חיד"א על שמואל א כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · חיד"א על שמואל א · כא · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

(א) "ויקם וילך ויהונתן בא העיר". אפשר דדוד לרוב הפחד הלך כמתגנב ולכן לא אמר ויקם דוד וילך אלא וילך סתם. ויהונתן לרוב אהבתו וצערו היו רגליו מוליכות אותו ואינו מרגיש מצד טרדת הדאגה והמחשבות כאיש אשר לא יודע ונמצא שבא לעיר בלי מחשבה על הדרך כי לבו בל עמו וז"ש ויהונתן בא העיר כאלו לא היה דרך ונמצא בעיר:

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ב) "מדוע אתה לבדך" וכו'. כי לפעמים כשהיה הולך שם היה בא באנשים כמו שר שהולך עם אנשיו ועל כן שאל מה היום מימים:

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

(דף זה גם קיים כדף מעוצבת עם פרשנות במרחב הביאור)

(ה) "כי אם לחם קדש". אמרו במדרש שמואל‏[1]: דוד אשכחיה לאחימלך שהיה עושה לחם הפנים בשבת. אמר לו דוד: "ביום השבת יערכנו" - עריכתו בשבת ואין מעשהו בשבת. אמר לו אחימלך: כך למדנו דואג האדומי דמעשהו דוחה את השבת. אמר לו דוד: כך מקובלני - עריכתו בשבת ואין מעשהו בשבת. עד כאן.

וצריך להבין דבאותה שעה שבא דוד אצל אחימלך מסוכן היה שאחזו בולמוס שהרי אכל לחם הפנים האסור לזרים כדכתיב בקרא ובמנחות דף צ"ו וא"כ בשעת טירוף הדעת כזו שאחזו בולמוס מה לו לדוד בהוראות. ופירש הרב הגדול מהר"י רוזאניס ז"ל בס' הבהיר פרשת דרכים דרוש י"ג דף ל' ע"ד דדוד הע"ה עיקר כונתו היתה לשאול באורים ותומים לדעת את הדרך ילך בה וחשש מאחימלך אולי יהיה סובר כסברת דואג שאין נשאלין למי שצורך הצבור [בו] אלא למלך שהרי אחימלך סמך על דואג דמעשה לחם הפנים דוחה שבת. ואם בשעת מעשה היה דוד אומר לאחימלך דנשאלין למי שצורך הצבור בו לא ישמע אליו אחימלך דקי"ל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו כמ"ש ביבמות דף ע"ז והיינו אם נוגע בדבר כמ"ש התוס'. לכן רצה לומר אצל דין זה דנשאלין למי שצורך הצבור הוראה אחרת דעריכת לחם הפנים בשבת ואין מעשה דוחה שבת דבזה לא היה נוגע בדבר וכיון דאמר מילתא אחריתי בהדיה הך מילתא שנוגע בדבר מהימן כמ"ש בש"ס ביבמות דף צ"ח זהו תורף דברי הרב פרשת דרכים ז"ל. ויש להעיר קצת דקודם זה כבר אחימלך היה שואל באו"ת לדוד המלך כמו שכתוב הוא לשאול "היום החילותי לשאול לו באלהים" ופירש רש"י ז"ל "בתמיהא זה ימים רבים שצורך הצבור בו ומאז אני שואל". וא"כ אמאי הוצרך לזה. ותו דדואג לא גילה דעתו אלא כשדיבר על אחימלך לשאול וחלק על אבנר ועמשא וסנהדרין כמשז"ל והביא כל זה הרב פרשת דרכים ז"ל עצמו באותו הדף עצמו ע"א ע"ש. ויש לישב:



פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ט) "ואין יש פה תחתידך חנית" וכו'. הפשוט הוא שהולך בדרך ויעש בריחי"ם וצריך לו. ויש מי שפירש שנתירא שמא ירדוף אחריו דואג:

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

(י) "ויאמר דוד אין כמוה". אפשר שאמר אין כמוה וטעמו דאתרחיש ליה ניסא עמה וסימנא מילתא כי ה' עמו להצילו מאויביו:

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יא) "ויקם דוד ויברח ביום ההוא". פירוש אמר ויקם כי הוא היה מסוכן שאחזו בולמוס. ועתה הרי הוא נשבע ונוטל חרב גלית ושאל באו"ת והובטח על ההצלה ועל כן קימה היתה לו וז"ש ויקם דוד ע"ד שדרשו רז"ל על פסוק וישא יעקב את רגליו. ויברח שהיה בו כח לברוח ביום ההוא דעד עתה היה ברשות שאול בא"י מפרשים:

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יד) "וישנו את טעמו בעיניהם ויתהולל" וכו'. ארז"ל דדוד הע"ה היה מהרהר על ג' דברים למה נבראו. שטות. פרעוש. עכביש. והוצרך לשלשתן להציל ממות נפשו. זה יצא ראשונה שע"י השטות ניצול. ופרעוש כשלקח צפחת וחנית שאול שהיתה ירך שאול זקופה ועבר דרך שם ואח"כ פשט לו את רגל ובא פרעוש ועקצו וזקף הירך ועבר. ועכביש כשבא שאול המערה באופן דבמוט"ב תלתא הצילוהו מהמיתה והיה לו שפע רב בהם שפע ר"ת שוטה פרעוש עכביש. ובלקוטי כתבתי בעניותי בזה בס"ד:

  1. ^ בפרשת דרכים לבעל ה"משנה למלך" דרוש יג, הביא ממדרש שמואל - ויקיעורך