו מחוור דהא להדיא נקיט תלמודא לעיל דאי אקדים מתנות פר בהיכל מקמי מתנות שעיר בפנים שהוא מעכב דאלמ' פשיטא להו דהכין הלכתא. ושאני הגרלה דהיא גופה אינה עבודה שלימה ואינה כדאי לעכב לעשות שינוי בדברים הנעשים בפנים מה שאין כן במתנות פר בהיכל שהיא עבודה שלימה דכי אפסיק בה בין מתנות שבפנים דין הוא שתהא חוצצת ומפסקת ומבטלת חקה דכתיב בה כנ"ל:


ואזדו לטעמייהו:    פרש"י ז"ל והוא הנכון דקאי אפלוגתא דאיפליגו לעיל רבי שמעון ורבנן בדין הוידוי דלרבנן אינו מעכב ולר"ש מעכב ובהא אמרינן דאזדו לטעמייהו.


דף מ עמוד ב[עריכה]

דתניא יעמד חי לפני ה' לכפר עד מתי זקוק להיות חי:    כלומר שאם מת יהא חייב להביא אחר תחתיו עד שעת מתן דמו של חברו כו'. וטעמא דפלוגתייהו דלרבי יהודה מוקי' כפרה דאמר רחמנא לכפר עליו במתן דמים של חברו משום דסבירא ליה דוידוי אינו מעכב ולרבי שמעון מוקי' לה בוידוי משום דסבירא ליה וידוי מעכב. וא"ת והא לא תליא פלוגתא אלא בהקישא דרבי יהודה יליף מדכתי' וכלה מכפר את הקדש ורבי שמעון קאמר בכפרה שבגופו של שעיר הכתוב מדבר. י"ל דהא לא הוי עיקר טעמייהו דהא איכא למימר הכי והכי אלא משום דסבר רבי יהודה וידוי אינו מעכב מפיק קרא מפשטיה דמשמע בכפרה שבגופו. ומוקי לה בכפרת דמים של חברו. ור' שמעון משום דסבירא ליה וידוי מעכב מפרש לה בוידוי שבגופו ואע"ג דסתם כפרה מתן דמים היא מוקי לה בכל היכא דאפשר:


מה להלן כפרת דמים אף כאן כפרת דמים:    וא"ת והא איכא כפרה של וידוי כדכתי' וכפר בעדו ובעד ביתו וכדאיתא לעיל בהדיא וי"ל דאין הכי נמי אבל כיון דסבירא ליה דוידוי אינו מעכב טפי איכא לפרושה בכפרת דמים כרוב כפרו' דעלמ וכדכתי'.

אלא לאו לעכב וש"מ הנחה לא מיעכבא הגרלה מיעכבא:    פי' וק' למ"ד דאפילו לר' נחמיה הגרלה לא מעכבא. ולמ"ד דלרבי יהודה לא מעכבא איכא לאקשויי נמי מיהא משום דסתם ספרא ר' יהודה:


ג"ה שיכול והלא דין הוא:    וה"פ שיכול לומר בהפך והלא דין הוא לומר בהפך ויש כיוצא בזה אבל רשב"ם ז"ל לא גריס והלא דין הוא ואין צורך:


קדש השם:    פי' כדנפקא לן מולקח ועשה כדאית' לקמן ודקתני מקום שלא קדש הגורל. פרש"י ז"ל שלא מצינו בשום מקום שקדש הגורל פי' דכיון שלא מצינו כן אין לנו לומר שיקדש דמיום הכפורים לא גמרי דהא כתי' בה מיעוטא אשר עלה עליו הגורל וכדאי' לקמן:


דף מא עמוד א[עריכה]

סתם ספרא מני רבי יהודה היא וקתני וכו':    והקשה ר"י ז"ל מהא דאמרינן בפ"ק דחולין וכן בפ"ק דקדושין וכל היכא דכתיב חוקה לא דרשינן ק"ו והא גורלות דכתיב בהו חקה ואפי' הכי הוה דרשינ' ק"ו אי לאו דכתב רחמנא ועשהו חטאת דתניא הגורל עושה חטאת כו'. ומייתי' הא מתניתא ומאי קושיא לימא ליה דסתם ספרא רבי יהודה דסבירא ליה דלא כתיב חקה בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ. והגרלה דבר הנעשה בחוץ היא. ותירץ דאע"ג דסתם ספרא רבי יהודה לית לן לאוקומה דפליגי עלה שאר תנאי מסתמא. וכיון דכן אף רבי נחמיה נמי מודה בה כיון דלא פליג עלה ולא נהיר' דהא על כרחי' פליג עלה ר' שמעון דסבירא ליה הגרלה לא מעכבא וכיון דכן מי יימר לן דלא פליג עלה רבי נחמיה נמי. ועוד תירץ ז"ל דבדין הוא דמצי למימר התם הא מני רבי יהודה היא דלית ליה חקה בהגרלה אלא דניחא ליה טפי לאוקומה אפי' כרבי נחמיה דאורחא דתלמודא לתרוצי לדברי הכל כל מאי דאפשר. עוד הקשו בתוספות דבסוגיין ולקמן בפרק הוציאו לו משמע דחוקה עכובא. ואלו התם אמרינן מנין לכהן שלא קדש ידים ורגלים ועבד שעבודתו פסולה גמרינן חוקה חוקה ממחוסר כפורים ולמה לי ג"ש תיפוק לי דחוקה עכובא. ותירץ הר' יהודה ב"ר יקר ז"ל דנהי דחקה עכובא שלא יעלה הקרבן לשם חובה אבל לא הוי משמע דפסול אי לאו דאיכא ג"ש:


אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות:    פירוש כי יוכל לשנותם אחר קריאת שם אלא אם קרא שם או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן. ופירש ר"י ז"ל דקינין לאו דוקא אלא ה"ה לקרבנות בהמה סתומין כגון נזיר שהפריש סתם שתי בהמות לקרבנותיו. ולא פי' אי זו לעולה ואי זו לאשם וכן כל כיוצא בזה דגלי רחמנא בקינין וה"ה לכל הקרבנות. והיינו דפרכי' בסמוך מההיא דגורל דמיירי בשעיר שהוא קרבן בהמה ובמסכת נזיר פרכי' מינה גבי בהמה והא דנקט רב חסדא קינין משום דקראי דלקיחה ועשייה בהכי מיירי.

כך הגרס' בכל הספרים ולקח ועשה ופרש"י ז"ל דלקיחה היינו דכתיב ביולדת ולקחה שתי תורים וגו'. וא"כ תלמוד' לא דק הכא למנקט ולקחה ונקט ולקח אגב ועשה: ואורחא דתלמוד' בהכי כדכתי' לעיל:


ה"ק מקום:    כו' עד אינו דין שקדש השם בשעת לקיחה ובשעת עשייה והא דלא מייתו ק"ו שיקדש השם אפילו שלא בשעת עשייה או לקיחה. דומיא דגורל הקל משום דסבי' ליה דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ולא אשכחן בעלמא קדוש השם אלא בשעת לקיחה ובשעת עשייה.

מטמא מקדש עני:    פי' שנכנס למקדש בטומאה וחייב קרבן עני שהוא שתי תורים או שני בני יונה. וה"ה דמצי למנקט שבועת ביטוי ודכותה אלא חדא מיניהו נקט ואין חלוק מהם אלא מצורע כדאיתא לקמן. והפריש מעות לקינו פי' מעות סתומין והעשיר ואחר כך אמר הרי אלו לחטאת וכו'. פי' ואילו קרבן עשיר אינו אלא חטאת בהמה בלבד. וזה שורת הדין שהוא חייב להביא קרבן עשיר כי השתא.

מוסיף ומביא חובתה דהיינו חטאתה מדמי חטאתו ואינו מוסיף על דמי עולתו שאין דמי העולה עושין חטאת: והא הכא דלאו שעת לקיחה ולא שעת עשייה וקתני דקבע:    פי' דאי לא קבע הרי אין באמירתו כלום ואין כאן דמי עולה ומהדרי' ותסבר' דהא מתרצתא היא דמותבת מינה והאמר ר' אלעזר כו' עד וכיון שלא יצא היכא קבע פי' הוה ליה כמי שאינו מחויב עולה כלל ואמר אלו לעולתי שלא אמר כלום:

אלא מאי אית לך למימר שכבר אמר מעניותו כו':    פי' רש"י ז"ל דעל כרחך אית לן לשבושי מתנית' ולתרוצה שפיר דלא ניתנו אחר כך אלא שאמר כן בעודו עני ואפילו לאחר הפרשה ואחר כך העשיר לדידי נמי מתריצנא לה שאמר כן בשעת הפרשת המעות בעודו עני דהוה ליה כשעת לקיחה אי נמי דהאי דקתני ואחר כך אהפרשה בלחוד קאי ופרכי' ולר' חגא דאמר יצא מאי איכא למימר פי' דליכא למימר דרב חסדא דאמר כר' אלעזר דכיון דלר' אלעזר הוה מתנית' משבשתא ובעיא תירוצא כר' חגא אית לן לאוקומה. וא"ת והיכא אתיא כר' חגא דהא מדקתני מוסיף ומביא חטאתו וכו'. מכלל דקרבן עשיר הוא חייב וי"ל דמודה ר' חגאי לכתחלה ולא אמר אלא שיצא בדיעבד בקרבן עני וא"ת ולר' חגאי מאי איריא דקתני שהיה עני בתחלה אפילו היה עשיר מתחלתו נמי כדאמר בהדיא. וי"ל דאין הכי נמי ותנא מילתא דשכיחא (למיטעי בה) נקט דסתמא דמילתא לא היה מפריש קרבן עני אם לא שהיה עני בתחלתו בשעת טומאת מקדש:


דף מא עמוד ב[עריכה]

אלא ואחר כך לקח ואמר:    פי' דמאי דקתני תנא ואחר כך אמר היינו שאמר אח"כ בשעת לקיחה:


הא אין פדיון לעוף:    פרש"י ז"ל דאמרי' במנחות העופות והעצים והלבונה כלי שרת אין להם פדיון:


והא חטאת היא ואזלה למיתה:    פי' ודמי עולה אזלי לנדבה ולא איצטריך תלמודא לפרושה כיון דהא אמרה מעיקרא:


רבי רחמ' תורה:    פי' וליכא למי' מה ראית אימ' איפכא. דסברא הוא דנימא דעני שהביא קרבן עשיר יצא דהוי למעליותא ועשיר שהביא קרבן עני לא יצא דהוי לגריעותא:


מתני' והעמידו כנגד בית שלוחו:    פי' ראשו למזרח שמוציאין אותו דרך שם בשעת שלוחו:


אהעמדה קאי:    פי' שיהא ראשה כלפי עזרה. או אקשירה קאי פי' שיהא נקשר בצוארו שהוא מקום שחיטתו:


באחריני מערב:    פי' בשעיר מוסף הנעשה בחוץ.

של שעיר המשתלח דבעי חלוקה בעי שיעור:    פרש"י ז"ל דבעי חלוקה מדתנן לקמן במכילתין בשעת שלוחו נותן חציו על הסלע וחציו על קרניו: פי' לפירושו דמסתמא מזה הלשון שקושרו הוא עצמו שנינו לקמן דמחלקו והיינו דלא אדכרי' בשעיר המשתלח אלא לשון אחד. ויש שפירשו דבעי חלוקה שנותן חציו בשל שם וחציו בשל עזאזל דתרוייהו בעו קשירה כדאסקי' לעיל ופי' רש"י ז"ל הוא הנכון יותר:


בעיא כובד:    פי' שיהא כבד כדי שיפול לתוך שריפת הפרה. הלכך לשון שלו בעי שיעור דאע"ג דאיכא כובד דאזוב ועץ ארז מ"מ כדי שלא ילך הלשון באויר בשעת זריקה בעי שיעור בו כדי להכבידו:


כובד תנאי היא:    פי' ור' יצחק כמאן דאמר לא בעי' כובד סבי' ליה דאי לא שניהם בעו שיעורא:


כורכן בשיירי לשון:    פי' וכיון דאיתא בי' שירים שיעורא בעו:

כאן בקולחת כאן בנכפפת ויש גורסי' קודחת והכל אחד ופי' שהיא מעלה שלהבת ונכפפת שאינה אלא מעלה שלהבת כפופה סמוך לגחלתה. ופי' רש"י ז"ל דקולחת לא קדש דכיון שהיא רחוקה מן הגחלים לא קרי' ביה אלא תוך שריפת הפרה. אבל נכפפת קרינא ביה הכי והקש' ר"י ז"ל דאדרבא טפי חשיב תוך שריפת הפרה כשנפל בשלהבת הגדולה מנכפפת שהאש הולכת וזזה ממקומו. ועוד אמאי לא קאמר הא והא בקולחת כאן שזרק בגובה האש כאן שזרק בסמוך לגחלת לכך פר"י ז"ל בהפך דבקולחת קידש ובנכפפת לא קדש וליש' דקדוש דנקט הכא באשגרת לישן הוא. דלא מקרי קדוש אלא נתינת האפר לתוך המים כדאית' התם:


כובד תנאי היא:    פי' ומאן דאמר קדש סבי' ליה לא בעיא כובד ומאן דאמר לא קדש בעי' כובד:


כדי שיהו כולן באגודה:    פרש"י ז"ל דבעיא שיהו נקחין ביד אחת דכתיב ולקח הכהן עץ ארז וכו' ואין לשון זה מחוור דהא בלא אגודה נמי יכול ליטלן כולן ביד אחד. וה"ר יוסף ז"ל פי' דמשום הדור מצוה הוא לפי שהם דברים קטנים. וריב"א ז"ל פי' דאפשר דילפי' קיחה קיחה מלקיחת אזוב דמצרים כדילפי' במסכת סוכה לגבי לולב קיחה קיחה מהתם. ואפי' למאן דלא דריש הכי התם אית לן למידרשי' הכא דאיכא אזוב כלקיחה דמצרים:



דף מב עמוד א[עריכה]

וההוא יומא נח נפשיה דרביא בר קיסי:    פי' ההוא יומא דאפליגו בה בבי מדרשא ואתנחו ביה סימנא למידע במאי פליגי. רביא בר קיסי מכפר בשעיר המשתלח פי' דקיימא לן דמיתת צדיקים מכפרת ולהכי עבדו סימנא דבמידי דכפרה פליגי ההוא יומא. והיינו השעיר המשתלח שהוא לכפר מה שאין כן בפרה דאע"ג דאמרי' התם למה נסמכה פרשה מרים לפר' פרה לומר לך כשם שהפרה מכפרת כך מיתתן של צדיקים מכפרת אין עיקר הפרה לכפרה אלא לטהרה. אבל שעיר המשתלח אין עיקרו אלא לכפרה. וכן פירשו בתוספות:


אחת כשרה בזר:    ק"ל דהא איפליגו תנאי בפרה של דורות איכא מאן דאמר לדורות בכהן גדול ואיכא מאן דאמר בכהן הדיוט. אבל זר ליכא למ"ד. י"ל דאמר לך שמואל דהתם הוא מקבלת הדם ואילך. אבל שחיטה אפילו בזר דאפילו באותה שעשה אלעזר לא היתה אלא בזר כדיליף לקמן:


ואחת פסולה בזר:    פי' לא סוף דבר זר ממש אלא כל שזר אצלה ואפילו כהן הדיוט דהא אלעזר וחקה או אהרן וחקה כתיב בה אליבא דרבי והכי אמרי' בפרק ד אחין זר ששמש בשבת יש כאן משום זרות ואוקי' בשחיטת פרו של אהרן וכמאן דאמר שחיטתו בזר פסולה ומאי זר למי שזר אצלה:


שאני פרה דקדשי בדק הבית היא:    פי' דאפילו למ"ד פרה כקדשי מזבח ה"מ לשאר מילי אבל לענין זה אין לחלק בה בין שחיטה לשאר דברים כיון שכל עבודותיה בחוץ כדפרש"י ז"ל ומידי דהוה אמראות נגעים דבעו בה כהונה כדמפרש בסמוך:


מושרף את הפרה לעיניו:    וא"ת ודילמא ההוא נמי שישרוף אחר אותה בפניו של אלעזר. י"ל דהא ליכא למי' כיון דלא כתיב לעיל מינה ונתתם אותה אל אלעזר כדכתיב גבי שחיטה:


למעוטי מאי כו':    עד למשמרת למי נדה. וא"ת ומנא לן דאתי למעוטי מידי. ועוד ליתו כולהו מלמשמרת. וי"ל דלא משמע להו דכתיב למשמרת אלא לעיקר הכשרה דפרה ותדע דהא כתב רחמנא אידך קראי לאשמועי' דלמשמרת לא קאי אכולהו. והיינו דאמרי' למעוטי מאי דאי לא אתא למעוטי מידי לשתוק וליתו כולהו מלמשמרת כך פירשו בתוספות:


דף מב עמוד ב[עריכה]

ושאין כשרין אלא ביום:    פי' מדכתיב וחטאו ביום השלישי ולא כתיב וחטאו בשלישי ובשביעי:


ת"ל התורה:    וא"ת ולענין השחיטה וקבלת הדם והזאה דאיתה בחטאות דעלמא למה לי קרא הכא תיפוק לי' דחטאות קריה רחמנא. ויש שתירצו דאין הכי נמי ואגב אידך דליתנהו בחטאות דעלמא נקטינהו להני. אי נמי דכיון דאיכא כמה מילי שאין לפרה דין חטאת שהרי אינה נפסלת בלינה וכמה דברים אחרים אימ' דבהא נמי לא דמי לחטאת ולא בעי' יום:


הרי אנו למדין מהזאת מימי' מה הזאת מימי' וכו':    וא"ת א"כ למה לי למכתב התורה לרבות ניליף מהזאה. י"ל דכיון דכתב רחמנא זאת למיעוט' הוה ממעטי' כולהו אי לאו דכתב רחמנא ריבויי' דהתורה אבל אחר שריבה הכתוב ומיעט יש ללמוד מהזאה מה הוא מרבה ומה הוא ממעט:

אשה מאי טעמ' אלעזר ולא זר דסבי' ליה דשחיטה באלעזר ממש ולא לעיניו של אלעזר וכיון דכן הוא יש לנו גם כן לומר אלעזר ולא זר:


אמר עולא כל הפרשה כלה משמע מוציא מיד ומשמע ממילא:    פרש"י ז"ל כשתדקדק בפ' פרה אדומה אינך יכול להשוות שטת הפרשה שיהיו כל מקראותיה זה מוציא מכלל זה או יהיה כל מקראותיה שוין זה כזה אלא יש בהם שמשמע מקרא זה מוציא מיד המשמע של המקרא שלפניו מה שפסל זה הכשיר זה או מה שהכשיר זה פסל זה. ויש בה משמעות מקראות שמתקיימין ממילא שהמשמע הראשון עומד במקומו ואינו מוציא מכלל חבירו ולפי מדרש סדרן יש להביא מי הוא המוציא מכלל חבירו ומי משמע ממילא ועכשו הולך ודורש את כלה ע"כ לשון רש"י ז"ל:


איכא דאמרי אותה לאלעזר וכו':    פי' דתנאי פליגי איכא מאן דאמר הכי ואיכא מאן דאמר הכי דפלוגתא דתנאי היא במסכת פרה כדכתי' בפ"ק והיינו איכא דאמרי דאמרי' הכא ולשון זר הוא זה:


בשלמא למ"ד לדורות בכהן הדיוט שפיר:    פי' דכיון דמפקי' לה מאלעזר ודרשי' ולא לדורות באלעזר הרי כל שאר הכהנים להכשירה מסתמא ואפילו כהן הדיוט:


גמר חקה חקה מיום הכפורים:    פי' ואידך תנא לא גמר חקה חקה אי נמי אית ליה וכדמשמע קצת לקמן גבי כהן בכהנו אלא דסבי' ליה דהכא ליכא למידן ג"ש דכמאן דמפורש בהדיא כהן הדיוט דמי כיון דסתם דבריו:


שלא יאמרו שתים שחט:    פרש"י ז"ל וקימא לן שכל המלאכות הנעשות עמה פוסלות אותה כדתנן כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף פוסלין אותה במלאכה ולקמן נמי אמרי' ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה:


ר' שמעון היא דדריש טעמיה דקרא:    פי' דעביד דינא לפום טעמא דקרא בלחוד דאלו רבנן אע"ג דדרשי טעמא דקרא בכל דוכתא מ"מ כל היכא דכתב רחמנא שום דין מוחלט לא מיבטלי מיניה מידי משום טעמא דקרא אלא סבי' להו דלא פליג רחמ' וכדפרי' לה בב' מציעא בס"ד. וכן במסכת סנהדרין בס"ד:


דף מג עמוד א[עריכה]

ולקח אלעזר הכהן מדמה:    פי' והאי קרא איירי בקבלת הדם והזאת דמה והא דהדר כתיב ביה אלעזר הכהן לשמואל דאמר דשחיטה בזר כשרה וכי כתיב ושחט אותה לפניו שיהא אלעזר רואה איצטריך למכתב הכא אלעזר הכהן לאהדורה לאלעזר. דאי כתיב ולקח מדמה באצבעו הוה משמע שהזר השוחט יקבל הדם ולרב דאמר שחיטה באלעזר דוקא הא דהדר כתב הכא אלעזר היינו למיהוי מיעוט אחר מיעוט למעט שאר כהנים חוץ מאלעזר ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שתהא קבלת הדם והזאתו כשרין אפילו בכהן הדיוט הלכך האי קרא בין לרב בין לשמואל משמע מוציא מיד משמע.

לשמואל דאפילו לכהן הדיוט:    פי' והוי משמע מוציא מיד משמע ולרב קרא דלעיל נמי בכהן הדיוט והוי משמע ממילא אלא דאיצטריך למכתב כהן מטעמא דמפרש ואזיל:


הכהן בכיהונו:    פי' להכי כתב הכהן מיותר לאשמועינן שצריך ללבוש בגדי כהונה ובמסכת פרה אמרו כי בבגדי לבן היתה נעשית ובסיפרי מוכח לה מחקה חקה דיום הכפורים ואמרי' התם שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי באי זו כלים היתה נעשית אמר להם בבגדי זהב אמרו לו למדתנו רבינו בבגדי לבן אמר להם אם מה שראו עיני ושרתו ידי שכחתי ק"ו מה שלמדתי מרבותי וכל כך למה כדי לדחוק בה את התלמידים כלו' לחדד בה את התלמידים שיהו זוכרין מה שלמדו לפניו ודכות' בפרק יוצא דופן:

השתא כהן גדול בעי' בכיהונו מיבעיא:    הקשו בתוספות לימא ליה דאיצטריך בכיהונו לדברים האמורים לעיל שהם כשרין בכהן הדיוט ויש שתירצו דהא ליתא דכי כתיב הכהן בכיהונו אכלה פרש' משמע ואפילו לדברים שהן בכהן גדול ולא נהיר והנכון כמו שפי' ז"ל דהכי פרכי' דכיון דאיכא שום עבודה דאצרכה רחמנא כהן גדול פשי' לן דמאי דהדר אפשר בכהן הדיוט דבעי' בכיהונו דמסתמא לא נחתיה מעבודה לעבודה תרי דרגי:


מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא:    פי' כשאין צריך לעקם הרבה כי הכא וכדכתי' בריש פרק איזהו נשך:


ואסף איש טהור את אפר הפרה:    פי' והאי איש טהור מיותר הוא לדרשא דכיון דכתב רחמנא לעיל הכהן מסתמ' איש טהור הוא אלא ודאי לדרשא אתא איש להכשיר את הזר טהור להכשיר את האשה וליכא למימר אמאי לא אמרי' איפכא חדא דלא נפקא לן מינה מידי אי מפכת לה אפיך ותו דכיון דקתני בכל דוכתא איש ואתי למעוטי אשה לא אתי שפיר למדרש מיניה הכא ריבויא דאשה ועוד י"ל דכיון דלעיל מינה מיירי שהוא איש כהן דרגא דרגא ממעטי' ליה ומעיקרא מרבי' דלא בעי כהן ולבסוף מרבי' אשה וכן נראה מפי' רש"י ז"ל:


ולקחו לטמא מעפר:    פי' ומסתמא ולקחו אותם דלעיל משמע ור' יהודה א"כ לימא קרא ולקח מאי ולקחו דאפילו קטן פירוש דלקחו טפי לך גברא יתירא:


ונתן ולא ונתנה:    פירוש מייתורא דקרא והיינו דאמרי' בסמוך דלרבנן איצטריך למשרי דשקלי תרי ויהיב חד ואי לא דרשי' ייתורא אפילו תימא דאתא לומר דיהיב חד אכתי איכא למימר דההוא חד ליהוי גברא משום ונתן ולא ונתנה אלא ודאי כדאמרן וכן בדין דאי משום דכתוב בלשון זכר אורחא דקראי הוא בדבר הנוהג בין באיש בין באשה:


לרבנן איש ולא אשה טהור להכשיר את הקטן וכו':    פי' וליכא למימר איפכא דא"כ לשתוק קרא והוי משמע ממילא מאסיפה דלעיל אלא ודאי משמע מוציא מיד משמע הוא ולא פליג ר' יהודה פי' דאם איתא דפליג הוה ליה למיתנייה בהדיא והא דלא קשיא לן לרבנן דלעיל אכשרי' קטן לגמרי והכא קתני אשה מסייעתו משום דאשה מסייעתו לאו דוקא אלא לריבות' נקטיה ומשום דסתם קטן בעי סיוע אבל לר' יהודה קשיא אשה וקטן:


דף מג עמוד ב[עריכה]

אמר אביי כיון דאמר מר וכו' עד ודאי פליגי:    פי' משום דלא סגיא בלאו הכי לא חש תנא לפירושה דמדרבנן נשמע לר' יהודה:


הטהור מכלל שהוא טמא:    פי' דמשמע הטהור דהשתא לימד על טבול יום שכשר בפרה וא"ת תינח בהזאה בשאר עבודות מנא לן דהא קימא לן שכל מעשיה בטבול יום י"ל דבהזאה דחמירא קרייה רחמ' טהור מכלל דשוויה טהור גמור לכל עבודות.

לא מסקי מינה אלא כדמסיק תעלה מבי כרבא:    פי' כל היכא דבעו לפרושה כולה בחד סדרא שיהו כל מקראותיה שוין אלא אמרין כו'.

יבא זכאי ויכפר על החייב:    פי' ומה שמתודה על ביתו בוידוי ראשון משום דביתו כגופו:


מתני' על הרובד הרביעי:    פי' על השורה הרביעית של הרצפה וטעמא דכולה מתני' מפרש בגמרא:


והיום דקה מן הדקה:    פי באותו שצריך להקטיר לפני ולפנים וכדפרש"י ז"ל והכי מוכח בגמרא דמייתי לה מדכתי' ומלא חפניו קטורת סמים דקה.

והיום עולין באמצע:    פי' כהנים העולין עמו משום כבודו או לסייעו בהפוך צנורא וכיוצא בו כי אע"פ שכל עבודות יום הכפורים אינם אלא בו בכי הא מסייעין כדכתי' בפ"ק וכן פירשו בתוספות:


והא כתיב וכל אדם לא יהיה באוהל מועד וכו':    פי' וא"כ היאך הממרס עומד בשעת הקטרה בהיכל דלפנים.

גרש"י ז"ל תני של היכל:    כלומר שורה רביעית שהיא חוץ להיכל וקש' דא"כ נמצא עומד באולם ולקמן אמרי' שפורשין מבין האולם ולמזבח ואפילו ר' אלעזר לא התיר אלא בין האולם אבל לא באולם עצמו תירצו בתוספות דהא לקמן אינו אלא מדרבנן שלא אסר הכתוב אלא באוהל מועד דהיינו היכל והכא גבי ממרס אוקמוה אדינא דאורייתא משום טירחא דכהן גדול שלא יהא צריך לטרוח לבא עד בין האילם ולמ"ד היכל ואולם חדא קדושה היא הכא נמי במתני' קרי לאולם היכל וחוץ לאולם קתני ויש ספרים ישנים שגורסים תני חוץ לעזרה ולא נהי' דהא במתני' היכל קתני ולא משמע דמשבשי' לה למתני'.


דף מד עמוד א[עריכה]

כפרתו קודמת לכפרת ביתו:    פירשו בו לענין וידוי שמתודה תחלה עליו ואחר כך על ביתו ואחר כך על אחיו הכהנים ויש מקשי' דא"כ מאי קאמר קודמת לכפרת כל ישראל דהא בוידוי של פר אינו מתודה בו על ישראל וי"ל דקים להו בוכפר בעד כל קהל ישראל אם אינו ענין לוידוי זה תנהו ענין לוידוי השעיר אלא דאשמועי' קרא הכא אגב אורחיה דין סדר הוידוי ויש שפי' דמיירי לענין קרבנות שכהן גדול מקריב קרבנותיו בכל מקום קודם לכל הקרבנות וקרבן אחיו הכהנים קודם לקרבן כל ישראל:


מאי משמ':    פי' דקרא בהקטרה מיירי.

איזהו דבר ששוה בו ובכהנים ובכל ישראל הוי אומר זה הקטורת:    פי' שמכפר על כולן בשוה כאחת דאלו מתן דמים אינו שוה בכלן שהפר עליו ועל הכהנים והשעיר על ישראל כן פרש"י ז"ל.

מנין לקטורת שמכפרת על לשון הרע שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם:    פרש"י ז"ל דלעיל מינה איירי בלשון הרע שאמרו למשה ולאהרן אתם המתם את עם ה והחל הנגף בעם ואח"כ ויתן את הקטורת ויכפר על העם.

יבא דבר שבחשאי:    פירשו בו שהקטורת דבר שבחשאי שאין עליו שום דבור מה שאין כן בהזאות שהיה בו דבור כדאמרי' בפרק הוציאו לו שהיה מונה אחת אחת ואחת וכו'.

תנן התם פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרת הקטורת:    פי' ופרישה זו מדרבנן דאילו מדאורייתא אין איסור אלא דאוהל מועד כדאיתא לעיל ואוהל מועד היינו היכל או אולם למ"ד קדושת היכל ואולם חדא היא.

לא שאנו אלא בשעת הקטרה דהיכל:    פרש"י ז"ל שהוא קרוב לבין האולם אבל בשעת הקטרה דלפני לפנים מהיכל פרשי שהוא קרוב מבין האולם לא פרשי כי רחוק הוא לפני לפנים וקשה דהא בשעת הקטרה דלפני לפנים אסור מן התורה להיות בהיכל כדאמרינן לעיל ואם כן אמאי לא גזרינן בבין האולם דילמא עייל להיכל וי"ל דמידי דמתעבד לפני לפנים חמיר להו לאינשי ולא עייל כלל ותו דכי הויא גופה דהקטרה בהיכל שהוא קרוב איכא למיחש דילמא משתלי ועייל אבל היכא דהקטרה ליתא אלא לפני לפנים שהוא רחוק אפילו להיכל למה להו למיעל:

ויש מתרצים דכי עביד הקטרה לפני לפנים ניחא להו לרבנן לאוקומה אדינא דאורייתא כי היכי דליחזו ליה ולירתת שלא יתקן מבחוץ ויכניס לפנים כצדוקי. ואע"גב דאכתי מצי עביד בין הפרוכות מאי דאפשר לתקוני מתקנינן:


בשעת מתן פר כהן וכו':    פי' דבכל הני איכא הזאות בהיכל על הפרוכת ועל מזבח הזהב כדאית' בפרק איזהו מקומן.

מאי לאו בשעת הקטרה דלפני לפנים:    וא"ת ומנא ליה הא י"ל חדא דהקטרה סתם קתני וכל הקטרה במשמע מסתמא. ועוד מטעמ' דמפרש בסמוך דלא קתני בין האולם ולהיכל אלא מעלה אחת וזה ברור. ובתוס' פי' דהשתא ס"ד שלא בשעת ההקטרה היינו שעת מתן דמים דאי לא עביד מידי אמאי פריש כלל. ועל כרחין במתן דמים דלפני לפנים קאמ' דאלו במתן דמים דהיכל אפילו מתן דמים דהיכל נמי כדקתני רישא בהדיא וכיון שלא בשעת הקטרה דהיינו דמים מיירי לפני לפנים דכותה נמי שעת הקטר' ממש שעת הקטרה דלפני לפנים. ופרקי' דלא מיירי הך אלא בשעת הקטרה דהיכל ופי' זה נכון הוא אלא שאין אנו צריכין לו לפי מה שכתבנו. ופרכינן אי הכי דהקטרה הקטרה דהיכל היא בלחוד היכי קתני מעלה אחת בינייהו לענין מתנות דלפני לפנים הא איכא מעלה אחריתי דאלו דהיכל פרשי בין בשעת הקטרה דידה כו'. ופרקי' הא קתני שבהיכל כו' כלומר הכי נמי קאמר והא שבהיכל פורשין בין בשעת הקטרה דהיכל בין בשלא שעת הקטרה דהיכל אלא דלפני לפנים ובין אולם ולמזבח לא פרשי אלא בשע' הקטר' דהיכל בלחוד ופרכי' דא"כ אמאי לא איירי אלא בענין הקטרה בלחוד דלא קתני אלא חדא מעלה דהא איכא מעלה במילתא אחריתי לענין מתן דמים דלפני לפנים דאלו היכל פרשי בקידושין דידה. פי' בשעת מתן דמים והוה ליה למימר שתי מעלות. ופרקינן שם פרישה אחת היא כלומר חדא מעלה חשיבי דמשום דבר הנעשה בפנים בין בשביל הקטרת ובין בשביל מתן דמים פרשי בהיכל ולא פרשי בין האולם ולמזבח ואפשר דשלא בשעת הקטרה דקתני הכל בכלל אי נמי כדפרש"י ז"ל דאפילו תימא דלא מיירי תנא אלא לענין מעלה דהקטרה ממילא שמעינן דה"ה לענין מתן דמים דהא פשיטא דשוות נינהו:


דף מד עמוד ב[עריכה]

ש"מ מעלות דאורייתא:    פי' מעלות שאמרו בפ"ק דכלים בעשר קדושות ונתנו מעלה לבין האולם ולמזבח על העזרה כדאיתא התם. אותה מעלה דאורייתא דקדושת בין האולם ולמזבח לחוד וקדושת עזרה לחוד דאי חדא קדושה היא כי היכי דפרשי מבין האולם ליפרשו מבין העזרה כיון דמדאוריתא חד דוכתא הוא אלא ודאי כדאמרן ומהדרינן דלעולם מעלות דרבנן נינהו ועזרה כיון דאיכא מזבח החיצון דפסיק מינכרא מלתא ולא אתו למיעל. ומיהו לא אמרינן השתא אלא דמעלות בין האולם ולמזבח על העזרה דרבנן אבל ודאי יש בעשר מעלות דהתם דברים שהם דאורי' כגון זבין ומצורעין וכל הטמאין שנכנסו לפנים ממחיצתן. ובתוספתא תניא נכנסו מצורעין לפנים מן החומה לוקין ארבעים זבין וזבות נדות ויולדות להר הבית לוקין שמונים ומיהו מאי דקתני בסופא דהך ברייתא לוקה שמונים משבשת' היא דליכא אלא חד לאו דלא יטמאו את מחניהם דאי משום ולא יבא אל תוך המחנה דכתיב בבעל קרי הא בפרק אלו דברים אסקינן דההוא במחנה שכינה כתיב והתם נמי איתא להא תוספתא ולא גרסינן בה אלא לוקה ארבעים וכן עקר:


התורה חסה על ממונם של ישראל:    פרש"י ז"ל ואנן נמי חיישינן וחתיית גחלים שוחקת את הכלי ומחסרתו. ובכי האי גונא ליכא למימר אין עניות במקום עשירות:


תנא ונתפזרו לו קב גחלים:    פי' הנותרים מן המחתה שהוא חותה בה. מכבדן לאמה פי' סילון שבעזרה היוצא לחוץ עד נחל קדרון. והקשה רבינו נסים גאון ז"ל היאך משליכין אותם במקו' זה להפסידן בידים ולזלזל אותם והלא הם קדושי' בכלי שרת כדאמרינן לקמן פר' הוציאו לו את הקומץ והלבונה והגחלים שנגע טבול יום במקצתן פסל את כולן. ותירץ ר' דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת והכא אין דעת לקדש את המתפזרים. והקשה עליו הר' אלחנן ז"ל דהא פלוגתא דאמוראי היא במסכ' סוכה ואיכא מאן דאמר דמקדשין שלא מדעת אפילו שלא בזמנן וכ"ש בזמנן ולדידיה מאי איכא למי' והנכון כמו שתירץ רבי' נסים ז"ל דלקמן מיירי בגחלי' שמכנים לפנים שאותה מחתה היתה כלי שרת. וכן נראה מן הירושל' שאמרו בירושלמי דחגיגה גחלים מאי כלומר למה פוסל את כולם אמר ר' אבדן תפתר בגחלים של יום הכפורים שבמה שהוא חותה הוא מכניס אבל של כל יום לא כדתנן התם נתפזרו לו קב גחלים מכבדן לאמה ואתמר נמי מפני שהוזקקו לכלין. פי' דמחתה שמכניס בה הוא כלין והוא מצרפתן ולא מחתה שחותה בה ופי' בתוספו' דיום הכפורים דנקט בירוש' לאו דוק' אלא לאפוקי מחתה שחותה בה וכן נראה מן הטעם שאמרנו שם מפני שהוזקקו לכלין:


לא רבנן ולא ר' יוסי:    פי' דלר' יוסי ג' קבין נשתיירו במחתה ראשונה ולאו קושיא רבה היא דהא אין כולן מתפזרין וכיון דכן נקט קביים שהוא חשבון שלם אלא קושיא כל דהוא היא משום דאיכא לפרושה שפיר אפילו כפשטה כדמפרש ואזיל ודכותה בתלמודא:


בסאה מדברית:    פי' שאין בה אלא חמש קבין ירושלמיות עירה שלשה ונשארו שתים:


בכל יום לא היה לה נושתיק:    פרש"י ז"ל טבעת של זהב בראשה משום ונשמע קולו בבאו אל הקדש פי' דאע"ג דההוא גבי מעיל כתיב גמור מינה רבנן להא דהכא נמי והגאו' ז"ל פי' שהוא כסוי כדי שלא יכבו הגחלים או לפי שלא יכוו פניו מחום הגחלים כי בכל יום לא היה צריך לכך שהיה יכול ליתן ידו השמאלית נגד פניו שהרי לא היה נושא בה שום דבר וכיוצא בלשון הזה בילמדנו (ב"ר פ' ס"ט) מערטלו מנשתיקו כלו' מנרתיקו:


דף מה עמוד א[עריכה]

לקיום האש:    פי' שאם אין אש כל הצריך במערכה גדולה מוסיפין עליו מזה:


ואחת לאיברים ופדרים שלא נתעכלו:    פי' ולא משלה בהם האור להוציאם מתורת בשר דאי משלה בהם האור הא אמרי' לעיל דחצות לילה עושה עכול לענין שאם פקעו לא ירדו וכיון דכן ה"ה דכיון שעבר עליהם כל הלילה דהוו להו כדשן ואין עושין להם מערכה אחרת אלא ודאי כדאמרן ומיירי באיברים קשים שאין האור מושלת בהן ודוגמת' ההיא דאמרי' בזבחים גבי איברים שפקעו מעל המזבח קודם חצות יחזיר דהוינן בה היכי דמי אי דאית בהו ממשא אחר חצות נמי ואי דלית בהו ממשא קודם חצות נמי לא ופרקי' לא צריכה בשרירי הכא נמי דהוו שרירי טובא שלא נתעכלו בכל הלילה:


אמר לו ר' שמעון וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח:    פרש"י ז"ל למה לי קרא ללמד שתהא הצתת אליתא בכלי שרת והלא כבר אמרת דהצתת אליתא בראשו של מזבח נפקא לן מדכתיב והאש על המזבח תוקד בו והיאך תהא בזר וכי זר קרב לגבי מזבח והכתיב ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו ואפילו ללויים אלא ודאי דהאי קרא בא ללמד על הצתת אליתא שיהא בראשו של מזבח וההוא קרא דהאש על המזבח תוקד בו אתא לקיום האש כדר' יוסי ומאי דכתב קרא כהן בהאי קרא לגופיה איצטריך לומר שנתינת אש צריכה כהן ע"כ. והקשו בתוספות ונימא לרבי שמעון לנפשיה דכיון דמוקי' האי קרא בהצתת אליתא שתהא בראשו של מזבח דתו לא בעי למכתב כהונה שהרי אין זר לגבי מזבח ואמאי קשיא לר' יהודה טפי מלר' שמעון. וי"ל דלר' יהודה דנפקא ליה הצתת אליתא מוהאש על המזבח תוקד בו משמע שהיקידה עצמה כשנופח באש להציתו הויא בראשו של מזבח והא דלא אפשר בזר. אבל האי קרא דלא כתיב ביה אלא ונתנו אפשר לנתינת אש בזר דקאי אארעא ויהיב אש בראשו של מזבח. והיינו דמהדרי' דלר' יהודה נמי איצטריך קרא דהא הוה אפשר לנתינת אש מארעא דקאי אארעא ועביד במפוחא:


דף מה עמוד ב[עריכה]

עכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עכולי קטורת:    פירשו בתוספות דדוקא עכולי קטורת שאינו על מזבח החיצון כעולה. אבל עכולי קומץ ולבונה ומנחת כהנים ומנחת נסכים שכולן על מזבח החיצון צריך להחזיר עכולן ולא אימעוט מהעולה:


אש מחתה ומנורה מנין:    פי' אש שחותה ביום הכפורים לצורך הקטורת שלפני לפנים ואש שנוטל להדליק בו נרות של מנורה בכל יום ויום:


נאמר אש בקטורת:    פי' רש"י ז"ל מדכתיב יקטירנה ואין הקטרה בלא אש:


אש תמיד שאמרתי לך:    פי' דגבי נרות כתיב להעלות נר תמיד והיינו דקאמ' הכא אש שנאמר בו תמיד דהיינו אש של נרות לא תהא מוקדת אלא מראשו של מזבח החיצון:


מה להלן בסמוך לו אף כאן בסמוך לו:    וא"ת אש מנורה תוכיח שאינו מן הסמוך לו י"ל דההוא אש דמנורה אינו אש גמור שאינו צריך לי אלא לשלהבת ולהכי לא ילפינן מיניה. כן תירצו בתוספות:


איזהו דבר שמקצתו לפני ה' ואין כולו לפני ה':    פי' דכיון דכתב רחמנא מעל המזבח מלפני ה' משמע שיהא מקום במזבח שאינו לפני ה'. וא"כ אין זה מזבח הפנימי העומד בהיכל אלא מזבח החיצון שאין כולו עומד לפני ההיכל. ואיצטריך למכתב מעל המזבח וכו' הוה אמי' מאי מזבח מזבח הפנימי פירוש מפני שהוא סמוך לו ומשום דרשא דלעיל:


דף מו עמוד א[עריכה]

אבל מהאי גיסא ומהאי גיסא לא:    פי' דהוה ס"ד דדוקא מן הגחלים של מזבח שהם כנגד פתח ההיכל אבל מהאי גיסא ומהאי גיסא לא ואע"ג דצד מערבי הוא קמ"ל מעל המזבח כן פרש"י ז"ל.

אמר ר' אלעזר בר קפרא אומר היה ר' מאיר אומר איברי עולת חול שניתותרו עושה להם מערכה בפני עצמה וסודרן אפילו בשבת כך הגרסא במקצת הספרים. אבל רש"י כתב דלא גרסי' עולת חול דא"כ משמע דכולה מלתא לא אתיא אלא לאשמועינן דאיברי חול שניתותרו עושין להם מערכה בשבת וא"ת היכי פרכינן מאי קמ"ל דהא אתא לאשמו' שבת וכי תי' דהיינו נמי דפרכינן דהא בכל יום תנן ואפילו בשבת הא ליתה דהאי פריכ' רבא הוא דאמרה לקמן. אבל השתא לא נחתי' להכי אלא ודאי דלא גרסינן עולת חול אלא ה"ג איברי עולה שניתותרו וכו' והשתא פרכינן ארישא דמשמע דאתא לאשמועינן דין איברי' שנתותרו מבעוד יום שעושין להם מערכה בפני עצמן. ואמרי' מאי קמ"ל בר קפרא דהא בהדיא תנן לה במתני' כדברי רבי מאיר. ולקמן פרכינן אסופא דקאמ' ואפילו בשבת דהא תנינן והיום חמש. ורבא פרכה מדתנן בכל יום ואפי' בשבת זו היא שטת רש"י והיא הנכונה:


לא נצרכה אלא לפסולין דמשלה בהן האור:    פי' לפסולין שאם עלו לא ירדו וכן פרש"י ז"ל.

אבל באמצע שבת לא קמ"ל ואפילו בשבת והא אתיא לן מהא דאמרי' בשילהי פ"ק דמסכת שבת בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בבית המוקד ואסיקנא דההיא לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב הוא דאתא וק"ל דהא בפרק אלו קשרים אמרי' עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת. וי"ל דהתם לאיברים ופדרים שלא משלה בהן האור מבעוד יום דכוותה בחול מקטירין דהקטרת איברים בלילה כיון שנזרק הדם מבעוד יום כדאיתא בפרקא הממונה אבל איברי ערב שבת שלא משלה בהן האור מבעוד יום אינם קרבין בשבת:


קשיא:    פי' אבל לא הוי תיובתא דאיכא למימר בכל יום דחול קאמר.

ופליגא דרב הונא כו'. סופו אינו דוחה:    פי' והאי פליגא היינו אליבא דרבא דפריש בסמוך שאינו דוחה את השבת וא"ת ולרב הונא אליבא דרב תיקשי ליה מתניתא דבכל מושבותיכם דפ"ק דשבת וכי תימ' דמוקים לה לאיברים של קרבנות שבת כמו שפי' ר' יוסי הא ליתא חדא דההיא מעולת שבת בשבתו נפקא דודאי לכולהו מעשה הקרבנות כתיב ולא לשחיטה וזריקה בלחוד ועוד דברובא דנוסחי גרסי' התם לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב הוא דאתא וי"ל דרב הונא מודה הוא דכיון דמשלה בהן האור מבעוד יום שקרבין בשבת אלא שהוא סובר שאין עושין להם מערכה באנפי נפשה. וכן תירץ ר"י ז"ל.

מאי אינו דוחה רב חסדא אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה:    פי' לאו למי' דדוחה דתחלתו דקאמר כו' לומר דוחה את השבת ואינו דוחה דסופו שאינו דוחה את הטומאה דהא ליתא דכולה בחדא גוונא מיירי אלא רב חסדא קאמר דודאי אפילו סופו דוחה את השבת ואינו דוחה דקאמר רב הונא היינו שאינו דוחה את הטומאה. ולאפוקי ממאן דמפרש דרב הונא אינו דוחה את השבת קאמר נקט רב חסדא דוחה את השבת. ולרבא נמי כולה מיירי בשבת ולאפוקי מדרב חסדא נקט דדוחה את הטומאה והאי תחלתו וסופו פירש בו רש"י ז"ל משם רבותיו ז"ל דתחלתו היינו הקטרת איברים של היום וסופו הקטרת איברים שהיו מאתמול ורב חסדא סבר דודאי אפי' סופו דוחה את השבת דאיברים שלא נתעכלו מערב שבת קרבין בשבת ועושין להם מערכה לר' מאיר אבל אינם כדאי לדחות את הטומאה ורבא אמר איפכא והקשה רש"י ז"ל על זה מדאמרינן לקמן תחלתו דעיקר כפרתו ואלו הקטר איברים אינם עיקר כפרה שאין כפרה אלא בדם לכך פרש"י דתחלתו היינו שחיטה וזריקה שהוא תחלת הקרבן והם עיקר כפרה וסופו היינו הקטר איברים שאינם עיקר כפרה דרב חסדא סבר דבין תחלתו ובין סופו דוחה את השבת כלומר דבין קרבנות השבת ובין איברים שנתותרו מערב שבת עושין להן מערכה בשבת וכן תחילתו דוחה את הטומאה אבל אם נשחט ונזרק דמו בטהרה אין מקטירין האיברים בטומאה דכי אמרי' במועדו ואפילו בטומאה דוקא כשניטמאו קודם זריקה. ורבה סבר דסופו ג"כ דוחה את הטומאה אבל אין סופו דוחה את השבת דאיברים שניתותרו מערב שבת אין עושין להן מערכה בשבת ואין פי' זה נכון שהרי בכמה מקומות מצינו דהבשר והאימורין קרבין בטומאה ואף על פי שתחלתו בטהרה וכדאמרי' בפ"ק דמכילתין היה מקריב מנחת אלים וכבשים וניטמאו בידו אומר לו הוי פקח ושתוק. ואע"ג דבשעת זריקה היה בטהרה ועוד קשה קצת לפירוש זה דלא דמי סופו אינו דוחה דקאמר רב חסדא לסופו אינו דוחה דקאמר רבא דאלו לרב חסדא סופו אינו דוחה את הטומאה כל שנזרק בטהרה ואפילו בקרבנות שנשחטו ושנזרק דמן היום ואלו לרבא כי קאמר סופו אינו דוחה את השבת אינו אלא בהקטרת איברים שניתותרו מערב שבת. אי נמי דה"ק דעיקר כפרה של בשר זה בתחלתו דנהי דעיקר כפרה ביום ההוא מ"מ גם בבשר יש כפרה קצת היכא דאיתיה והנכון כפי' הראשון והא דאמרי' לקמן תחלתו דעיקר כפרה לאו עיקר כפרה ממש אלא שתלוי בו עיקר כפרה וכמאן דאמר אם אין בשר אין דם. מה שאין כן בסופו שאינו מעכב בדם כיון שכבר היה שם בשר בשעת זריקה.

מאי שנא שבת דכתיב במועדו ואפילו בשבת:    ק"ל דהא אנן לענין איברים של ערב איירי' והנהו לא נפקי מבמועדו אלא מבכל מושבותיכם כדאיתא בפ"ק דשבת וכדכתי' לעיל וי"ל דאין הכי נמי מיהו מכיון דכתב רחמנא בכל מושבותיכם גלי לן שזה בכלל במועדו ודכותה בתלמודא.


דף מו עמוד ב[עריכה]

שבת דתחלתו לאו בר מידחי שבת:    פי' דתחלת קרבן זה שהיה מערב שבת אינו דוחה את השבת שאין איברים של ערב שבת קרבין בשבת אלא בשנשחט ונזרק דמן מבעוד יום וגם בשהתחיל להקטיר האיברים בענין שמשלה בהן האור וכדכתי' לעיל מדכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת.

איתמר המכבה אש מחתה ומנורה:    פי' אש של גחלים דמחתת הקטורת דיום הכפורים דלפני לפנים. וגחלים שנוטל להדליק בהם נרות שבכל יום ויום.

רבא אמר פטור כיון דנתקה נתקה:    פי' דקסבר דכי כתיב אש תמיד תוקד על המזבח לא בא לחייב אלא שלא תכבה על המזבח עצמו שאם כיבה אותו שם חייב:


התם לא אינתיק למצותה:    פי' וכמאן דאיתיה במזבח דמי כי עדיין הוא לרומו של מזבח אבל הכא אינתיק למצותה ושוב לא קרינא ביה אשו של מזבח. והקשו בתוספות מיהא דאמרינן התם גחלים שפקעו מעל גבי המזבח אין מועלין בהן ואין חייבין עליהם משום לא תכבה. ותירצו כי חילוק יש בין שפקעו מאיליהן דכי פקעו מאיליהן פקעה קדושתן שהמזבח דחאם והיינו דקאמרי' הכא בכלה שמעתין שהורידו בידים מעל המזבח.

הכא אינתיק למצותיה:    פי' ומשום הכי פליגי ביה דרבא פטר כיון דאנתיק למצותיה ואביי מחייב אע"ג דאינתיק למצותיה וא"ת ולאביי תיקשי הא דאמרינן לעיל נתפזרו גחלים מכבדן לאמה. ואמאי והא עבר משום לא תכבה ואלו לאביי בין אינתיק ובין לא אינתיק חייב עליו ותירצו בתוספות דהתם אפילו אביי מודה דכיון שנטלו לצורך גחלים של מחתה ונשתיירו שם שפטור עליו כי כשחותהו מעל גבי המזבח על דעת כן חותהו שיערה מהם הצריך למחתה של קטורת והשאר שיהא הולך לאיבוד מה שאין כן כשהורידו בחנם ומה שאין כן בראש מחחה ומנורה שהיו צריכין למחת' ומנורה. ובהכי סליק פירקא בס"ד: