חזון איש/יורה דעה/ריד

<< · חזון איש · יורה דעה · ריד · >>

סימן ריד

פרק הכל שוחטיןו' א' ר"ז ור"א כו'. [א"ה, עי' דמאי סי' ה' סק"ז].

ו' ב' תוד"ה והתיר, דהא בפ"ק דביצה כו', צ"ע היכי משמע שם דשם האיבעי לענין אי שרי ביו"ט, ואמר דאם איתא דשרי ביו"ט א"כ מצינו תרומה דזכאי בהרמתה והיינו בא"י, אבל מנ"ל דחייב בחו"ל, והר"ש פ"ק דדמאי כ' דמשמע קצת וצ"ע.

שם ואור"ת דהכא ובפ' ר"י איירי בדמאי, ולפ"ז יש ללמוד מכאן דבעבר הירדן נהוג דמאי דהא בצר בעבר הירדן, וצ"ל דכבשום עולי בבל דאל"כ למה עדיף עבר הירדן מכזיב ולהלן, ולמש"כ הר"ש פ"ק דדמאי בשם הירו' דמכזיב ולהלן פטור אף מן הודאי, בכל מה שנפרש, מוכח דעבר הירדן עדיף מכזיב ולהלן, ולמש"כ הראב"ד פ"ד מה' שמיטה הכ"ח דעבר הירדן לא קדשוה עו"ב צריך טעם מ"ש עבר הירדן מכזיב ולהלן, ועי' מל"מ שם דשאר ראשונים לא פסיקא להו מלתא.

שם שהוא ודאי שפירות קסרין ודאי, לא יתכן שאנשי קיסרי ודאי אין מפרישין, אלא ר"ל דאתרוג הניקח בקיסרי ודאי גדל בקיסרי שאין מביאין לשם אתרוגים מחו"ל, וכשהודיעו מקומו ע"כ אינו מעושר שאם הוא מעושר אין נפקותא במקום שגדל, וע"כ הוא ודאי אינו מעושר דאי הוא דמאי לא יתכן לרמז ולומר שהוא מקיסרי דבכל מקום שהוא נלקח לא יצא מכלל ספק אלא דהיה ידוע לו שלא עישרו עליו עדיין וכשהוא מודיעו שבא לידו מקיסרי הוא ודאי.

שם מאי נינהו רובים תרגמוניה אר"ז כו', לכאורה ר"ל דתרגמו דרובים היינו שמואל דאמר אוכל והולך ואח"כ מפריש, ולפ"ז בטלום שלא כדין דהא שמואל אמר ואח"כ מפריש אלא בשביל מימרא דשמואל נזדלזל הדבר עד שבטלום לגמרי, ולפ"ז ראוי לחברים להפריש, אבל בתו' ע"ז שם משמע דפי' הא דאר"ז הוא מלתא באפי נפשה וכתבו דלא נודע פי' הירו'.

ולדעת הר"מ דמצרים ובבל ועמון ומואב חייבין גם עכשו ושאר חו"ל לא נתחייבו מעולם ע"כ האי מימרא דר"י קאי אבבל וסתם גולה הוא בבל, ור"י מתלונן על הדבר שע"י מימרא דשמואל החלו לזלזל בדבר.

שם לא חשו אלא לתרומת דגן תירוש ויצהר כו', הר"ש שם פירש דלענין שאינו אוכל עד שיפריש הוא, דבתרומת דגן תירוש ויצהר אינו אוכל עד שיפריש, ודוקא בתרומה גדולה, והא דמסיים אבל ירק לא, יש להסתפק אי שאר פירות בכלל דגן תוי"צ או בכלל ירק, ול' הר"ש שם דקאי אר' יוחנן או אדשמואל משמע דמפרש הא דשמואל מלתא באפי' נפשי'.

שם ועוד י"מ שנמצא בירו' כו', לא פירשו איך יתישבו סוגיות שהביאו שנהוג בחו"ל, וע"כ כונתם לחלק בין קרובים לרחוקים אלא דלמאי דאמר בירו' דמכזיב ולהלן פטור אף מן הודאי הדבר מבואר דהרחוקין מעיקר הישוב פטורין כש"כ הרחוקין מכל א"י, וכבר נתבאר זה בדברי הר"ש שם. [א"ה, ועי' שביעית סי' ג' סקי"ט]. (שביעית סי' ד' סק"ד).

ז' א' והכתיב לא הוריש מנשה וגו', יש לעי' כיון דלא כבשום לא נתקדשו, ונראה דרש"י ז"ל כיון לפרשו שפי' שהניחם למס עובד וזה מקרי כיבוש, דכן כתיב שופטים א' כ"ח ויהי כי חזק ישראל וגו', מיהו בעכו כתיב שם וישב האשרי בקרב הכנעני וגו', והרשב"א בריש גיטין כתב דעכו נתקדשה מדכתיב אשר לא הוריש את עכו וגו' והביא ראי' מסוגין ולפרש"י אין ראי' מסוגין, ומדברי הרשב"א משמע דכל א"י מקרי כבושה וקדושה לעולי מצרים אף מקומות שנשאר הכנעני בארץ, ואולי בימי דוד ושלמה נכנעו כולם, [ולא מצינו שהוריש דוד אותן הנשארין אע"ג דהשאירום הראשונים שלא בדין כדכתיב שם ב' מ"מ לא נתחייבו ישראל אח"כ להורישם וכל מעשי דוד ושלמה ע"פ ד'] והר"מ בדמאי פ"ו מי"א כתב בענין סוריא שעדיין לא נכבשה כל הארץ כי היבוסי היה בירושלים עדיין, ולא זכר את כל אותן שלא הורישו, והנה לפי סדר הכתובים הכה דוד את היבוסי קדם שכיבש ארם כדכתיב ש"ב ה' ו', ושם ח', אבל נראה שלא כיבש דוד כל היבוסי וכדמשמע יומא נ"ד א' דפריך נ"ב שנה לא עבר אדם ביהודה ולא פריך מהא דהכם דוד אלא משמע דלא הורישם, [עי' שביעית סי' ג' ס"ק י"ט]. ואם היה דוד כובש את כל הארץ היה ראוי שיתחייב עכשו סוריא מה"ת כיון דכל עצמה שלא נתקדשה סוריא הוא משום שכיבשה בזמן שנשאר מן הארץ בלתי כבוש, וכיון שנכבשה כל הארץ וסוריא כבושה ביד ישראל למה לא תתקדש.

[במש"כ להסתפק אי כיבשו דוד ושלמה כל הארץ ראיתי כי מקרא מלא הוא מלכים א' ט' כ' כ"א דשלמה הניחם למס עובד עד היום הזה ולמאי דמבואר חולין ז' א' חשיב כיבוש וכן אמרו בירו' שביעית פ"ו ה"א סבר מעלי מיסין כמו דנתכבשו, [עי' מש"כ שביעית סי' ג' ס"ק י"ט] ונראה דלענין כל מקום דתדרוך כף רגלכם לא די בהעלאת מס דמ"מ אין כאן ישוב ישראל ואין ראוי להוסיף על הארץ בעת שעדיין לא הושיבו ישראל בארץ כולה והיינו דין סוריא. [א"ה, ועי' דמאי סי' ד' סק"ה]. (שביעית סי' ד' סק"ה).

שם הרבה כרכים כו'. [א"ה, עי' שביעית סי' כ"ח סק"ב].

כ' רגמ"ה ח' א' דהא דתניא אם שחין קדם את המכוה בטל מכוה את השחין היינו אם תוך ימי הסגרו נעשה מכוה בטל הסגר ראשון ומסגירו על המכוה, והדברים צ"ע דלכאורה לא מש"ל אלא בהפשטת עור השחין ואח"כ יקרום ולרבנן פ"ז מ"א טהור כיון שהיה מורד בינתים, ואף את"ל דרבנן טהור מפשיון קאמרי אבל תראה בתחלה וכמש"כ נגעים סי' ז' סק"א בדעת ר"ש, אכתי בתחלתו עור בשר וסופו עור בשר נמי ס"ל תראה בתחלה, וא"כ בתחלתו שחין וסופו שחין נמי תראה בתחלה, ואי כראב"י הא אמר בתוס' ובת"כ דהסגירו בעור בשר וסופו שחין טמא דהסגרו קיים וא"כ ה"ה תחלתו שחין וסופו מכוה, ובפשוטו יש לפרש בטל מכוה את השחין היינו קדם שנרפא וכשירפא הוי מקומו מכוה, ונ"מ לענין צירוף או פשיון, ומפי מו"ר משה טובי' זלה"ה שמעתי כי דברי מהרש"א ז"ל בסוגיא שם תמוהים שכ' שאם היה כגריס שחין ואח"כ כוה ח"ג בגחלת אין נפקותא שהרי כבר נטמא, ובפשוטו איירי קדם שנרפא ולא שייך כבר נטמא, ואף בימי הסגר והחלט יש נפקותא שהרי כבר נטהר כיון שאין כאן כגריס שלם. (נגעים סי' ז' סק"ד).

ט' ב' תוד"ה שאני, ואומר ר"ת דה"ט דהכא ודפסחים משום דגזרו על ספק כלים הנמצאים כו' ועוד י"ל כו' ר"ל דגזרו גם על ספק אוכלין, והנה השוה ר"ת נגיעת אדם בלתי ידוע לכלים הנמצאים, ותימא דתנן פ"ה מ"ז דטהרות מי שישב ברה"ר ובא אחד ודרס על בגדיו או שרקק ונגע ברוקו על רוקו שורפין את התרומה ועל בגדיו הולכין אחר הרוב, אלמא דלא גזרו בנגיעה של אדם בכלים טהורין, אלא ברוב טמאים, וצע"ג, ובכ"מ פי"ב בסוף כל ענין) שלא באו בפנים הספר ואינם נוגעים לעניני יו"ד.

מה' מו"מ כ' בשם ר"מ דבקרדום הוי לי' שואל שלא מדעת והוא בחזקת ע"ה כדין גנבים שנכנסו לבית, ובהא דצלוחית לא נתישב עדיין.

וא"ת כיון דבנגע אחד אזלינן בתר רובא א"כ בעיר שרובה חברים לא חיישינן לע"ה, א"כ הא דתנן טהרות פ"ז מ"ה ואם אינו רואה את הנכנסין והיוצאין הכל טמא, ואמאי ניזיל בתר רוב העיר, וי"ל שא"ה דחיישינן שמא נכנס הע"ה שבעיר דדוקא היכי דאנו מסופקים על מעשה אחת תלינן בתר רובא, אבל בהא דהניח ביתו ביד ע"ה אף אם נכנס שם מן הרוב אכתי לא נגרע בזה הספק של כניסת הע"ה בבית [ועי' טהרות פ"ה מ"ז ישן ברה"ר כו' וטעמא דחכמים דההולכין חשיבי נמי מיעוט].

ובהא דתנן טהרות פ"ה מ"ח מי שדרסה אשה על בגדיו כו' משמע דחיישינן באשה לטמאה, והא דלא חיישינן בישן ברה"ר שם מ"ז לאשה צ"ל דהטמאה נזהרת, אבל כשדרסה בפניו י"ל דסמכה שהוא רואה ואם היה אוכל טהרות היה שואלה, ולפ"ז גם בככר וקרדום וצלוחית יש לחוש לאשה טמאה דשכיחא והנידון משום שהטמאה נזהרת וצ"ע, [ומיהו י"ל דבספק אשה הוי אנשים ומחצה נשים טהורות רובא למחצה נשים טמאות]. (זבים סי' ב' סק"ו).

שם תוד"ה שאני, משום דגזרו על ספק כלים הנמצאים, אע"ג דהכא לא חשיב אבוד, דהא אפי' אבד בבית ומצא בבית טהור כדתניא בתוס' בר"ש פ"ח דטהרות מ"ג, וכש"כ הכא דהניח, דאף המניח ושוכח ברה"ר לא חשיב אבוד כדתניא בתוס' שם, י"ל דכיון דהיה כאן אדם שלא ידע חשיב כאבוד ואע"ג דמ"מ חשיב כמניח ושכח, הא קיי"ל ברה"י אפי' מניח ושוכח טמא כדתניא בתוס' שם, ואע"ג דקושטא הוא דלא חיישינן לשאר בני אדם אלא לאדם אחד, ואנו מסופקים בו אם הוא טהור או טמא, והוי כדין דרס אחד על בגדיו בפ"ה מ"ז דסתמא טהור אפי' ברה"י וכמש"כ לעיל, אלא א"כ רוב טמאים, י"ל דהתם רואהו ולא חשיב אבדה אבל הכא כיון שבא כאן אדם, אשתכח דהוי כמניח ושכח ברה"י למפרע, וטמא כדין כלים הנמצאים, ולעיל [א"ה, במה שהועתק במס' זבים] נתקשינו בזה ולהאמור ניחא.

שם ולא גזרו על ספק אוכלים, ולפ"ז אוכלים הנמצאים טהורים בין שנמצאו ברה"י ובין ברה"ר, וכן באבד ומצא ומניח ושכח, הכל טהור, ומיהו אם הניח ברשות ע"ה טמא.

שם ועוד י"ל כו' נראה דר"ל דבאמת גזרו גם על אוכלים הנמצאים, אבל אין לומר דמן הדין חוששין לטמא דהא תנן פ"ה מ"ח דטהרות דדוקא באשה ישאלנה, אבל ספק חשיב רוב טהורים דמחצה נשים טהורות וכל האנשים בחזקת טהורים, ולמש"כ טהרות סי' ז' ס"ק ה' אפשר דגם באשה לא מחזקינן טומאה מספק, ומיהו אם רוב העיר טמאים חוששין מן הדין כדתנן שם מ"ז דרס אחד על בגדיו הולכין אחר הרוב. (טהרות סי' ז' סק"ו).

י' א' טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ כו', לכאורה משמע דאפי' בחציצה במיעוטא איירי, ויש לעי' כיון דהוי ספיקא דרבנן למה לא עלתה טבילה מ"ש ממקוה שנמצאת חסירה לאחר טבילה דמקילינן בדרבנן כדאמר עירובין ל"ו א' במקוה שלא נמדדה אבל בנמדדה ואח"כ נמצאת חסירה כשר, וצ"ל דבחציצה החמירו במיעוטו כרובו. (אה"ע סי' פ' ס"ק כ"ה).

י' ב' תוד"ה ודלמא, הקשו דלמא משום ס"ט ברה"י ואין כונתם דהבית טמא מספק שאין למידין מסוטה אלא ספק מגע אבל לא ספק בטומאה עצמה ועי' תו' נדה י"ז ב' ד"ה ואין, ועוד הבית הוי אבד"ל, אלא כונתם דהבית הוי ספק שרץ ספק צפרדע והבא אל הבית הוי ספק נגע בטומאה וברה"י ספיקו טמא, ואהא תירצו דאפי' היו שם ג' בני אדם דחשיב רה"ר כדאמר נזיר נ"ז א' מ"מ כלן טמאין וכן אם באו שם כלים שלא ע"י אדם כלן טמאין וע"כ משום דמוקמינן לנגע אחזקה והוחלט דין הבית שהוא טמא וכל הבאים בו טמאים ולא מהני חזקת טהרה שלהן, כמו במקוה שנמדד ונמצא חסר ריש נדה וכמש"כ ריטב"א שם דלא מהני חזקת טהרה של הטהרות.

והנה מבואר מדבריהם דלא אמרינן בהסגר את הודאי הוא מסגיר ואינו מסגיר את הספק דלא נאמר אלא לענין משפט הכהן שאין שופט את הספק אבל אחר שהחליט דינו להסגיר מסגיר את הספק וחשיב הסגר, ופי' דקושית הגמ' למה טמא הבא אל הבית, אבל צ"ע דכיון שהוחלט הבית להסגר הוא טמא ואינו יוצא מטומאתו עד שיטהרנו הכהן ואף אם עבר הנגע קדם הסגר כל הבא אל הבית טמא עד שיאמר הכהן טהור וכמש"כ הר"מ פ"ט ה"ג והוא מהתוס'.

ולו"ד י"ל דאין הסגר ספק הסגר ולא הועיל כלום בהסגרו, והא דאמר דקיימי דרי דגברי דוקא הוא שהכהן צריך שידע שהסגרו הסגר, א"נ כל שיודעים עדים סגי, ואף אם מצד ההסגר לא אכפת לן בספק אכתי בסוף שבוע שמצא פשיון א"א לי' להחליט דדלמא בשעת הסגר לא היה בו כשיעור ואינו הסגר ודינו ליראות בתחלה וקרינן בו את הודאי הוא מטמא וא"מ את הספק, וממילא אין הסגרו הסגר שאין הסגר אלא המביא לידי החלט בסוף.

והקשו בתו' מנ"ל דאזלינן בתר חזקה באיכא ריעותא, ותירצו דאפי' אשתכח חסר לאחר ז' מ"מ כל הנכנסים טמאים, והקשו לנפשם דמ"מ ראוי לטהר הנכנסים משום תרתי לריעותא, ולהאמור הנכנסים טמאים ודאי משום דחסר טהרת כהן, וכש"כ השתא דקיימינן דאזלינן בתר חזקה והוי ההסגר כדין ואף אם חסר לי' שיעורא ואין הסגרו באמת הסגר מ"מ הוא טמא ממה שהצריכו כהן הסגר, וילפותא דגמ' מהא דחשיב לי' הסגר, וי"ל דילפינן באיכא ריעותא מהא דפשיון טמא ודלמא פשה קדם שהסגיר והו"ל עמד בעיניו אלמא מוקמינן אחזקה, ובגמ' דאמר דלמא בצר שיעורא חדא נקט וה"ה דלמא פשה.

ואף לפי דבריהם י"ל דהבא אל הבית טמא ולא דמי לתרתי לריעותא דהתם במקוה הרי חסר לפניך והשתא ודאי הוא פסול, ואין הנידון על המקוה אימתי נפסל דאי לא טבלו בו אין נפקותא בזה ואין הספק רק בטבולין בו ומוקמינן טמא בחזקתו אבל הכא הנידון בבית אם הוא טמא, ואף אם נחסר אחר הסגר הוא בטומאתו והספק נופל בבית תיכף אחר הסגר אם הוא טהור או טמא ודינו שהוא טמא ואף אם נחסר הוא טמא דחזקה דמעיקרא עדיפא ואילו ראינו תוך ז' שנחסר והיינו דנין עליו אם נחסר קדם הסגר היה דינו לטומאה מדין חזקה, ושוב כל הבא אל הבית טמא וה"נ בלא ראינו עד סוף ז'.

כתבו עוד התו' דמש"ל כאן חזקה לקולא כגון שנמצא חסר מטהרין ולא חיישינן דלמא עמד בעיניו, וכבר כתוב לקמן ד"ה שם תוד"ה אלא, דלא מצינו זה דמטהרין בנתמעט, ועוד קשה דזה שאין מסגירין לאו משום חזקה דאפי' הוא ספק אין מסגירין מספק כדתניא בתוס' בר"ש פ"ה מ"ה אחת מוסגרת ואחת להסגיר טהור. (נגעים סי' ה' סקי"ח י"ט).

בתו' י' ב' הקשו איך יליף דאזלינן בתר חזקה דלמא טמא מדין ספק טומאה ברה"י, וכונתם דאין הנידון על הבית דהוי אבד"ל דהבית הוי ספק שרץ, והלכך תחלת הנידון הוא על הבא אל הבית והוא טמא מספק כדין ס"ט ברה"י, ובזה לא שייך כל הני דלעיל בספק בהרת קדמה, ולזה תירצו דבכל ענין טימא הכתוב אפי' נכנסו בבית ג' אנשים או אפי' נפל בבית דבר שאבד"ל, ויש לעי' לפ"ז בתו' נדה י"ז ב' שהקשו מדם תבוסה נדה ע"א א' הא הוי כספק ראי' והא התם הדם הוי ספק שרץ ספק צפרדע, ואין תחלת הספק אלא בנוגע בהן, ומיהו לפ"ז אין תלוי הדין ברה"י ורה"ר שיצא בהן התבוסה, אלא ברה"י ורה"ר שהאהילו הטהרות עליהן, ול' הגמ' משמע דעל מקום שיצא הדם קאי, אבל כבר באר הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' טו"מ הי"ד דעל מקום הנגיעה קאי. (אה"ע סי' פ"ב סקי"ג).

שם תוד"ה אלא, דאי היה נגע גדול כו' והיה כשיעור שהיה בסוף שבוע, ר"ל שהיה בשעת הסגר כשיעור שהיה בסוף שבוע, והנה מבואר מדבריהם דאי נתמעטה הבהרת בסוף שבוע פוטרין אותו, ולא נמצא ד"ז במשנה ותוס', ובתוס' בר"ש נגעים פי"א מ"ז הבא כולו נגע כו' או שכנס אחד ופשה אחד ישרוף אלמא דכשכנס בעי הסגר שני, ולא פטרינן לי' משום שנתמעט הנגע, ובפ"א מ"ג תני לפטור את העומד בסוף שבוע שני ואילו לפטור את הפוחת בסוף שבוע ראשון לא קתני, ובתוס' בר"ש פ"ח מ"ט חזרו בו ר"א הרי אלו כמו שהיו, ובעי הסגר שני ולא פטרינן לי' משום מיעוט וכ"ה במהר"מ שם מ"ז במה שהביא התויו"ט שם. (נגעים סי' ד' סקכ"ג).

י"א א' כגון דקיימי דרא דגברי ואמרי כדקאי קאי, למאי דקיי"ל דאזלינן בתר חזקה, א"צ הכהן שיראה את הנגע בשעה שאומר טמא טהור, דהא קיי"ל דאומר ע"פ ראיית בנו ותלמידו וכמש"כ נגעים סי' ד' סק"ה, ומיהו אי לא אזלינן בתר חזקה אין הכהן גומר דינו אלא אם רואהו בשעת אמירתו, או שחכם רואה ואומר לכהן אמור טהור אמור טמא והחכם רואה בשעת אמירת כהן, ומיהו בשעת הסגר כיון שכבר גמר דינו א"צ ראית חכם בשעת הסגר, אלא כל אדם רואה שלא נשתנה כדאמר בגמ' דקאי דרי דגברי ולא אמר דקאי כהן דאי בעינן שיהא הרואה בקי בכל מיני נגעים בהן ובשמותיהן כדין חכם הרואה את הנגעים, היו קורין אותו בל' הגמ' כהן והו"ל למימר דקאי כהן וקאי דרא דגברי כו' אלא ודאי בשעת הסגר א"צ ראיית חכם שכבר נגמרה הוראת הכהן להסגיר, אלא אי לא אזלינן בתר חזקה הו"ל הסגר ספק ולזה סגי בעדים שלא נשתנה, והיינו דכתבו תו' דלאו דוקא דרי דגברי דקים להו דא"צ כאן ראית הכהן או חכם בשעת הסגר דא"כ ודאי צריך דרא דגברי כדין חכם שאומר לכהן אמור טהור, אלא דבשעת הסגר א"צ.

ולמאי דמסיק א"צ לומר שיצא דרך אחוריו ופתח כוותא אלא דיהי' אדם בבית בשעת הסגר שיראה דלא נשתנה אלא דפשטא דקרא משמע דסגי בכהן שראה ויצא ואין אחר רואה, אבל הא דמרבינן הלך לביתו שפיר יש לקיים בדרי דגברי. (נגעים סי' ה' סקי"ח).

י"ב ב' תוד"ה ותיבעי, אבל העלאת קטן סתם לא הוי בכ"י ואפילו העלאת גדול סתם שמא לא היתה מועלת, צ"ע מה ספק הוא זה אם העלה ולא נתכוין לטל ודאי אינו מועיל דהא בעינן רצון כדתנן ספ"ג אם שמח בכ"י אבל סתמא לא, וגם אין זה מענין דבריהם דהוי להו לסיים אבל העלאת קטן כדי שירד הטל לא מהני דהוי מחשבה גרידא וכמש"כ לעיל דמעשה גרוע כמו העלום חש"ו אינו מועיל דיבור, ומה שייך לדון בסתם, וצ"ע.

שם ושמא האי תפוש בהן בטל היינו היפך בהן כו' אבל אם העלאה בשעת טל מהני יש לפרש כן בתפוש בהן בשעת הטל להעלותן, ולפרש"י צריך נמי לפרש דר"ל היפך בהן.

מכשירין פ"ו מ"א העלן חש"ו אע"פ שחשב שירד עליהן הטל אינן בכ"י, דעת רש"י חולין י"ג א' דדוקא כשלא העלן מתחלה לכך אבל העלן מתחלה לכך חשיב מעשה, והתו' שם פי' דאף בהעלן מתחלה לכך חשיב מחשבה גרידא, ותימא דהא תניא בהדיא בתוס' חש"ו שהעלו פירותיהם לגג ללותתן בטל ובגשמים ה"ז בכ"י העלם מפני הכנימה וירד עליהן טל כו' ומשמע דאף אם העלום שלא בשעת הטל כדי ללותתן בטל ה"ז בכ"י, ואף לפי' תו' חולין שם דכל שמעשיו מוכיחין ביותר חשיב מעשה וכל שאין מוכיחין כלל חשיב מחשבה, וכשמוכיחין קצת חשיב מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, יש לפרש דהעלום מתחלה לכך חשיב מחשבתו ניכרת ואע"ג דאפשר מפני הכנימה, מ"מ כל שמעשיו יש בו ע"כ כונה מיוחדת ואנו מסופקים רק על אחד מב' כונות מהני מחשבת האמת לברר וכיון שלא חשב מפני הכנימה אלא שיטננו חשיב מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אבל כשהעלום מפני הכנימה ואח"כ חשבו על הטל הוי מחשבה גרידא, וכן הא דתנן ספ"ג הורידה חש"ו אע"פ שחישב כו' היינו שהורידה לשתות אבל הורידה להדיח רגליה חשיב מחשבתו ניכרת, ומתנ' פ"ח דטהרות מ"ו נמי הכי מוכחא דקתני חשב עליו חש"ו טהור העלהו טמא אע"ג דאפשר דהעלהו לכלב וכמו שהק' הר"ש שם, ומקו' הר"ש מוכח דעתו כדעת התו' וכ"ד הרא"ש שם, ולא נתפרש מה יענו להא דתוס' ואולי יפרשו שהעלום בשעת הטל וכמש"כ תו' חולין שם לחלק בכך מיהו התו' מסתפקים שם גם בזה וצע"ג. (מכשירין סי' ו' סק"ה).

י"ד א' מי סברת בהמה בחייה לאכילה עומדת כו', ומסקינן דבחייה לאכילה עומדת ולא בעי לאוקמא בעומדת לגדל וכדאמר שבת י"ט ב' עז לחלבה כו' רב אסר, דדומיא דיוה"כ קתני אף בסתמא, וא"ת נהי דביו"ט סתמא לאכילה בשבת מיהא לאו לאכילה עומדת, וי"ל דס"ל השתא כיון דסתמא לאכילה עומדת, נשחטה בשבת נמי לא חשיב מוקצה לר"י, וא"ת אכתי לר"י ליתסר דהא אפי' נשחט מאתמול בשר תפל אסור לר"י כמבואר שבת קכ"ח א' וי"ל דמתנ' אפי' בעופות דכלן אסר רב ליומא, ועוף ראוי לכוס כדאמר שם שאני בר אווזא, ולדעת הרי"ף שם כל בשר חי ראוי לכוס וניחא טפי.

שם ע"כ לא קשרי ר"מ אלא במבשל דראוי לכוס אבל שוחט לא, תימא דלמא האי תנא כר"ש במוקצה ס"ל, ובת"י שבת מ"ד א' כתבו דהכא אפי' לר"ש אסור דאינו יושב ומצפה שתשחט בשבת, אבל הרא"ש כ' דשוחט לחולה שחלה בשבת מותר לדידן דקיי"ל כר"ש וכמש"כ לקמן וצ"ע, והנה כונת הגמ' להביא דברי רב לסתור כל הסוגיא דלעיל דבעי להתיר איסור מוקצה אף לר"י אלא אף לר"מ אסור נשחט בשבת, והא דלא אמר השתא דהא דנסבין חבריא למימר ר"י היא היינו ר"י דמוקצה משום דא"כ לר"מ נמי אסור, והלכך מוקי לה בהיה לו חולה מבעוד יום ור"י דמבשל היא. (או"ח מועד סי' מ"א ס"ק י"ג).

שם תוד"ה מחתכין, ובהמה נמי איירי ביושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו כו', לכאורה משמע דקיימו אמתנ' דמחתכין את הנבילה, וצ"ל דדבריהם למר ברי' דר"י משמי' דרבא דאמר שבת מ"ה ב' חלוק היה ר"ש אף בבע"ח שמתו, אבל למב"א משמי' דרבא מתנ' במסוכנת איירי כמבואר ביצה כ"ז ב', והנה קשיא להו למר ברי' דר"י איך יפלוג ר"ש בבריאה שמתה הא מודה ר"ש בסוכה בריאה שנפלה, ולפיכך פירשו דמשנתנו ביושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו וצ"ל דמיירי שהיה חש"ו בביתו הרגילים לשחוט, והוא מסתפק עליהם שישחטו היום, דלא שייך מצפה בענין אחר, ויש לעי' דא"כ למה פליג מר בר אמימר כיון דחשיב מוכן לאדם, וצ"ל דכה"ג מודה ר"ש דמצפה לאדם לא חשיב מוכן לכלבים, וצ"ע, ואפשר דדבריהם אסוגין בבהמה שנשחטה בשבת דמסקנת סוגין דלר"י אסור ומשמע דלר"ש שרי, וכ"כ הרא"ש דלדידן חלה בשבת ושחט בשבילו מותר לבריא, וקשיא להו הא לר"ש בעינן יושב ומצפה ופי' במצפה שישחטנה חש"ו, וצ"ל נמי דדבריהם כמב"א דמודה ר"ש בבע"ח שמתו וצ"ע, ודעת הפוסקים אינו כן, ובאמת הק' הגר"א כן באו"ח סי' שכ"ד להרא"ש דסבר ביצה כ"ז ב' דהלכה כמב"א דמודה ר"ש בבע"ח שמתו, איך פסק בסוגין דהשוחט לחולה שחלה בשבת מותר לבריא, וכן הביא שם בשם המרדכי דהכריח דהלכה כמב"א מסוגיא דביצה ל' ב' דמוקי בסוכה רעועה, ותימה דהא מבואר בברייתא מ"ד א' דמודה ר"ש בקערה כיון דאינו יושב ומצפה, וכן בבקר בכור ביו"ט כדאמר מ"ו ב' משום מי יימר, ותקשה למר בדר"י דאמר חלוק היה ר"ש אף בבע"ח שמתו וצ"ע, ולמש"כ או"ח מועד סי' מ"א סק"ד ניחא הכל ונתישב פסק השו"ע דפסק דאף בריאה שמתה מותרת כמר בדר"י שפסק לקולא בדרבנן, ומיהו הרבה ראשונים פסקו כמר ב"א כמו שהביא הגר"א ואפשר דס"ל דלישנא דגמ' ביצה כ"ז ב' משמע כמר בדר"י, במסקנא שם. (או"ח מועד סי' מ"א ס"ק י"ב).

י"ד, בסוגיא דברירה, [א"ה, עי' דמאי סי' ט'].

כ"ב ב' תוד"ה והביא, [א"ה, עי' או"ח מועד סי' קמ"ב סק"ב].

כ"ג ב' אלא דר"י לר"י מאי ספיקא הוי ונפיק כו', פלוגתת ר"מ ור"י היא בתרתי, אחת, בגדר שיאור דלר"מ שיאור הכסיפה פניה, אבל קרני חגבים חמץ גמור וחייבין עליו כרת, ולר"י הכסיפה פניה מצה גמורה, וקרני חגבים שיאור, ועוד נחלקו בדין שיאור דלר"מ שיאור בלאו והאוכלו בארבעים וכדאמר פסחים מ"ג א' ולר"י האוכלו פטור כדתנן שם מ"ח ב', וכן ס"ל לר"א וחכמים שם מ"ג א' דלא מרבינן נוקשה, ונראה דלר' יהודה ודאי נוקשה של בעלי אומניות השנויות ר"פ א"ע אינן אלא מדרבנן דודאי שיאור של קרני חגבים לא גרע מהן ואי ר"י ס"ל נוקשה בעינא בלאו ודאי שיאור בכלל זה ומדפטר ר"י בשיאור שמעינן דלית לי' ריבויי דנוקשה, [וכן משמע בגמ' דאמר אי שיאור דר"מ לר"מ מדלקי עלי' חמץ הוא משמע דלר"י מספקא לי' משום דלר"י לא לקי אשיאור אבל אינו מסתפק שיסבור ר"י שאינו נוקשה כלל אלא מצה], והלכך מבעי לי' לר"ז מ"ט דר"י דאית לי' שיאור ישרף [ומשמע דעבר עלי' בב"י וכמש"כ תו' פסחים ב' א' ומש"כ המ"א סי' תמ"ב סק"א לפרש ישרף משום שאסור לאפותו ביו"ט ויבא לידי חמץ גמור אינו מספיק דבכלל שיאור ישרף אפי' פת שאפאו שיאור, ואפי' בחוה"מ דאפשר לאפותו כדין דבר האבוד, ועי' באחרונים שהקשו על המ"א דע"כ במועד איירי וכמש"כ הר"ן דביו"ט אסור לשרפו], והאוכלו פטור אי משום דמספקא לי' שהוא חמץ גמור כר"מ או שהוא נוקשה וס"ל דנוקשה הוי מצה גמורה, ומספיקא אמר ישרף והאוכלו פטור, או קים לי' שהוא נוקשה ונוקשה לא אתרבי לחמץ ומ"מ מצה לא הוי, ולפיכך האוכלו פטור ומ"מ ישרף מדרבנן, ואע"ג דמה"ת מותר באכילה מ"מ כיון דרבנן אסרוהו משום חמץ החמירו בו גם לאסור להשהותו וחייבו לשרפו, ומשום דזו חומרא יתירה נסתפק ר"ז דדלמא לר"י ספיקא הוי.

והנה במתנ' פסחים מ"ח ב' דתנן שיאור ישרף והאוכלו פטור משמע דבין בשיאור דר"מ לר"מ ובין בשיאור דר"י לר"י [וכמש"כ הרא"ש והר"ן בדעת הרי"ף וכ"כ הרמב"ן במלחמות ר"פ א"ע] ואע"ג דר"מ גופי' ס"ל שם מ"ג א' דשיאור האוכלו בארבעים תנא דמתני' ס"ל כר"מ בגדר שיאור ושנאו בלשון חכמים אבל לא ס"ל כר"מ במאי דרבי נוקשה ללאו, ולתנא דמתני' שיאור דהכסיפו פניו ישרף והאוכלו פטור, ולכאורה מבעי לי' לר"ז גם לתנא דמתנ' בשיאור דר"מ אי האי ישרף היינו מדרבנן או משום ספיקא, אבל ל"מ כן דא"כ למה לא פירשו כן בגמ' דמבעי לי' לתנא דמתנ' ותהא הבעיא להלכה דהא קיי"ל כמשנה אחרונה וכמש"כ הפוסקים דמתנ' מ"ח ב' פליגא אמתנ' דר"פ דקתני בנוקשה הרי אלו באזהרה, וגם לא מסתבר דתנא דמתנ' מספקא לי' בשיאור של הכסיפו פניו שיהא חמץ גמור דהא לר"י הוא בדין מצה גמורה ולר"מ הוי נוקשה ולכן נראה דבשיאור דר"מ ודאי טעמא דמתנ' דישרף מדרבנן אע"ג דמה"ת מותר באכילה החמירו ומ"מ בדר"י מספקא לי' כיון דמתיר שיאור דר"מ בהנאה כדאמר מ"ג א' נותנו לפני כלבו, בדין הוא שיקיל גם בשיאור דידי' אי קים לי' דלאו חמץ הוא ולכך מספקא לי' דלמא סבר ספיקא הוא.

ולפ"ז אין לן נפקותא לדינא בהאי בעיא דר"ז למאי דקיי"ל כר"מ בגדר שיאור דהיינו הכסיפו פניו ובזה ודאי בריה הוא ואינו חמץ ומ"מ במקום דבעינן מצה לא סגי בהכי.

איברא כשנדקדק בדבר יש בהא דר"ז שתי בעיות נפרדות דמבעי לי' אי מסתפק ר"י בשיאור שיהא חמץ גמור, וגם מבעי לי' בנוקשה לר"י כיון דאינו אסור מה"ת משום חמץ אפשר שהוא מצה מה"ת וא"כ יש מקום לומר דלר"י ודאי לאו חמץ הוא והוא מצה מה"ת, ויש מקום לומר דודאי לאו מצה הוא והוא מסתפק בו שהוא חמץ, ור"ז נקט קצות הספק שיהא לר"י או חמץ גמור או מצה או בריה, אבל בכלל זה שני ספיקות נפרדות, ולפ"ז נהי דלר"מ אין כאן ספק של חמץ גמור מ"מ יש כאן ספק לתנא דמשנה אחרונה פסחים שם דשיאור היינו הכסיפו פניו והאוכלו פטור, מה דינו לענין מצה בתודה אי יוצאין בו משום מצה.

ולכאורה סוגיא דמנחות נ"ג א' דלא כר"ז דפריך שם ר"ח ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור דר"י לר"י ומסקינן מקרא דמצה תהיה אימעיט שיאור, הנה קים להו דבלא קרא באמת שיאור בכלל מצה ומקרא אימעיט דלאו מצה היא, ואמנם נראה דדוקא במנחה אימעיט מקרא דמצה תהי' אבל בתודה י"ל דיוצאין בשיאור משום מצה דתודה לא איקרי מנחה כדאמר מ"ו ב', ולכך מספקא לי' לר"ז, ואע"ג דלר"ח איצטריך קרא במנחות מ"מ י"ל דבתודה פסול בלא קרא דהתם במנחות בעי קרא לעכב ובעי למימר מקרא לא תאפה חמץ ולזה אמר דשיאור לא אימעיט מהאי קרא דשיאור לאו חמץ הוא, אבל בתודה לא בעי קרא לעכב דכיון דהצריכה תורה בתודה ב' מינים מצה וחמץ ע"כ אם לא הביא מצה פסול שהרי כולו חמץ, והלכך מספקא לי' בשיאור אי יוצאין בו משום מצה או דלמא לאו מצה הוא, ומיהו במנחות אפי' לאו מצה הוא י"ל שאינו מעכב אע"ג דלמצוה בעי מצה ולא שיאור, דלא מצינו שנה עליו הכתוב לעכב אלא בחמץ וכדכתיב לא תאפה חמץ וכן למאי דמסיק דבמנחה שיאור פסול מקרא דמצה תהיה מ"מ בתודה מספקא לן כיון דליכא בה קרא לעכב אלא חילוק המינין מעכב ואפשר דשיאור בכלל מצה, ולפ"ז י"ל דלמצוה ודאי בעינן מצה ולא שיאור, ואפשר דגם למצוה סגי בשיאור בתודה וכן במנחה י"ל דאי לאו קרא דמצה תהי' הוי כשר שיאור וממצה תהי' ילפינן דבעינן מצה גמורה והא דפריך במנחות ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור ומשמע דפריך מנ"ל עיכובא, מ"מ י"ל* דלר"ש גם למצוה בעי קרא למאי דמספקא לי' דלר"י כשר שיאור משום מצה.

ואפשר דלא מספקא לי' להעמיד ספק בדעתו של ר"י אלא להאי צד דבתודה יוצאין בה משום מצה דיעבד וכיון דחשיב מצה בשום צד אין ראוי לחכמים לגזור עליו משום חמץ לאסרו בהנאה ובב"י ולפיכך מספקינן ליחס ספק בדעתו של ר"י, אבל אי ליכא שום צד שיוצאין בה משום מצה שפיר י"ל דאסרוה חכמים בחומרת חמץ, ולפ"ז אין ספק לר"מ אליבא דתנא דמשנה אחרונה דפסחים שיהא יוצא בה משום מצה כיון דאין בה ספק חמץ גמור וע"כ חכמים אסרוה וכיון דחכמים אסרוה ע"כ לאו מצה היא בשום צד, ורק לר"י מספקא לי'. (או"ח מועד סי' קכ"א ס"ק ה' ו').

כ"ה א' דחק קפיזא בקבא. [א"ה, עי' כלים סי' כ"ט].

כ"ו א' רבא אמר ריב"נ היא כו', פירשו תו' דרבא ס"ל כי היכי דחלב מתבטל במים וחשיב מים גמורין להשלים ג' לוגין אע"ג דהוא חלב בעצם, ה"נ אע"ג שסופו להחמיץ וחשיב פירי פוסל המקוה כיון דהשתא טעמא וחזותא מיא, ופרש"י דלריב"נ אינו נקח בכסף מעשר, ויש לעי' לרבנן נמי נהי דמיקילי רבנן שאין פוסל המקוה כיון דליכא ג"ל מיא, מ"מ הא מודים חכמים בכ"א סאה מים וי"ט סאה חלב ומראיהן כמראה מים שטובלין בהן וכדתנן פ"ז דמקואות מ"ב נתן סאה ונטל סאה כשר ואמרו יבמות פ"ב א' עד רובו, ומנ"ל לדמות דין קיחת מעשר לפסול ג' לוגין ולא לעיקר מקוה דחלב מצטרף להשלים מ"ס, ואפשר דשא"ה כיון דטיט הנרוק משלים גם החלב נחשב כעפר, ולולא פרש"י אפשר לפרש דקנה מעשר אף לריב"נ כיון דפירי והא דתנן מתנ' אינו ניקח בכסף מעשר היינו מספק וכמש"כ תו' ד"ה דלמא, אלא לענין לפסול המקוה פוסל לריב"נ כיון דהשתא חזותא וטעמא מיא, וכמו שהחמיר ריב"נ בג"ל חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב חלב.

וכתב רש"י דרבא לשיטתו דגרס חסר קורטוב ברישא אבל אי לא גרס חסר קורטוב ברישא א"כ גם רבנן אזלי בתר חזותא ברישא להקל ורבנן תרתי בעי, א"כ ה"נ אינו ניקח בכסף מעשר עד שיהא פירי וחזותא יין, ור"נ דלא כמאן, ולולא פרש"י י"ל דדוקא לענין מקוה משגחינן בחזותא אבל לענין ניקח בכסף מעשר דכל פירות נקחין לא אכפת לן בחזותא אלא בפירי, תדע דאפי' אי לא גרסינן חסר קורטוב ברישא אכתי שמעינן להו לרבנן דחזותא מלתא היא כדתנן שם מ"ג נפל לתוכו יין ומוחל ושנו את מראיו פוסל, אלא שא"ה דבעינן מים דוקא וכשנשתנו מראיו לאו מים הן.

שם תוד"ה וטעמא, כתבו דלעולם אין ג"ל מים פוסלין עד שיהא בהן טעם מים, ואין כונתם דכל שיש במים הרגש טעם היין והחלב אין פוסלין דבהדיא מסקינן בירו' נו"ט בתרומה ואין נו"ט במקוה כמש"כ ר"ש פ"ז דמקואות מ"ב, וה"נ אמרינן דבשלא החמיץ אין פוסל המקוה אע"ג דטעמא חמרא דאל"כ היאך ס"ד* א"ה, כמדומה דצ"ל דלר"ז.

שיהא דינו כחמרא, וכ"ה בתו' כ"ה ב' ד"ה המתמד, אלא כונתם ביש בהן טעם יין גמור כגון ג' חלקי מים ואחד יין חי דחשיב יין גמור והלכך אע"ג דיש בו ג"ל מים וחזותא מיא אין פוסלין דיין מזוג הוא, ומשמע מדבריהם דאף בחלב פעמים שעיקר טעמא חלב אע"ג דרובא מיא, ודבריהם מסייעין למש"כ מקואות קמא סי' ח' סק"ג דנתן סאה ונטל סאה דכשר עד רובא אם נתן יין חי אין כשר עד רובא.

והא דאמר בריש סוגין אי ר"י אע"ג דלא החמיץ, לא משום טעם קאמר דאין נו"ט במקוה וגם לענין ליקח בכסף מעשר לא אתרבי אלא תמד שעיקרו פירי וכמש"כ תו' כ"ו א' ד"ה בשהחמיץ, אלא ה"ט דתמד שיש בו טעם יין, יין גמור הוא [ואולי זהו כונת ר"ש פ"ז דמקואות מ"ב שכתב וצריך לדקדק שלא תקשה מסקנא דירו' לפי טעמא דהתם ור"ל בשלא החמיץ למה אינו פוסל ועדיין צ"ע כונתו ז"ל].

שם בגמ' ופליגי דר"א* אדר"א כו' קסבר בלא החמיץ מחלוקת, נראה דר"א נמי כר"נ ס"ל דכשהחמיץ לבסוף אגלאי מלתא למפרע דפירי הוא, והלכך אין מפרישין מזה על זה, אבל אי בתר השתא אזלינן כלן שוין, ומיהו ז"א דאפי' השתא הוא פטור מ"מ כשיחמיץ יתחייב ומה שהפריש עליו זה שלא החמיץ לאו כלום הוא, ומיהו קשה כי הפריש מני' ובי' נמי כשיחמיץ יהא צריך לחזור ולהפריש דהשתא לאו פירי הוא, אלא ודאי איגלאי מלתא למפרע דפירי הוא, והא דחייב לעשר לר"י בשלא החמיץ משמע דלר"א אינו אלא לחומרא מדרבנן, אבל אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל המקוה ולפ"ז משנתנו דברי הכל, והא דפרשב"ם ב"ב צ"ו ב' יתכן לר"א אלא שהתו' לעיל כ"ה ב' ד"ה המתמד לא ניחא להו לאוקמא סוגיא דב"ב כר"א.

ואפשר שאין נפקותא לדינא בין ר"נ לר"א דקיי"ל כמשנתנו דמחלקינן בין החמיץ ללא החמיץ וכן תנן מקואות פ"ז מ"ב לחלק בין החמיץ ללא החמיץ, וגם קיי"ל דאי החמיץ לבסוף איגלאי מלתא למפרע דפירי הוא ואפי' לרבא דתלי לה בפלוגתא קיי"ל כרבנן דריב"נ.

שם תוד"ה התמד, וא"ת לר"נ דחשיב לי' פירי כו', הזכירו ר"נ דהוא מרא דהאי שמעתא אבל ליכא מאן דפליג, אלא דלרבא אליבא דריב"נ יש חילוק בין קדם שהחמיץ לאחר שהחמיץ, ולמש"כ לעיל י"ל דדוקא לענין לפסול בג"ל מחלקינן בזה.

כ"ה ב' תוד"ה המתמד וי"ל דיין במים כו' לא חשיב טעם גמור ר"ל דעיקר טעם היין הוא בעין וכשמתערב הוא מאבד את טעמו, אבל שאר איסורין אין הטעם נשחת אלא שהוא מתערב, ובדבריהם דהכא משמע דבכל יין כן, ובתו' ב"ב צ"ז א' משמע דבתמד לא משגחינן בטעם. (מקואות קמא סי' ח' ס"ק ד' ה' ו').

פרק השוחט.

כ"ח ב' חלקו לב' כו'. [א"ה, עי' לעיל סי' קי"ב סק"ז, ועי' כלים סי' ז' סק"ד].

ל"ב א' תוד"ה נשחטה, תיפוק לי' מטעם מלאכה כמו חתך דלעת עמה, לכאורה י"ל דאיצטריך בהעמיד שומר וכדתנן פ"ז דפרה מ"י דמסר מימיו לשומר ועשה בעלים מלאכה כשרין וכמו שפיר"ש שם, אמנם למש"כ פרה סי' ז' סק"ח לא מהני מסירה לשומר בשעת עבודה.

שם וי"ל דאצטריך לשוחט ב' פרות כו', צ"ע דתנן פרה פ"ד מ"ב שרף שתים בגת אחת פסולה ופר"ש שם דפסולין משום מלאכה שזו פוסלת על זו, וכבר הקשה כן הרא"ש שם וחולק בשביל זה על הר"ש ומפרש דב' פרות בגת אחת נלמד שריפה משחיטה, ואע"ג דבשחיטה משמע דאין פסול אלא א"כ שחט כהן אחד שתיהן אבל שחטו ב' כהנים אפי' בבת אחת שתיהן כשרות, דאי אפי' בב' כהנים פסול לא הקשו תו' מידי דאצטריך קרא לב' כהנים, ובשרף שתים בגת אחת משמע אפי' בב' כהנים, מ"מ שפיר ילפינן דכי היכי דבשחיטה אין עבודת השחיטה בשתים בבת אחת ה"נ בשריפה, וממילא שמעינן דבשריפה לא מהני ב' כהנים שאין הצתת אליתא עיקר השריפה אלא עבודת השריפה נמשכת עד שתעשה אפר וכל שאפרן מתערב יחד הויא חד שריפה בשתים וכל השריפה משותפת וכיון דאי אפשר לעבודה משותפת שתיהן פסולות.

ונראה דאע"ג דבלא קרא דאותה הוי אמינא דמותר לשחוט שתים בב"א ולא הוי כמלאכה מ"מ השתא דידעינן מקרא דאין שוחטין ושורפין שתים, אם שחט שתים נפסלין גם משום מלאכה, וכדתנן פ"ז מ"א בממלא ע"מ שיקדש חמש קידושין דפוסלין זע"ז משום מלאכה, אבל אי הוי רשאי לשרוף שתים כאחת הוי השחיטה של שתים בב"א כממלא ה' חביות לקדש קידוש אחד דלא חשיבא מלאכה לפסול כדתנן התם.

ונ"מ לדינא דאם שחט כהן אחד ב' פרות בזא"ז נפסלה הראשונה משום מלאכה, דמלאכה אחר שחיטה ג"כ פוסלת כמש"כ ר"ש פרה פ"ד מ"ב בכהן א' שהזה שמונה דפסלה משום מלאכה, והא דתניא בתוס' משנעשית אפר מביא אחרת ושורף על גבה, מיירי בשוחטה עכשו או שנשחטה ע"י כהן אחר.

ויש לעי' בהא דתניא משנעשית אפר מביא אחרת ושורף על גבה הלא אמרו יומא מ"ב א' דאסיפת אפרה נפסלת בהה"ד והיינו מלאכה וכמש"כ פרה סי' ז' סק"ח, וא"כ איך יאסוף שתים כאחת תפסול משום מלאכה וי"ל כיון דבאסיפת אפר אין קפידא בשתים בב"א הויא כלה אסיפה אחת. (פרה סי' ז' ס"ק י"א י"ב).

ל"ג ב' בגזירה ידיו אטו גופו. [א"ה, עי' ידים סי' ז' סק"א].

ל"ד א' ולא מבעיא קאמר כו' מאן חבריא כו' עי' פרש"י וכונתו ז"ל דלקמן פליגי אמוראי אליבא דר"י אי בחולין שנעשו ע"ט הקדש נמי קאמר או דוקא בחולין שנעשו ע"ט תרומה קאמר, דר"י משמי' דר' ינאי קאמר דר' יהושע אפי' בנעשה עטה"ק קאמר והא דאמר ר' יהושע בחולין שנעשה עט"ת לא מבעיא קאמר, ורב יצחק לק' ל"ה א' אמר דר' יהושע דוקא קאמר בחולין שנעשו עט"ת שטהרתה טומאה אצל הקדש, ובהא דעולא אין הדבר מוכרע אי סבר כר' ינאי או כרב יצחק, ועיקר דברי עולא רק דחולין שנעשו עטה"ק נמי יש בהן שלישי ולזה פרש"י דאפשר דעולא ס"ל דוקא עט"ת משום דטהרתה טומאה אצל הקדש [והא דאמר עולא דר' יהושע לא מבעיא קאמר צ"ל דלא בא לומר דנקט ר"י עט"ת ולא עטה"ק משום רבותא, אלא ר' יהושע ודאי דוקא נקט עט"ת אלא אנן שמעינן מר' יהושע דעט"ת יש בהן שלישי וכש"כ עטה"ק ודוחק וצ"ע] ואפשר דס"ל כר' ינאי דר"י אפי' בטה"ק קאמר ולא מבעיא קאמר, וטעמא דשלישי שני דכיון דנעשה שלישי והרי שלא שמרו כראוי חוששין לו לראשון ושני וכמו שפי' תו' לק' ל"ה א' ד"ה בחולין, ובתו' שם ד"ה האוכל, נקטו בפשיטות כפי' הב' דרש"י דעולא ס"ל אף בחולין שנעשו עטה"ק שלישי שני.

ל"ה א' שאין לך דבר שעושה רביעי בקדש אלא קדש מקודש בלבד, לקמן מסקינן דס"ל כראב"צ דחולין שנעשו עטה"ק כתרומה דמיא ומבואר בחגיגה כ' א' דלראב"צ בגדי אוכלי חולין עטה"ק מדרס לקדש כדאמר שם דאי דמו לתרומה הא תני תרומה ונראה דה"ה דאין בהם כל מעלות דקדש והא דאמר חגיגה כ"ב א' ד"ה ראשונות אף בחולין שנעשו עטה"ק הוא כמאן דפליג אראב"צ וס"ל דחולין שנעשה עטה"ק כקדש דמו, ושלישי שבהן פוסל אוכלי קדש. (טבול יום סי' ב' ס"ק א' ב').

שם הנח לתרומה שטהרתה טומאה היא אצל הקדש, ומיהו דוקא בתרומה טמאה, אבל האוכל תרומה טהורה ואפי' חולין טהורים לא נפסל גופו דלא אמרו אלא האוכל שלישי אבל לא אוכל אוכלים טהורים ואע"ג דלענין מגע אפי' תרומה טהורה פוסלת את הקדש לרב יצחק מ"מ לענין לפסול גופו לא גזרו אלא באוכלין טמאים מן הדין, אבל לא באוכלים טהורים אף שהן טמאים לקדש מחמת מעלה.

שם תוד"ה בחולין, איכא לספוקי נמי דלמא נגע בראשון כו' ומיהו דוקא לענין אכילה אבל לענין מגע השלישי פוסל ואינו מטמא ולא חיישינן לי' דלמא נגע בראשון וכמש"כ תוד"ה* א"ה, נראה דצ"ל דא"ר אלעזר.

האוכל, ואפי' בגדי אוכל חולין עטה"ק טהורים לקדש למ"ד כקדש דמי [כדאמר חגיגה כ' א'] ולא חיישינן להו למדרס, ונראה דאפי' הן ראשונים או שניים [כגון שנטמאו במשקין] לא חיישינן להו דלמא ישבה עליהן אשתו נדה לחוש להן לאב הטומאה.

ויש לעי' למאי דאמר חגיגה כ' א' דלראב"צ דכתרומה דמי הא תני לה תרומה וא"כ בגדי אוכלי חולין עטה"ק מדרס לקדש, ולרב יצחק דבפירי נמי אמר א"כ אוכלין חולין שנעשו עטה"ק פוסלין קדש כמו תרומה, ורב יצחק קאמר דאפי' שלישי של חולין שנעשו עטה"ק אין פוסל את הקדש, וע"כ דבחולין שנעשו עטה"ק מודה רב יצחק דבפירי לא אמרינן טהרתה טומאה אצל הקדש, אף דבגדי אוכלי חולין עטה"ק מדרס לקדש, וצ"ע. [א"ה, ועי' טבו"י סי' ב' באורך, ועי' לעיל סי' כ"ד באורך]. (טבו"י סי' ב' סק"ה).

ל"ד ב' תוד"ה והשלישי, דכיון דהיה דעתו לערב בו תרומה צריך לשומרו עט"ת כו' לכאורה אין לזה מקור, ולא דמי לבא להטביל לשם קדש דנוהג בו מעלת קדש כמש"כ טהרות סי' ב' סק"א דהתם כשטובל לקדש צריך להחזיק לקדש ולא חשיבא טבילה לקדש אלא כשטבל ככל הלכות קדש, אבל הכא השתא אכתי חולין הוא, ומה אכפת לן שדעתו לערב בו תרומה, ועוד דכשטובל כלי בתוך כלי הוא דבר שודאו פוסל גם בחולין אבל הכא השתא כשהוא חולין אין שני פוסל בהן, ובטבל העומד להתרים נמי מחלקינן בהכי, ומיהו בנדה ע"א ב' מבואר דמים חולין שמדיח בהן פסח חשיבו נעטה"ק כיון שמשמש בהן לקדש, אבל קשה דאמר חגיגה כ"ד ב' אוכל קדש בידים מסואבות ע"י כוש ובקש לאכול צנון של חולין עמהן לקדש גזרו בהו רבנן, ופרש"י דהאי צנון כבר הוכשר אלא השתא הן נגובין, ובקדש גזרינן דלמא יגע בקדש, וקשה כיון דבא לאכלן עם הקדש הרי הן כנעטה"ק כמו המים המדיח את הפסח, וא"כ יפסלו בידים מסואבות כדאמר חולין ל"ג ב', ובשלמא לדעת הר"מ משנתנו י"ל כמ"ד חולין שנעטה"ק כחולין, אבל לדעת הר"א דמשנתנו כמ"ד כקדש דמי קשה, ונראה דהיינו טעמא דמפרשי בנגובין שלא הוכשרו שהביא רש"י ז"ל, עוד קשה לפרש"י תקשה לר' יצחק דאמר ל"ה א' דפירי של חולין טהור מטמא את הקדש, אבל אי איירי בלא הוכשרו ניחא, ומיהו י"ל דמודה ר' יצחק אי משמרן לאכול עמהן קדש, אף אם אין דינן כקדש ממש להיות בהן שלישי, מ"מ שמירתן שמירה.

אח"כ ראיתי בכ"מ פי"א הי"ב הביא פי' א' מרשב"א דהא דמסיק חולין ל"ה ב' תנאי היא היינו דר' יצחק סבר כת"ק דחולין שנעטה"ק כחולין, ולפ"ז ליכא למ"ד דאין שלישי עושה רביעי בקדש שאינו מקודש וטעמא דר"י דהאוכל שלישי של חולין שנעטה"ק טהור לאכול בקדש משום דשלישי טהור גמור הוא, ונראה לפ"ז דהא דאמר בגמ' שאין לך דבר שעושה רביעי כו' לא קיימא במסקנא אלא טעמא דר"י משום שהוא חולין, אבל בכ"מ משמע דתרויהו איתנהו שהוא טהור גמור, וגם יתכן בו טעם שאין לך דבר שעושה כו' ואינו מובן, ואין הרשב"א תח"י לעי' בו. (טהרות סי' ב' ס"ק י"ג י"ד).

ל"ה א' א"ל הנח לתרומה כו' אמר רבא מדרסות קאמרת כו' תנאי היא כו' אף לר"י דבפירי נמי אמר, אינו אלא לענין מגע אבל אכל חולין טהורין או תרומה טהורה לא מפסל גופו לאכול קדש, דלא אמרו אלא אכל אוכלין טמאין אבל לא באכל אוכלין טהורין, ומשום דאכל אוכלין טמאין גזרה דרבנן היא לא גזרו אלא באוכלין טמאין ולא בטהורין.

שם מתיב רב"ח שלישי שני לקדש כו' אמאי הא לאו קדש מקודש הוא, קשה ומאי קושיא מדאמר שני לקדש ולא לתרומה ע"כ טעמא משום טהרתה טומאה אצל קדש דאל"כ שלישי שני למה, ועוד כיון דהוא שני למה אין פוסל תרומה וע"כ דלענין קדש חוששין לו לראשון ושני, ולכן פי' בתו' דסבר רב"ח דכל שהוא שלישי חוששין לו לענין קדש שאין שמירתו שמירה מדחזינן דנטמא, ומחזקינן ליה בראשון, ואין נפקותא בין נעשה עט"ת ובין נעשה עטה"ק, ולרב"ח אף שלישי של חולין שנעשה עטה"ק האוכלו שני לקדש, ור' יצחק סבר דדוקא בנעשו עט"ת טהרתו טומאה אבל לא בנעשו עטה"ק, ופריך מנא תימרא כו' וקשה מאי פריך וכי עד השתא לא ידעינן דטהרת תרומה טומאה אצל קדש, ומאי דוחקי' דר' יצחק למימר דגם תרומה טהורה מטמאה את הקדש, נימא דבשלישי מחמרינן לחוש לי' לראשון אבל בטהור לא, ועוד תימא דמשנה שלמה שנינו טהרות פ"ב מ"ו השלישי שבתרומה מטמא כו' שנעשו לטהרת הקדש אבל אם נעשו לט"ת מטמא שנים ופוסל אחד בקדש, ופר"ש והרא"ש דשלישי של תרומה שנעשה עט"ת נחשב ראשון לגבי קדש, אבל נעשה עטה"ק שלישי של תרומה שלישי לקדש, הרי מפורש כר' יצחק דדוקא עט"ת טהרתו טומאה אבל לא כשנעשה עטה"ק, ולמ"ד דהאוכל שלישי שנעשו עטה"ק נמי שלישי לקדש צריך לחלק בין אוכל לנגע דבאוכל מחמרינן דשלישי חוששין לו לראשון, אבל לא במגע, אבל ר' יצחק משוה מגע ואכילה, ולא שייך להקשות מנא תימרא, וע"כ דהתו' מפרשים פי' אחר במתנ' ולפי' ר"ש נראה לפרש דרב"ח סבר דלא שייך לומר שלישי שני אלא אי שלישי מצי למעבד רביעי, אבל אי אין שלישי עושה רביעי באינו קדש מקודש ומן הדין הוא טהור גמור, לא מצינו שיגזרו חכמים על טהור גמור שיהא שני, ומדאמרו שלישי שני ע"כ אף אי טהרתו טהרה הוא שלישי מן הדין, וע"ז משני ר' יצחק דאף טהור גמור של תרומה מטמא את הקדש משום טהרתו טומאה אצל הקדש.

ומש"כ תוד"ה האוכל, דהאוכל חמור ממגע דהא אוכל את שלישי הוי שני לקדש, משמע מדבריהם דשלישי של חולין שנעט"ת אין עושה שני במגע, לא יתכן לפר"ש ורא"ש במשנה שהבאנו. [א"ה, ועי' לק' בהשמטה בריש סימן רט"ז, ובטהרות סי' ב' באורך]. (טהרות סי' ב' ס"ק ה' ו').

ל"ה ב' תנאי היא דתנן [טהרות פ"ב מ"ח] כצ"ל. (יו"ד מהדו"ק, סי' י"ד סק"כ).

ל"ו א' תדבר"י ודם חללים ישתה פרט לדם קלוח, מהרש"א פי' בדעת תו' דהא דתדבר"י אתיא אפי' כרבנן דר"ש דמטמו בדם מגפתו, ופי' דדם קלוח גרע מדם מגפתו כיון שסופו למות, ואינו מובן כיון דטעם דם מגף משום דאמרינן מ"ל קטלי' כלו מ"ל קטלי' פלגא דם קלוח נמי וכי אסיק לקטלה כלה מאי הוי, ומדברי התו' אין כל כך הכרח די"ל דבאמת תדבר"י כר"ש ס"ל ומש"כ תו' דדם שחיטה הוי איפכא היינו למ"ד דדם שחיטה מכשרת, הוי דיני' היפוך מדם חללים לר"ש, ואולי דם מגף ודם היקז שני ענינים הם דדם מכה היינו פצע שהדם היוצא הוא לאחר שנצרר במקום הפצע ומוכרח לצאת והוי כדם חללים שמקום הפצוע כבר נחלל ואח"כ יוצא הדם אבל דם הקזה היוצא מעורק הפתוח אינו פצע ויכול לחבשו בכל שעה ולעכב הגרת הדם ולא שייך כאן קטלי' פלגא אלא הגרת הדם הוא קטלא דידי' ולא הוי הדם לאחר שנחלל.

והנה תנן פ"ו דמכשירין מ"ח המקיז לרפואה טהור ומבואר בר"ש שם בסוף דבריו דאפי' באדם טהור וכן מבואר בר"מ פ"י מטו"א ה"ג וכ"ה בתו' שבת קמ"ד א' ד"ה מחמיר [וזה דלא כפרש"י שם ד"ה שהחולב, שפי' דבבהמה איירי ומשום דדם מגפתה טהור] והנה לדעתם ז"ל צריך טעם למה גרע מקיז לרפואה מדם מגפתה, ונראה טעמם דכיון דדם מגף ילפינן מדם חללים ואמרינן מ"ל קטלי' כלו ומ"ל קטלי' פלגא כדאמר נדה נ"ה ב', לא ילפינן מני' אלא דם מגף דרך השחתה אבל לרפואה לא מקרי דם חללים, והנה שמעינן מכאן דמקיז להשחית שפיר מכשיר וא"כ מוכרח דגם הקזה הוי כמגף ודלא כמו שפי' לעיל לחלק ביניהן, וע"כ צ"ל כדעת מהרש"א דלא טהרנו דם קלוח אלא כשיצא נפשו בהאי הקזה, א"נ תדבר"י כר"ש ומשנתנו כרבנן. (מכשירין סי' ז' סק"א).

שם ישנה לשחיטה מתוע"ס, לישנא בעלמא הוא אבל אינו ענין לפלוגתא דלעיל כ"ט ב' דהא באיתא לדם בסוף שחיטה לכו"ע מכשיר אלא דפליגי אי חייל עלי' שם שחיטה למפרע או דלא חייל עלי' שם שחיטה אלא לאחר שגמר השחיטה, ומשמע דאי נגע שרץ בדלעת קדם שגמר השחיטה נמי בפלוגתא תליא דכי גמר שחיטה אשתכח דהוכשר הדלעת למפרע.

נראה דאף דקיי"ל כר"י כריתות כ"ב א' דדם אחרון הוי דם התמצית ולא דה"נ מ"מ מפרכסת לאחר דם הקלוח הוי כחיה לכל דבריה דסתמא אמרו חולין ל' א' מפרכסת כחיה ואפי' לאחר דם קלוח והא דקרי לי' דם התמצית משום שעיקר הנפש כבר יצאה ומיתתה ודאית ומ"מ עדיין היא כחיה, ולפ"ז לענין שהי' במיעוט בתרא אין להקל אף לאחר דם קילוח, וכן במסוכנת שפרכסה לאחר דם קלוח מהני ולא אמרינן כזנב הלטאה שמפרכס, וכן לענין אמ"ה למ"ד חולין קכ"א ב' ישנה לאברים היינו אף לאחר דם קלוח.

ולדעת הר"מ פ"ו מה' מ"א דבשחיטה גם דם השותת חשיב דה"נ מבואר דעדיין היא כחיה, אלא אף לאחר שהשחיר אפשר דמפרכסת כחיה ואין ענין דין חי לדין דה"נ, ואם יצאה נפשה קדם שיצא דה"נ הדם היוצא אח"כ הוי דם מתה, והא דתנן חולין ל"ג א' השוחט ולא יצא דם היינו שיצתה נפשה קדם שיצא הדם ואף אם אח"כ יצא דם אין דם ההוא מכשיר. (מכשירין סי' ז' סק"ד, ועי' לעיל סי' ג' ס"ק כ"ד).

ל"ט א' ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין בד' עבודות כו', הראשונים ז"ל פי' דר"ל בד' עבודות מש"ל מעבודה לעבודה במוקדשין וז"ל הרמב"ן שהמחשבה בשחיטה לקבל להוליך לזרוק להקטיר חוץ לזמנו או למקומו פגול ופסול, אין הכל הולך כו' מקום שאין מחשבה פוסלת כלל אלא בב' עבודות מעבודה לעבודה כגון שמחשב בשעת שחיטה לזרוק ולהקטיר אבל שלא בשעת שחיטה אין מחשבה פוסלת כלל בחולין והטעם לפי שבמוקדשין כל ד' עבודות צריכין להכשיר זבח ולהתיר בשר באכילה ולפיכך מחשבת פיסול פוסלת בכולן אבל בחולין אין הכשירן אלא בשחיטה ומכיון שנשחטה והותרה תחזור ותאסר, ומסוף דברי הרמב"ן מבואר דר"ל דבקדשים מהני מחשבה גם בקבלה והולכה וזריקה לפגל או לפסול כל הזבח אבל בחולין אי השחיטה היתה בהכשר לא מש"ל תו מחשבה למפסלה אפי' חשב בזריקה אין הבהמה נפסלת, ול' הרמב"ן בריש דבריו שהמחשבה בשחיטה לקבל להוליך כו' ר"ל שתנאי הפסול לקבל או להוליך או לזרוק ע"מ להקטיר חוץ לזמנו, וחשיב בחולין ב' עבודות מעבודה לעבודה אע"ג דמחשבתו אינה אלא בשחיטה משום שמחשבתו על ב' עבודות על זריקה ועל הקטרה.

ובלשון זה נפלה ט"ס ברשב"א ור"ן דברשב"א כתוב במחשב בשעת שחיטה לקבל ולהוליך ולזרוק ולהקטיר חוץ למקומו כו' וצ"ל בשעת שחיטה וקבל' והולכ' וזריקה להקטיר כו'.

ובר"ן כתוב כגון שוחט ע"מ לקבל כו' וצ"ל כגון שוחט וקבל והוליך וזרק ע"מ להקטיר בפסול כו' ובסוף דבריו צ"ל אבל חשב בשעת קבלת דמה או הוליך דמה לא מפסלא כו' וכן יש להגיה בס' המאור, ואע"ג שקשה להגיה בכולן מ"מ האמת הוא כן דמחשבה על קבלה והולכה לאו כלום הוא כדאמר זבחים י"ג א', ואע"ג דבפי' הראב"ד בת"כ יש בו דברים שמראים כאילו אינו סובר כן קשה לעמוד שם על דבריו ז"ל ונשתבשו הדברים בדפוס ובודאי לא כיונו הראשונים ז"ל כאן למחשבה על הקבלה ועל ההולכה בדבר שלא שמענו זה בגמ', ובזבחים שם אמר בהדיא הפכו וגם אין צורך בסוגין לזה, וילמד סתום מדברי רמב"ן המפורשין. (יו"ד מהדו"ק, סי' י"ד ס"ק כ"ב).

פרק אלו טרפות.

נ"א א' לא נמצא עליה קורט דם בידוע שלאחר שחיטה, הקשה בצל"ח למה לא הביאו בגמ' מכאן ראי' לרב הונא לעיל ט' א' דבא זאב ונטל ב"מ והחזירן כשהן נקובין א"ח שמא במקום נקב דאי התם טריפה ה"נ בלא ק"ד טריפה דנהי דלאחר שחיטה נתחבה המחט אבל שמא במקום נקב ניקב, ותירץ אאמ"ו זללה"ה דבזאב אין ודאות שהוא נוקב דאם אי אפשר בלא נקב הרי זה כמו שנטלן ולא החזירן דאמר לעיל נטל הא ליתנהו, אבל הכא כשהמחט תחובה בדוחק ע"כ היתה כאן תחיבה בכח ותחיבה זו נוקבת בודאי והוי מקום זה כנטל ולא החזיר שמקום המחט ניטל ע"י המחט אחר שחיטה. (יו"ד מהדו"ק, סי' י"ד ס"ק ל"א).

שם תוד"ה המוציא, י"ל דלא דמי דודאי כדי לקיים המכר כו', השתא ס"ל דשואל נמי מקרי ברשותו דהשתא ודאי החלוק ברשותו לענין אונסין ומ"מ לא אמרינן ברשותו היה, דדוקא אם הנידון הוא אם קנאו לאונסין או לא, אמרינן דמהני חזקה קמייתא לקיים המקח והקדושין כיון דלא נודע ריעותא עד עכשו, אבל הכא נהי דהחלוק ברשותה אבל אכתי ספק אם אירע האונס ברשותה, וכונתם בתירוץ בתרא דאפי' אי היה מועיל אתרע רשות לוקח בלא סברא דיש לנו לקיים המכר מ"מ שואל לא דמי ללוקח ורשות בעלים על החפץ גם בבית שואל, ונראה דאין כאן ב' תירוצים מסופקים אלא תרוייהו אמת, ומש"כ אה"ע נשים סי' פ"ב ס"ק ז' דבספק אי נעשה שואל נמי לא שייך כאן נמצא כאן היה ניחא גם לתירוץ קמא וכמש"נ שם, ובתו' נדה שם כתבו ועוד י"ל דהתם קאמר שאם ירצה להוציא יביא ראי' אבל הכא לא תתחייב האחרונה לכבסו, ואינו מובן דהא בסוגיא דהמדיר מבואר דאף להוציא אמרינן כ"נ כ"ה, ואפשר דכונתם שאם ירצה להוציא ממה דמוחזק קמן שהמכירה והקדושין קימין, ואולי נשמט דברים בל' התו' וצ"ע, והאי חיוב לכבס נראה דוקא באיפחתא מכספה ומשלם הפחת דשמין לשואל, אבל חיוב כבוס ליכא דאין חיוב רפוי בכלים ועי' חו"מ סי' ש"ז ס"ו, ולכאורה מוכח מכאן דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף דהא חברתה טוענת שמא. (אה"ע סי' פ"ב סקט"ו).

נ"ה א' מלוג ועד סאה ברביעית כו'. [א"ה, עי' כלים סי' ד'].

נ"ח ב' ע"כ לא קאמר ר"י כו' אבל לענין אגוני לא מגין וע"כ לא קאמר כו' אלא לענין אגוני אבל לענין טריפות כו' זו גי' ר"ש פ"ק דטהרות מ"ב ואגוני לא מגין דרישא היינו שאינו שומר לבשר וכן הא דאמר לענין אגוני היינו הגנת שומר, והתוס' בסוגין משמע דגרסי אבל לענין טומאה לא כו' אלא לענין טומאה אבל כו' והנה דעתם דהא דאר"י הנוצה מצטרפת היינו מדין שומר שמניחים הנוצה שלא יתלכלך הבשר, ולפי' זה אין מובן דעתו דר' יוחנן דאמר ר"י ור"י אמרו דבר אחד ומה ענין זה לזה, ואפשר דזה דעתו דרש"י ז"ל דאי אפשר להביא מהא דר"י דאמר הנוצה מצטרפת דהתם משום שומר אלא מהא דאמר ר"י מצטרפת לענין פיגול וחשיב כעור וסבר ר"י דאם הנוצה כעור הגנת הנוצה הוא כעור בבהמה שזה הוא לבוש החיצון ועור שתחת הנוצה כבשר שתחת העור בבהמה, ורבא דחי דאין זה מכריח שיהא הנוצה תחת העור, והגר"א ז"ל פי' הנוצה מצטרפת לענין אכל כזית מנבילת עוף הטהור וע"כ דחשיב לה כבשר, וזה גם דעת הרמב"ם שפי' דכנפים ונוצה מצטרפין לענין טו"א והא דתנן אינן מצטרפין היינו לכזית, וע"כ ר"י דאמר הנוצה מצטרפת היינו לכזית, וע"כ דגרסי בסוגין אבל לענין טומאה כו' אלא לענין טומאה כו' וא"א לגרוס כגי' ר"ש דהא ר"י לא מדין שומר קאמר, וא"א לגרוס כגי' רש"י דלמה הביא מברייתא לענין פיגול ולא הביא ממשנתנו, אלא ודאי דהיינו באמת משנתנו, וטעמא דר"י נראה דסבר דהנוצה יש בו שרף הראוי לאכילה אבל אם אין בו טעם אלא שמפני הטורח אין מקפידין על הנוצה להסירה ואוכלין אותה עם הבשר אין ראוי בשביל זה להשלים לכזית. (טהרות סי' א' ס"ק ד').

ס' א' תוד"ה הרכיב, תוכן דבריהם דהמרכיב ירק בירק איכא גם משום זורע כלאים דלא גריעא הרכבה מזריעת ב' מינין זה אצל זה, וע"כ מבעי לי' במקום דאין איסור בזריעה ומשכחת לה בד' גווני, בחו"ל, בב"נ, לר' יאשיה, [וס"ל להתוס' כאן דר"י אף לענין כלאי זרעים קאמר [וכ"ה בר"ש פ"א מ"ז ושם מ"ט ובפ"ח מ"א לא כתב כן] ומיהו לק' פ"ב ב' הוכיחו דמודה ר"י לענין כלאי זרעים אבל אכתי מש"ל לר"י דס"ל כלאים פ"א מ"ט דבעינן ג' מינים ומיהו למאי דאמר בירו' מודה ר"י בזורע ב' מינים בטפח וכמש"כ הר"ש, אח"כ זכינו לפרש דברי התו' והר"ש שלא יהא דבריהם סותרים וכונתם דלר' יאשיה גם בכלאי זרעים בעינן מפ"י ומרכיב ירק בירק כיון דראשון קדים אין כאן משום כלאי זרעים לר' יאשיה, וכ"כ הכ"מ ספ"ד דלר"י גם כלאי זרעים בעו מפולת יד], בשאר זרעים חוץ מקנבוס ולוף [וס"ל דכל שאינו כלאים בכרם מה"ת אינו כלאים לענין כלאי זרעים מה"ת וכ"כ הר"ש פ"א מ"ז אבל צ"ע מנ"ל לרבותינו זה דהא לא אמרו בגמ' אלא בכלאי הכרם, והר"מ ז"ל נמי נראה דמפרש לה בכה"כ בלבד שהרי בפ"א ה"ב כתב דחייב על פולין ועדשים ואילו בכה"כ כתב שאין פול המצרי כלאים וכתב הגר"א יו"ד סי' רצ"ו ס"ק ל"ג דנקט פול המצרי שהוא ירק או דגן כדאמר נדרים נ"ד א', ומשמע דה"ה שאר קטניות, ועוד דבה"א סתם דחייב על ב' מיני זרעים וכן בה"ד כתב דאין איסור בעשבים המרים משמע דאסורין שאר עשבים אבל י"ל דאיסור דרבנן קאמר וגם בכה"כ יש איסור דרבנן וכמש"כ בפ"ה מה"כ הי"ט בדשאים, ולמש"כ בכ"מ דהר"מ מחייב בירקות אפשר דגם בעשבים חייב משום כה"כ].

ונראה דיש עוד נפקותא בהרכיב דשאים שאין כיו"ב מקיימין שאין נוהג בהן איסור כלאים, ואילו איסור הרכבה נראה דנוהג, שהרי איסור הרכבה נוהג באילן סרק כמש"כ הר"ש כלאים פ"ק מ"ז, ואף אי סרק על סרק מותר וכמש"כ ר"ש שם, מ"מ נפקותא בעשב סרק על עשב מאכל או איפכא, ומשום כלאי זרעים ליכא כל שאחד מהן סרק וכדאמר בירו' רפ"ק בזונין.

ומיהו אפשר דכלאי זרעים נוהג בסרק, שהרי כתב הר"מ פ"ה הי"ח שאם קיים דבר שאין כיו"ב מקיימין אע"פ שקיימו לבהמה או לרפואה אינו מקדש, ומשמע דאם מקיימין כל בני המקום לרפואה הוי כלאים, ומ"ל לרפואה ומ"ל לעצים להדלקה, [ובירו' כלאים פ"ג ה"ו המקיים קלחים לחים לזרע כו' ומיהו י"ל דזרעים שמגדלין מאכל עדיף], ומיהו לשון הר"מ פ"א ה"ד משמע דעשב שאין ראוי אלא לרפואה אין בו משום כלאים שאינו בכלל הזרעים וכאילן סרק, ואפשר דהא דפ"ה נמי בראוי לאדם או לבהמה אלא דבר בהוה דלפעמים מקיימין אותו לבהמה או לרפואה, אבל אם אינו ראוי גם לבהמה אין בו משום כלאים, ואפשר דבעינן דוקא ראוי לאדם וכלשון הר"מ פ"א, וקוצים נמי ראוין לאדם ע"י תיקון אלא שאין דרך בני אדם לקיימו וכמש"כ רש"י בראשית ג' י"ח, [ונראה להוכיח כן דהא בדברי הר"מ נכלל אף ב' מינים של הגרועים וב' מינים של מאכל בהמה ודאי אינו כלאים, דהא כתבו הר"ש והרא"ש דלכך אין איסור הרכבה סרק בסרק דלא שייך חילוק מין בסרק והכל מין אחד, וא"כ הדין נותן שאין כלאי זרעים בשניהם סרק וכל שאינו מאכל אדם הוי סרק כמו בערלה שאינו נוהג במאכל בהמה דכתיב עץ מאכל וע"כ דברי הר"מ דהזכיר מאכל אדם דוקא ולפ"ז צ"ל דזונין נמי נאכל לאדם ע"י תיקון וצ"ע].

נמצא לפ"ז דיש ב' תנאים בכלאים, שיהא ראוי למאכל ולא סרק, ושיהיו בני אדם מקיימין אותו, אבל בהרכבה די באחד מהן מאכל, ותנאי דמקיימין א"צ בשניהם.

אח"כ ראיתי ברמב"ן ור"ן חולין ס' שפירשו הא דהרכיב ב' דשאין כמש"כ דאיירי באותן שאין כלאי זרעים נוהג בהן, והוסיפו בדבר דדשאים שהזכיר כאן אינו כולל כל ירקות [דשם דשאים מונח על הכל כמש"כ רמב"ן בפסוק תדשא הארץ] אלא היינו דשאים דפליגי בתוספתא ספ"ג ר"ד בר"י ורבנן וקיי"ל כרבנן דאינן כלאים, ובלשון הרמב"ן ור"ן נפל ט"ס ובמקום באילנות צ"ל כאילנות.

ובעיקר דשאים דנחלקו משמע דפליגי משום שעולין מאליהן ואין להן זרע ידוע או שאין דרך לזורען, ואם אין כלאים אלא במאכל אדם צ"ל דמיירי באותן דשאים שהן מאכל אדם אבל פשטי הדברים משמע שהן מאכל בהמה, וצ"ל דמקיימין אותן לבהמה דכל שאין מקיימין אין בו משום כלאים.

והר"מ פ"ה מה"כ פסק דדשאים מקדשין, אבל הגר"א יו"ד סי' רצ"ו סק"ז הסכים שאין בדשאים משום כלאים [עי' כלאים סי' א' ס"ק ט"ז] [ונראה דיש להקל כהגר"א, אף שמקיימין אותו לבהמה אחרי שכן דעת רמב"ן ור"ן והוא בדרבנן אי שאר ירקות חוץ מקנבוס ולוף דרבנן, ועוד דלדעת תו' מין אחד בכרם שרי].

ומדברי הרמב"ן והר"ן למדנו דס"ל דכלאי זרעים נוהגין מה"ת בירק וקטניות, ולא אמרו קנבוס ולוף אסרה תורה אלא בכה"כ, דאי ס"ל כדעת תו' דלא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף לא הוו צריכי למטרח בהא דתוס' בדין דשאים דאף אם נוהג כלאים בדשאים אינו אלא מדרבנן, ומיהו יש לדחות דמדנקט בגמ' דשאים ע"כ דנקט מלתא דאף איסור דרבנן אין בו דאל"כ לינקוט זרעים וירקות ואי בדשאים איכא איסור דרבנן ע"כ דשאים שאמרו בגמ' כולל כל מיני זרעים ולפיכך פירשו דבדשאים ליכא איסור כלאים כלל.

ובירו' פ"ק פריך בהא דתנן אין תוחבין זמורה של גפן לתוך אבטיח תיפוק לי' משום עבודת הכרם, הוי מצי לשנויי לענין דאוריתא בחו"ל, או כר' יאשיה דבעינן ג' מינים, אלא שכ"ז דחוק. (כלאים סי' א' ס"ק י"ב).

פרק בהמה המקשה.

ס"ח ב' כשפרט לך הכתוב גבי חטאת שיצתה כו', יש לעי' הלא קרא דבשר בשדה לא איירי בעולה כדאמר מכות י"ח א', ואנן קיי"ל דיוצא אסור אף באימורין ואף בעולה ואפי' הדר עיילינהו וכדאמר זבחים פ"ט ב', וע"כ דיליף מחטאת, וא"כ אצטריך קרא דחטאת, וי"ל דהא דאמרו מכות שם דבעולה ליכא משום בשר בשדה טריפה אלא לענין לאו דאכילה דלא קאי באוכל מידי דלא חזי, אבל שפיר ילפינן פסול יציאה מבשר בשדה דיש בכלל קילתא חמירתא וכמש"כ רש"י זבחים פ"ב ב' דדם יליף ק"ו מבשר וה"ה אימורים, וכן קרא דחטאת בבשר קאי וכדמשמע פסחים פ"ב א' וכמש"כ תו' זבחים שם אלא גם דם ואימורים בכלל, והנה סבר ר' יוחנן דקרא ובשר בשדה אשמועינן דהוציא ידו ולא החזירה האבר אסור, אבל החזירו מותר, ואשמועינן קרא דפנימה דבקדשים לא מהני חזרה, ומסקינן דאבר אסור ולא מהני חזרה, וקרא דפנימה אשמועינן דלא ניליף ממעשר שני ובכורים אלא הכל בכלל בשר בשדה. (קדשים ליקוטים סי' ד' ס"ק א').

ס"ט ב' ר"ה אמר קדוש קסבר למפרע הוא קדוש, נראה דלא קדוש ממש קאמר דא"כ למה משליך לכלבים הלא כשיצא רובו אשתכח דקדוש למפרע והשליך בכור קדוש לכלבים, ועוד מאי פסיקא לי' מכאן דיצא שליש דרך דופן וב' שלישים דרך רחם אינו קדוש הא שפיר י"ל דקדוש ברובא של רחם אף לר"ה וכן לרבה דאמר מכאן ולהבא קדוש מ"מ י"ל דכל שיצא רובו הרי הוא כילוד וכיון דלא נפיק רובא דרך רחם אינו קדוש, ועוד היכן מצינו דשליש בכור ורובו חולין, ואפשר דהא דאמר ר"ה למפרע הוא קדוש אינו קדושה ממש אלא כבר הותחלה מצות בכור ואינו בעלים כבר למכור לנכרי ולהפקיע מצות בכור וכעין דאמר לק' קל"ט א' באגבה לאם ואקדשה דלא חייל הקדש לבטל מצות שלוח, אבל כיון דלא קדיש עדיין רשאי להשליך לכלבים והלכך בדין הוא לר"ה דבעינן דרך רחם גם תחלת לידה, אבל לרבה עד רובא עדיין אין כאן התחלת המצוה ולא אכפת לן עד רוב יציאה דרך דופן דבלא"ה לאו לידת בכור הוא והעיקר הוא פרק הלידה המחליף ממיעוט לרוב ובזה הקפידה תורה שיהא דרך רחם, וכן נחלקו בחתך ומניח לר"ה חייל עלי' קדושה כשיצא רובו ולרבה זה שנחתך קדם רוב אבר בעלמא הוא ולא יוקדש לעולם.

ונראה לפ"ז דמודה ר"ה דרשאי לעשות בו מום אף בזה שכבר יצא דלענין איסור הטלת מום בעינן קדושה בפועל ועדיין אין בו קדושה, ועוד דשליש אינו ראוי רק לקדושת נפל אבל לא לקדושת חי שיהא מוזהר עליו על הטלת מום, וזו כונת תו' לחלק בין מכירה לנכרי להטלת מום.

ואפשר לפ"ז דהא דאמר תמורה כ"ה א' אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה כו' אתיא אף לר"ה דאע"ג דאינו יכול למכרו לנכרי אף קדם שיצא רובו דכבר זכתה המצוה בדידה מ"מ אפשר דקדוה"ג פקעה זכות המצוה וכעין דקה"ג מפקיעה שיעבוד וכשאמר קדם התחלת לידה עדיף דכבר זכתה קדושת עולה אי אמרינן דמקדיש לאחר זמן אינו יכול לחזור וכמו שכ' הר"ן נדרים כ"ט ב'.

וזו דעת הר"מ שפסק בפ"ד מה' בכורות הי"ד כר"ה ובפ"ד מה' תמורה הי"ב כתב דאם אמר שיהא עולה עם יציאת רוב ראשו ה"ז בכור, ומשמע דביצא מיעוטו יכול להקדישו לעולה אע"ג דלמפרע קדוש.

ויש לעי' לר"ה אי מצי למכור לנכרי מה שבפנים דלמש"כ י"ל דלא מצי זבין גם מה שבפנים ואם מצי זבין מה שבפנים הדין נותן דיכול להקדיש לעולה, וממילא לא קדוש למפרע שהרי לא גמרה לידת בכור דבשעת יציאת רוב עולה הוא ולא בכור, ומדברי תו' דהוכיחו מסוגיא דתמורה דלא כר"ה משמע דס"ל דאף מה שבפנים אינו יכול למכור לנכרי וכן לא יכול להקדישו.

ר"מ פ"ד מה' בכורות הי"ד מבכרת כו' והבא אחריו בכור יצא רובו ה"ז יקבר ונפטרה מן הבכורה, האי יצא רובו אינו דוקא רובו קמן אלא אפי' אי היה משליך לכלבים המיעוט ואח"כ יצא עוד מעט וכבר הושלם רוב אותו המיעוט שהשלים לרוב יקבר וזה אף לרבה דמכאן ולהבא הוא קדוש מ"מ זה שנחתך מצטרף לרוב אלא זה שנתתך מקדם לא הוקדש אבל זה שמחובר למה שבפנים קדוש, ומש"כ רבנו והבא אחריו בכור היינו שאם היו תאמים ואחר שיצא מיעוט וחתך אברים והשליך לכלבים יצא אחיו הוי השני בכור, [ואף אם חתך מיעוט והניח ויצא אחיו ה"ז בכור אלא נקטו כאן משום רבותא דסיפא דאם כבר יצא רוב נפטרה מן הבכורה] אבל יצא רובו והיינו אפי' אחר שהשליך לכלבים מיעוט הראשון מ"מ כיון שיש כאן כבר יציאת רוב ה"ז יקבר מה שיחתוך עכשו ואם יצא עכשו אחיו אינו בכור.

ומש"כ רבנו ואם חתך אבר והניחו כו' הרי כל האברים צריכים קבורה ונפטרה מן הבכורה כיון שיצא רובו בין שלם כו' נתקדש למפרע, האי ונפטרה מן הבכורה אגב גררא נקטי' דגם ברישא נפטרה מן הבכורה, אלא עיקרו לאשמעינן שכל האברים צריכים קבורה, ומש"כ כיון שיצא רובו אלקמי' קאי ולא על ונפטרה מן הבכורה, ולדינא אין כאן מחלוקת בין רש"י והר"מ דלעולם נפטרה מן הבכורה אף בחתך והשליך לכלבים, שהרי פטור בכורה אין תלוי בקדושת הראשון שהרי אף בילדה ביד נכרי נפטרת מן הבכורה ואפי' בילדה נקבה, והגע עצמך בילדה ראשון ביד נכרי וחתך אבר אבר והשליך לכלבים הבא אחריו יהי' בכור הלא אין חילוק בין מניח להשליך אלא לענין קדושה אבל לענין לידה אין חילוק.

ומש"כ רבנו בהט"ו יצא שליש ומכרו לעכו"מ וחזר ויצא שליש אחר נתקדש למפרע ונפטרה מן הבכורה, נראה דהאי ונפטרה מן הבכורה ט"ס ונשתרבב מלעיל שהרי מכר לנכרי קדם לידה נמי נפטרה מן הבכורה. (יו"ד מהדו"ק, סי' י"ד סקל"ג ל"ד).

א) אהלות פ"ז מ"ד האשה המקשה לילד והוציאוה מבית לבית כו' לכאורה יש לפרש דלעולם אין הולד טמא עד שיצא ראשו לר"י חולין ע"ב א' או שיוציא ידו לר"ע שם, וכמו שפי' תו' שם פלוגתתן דלר"ע נמי עובר טהור משום בלוע אלא כשהוציא ידו היד מטמא, ולר"י בלידה תליא מילתא וכל שלא נולד אין טומאה אף על אבר היוצא, והכא הראשון טמא בספק דלמא יצא ידו לפרוזדור לר"ע או יצא ראשו לפרוזדור לר"י, ובביה"ח חשיב לידה וכמו שפרש"י נדה מ"ב ב' וכדמוכח סוגיא שם דלידה כנדה וזבה לטמא בפנים וכדאמר שם מהא דרב הושעיא ועובדא דרבא, וכל הני מוכיחין דא"צ יציאה לאויר העולם, והא דאמר חוץ לפרוזדור הוא כפל לשון חוץ שהוא לפרוזדור וכמש"כ הריטב"א שם וכ"ה לשון הרמב"ם פכ"ה מטו"מ הי"ב, מיהו בהוציא ידו לפרוזדור אכתי טהור לאביי דאמר בנדה שם דאותו מקום בלוע הוי, ומיהו בהוציא ראשו לפרוזדור לא מטהרינן משום בלוע וכמש"כ לעיל סי' צ"ב, ולרבא בכל ענין טמא בהוציא ידו לפרוזדור לר"ע, דס"ל נדה שם דאו"מ ביהס"ת הוא ולא בלוע, ומשנתנו בלא ראינו בבית ראשון הלכך מספקינן בהוצאת היד הראש בבית ראשון, ולפ"ז י"ל דבהעגיל הראש כפיקה נמי לא מטמאינן בפתיחת הקבר לחוד, והא דתנן אין לנפלים פתה"ק עד שיעגיל הראש כפיקה, היינו דבפחות מזה אף במהלכת הבית הראשון טמא בספק וכמו שפי' הרמב"ם והטעם דחיישינן להוצאת הראש או היד, והא דתנן יצא הראשון מת והשני חי טהור, ולא חיישינן דלמא הוציא החי ראשו לפרוזדור קדם שהוציאו המת מן הבית צ"ל דכן הוא הטבע שהחי שוהה וכמש"כ התויו"ט בשם הר"מ, ובראשון חי והשני מת טמא, משמע דטמא ודאי וכמש"כ התויו"ט בשם הר"מ דכן הוא בטבע שיצא ראשו לפרוזדור תיכף אחר החי, ור"מ ס"ל דבב' שפירין, השני המת משתהה, וכיון שהוציאו החי תיכף אמרינן דאכתי לא הוציא המת ראשו בשעת יציאתו.

ב) ולפ"ז הא דתנן חולין ע"א א' האשה טהורה עד שיצא הולד, היינו אפי' העגיל הראש כפיקה ואתיא בין לר"י ובין לר"ע, ומשנתנו הראשון טמא בספק אף כשלא העגיל הראש, ואתיא בין לר"י בין לר"ע, אלא שקשה לפי' זה הא דתניא בתוספ' הובא בר"ש במשנתנו אר"י כו' אני אומר שדרך הטומאה לצאת ואין דרך טומאה להכנס, והם אמרו אין הולד טמא עד שיצא כו', לפר"ש דחכמים היינו ר"מ דמשנתנו, ולמאי דפירשנו לכו"ע אין טמא עד שיצא אלא דחיישינן לת"ק שיצא ור"מ לא חייש, ואי אפשר ליישב לשון הברייתא לזה, אבל מדברי הר"מ בפכ"ה מטו"מ הו"ל מבואר דמפרש כפי' זה, ומש"כ הר"מ שם הי"א שהרי לא נגע בו כו' שהרי א"א שלא יגע בו כו' האי נגיעה היינו שיגע בו לטמאתו בין בנגיעה בין באהל שהרי אין המת מטמא עד שיצא מקצתו לבית החיצון לר"ע או שיוציא ראשו לר"י, ואז הוא מטמא באהל ונטמא החי באהל המת, ואף אם ילדה בחוץ לא תחת אהל האשה עצמה נעשה אהל להביא על החי קדם שגמר יציאתו [אם אין בחללה שם פ"ט יש להסתפק בזה דאפשר דלא אמרינן אדם חלול הוא אלא באיכא רחב החלל טפח, וכמש"כ אהלות סי' י"ב, ואפשר דהוי כקרן טבלא דלא בעינן טפח וכמש"כ אהלות סי' י"ג] ור"מ דמטהר במשנתנו היינו דס"ל דבב' שפירין משתהה המת אחר החי ויספיקו להוציאו מן הבית, וכמש"כ סק"א ודברי התויו"ט תמוהים שכ' דפלוגתתן אי שליא כגוף הולד, ולענין נגיעה, ולמה לא נטמא החי באהל.

ג) עוד כ' התויו"ט לפרש דר"מ סבר אין הולד טמא עד שיצא לאויר העולם היינו אע"ג דבית החיצון הוא כגלוי וחשיב לידה וגם אינו בלוע מ"מ פנים הוא ואין הולד טמא, ופליג את"ק דמטמא בפנים, והלכך לר"מ החי טהור שלא יצא עדיין המת כשהוציאוה מן הבית, ולפ"ז נתישב לשון התוספ' בדברי חכמים אבל דברי ר"י עדיין לא נתפרשו, ומש"כ התויו"ט לפרש כן דעת הר"ש לא נהירא, אלא לדעת הר"ש האי לאויר העולם דקאמר ר"מ היינו מה דנקרא לידה ובית החיצון היינו אויר העולם.

ולשון הרמב"ם שם ה"ח שהתנה שיהא הראש כפיקה ושטמא בנראה הראש אינו מובן וכל מה שישבו התויו"ט אינו מספיק וצ"ע.

ד) והתו' חולין ע"א א' פי' דמשנתנו הראשון טמא בספק היינו משום דכיון שנפתח הקבר לא חשיב הולד בלוע כיון שבטבעו לצאת הוי כמונח בקופסא, אע"ג דבחולין ע"ב א' קאמר עובר סופו לצאת טבעת אין סופו לצאת היינו בלא העגיל הראש כפיקה דמטהרינן לאשה יש לטהר גם לחיה, אבל הכא בהעגיל הראש כפיקה, גם הבית טמא שכבר הוא מטמא באהל [ואפשר דלמאי דפירשו התו' פלוגתת ר"ע ור"י דר"י סבר דאין הולד טמא עד שיולד אף שאינו בלוע, מתנ' דהכא כר"ע דלר"י נהי דמשנפתח הקבר לא הוי בלוע אכתי לא הוי ילוד] והיינו דתנן אין לנפלים פתה"ק עד שיעגיל הראש ומתנ' דחולין דתנן והאשה טהורה בשלא העגיל הראש, והחיה טמאה מדרבנן כדאמר התם, והכא נמי בשלא העגיל הבית הראשון טהור דאף אם נפתח הקבר טהור עד שיצא ידו לר"ע, ומיירי בלא הוציא ידו בבית ראשון ולא מספקינן רק בפתה"ק, וביצא הראשון מת החי טהור, שאין החי טמא עד שיצא ראשו לפרוזדור, והכא הוציאו המת מן הבית קדם שהוציא ראשו, ובראשון חי טמא משום שהמת מטמא בפתה"ק ופר"ש דאף אי המת לא העגיל הראש כפיקה דהרי יש כאן פתה"ק ע"י החי, ור"מ מטהר בב' שפירין היינו ביצא הראשון החי מן הבית קדם שהוציא המת ראשו לפרוזדור דלית לי' לר"מ דפתה"ק טמא, והיינו דקאמר ר"י בתוספ' שדרך טומאה לצאת פי' דאע"ג דהוא במקום בלוע לא חשיב בלוע כיון שמזומן בטבעו לצאת [ואינו ענין לסטל"צ דעלמא, שהרי קדם פתה"ק טהור, וה"נ אי חשיב בלוע אין כאן טומאה בעולם כלל, והתויו"ט כ' על לשון הר"ש שהוא לשון התוספ' דמשום שלא העגיל הראש כפיקה לא שייך פתה"ק ולכן הוצרכו לטעם סטל"צ ולא נראה אלא הכא היינו נמי טעמא משום פתה"ק] וכבר נפתח הקבר ע"י החי, ור"מ סבר אין הולד טמא עד שיצא לאויר העולם ואפי' בהעגיל הראש לית לי' פתה"ק, ולפ"ז ר"מ פליג גם ברישא דהבית הראשון טהור, וק"ק דלא קתני ברישא פלוגתת ר"מ וכ' הר"ש דר"מ כר"י ס"ל, ויש לפרש דבריו אף לפי' תו' פלוגתת ר"י ור"ע בהוציא ידו, מ"מ לר"י דבעינן לידה גם בהעגיל הראש בעינן לידה וכמש"כ לעיל, והלכך משנתנו כר"ע, ומתנ' דחולין י"ל דאיירי אף בהעגיל וכר"י, והא דאמר לא תימא מתנ' ר"ע היינו לאוקמא בלא העגיל אבל למאי דמסיק כר"י מתפרש מתנ' אף בהעגיל, ולדינא נראה דקיי"ל כר"ע דמתנ' דחולין לא מכרעא כר"י ועוד האי סתמא והאי סתמא והדרינן לכללא דהלכה כר"ע מחברו.

ה) מ"ה ר"ש והאי דפרישית בכה"ג שהחזירוה משום סיפא נקטה מתנ' שאם יצא ראשון חי בבית הראשון והשני מת בבית שני כו' כ"ה כונת הר"ש ואולי כצ"ל הגירסא.

שם כיון דיצא ולד אחר עדיף נראה דר"ל שהחי ג"כ נפל ועדיין לא העגיל הראש אלא משום שכבר יצא כולו ונפתח טובא.

שם אבל למאי דפרישית לענין טומאת ולד כו' לכאורה אין מהתוספ' הכרע דמיירי לענין ולד ושפיר י"ל דר"י קאמר משום שכבר יצא ולד אמרינן דכבר נפתח טובא ודרך טומאה לצאת ולא חשיב בלוע ור"מ סבר עד שיצא לאויר העולם, ואי קשיא לי' להר"ש אם איתא דמודה ר"מ ביצא בן קימא לא שייך הלשון אין הולד טמא עד שיצא לאויר העולם, א"כ אין סתירה מן התוספ' לפירוש השני שכ' הר"ש, אלא דמוכח דאף ביצא בן קימא פליג ר"מ, ולשון הר"ש משמע דהתוספ' הכריחו פי' הראשון ולפי' הראשון מוכרח דר"מ גם בבן קימא פליג, ולולא דברי הר"ש י"ל דר"מ פליג אף בבן קימא ומשום דס"ל דפתיחת הקבר של האי לא מהני להאי, דאחר יציאתו נתכווץ צואר הרחם אם לא כשהן בשפיר אחד, ואף כשהוציאו החי מן השפיר, ולפ"ז מודה ר"מ בהעגיל הראש דטמא בפתה"ק ולכן לא פליג ר"מ ברישא, והא דאמר ר"מ בתוספ' אין הולד טמא עד שיצא היינו בלא העגיל הראש, ונראה שזה כונת הגר"א במשנתנו. (אהלות סימן י"ט).

ע"א ב' תוד"ה כי קאמר, בסו"ד ואסור לטמאה כו', יש לעי' הא אמר כריתות ז' א' כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו מתעגל בו שכבר איתחיל וכן אמרו יומא פ"א א' זר שבלע שזיפין של תרומה והקיאן ובא אחר ואכלן השני משלם דמי עצים לראשון וכתבו תו' מנחות ס"ט א' משום דכבר איתחיל ומשמע דכהן שבלע שזיפין של תרומה והקיאן ואכלן זר נמי אינו חייב משום תרומה, ועוד דמבואר פסחים כ' ב' דכל שהולך לאיבוד מותר לטמאותו ביד משום הפסד חולין, אלמא דאין איסור מה"ת לטמא זה שהולך לאיבוד וה"נ תרומה שאכל הולך לעיכול ואפשר שעיכול התרומה במעיו של כהן בכלל אכילתו ועדיין עומד למצוותו, וצ"ע ולו"ד י"ל דרבה מסברא קאמר דאפי' ב' טבעות בכלל בלועה. (יו"ד מהדו"ק, סי' ט"ז סק"ה).

ע"ב א' גזירה שמא יוציא ולד ראשו כו', לכאו' קשה הא שמואל אית לי' בכורות מ"ו ב' אין הראש פוטר בנפלים וה"ה בבן ט' מת כדמוכח בסוגיא שם, ומיהו אף בלא שמואל קשיא דלא פליגין אהא דשמואל אלא לענין פטר רחם דאם או לענין טומאת לידה דסגי בראש דהוא חשיב כולד, אבל לענין לטמא שיהי' חשיב כנולד כולו, ודאי לא שייך במת חשיבות ראש שהרי המת כעשת בעלמא ולא שייך שיהא נגרר הגוף בתר ראש אלא הדין נותן דבעינן רובו, וע"כ צ"ל כיון דבחיים הראש חשיבא גם במת קרינן בכולו ע"פ השדה כל שיצא הראש ושפיר י"ל דגם שמואל מודה בהא דהכא סגי ביציאת הראש, ועי' בספר אחיעזר ח"ג סי' ס"ד שנתקשה בזה ולהאמור ניחא. (יו"ד מהדו"ק, סימן ט"ז סק"ה).

בהא דטלית שהתחיל בה לקורעה כו' [כלים פכ"ח מ"ח] מבואר בתו' חולין ע"ג א' ג' פירושים, א: דאיירי בטמאה מדרס ועדיין נשאר בה שלשה על שלשה ומ"מ היא טהורה מן המדרס אבל טמאה מגע מדרס ולא אתפרש מ"ש דטהורה מן המדרס אף דיש בה שיעורא לטומאת מדרס, ואינה טהורה מטומאת מגע, [שו"ר דלמש"כ כלים סי' ל' ס"ק י"ב דטומאת מת מטמא בסתמא ולמדרס בעינן מחשבה ניחא בפשיטות דטומאת מדרס פקעה דהשתא אינו עומד למדרס בסתמא והו"ל לענין מדרס כנשבר ואינו ראוי למדרס אבל טומאת מגע דמטמא בלא מחשבה אכתי לא מקרי שברי כלי לענין טומאת מגע] הפירוש הב' דיש חילוק בין בגד לחתיכת בגד וחתיכת בגד שנחלקה לא פקעה טומאתה כל שנשאר בה שיעור לטומאה ואע"ג דמעיקרא שימשה שימוש רבתא והשתא משמשת שימוש זוטרא לא מקרי פנים חדשות ולפיכך שלשה על שלשה שנחלק טמא מגע מדרס אבל בגד שלם שנחלק מקרי פנים חדשות ופקעה טומאתו שהיתה בו אע"ג דמק"ט מכאן ולהבא ובהכי איירי ההיא דטלית שקרעה רובה דטהורה אע"ג שיש בה גע"ג ומק"ט מכאן ולהבא, ואיירי בין בטמאה מדרס בין בטמאה טומאת מגע, הפירוש הג' דאף בגד שלם שנקרע ויש בקרעיו גע"ג טמא, ומשנת טלית שנקרעה רובא בקרעה לרצועות שאין ברחבן ג' וכל שנקרע רובו לא חשיב הנשאר ואינו מק"ט מכאן ולהבא בסתמא אם לא שיחדו לתשמיש ומ"מ יחוד מהני מדחשיב בגד לענין כיבוס זבחים צ"ד ב'.

וב' הפירושים האחרונים לא פליגי דלפי' הב' ג"כ כל שנקרע רובו הנשאר שיש בו גע"ג אינו מק"ט, כדתניא בתוס' ר"ש פכ"ח מ"ח משנקרע רובה הנוגע אפי' במחובר אינו חיבור וה"ה דאינו חיבור לענין שיעור שלש ומיהו לפי' הג' אין הכרח דטלית שנקרע רובה טהורה מטומאה שעברה.

ורש"י ז"ל פי' דנקרע רובו טהור מטומאה ישנה ומק"ט מכאן ולהבא וכמו בכ"ח שנשבר טהור אע"ג דהשברים מקבלי טומאה, ובתו' דחו דהתם אינם מק"ט אלא ע"י יחוד, וזה לשיטתם חולין נ"ה א' אבל לפר"ש כלים פ"ב מ"ב דכשיעורן טמאין בלא יחוד מוכח כפרש"י, מיהו י"ל דכלי כבגד שלם הוא ובבגד שלם הסכימו לפרש"י ומיהו אין הכרח מכלי שנשבר לבגד שנקרע דאפשר דתשמיש בגד גע"ג הוא תשמיש גמור ולא מקרי פנים חדשות, ועי' ר"ש פכ"ו מ"ט בעושה מטפחת מן הכסתות דטהורה מטומאה ישנה וטמאה מכאן ולהבא, ומיהו אפשר דהתם איכא שעה שאינה ראוי' לכלום עד שיקציענה ויעמידנה על מדת מטפחת. (כלים סימן ל' ס"ק ו').

כלים פכ"ח מ"ה חמת שעשאו שטיח כו' עי' ר"ש שנסתפק אי הא דפשוט שעשאו פשוט טמא איירי אפי' בשינוי מעשה, ולכאורה אינו מובן מה ענין שינוי מעשה לכאן הלא אין דין ש"מ אלא בחושב לדבר שאינו מק"ט והכא משנה לדבר הטמא וטהרתו של פשוט לקיבול משום פנים חדשות ואי כשהתחיל לעשות השטיח מטפחת חתכו ובטלו ממלאכתו ראשונה או מיעטו פחות מה' קדם שעשאו מטפחת ודאי טהור כמש"כ כלים סי' ל', ונראה דכונת ר"ש דלעולם כל שבטל תשמיש ראשון מקרי פ"ח אפי' מפשוט לפשוט אלא כיון דמפשוט לפשוט אין שינוי מעשה לא מינכרא שבירתו שאין שבירתו אלא במחשבה ולפ"ז אין חילוק בין שינהו מפשוט לקיבול או מפשוט לפשוט אלא סתמא דמלתא מפשוט לקיבול שינהו ומפשוט לפשוט לא שינהו, וכל הני שינוין לא איירי בשינהו ש"מ גמורה המטהרת אלא שינוי כל דהו, ומיהו פשטא דמתנ' דמפשוט לפשוט אפי' עשה בו ש"מ לא נטהר כמו דמסיק הר"ש, מיהו דוקא בש"מ שאינו ראוי לטהר מדין ש"מ וכמש"כ שם.

ובדין מקיבול לקיבול לפי גר"ש טהור ודעת הרמב"ם בחיבורו שהוא טמא ומכר לסדין ומכסת למטפחת דעת הר"מ בחיבורו דבעור טהור כדעת ר"ש אלא דגרס במתנ' טמא ומפרש למתנ' בבגד, ובפירושו משמע דמפרש לי' בעור וחשיב לי' שם אחד וההיא דתוס' כראב"צ וכמש"כ הגר"א בא"ר ותניא בתוס' דבבגד הכל טמא, אפי' מפשוט לקיבול ומקיבול לפשוט, ולא אתפרש טעמא מ"ש בגד מעור, ואפשר דעור קשה וחללו קיים ומינכר שינויו אבל בגד נכפל תמיד והרי הוא פשוט, א"נ בגד נוח לשנותו טפי מעור ואין שינוי דידי' קבוע כל כך דאפשר דיחזירהו ומיהו בבגד נמי דוקא דלא הוי לי' שעה אחת שנתבטל ממלאכה ראשונה למחשב שברי כלי ואף לא הוי בי' שינוי מעשה כדין עור טמא שחשב עליו לסנדלים וכמש"כ שם.

ויש לעי' במש"כ תו' חולין ע"ג א' והר"ש [מ"ח] דטלית שנקרעה רובה טהורה מדין פ"ח הלא בבגד אף מקיבול לפשוט לא נטהר ועוד דבטלית פשוט איירי כמש"כ לעיל דבלבוש נראה דדינו כחלוק דכיון שנקרע בית פיו טהור, ונראה דבנקרע רובו ובטל תשמישו אלא שמשמש כמטליות גרע טפי וחשיב פ"ח. (כלים סי' ל' ס"ק י"ז).

ע"ו ב' תוד"ה למאי, דאי חשיב בשר מגין, צ"ע דמ"מ קשה טעמא מאי הלא הגנה תלוי' במה שהוא עכשו, וי"ל דמ"ד אין נמנין היינו דגידין שסופן להקשות אינן עיקר בשר גם כשהן רכין, וזהו עיקר הטעם דאין נמנין עליהן, וכ"כ תו' פסחים פ"ד א' ד"ה הואיל וד"ה הא.

ע"ז א' תוד"ה אל, דאפי' עור ששלקו מטמא טו"א כו', צ"ע דמתנ' שם לענין טומאת נבלות איירי, ושפיר איכא למילף מני' דחשיב אוכל לענין פסח, וזו היתה דעתו של ר' יוחנן קדם דהדר בו, דלמד גידין מעור הראש, כמש"כ רש"י פסחים פ"ד א', ולא הדר בי' רק משום דבלשון יחיד הוא שונה אותה, ועוד דהא גם לענין מפגלין הוי עור כבשר כדקתני בברייתא, וכן בזבחים כ"ח א' יליף דין מפגלין ממתנ' דעורותיהן כבשרן, ועיקר קושיתם נתישבה בדברי הירו', ובפסחים שם תירצו עוד עיי"ש, ומה שאמרו בירו' דר"י סבר דוקא לענין טומאה אבל לא ללקות, נראה דלפ"ז גם אין מפגלין ואין מתפגלין, והיינו דפסק כחכמים דר' יעקב ור"ש, אלא דלא שנה מתנ' בלשון יחיד, אלא מחלק בין טומאה לאכילה, וזה דלא כגמ' דידן. (זבחים סימן י"א ס"ק ה').

פרק אותו ואת בנו.

פ' ב' תוד"ה שחיטה, ועוד דבהדיא תנן כו', כונתה דבמתנ' דזבחים מבואר דאסור לשחוט את השני קדשים בפנים ואפי' לר"ש וקשה למאי דס"ד השתא דכל שחיטת קדשים שחיטה שא"ר היא אפי' זריק לי' לדם אח"כ וא"כ הדין נותן דאין או"ב נוהג בקדשים אם השני קדשים ומותר לשחטו ולהקריבו לכתחלה כיון דשחיטת קדשים שחיטה שא"ר היא, ולקמן מותבינן מברייתא ולא מותיב ממתנ' דזבחים וע"כ צ"ל דגם ר' אושעיא ורב המנונא מודים דאם הראשון חולין והשני קדשים חייב עליו משום או"ב כדילפינן לעיל מו' מוסיף על ענין ראשון [וקרא דלא תשחטו בשני קאי דבו נעשה העברה] ואע"ג דכל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראוי' היא, גזה"כ הוא שחייב עליו משום או"ב, אלא דאם הראשון קדשים מותר לשחוש אחריו בנו דבזה לא מצינו גזה"כ.

ולמאי דמסיק אין מלקות או"ב נוהג בקדשים אמרינן דהא דאסרה תורה לשחוט או"ב בקדשים היינו כשזרק את הדם דאשתכח דהוי שחיטה ראוי' אבל אם לא זרק באמת ליכא איסורא כיון דלא הוי שחיטה ראוי' ולפ"ז מוכח דאם הראשון חולין והשני קדשים וזרק את דמו הוי עבירה ודאית אלא שאין לוקין עליו דהוי התראת ספק שמא לא יזרוק הדם ודלא כפרש"י. (יו"ד מהדו"ק, סי' ט"ו סק"א).

פ"א א' אין מלקות או"ב נוהג בקדשים, דעת רש"י דלמאי דמסקינן שחיטת קדשים מתלי תלי דאי זריק את הדם אשתכח דהוי ש"ר ואי לא זריק לי' לדם הוי ששא"ר [ולמש"כ תוד"ה דכמה, אמרינן דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ואפי' נשפך הדם] מיהו כ"ז בראשון אבל בשני [בין שהיה ראשון קדשים בפנים וכבר נזרק הדם ובין שהיה חולין] ודאי שחיטה שא"ר היא אפי' זרק לי' לדמו דהא אם באת להכשיר את זריקתו אשתכח דהוי ש"ר והו"ל מחוסר זמן ואשתכח דזריקה דידי' לאו זריקה היא, מיהו קשה כיון דבשעת שחיטה ידעינן דא"א לבוא לידי זריקה כשרה משום מחוסר זמן הו"ל מחו"ז בשעת שחיטה ולמה חשיב ששא"ר הלא כל שא"ר מחמת זה האיסור שאנו דנין עלי' לא חשיב ששא"ר כמו בשחוטי חוץ וכבר הקשו כן תו' [לעיל פ' ב' ד"ה שחיטה] על פרש"י ז"ל, דכיון דכל שחיטת קדשים ששא"ר היא עד שיזרוק דמו א"כ הדין נותן שמותר לשחוט את השני ע"מ שלא לזרוק דמו אשתכח דאין על השחיטה איסור או"ב ואין בו משום מחו"ז אלא דארי' הוא דרביע עלי' על דמו שא"א לו לזרוק הדם דכיון דאם נתיר לזרוק את דמו נמצא דהוא מחו"ז למפרע, השתא מיהת הוי ששא"ר משום שלא נזרק דמו, ואפי' אם עבר וזרק דמו לא מחשב זריקה לתקן את השחיטה למפרע כיון דזריקה פסולה היא ואף שפסולה מחמת מחו"ז מ"מ פסול השחיטה היא מחמת שלא נזרק דמו בהכשר, ולדעת תו' צ"ל דאם נזרק הדם אשתכח דפסול השחיטה היא רק מחמת מחו"ז חשיב ש"ר אלא שאין סופג את הארבעים משום התראת ספק, ודעת תו' דאם זרק הדם חשיב ש"ר כיון דכל הפסול אינו רק משום או"ב אמרינן דבהכי חייבי' רחמנא כדילפינן מו' מוסיף על ענין ראשון דאו"ב נוהנ בקדשים אלא שאין לוקין משום ה"ס. (יו"ד מהדו"ק, סימן ט"ו סק"ב).

פרק כסוי הדם.

פ"ז ב' כל מראה אדמומית כו' ל"צ שתמדו במ"ג, מבואר דאין דם בטל ברוב אלא במראה, וכתבו תו' דה"ה כשתמדו במי פירות, ויש לעי' דתניא בתוס' בר"ש פ"ב דמכשירין מ"ג נפל לתוכו יין דבש וחלב הולכין אחר הרוב, ומשמע אפי' ביין אדום, ואפשר דדם כיון שאינו עיקר משקה אלא רחמנא אחשבי' משקה לא מבטיל כל שיש מראה דם אבל יין כיון דנתבטל לאו משקה הוא, ועי' חולין כ"ו א', ותימא על הר"מ פט"ז מטו"א ה"ד שסתם דשאר משקין זולת המים בטלין במי פירות ברוב, והשמיט דין הדם המבואר בסוגין דלא מהני לי' רוב אלא במראה, ועי' ר"מ פ"ב מה' מו"מ ה"ו הביא ד"ז לענין דם טמא, ועי' מש"כ לעיל סוף סי' קל"ז. (מכשירין סימן ט' ס"ק ו').

פרק גיד הנשה. פ"ט ב' מוקדשין פשיטא כו' כל הסוגיא מבואר שגם הכהנים אסורין לאכול ג"ה כדאמרינן של שלמים מכבדן לאמה וכן אמרינן לקמן צ' ב' לענין פסח דג"ה אסור באכילה, והק' בש"א סי' צ"ו יבוא עשה וידחה ל"ת עיי"ש. ונראה כיון דממעטינן ממשקה ישראל שפסול להקרבה כדאמרינן דלכו"ע שאם פירש ירד, ה"ה שפסול למצות ואכלו אתם אשר כופר בהם, ואף אם יאכלו לא יקיים העשה דאינו בכלל הקרבן. ואע"ג דמחוברין יעלו אינו מטעם הקרבתו אלא שגזה"כ שלא יחלצו וכמש"כ התו' במנחות ו' א' ד"ה מה, ולפ"ז נראה דלל"ק דר"פ דקאמר כאן להלקותו כאן להעלותו היינו להעלותו במחובר [ד"ז למדתי בכתבי אאמ"ו (שליט"א) [זללה"ה]] ועוד נראה דכל הקרבן צריך שיהי' ראוי למצותו דאלא"ה הוי בהמה חסרה, ובשלמא אם נימא דג"ה אינו בכלל העשה ניחא, אבל אם נימא דג"ה נמי בכלל עשה דאכילה, ובשעת כל עבודות הוא איסור ואינו ראוי לאכילה הרי הבהמה חסרה, ואף דכל הבהמה אסורה עד אח"ז הדם היינו משום איסור הקדשים אבל איסור אחר עושה אותה כפסולה ועי' מש"כ במנחות ה' ב'. [א"ה, עי' חלק קדשים, קמא סי' כ"ז סק"ו]. (חלק קדשים, קמא סי' כ"ז סק"י).

שם איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא, מדקאמר יש בגידין בנו"ט אלמא לענין אכילה קאמר והיינו לענין אכילה קדם זריקה בקדשים הנאכלין, ובאכילת עולה בין קדם זריקה בין לאחר זריקה, לדעת תו' לאו דלא תוכל, ולאו דכליל, ולדעת הר"מ לאו דכליל, אבל לאו דלא תוכל קאי על הנאה ושיעורו בפרוטה וא"צ לאשמועינן דאיסור קדשים נהוג דאפילו אם אין בגידין בנותן טעם איסור הנאה איכא, וכן לענין איסור חע"א אין כאן רבותא דהנאה לא נאסרה מקדם, ומיהו י"ל דהנאה של אכילה מקרי אחע"א, ומיהו אי איכא פרוטה וליכא כזית, אין כאן אחע"א, ואי כזית קדם פרוטה כי גמיר פרוטה הוי כנשבע על תאנים וחזר ונשבע על תאנים וענבים יחד בנדרים י"ז ב'. (הוספות בסוף חלק קדשים עמ' קע"א סק"ג).

שם הכא בולדות קדשים כו', למש"כ לעיל דהנידון הוא באיסור אכילה בכזית ולא באיסור הנאה בפרוטה, קשה לדעת הר"מ דאין איסור אכילה משום קדש אלא איסור הנאה, ואף לדעת תו' דאיכא איסור אכילה משום חטא חטא מתרומה מ"מ ליתא בשלמים למש"כ בסוף חלק קדשים בהוספות למס' כריתות עמ' קע"א סק"ה, ונראה להוכיח מכאן דלאו דקדם זריקה בתודה ושלמים דילפינן מנדבותיך חייל גם מחיים, ובולדי קדשים איסור גיד ואיסור קדשים בהדדי קאתו. (הוספות בסוף חלק קדשים עמ' 342 סק"ט).

שם תוד"ה והא, דהא ר"י אית לי' פ' בהמה המקשה כו' למש"כ תו' לקמן ד"ה הכא, דאף לר"י לא חייל איסור גיד ואיסור חלב עד שיצא לאויר העולם שפיר הוי בב"א אלא דקשיא להו דא"כ אף לר"מ דנוהג בשליל מ"מ לא חייל איסור גיד עד שיצא לחוץ ובזה י"ל דדוקא לר"י דבן ט' חי ניתר בשחיטת אמו וניתר גם חלבו וגידו ס"ל לר"י דלא חייל איסור גיד ואיסור חלב עד שיצא לאויר העולם, אבל לר"מ דב"ט חי טעון שחיטה שפיר חייל איסור חלב וגיד במעי אמו כיון דכבר ליכא תקנתא למשרי', וכ"כ תו' לקמן ק' ב' ד"ה אבל, דבטמאה דאינה ניתרת בשחיטה חייל איסור גיד במעי אמו וא"צ אויר העולם, אמנם כונתם דהשתא ע"כ סבר דאיסור גיד נוהג בשליל אף כשלא הוציאו לאויר העולם אף במקום דאית לי' תקנתא בשחיטת אמו כגון בבן ח' דמודה ר"מ דניתר בשחיטת אמו וחלבו וגידו מותר ומ"מ קדם ששחט אמו גידו אסור, לפיכך הוי איסור גיד ואיסור מוקדשין בהדי הדדי, דאיסור גיד נוהג בשליל אף שלא כלו לו חדשיו ואף שלא הוציא הגיד לאויר העולם ואי הוי צריך אויר העולם דוקא א"כ איסור מוקדשין קדים דחייל קדם שכלו לו חדשיו, ולפי שסוגיא זו לא קיימא במסקנא שפיר י"ל למסקנא דבעינן אויר העולם דוקא וכמש"כ התו' צ' א' ד"ה הכא, להוכיח מסוגיא לקמן ק"ג א'. (יו"ד מהדו"ק, סי' ט"ו סק"ג).

צ"ו א' דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטל נפשא לא קטלינן לי', בתשובת רעק"א סי' ק"ז כתב טעם דלא קטלינן לי' אע"ג דבא"א סמכינן אסימנים משום דלא מקרי עדות כיון שאין יודעין הדבר אלא מאומד ואף שבירור ע"י סימנים חשיב בירור וסגי בהאי בירור אף לענין ממון ונפשות, מ"מ כל שאין העדים יודעין אלא ע"י סימנים לא מקרי ידיעה ואינן עדים, ותמוה מאד דבהדיא מבואר שבועות ל"ד א', דלר' אחא דאזיל בתר אומד קטלינן ע"י עדים שראו מאומד ומבואר דכל דחשיב ידיעה חשיב עד, ולרבנן דפסול מאומד הוא משום דלא די בבירור זה לענין עצם הידיעה וכדאמר ב"ב צ"ג א', ובאומד ודאי כמו נשיכה בגבו מודים חכמים כמש"כ תו' שבועות שם, ועיקר דלא סגי סימנים למקטל נפשא אף אי סימנים דאוריתא הוא דקטלת הנפש הוא הוצאה מיד הבעלים ולא קיל נפשות מהוצאת ממון וכמש"כ תו' ב"ב נ' ב' ד"ה וספק, וכיון שאין מוציאין ממון בסימנים ה"ה דלא קטלינן, איברא דהתו' בחולין צ"ו א' הקשו מהא דמחזירין שט"ח בסימנים [ואין לומר שהוא מתק"ח דבב"מ כ"ז ב' משמע דאי סימנים דאוריתא מהדרינן שטרא מה"ת] ותירצו דאין אנו דנין רק על השטר שאין אחד מהן מוחזק בו, וצ"ע הלא עיקר הספק הוא על החוב שאם אין הלוה חייב אין ראוי להשיב השטר למלוה אף אם נפל ממנו אלא שאם נפל ממנו מחזקינן ליה לשטר שאינו פרוע, וכיון דכל הידיעה שנפל ממנו הוא ע"י סימנים, וכל עצמן של סימנים אין בכח בירורן להוציא ממון, א"כ איך מחזירין שטרא, וצ"ע, ועי' ב"מ ז' א' שנים אדוקין בשטר כו' ולפי הנראה סומכין על הסימנים אי סימנים דאורייתא בדאיכא דררא דממונא אף להוציא ממון, אבל אין סומכין על סימנים בדליכא דררא דממונא, אבל צ"ע לישב זה בעיקר דין דאורייתא, ואולי דצד הספק מרעא לחזקת הממון וכן בנפשות.

שם בתשובה כ' לה"ר דבעיקר דאורייתא לא מהני סימנים אף בדרבנן מהא דב"מ כ"ז דאי סימנים דרבנן לא מהדרינן גט אשה ואף דכ' תו' ב"מ כ' ב' דחשש ב' יב"ש דרבנן ודחה די"ל דמיירי דהשליח שואל את הגט ולא ידעינן כלל דהיה לו גט דאז ודאי חיישינן מדאורייתא שאין זה גיטו, ותמוה דהא בב"מ י"ח ב' ובגיטין כ"ז ב' אמרינן בהא דבזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ואפי' לזמן מרובה דמיירי כגון דאמר הבעל נקב יש בו בצד אות פלוני ומסקינן דוקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא מספקא לי' אי סימנים דאורייתא כו' הרי דגם כשאומר הבעל להחזיר לא מהדרינן אף דבעל ודאי מהימן שאבד הגט וכמש"כ רעק"א ז"ל שם, וכדמוכח בגמ' דלא קשיא לי' אלא לזמן מרובה, ועוד איך יתכן ההיא דרבב"ח בחשש דאורייתא דא"כ אין ת"ח מהימן בטב"ע, ועוד ע"כ בדאיכא עדים שהבעל שלחו מיירי או דיש בידו הרשאת הבעל ושם השמות משולשין דאל"כ כיון דהוחזקו ב' יב"ש לא תנשא אלא בע"מ וכמש"כ תו' גיטין ג' א', [מיהו הריטב"א ס"ל דשליח נאמן אבל בכל אופן צ"ל דאין כאן לחוש מה"ת דלא הבעל שלחו] ומיהו י"ל דמיירי בלא הוחזקו ומשום דנפל חיישינן, ובעיקר הדבר נראה לחלק דבאיסור דרבנן שחדשו חכמים שפיר י"ל דמקילינן בסימנים אבל כשהאיסור הוא שהדבר ספק כמו בספק א"א אלא שמן הדין כבר יש לנו בירור אלא שחכמים החמירו שלא נסמוך על האי בירור אין סימן מכריע כלום שהוא כבר כלול בבירור היותר גדול שהוא בירור מה"ת, אלא שיש לדון כיון שרבו המכריעין להיתר אם החמירו חכמים ובכגון זה אין ללמוד זה מזה. (אה"ע נשים סי' ל"ב).

צ"ז ב' תוד"ה וכחל, דאפשר לסוחטו אסור, אפשר דכונתם דלמ"ד אפשר לסוחטו אסור וא"כ החלב היוצא אסור, ודאי איכא למגזר דלמא יאכל קדם גמר בישולו, אלא אף למ"ד אפשר לסוחטו מותר וא"כ גם החלב היוצא חוזר להיתרו, ובזה לא שייך למגזר כל כך שהרי למ"ד אפשר לסוחטו מותר שרי אח"כ ולא גזרינן דלמא אתי למיכל קדם שנסחט, ואפ"ה הכא גרע טפי וגזרינן, ומה שסיימו הכא גזרינן שמא יאכלנו כו' קאי גם למ"ד אפשר לסוחטו אסור, ולמדנו מדבריהם דהחלב כשיצא שב להיתרו משום שאין בבשר שבו טעם חלב אע"ג דבחלב יש טעם בשר, כיון שאין כאן טעם חלב אין כאן טעם בב"ח ושב החלב להיתרו.

ומש"כ דלא נ"נ משום שהחלב לא נבלע בכחל יותר מבכל הבשר, אלא שהחלב הנאסר כנוס בכחל, נראה דר"ל דבצונן ל"א חנ"נ, א"נ הכא עדיף כיון דיוצא ע"י בישול, ואפשר דהחלב מפקד פקיד, אלא שקשה למה אין יוצא ע"י קריעה. (יו"ד מהדו"ק, סימן ט"ו סק"ד).

צ"ט ב' תוד"ה שאני, הקשו מנ"ל לרבא דציר טריפה אסור מדאוריתא מקרא דהטמאים, כיון דצריך קרא לשרצים ובהמה טמאה ודגים טמאים דליכא קרא באמת צירן מותר ומנ"ל לרבויי טריפה, ולכאורה מרבינן בסוגין כל הצירין מהמאכלין האסורים באיסור הבא מאליו, ואדרבא קשה למה צריך קרא לבהמה טמאה ואפשר שאין כל הצירין שוין וציר שרצים חשיב טפי ואצטריך לרבויי בהמה טמאה ולפיכך הקשו מנ"ל לרבא דציר טריפה חשיב אוכלא, וציר דגים טמאים לא חשיב אוכלא. (טבו"י הוספה לסימן ד' סק"ג).

ק' א' תוד"ה בשקדם, וי"ל כגון שנתמעטה כו' קודם שנבלע טעמו כו' אבל לא נתנה בו טעם כו', ואע"ג דאיכא משהו אין מצטרף האי משהו עם הנבלה דכיון דמשהו לא חשיב מין במינו אין מצטרף האי משהו עם הנבלה וכיון דטעם הנבלה מתבטל ברוטב אין כאן מה שיאסור את הקדירה. (יו"ד מהדו"ק, סימן ט"ו סק"ז, ועי' לעיל סי' כ' סק"ד).

ק"א א' האוכל גיד הנשה כו' וחכ"א אינו חייב אלא אחת, יש להסתפק באותם שהביאו ב' שערות לאחר שנתנבלה אי חייבין שנים לרבנן כיון דלדידהו הוי איסור בת אחת כדאמר יבמות ל"ג א' ונראה דאינם חייבים אלא אחת דבאיסור חפצא אזלינן בתר שעתא שנתנבלה וכיון דבההיא שעתא לא הוי מוסיף לא חשיב איסור מוסיף דכשנתנבלה היא נאסרת להנולדים כבר ולהעתידים להולד באיסור שוה וכי היכי דבאיסור גברא אזלינן בתר שעתא והוזהר גברא ולא איכפת לן אי חפצא איתא בעולם או ליתא ה"נ באיסור חפצא אזלינן בתר שעתא דנאסר החפץ ולא איכפת לן אם הנאסר הוא כבר בעולם או שבא אח"כ שאם אי אתה אומר כן אלא הנולדים אח"כ חייבים עלי' גם משום נבלה א"כ לעולם חשיב איסור מוסיף דהא בכל יום איכא בני י"ג שנה שהביאו היום ב"ש ומיהו אם נימא שאם נולד לו אח אח"כ לא חשיב איסור מוסיף וכמש"כ אה"ע נשים סימן קל"ד, לדף ל"ב ב' סקי"ב, אין זה ראי', ואכתי יש לדון באותם שהביאו ב"ש בשעה שנתנבלה וצ"ע, וכבר העירו בזה האחרונים ז"ל. [ולעיל ק' ב' פריך וסבר ר"י איסור חע"א כו' ופי' תו' דס"ד דטעמא דת"ק כר"ש דדרשי' כל שבשרו מותר אתה מצווה על גידו וע"ז קאמר ר"י והלא מבנ"י כו' ולזה פריך בגמ' דמ"מ בדין הוא דאין גה"נ נוהג בטמאים משום דאין אחע"א, ואי נימא דאותן שהביאו ב' שערות אחר שחייל איסור השני חייבין עליו א"כ דלמא ר"י דאמר נוהג בטמאים היינו לאותן שהביאו ב"ש אח"כ, ואמרו עוד שם יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא כו' יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה כו' הלא איסורו משום בל תאכל נבלה לאותם שהביאו ב"ש אחר שנתנבלה]. (אה"ע נשים סי' קל"ד לדף ל"ג סקי"ד).

ק"א ב' וריה"ג לית לי' איסור כולל כו', רש"י פירש דפריך מכולל על ב"א וסבר דלא יתכן דמאן דלית לי' כולל יסבור דבב"א איסור חע"א, ובתו' הק' מסוגי' דיבמות דמבואר דבב"א חייל טפי וכן בכריתות כ"ג מוקי בולדות קדשים אלמא דבב"א עדיף מכולל ולכן הסכימו תו' לפירוש השני שהביא רש"י דשבת דקביעא חשיב כקדים, ומה שהקשה רש"י דא"כ מאי מקשה רבא לאביי הלא ריב"ח דאפיך ע"כ ס"ל דשבת קביעא, פירשו בתו' דבאמת רבא מקשה אריב"ח וס"ל דלא מפכינן, וכן דעת הר"ן בחי'.

ונראה דלפי' תו' דלא איירי בסוגיין באיסור ב"א אין לנו מקור דלמ"ד אין איסור חע"א אפילו בב"א, אם שגג באחד מהן והזיד בשני חייב חטאת, אלא אם ב' איסורין בב"א חייל החמור שבהן ואם שגג בו חייב חטאת ואם הזיד בו פטור, וכדאמר יבמות ל"ב דחייב משום אשת אחיו ולא משום אחות אשתו, ולמאן דמוקי לה בב"א פירשו תו' ל"ג א' ד"ה באיסור, דה"ט משום דאיסור אחות אשה מותר לאחר מיתת אשתו והו"ל איסור אשת אח חמור טפי, ומשמע דאפילו הזיד באשת אח ושגג באחות אשה פטור, מיהו אם ב' איסורים שוים הדין נותן דשגג באחד מהם חייב, אלא אם שגג בשניהם אינו חייב אלא אחת, ואפשר דאין בתורה איסורין שוין דכל שאחד מהם מרובה בזמן או מרובה באופנים מקרי לענין זה חמור.

ולפרש"י דהזיד בשבת ושגג ביוהכ"פ חייב אפילו למאן דלית לי' ב"א, הדין נותן בולדות קדשים שאם שגג במעילה והזיד בחלב מעל, ואין צריך לאוקמי דוקא כמ"ד מודה ר"ש באיסור ב"א, אבל לפי' תו' י"ל דלא מחייב רק משום חלב, אבל לא משום מעילה, ויש לעי' לפרש"י כי הזיד בשבת ושגג ביוהכ"פ למה חייב חטאת כיון דאין אחע"א אפילו בב"א ולא אמרה תורה לחייב משום ב' שמות א"כ א"א לחייבו מיתה משום שבת וחטאת משום יוה"כ, ומ"ל חטאת וחטאת ומ"ל מיתה וחטאת, ואפשר דאה"נ, והכא במזיד ולא אתרו בו, ואכתי איכא כרת, ובמקום דאין אחע"א אף כרת ליכא.

שם גמ' שמדא הוה ושלחו מתם דיומא דכפורי כו', למש"כ תו' דר"ע לית לי' איסור ב"א לר"ע לעולם חייב משום שבת ואינו חייב משום יוהכ"פ וכמש"כ לעיל, ודברי ר"י אליבא דריה"ג בלא אפכן, אבל הר"ן בחידושיו פירש דר"ע דוקא בשבת ויוהכ"פ אית לי' דאינו חייב אלא אחת דתרוויהו חדא מלתא היא, ובזה הזיד בשבת ושגג ביוהכ"פ חייב, ודברי ר"י אליבא דכו"ע. (הוספות בסוף חלק קדשים עמ' עמ' 342 סק"ח, יעו"ש מסק"ה ואילך).

ק"ב ב' אכל במ"ה ובשר מן הטריפה כו' אכל אמ"ה ובמ"ה כו', יש לעי' אכל כזית בשר היוצא בקדשים או בשר חוץ לחבורה בפסח [דג"כ מקרי פסולי המוקדשין וטעון שריפה בקדש כיוצא חוץ לחומה] וכזית טריפה או בשר מן החי מהו, ומשמע כיון דמחד קרא נפקא אינו חייב אלא אחת, אבל יש לעי' חצי זית מזה וחצי זית מזה מהו, ואפשר כיון דיוצא בקדשים משום פסול קדש אתינן עלה לא מקרי שם אחד ולא דמי לפיגול ונותר מעילה י"ז ב', ואע"ג דלא מקרי לאו שבכללות כמש"כ תו' מכות י"ח, דהכל שם יוצא עלה, מ"מ לענין צירוף שאני. (חלק קדשים, ליקוטים סי' ד' סק"ג).

פרק כל הבשר.

ק"ד ב' תוד"ה חלת חו"ל, ואפילו ליכא כהן קטן כו', מנהג שלנו שמפרישין אחת לאור אע"פ שיש כהן קטן וגדול שטבל, וצריך טעם למה שורפין, אבל מה שאין מפרישין שני' א"צ טעם, שהרי לא תיקנו חכמים שני' באיכא כהן קטן או גדול שטבל אבל לשון התוס' לא משמע דקאו על מנהג שלנו, אלא בליכא כהן מפרישין לאור ואין מפרישין שני' אבל לא מסתבר שכונתם למקום שאין כהן כלל לא קטן ולא גדול, שאין מצוין מקומות כאלה, וגם מנהג שלנו מסתבר שהוא נהוג מזמן רבותינו בעלי התוס' ועל מנהג שלנו קאו אבל אין מובן לא קושיתם ולא תירוצם וצ"ע. (יו"ד מהדו"ק, סימן ט"ו סק"ט, ועי' לעיל סי' קצ"ג (א) באורך).

ק"ו ב'. [א"ה, עי' או"ח מועד סי' כ"ד סקט"ז].

ק"ו ב' תוד"ה וש"מ כו' בין בפת בין בשאר דברים, משמע מדבריהם דפלוגתא דרב ור"י בכל דבר, ולר"י גם בפירות מהני היסבא, ולפ"ז אין חילוק בין ב' לג' דהא בפירות אין חילוק, כמש"כ תו' לעיל, וא"כ כל שהסבו אף בשנים שאכלו פת או ג' שאכלו פירות אחד מברך לכולן וא"כ הא דאמר בסוגין ש"מ ב' שאכלו מצוה ליחלק, היינו בלא הסבו, ותימא דא"כ אינו ענין לב' אלא מפני שלא הסבו, ובין בב' ובין בג' הדין כן ועוד היינו דר"י דאמר ברכות מ"ג א' בעי היסבא, ובהסבו א' מברך לכולן רשות וע"כ בלא הסבו מצוה ליחלק. (יו"ד מהדו"ק, סימן ט"ו סק"י).

ק"ז א' כלי שניקב ככונס משקה אין נוטלין ממנו לידים, בב"י או"ח סי' קנ"ט הביא דעת הסמ"ק והסמ"ג דלמטה מרביעית אפי' במוציא משקה פסול והכא בלמעלה מרביעית בעינן ככונס משקה, ואין נוטלין אפי' דרך הנקב, ובמוציא משקה נוטלין דרך הנקב דוקא, ואם יחדו לזיתים ואיכא רביעית מן הנקב ולמטה נוטלין דרך הנקב, ולכאורה תימא מנ"ל לפסול במוציא משקה כיון דמוציא משקה כשר למי חטאת כדאמר נדה מ"ט א' ואינו בטל מדין כלי לענין טומאה כדאמר שם, ועוד קשה הא דפסלו בכונס משקה למעלה מרביעית ולא חילקו דמלוג ועד סאה דנשתייר רביעית טמא משום גסטרא כדתנן פ"ב דכלים מ"ב כשר לנטילה, וכי תימא דאע"ג דחשיב כלי לענין טומאה אינו כלי לנטילה, הרי תניא בתוס' בר"ש כלים פ"י מ"ד שברי כ"ח שמקבלין אפי' כל שהו ממלאין בהן ומקדשין בהן כו' ובר"ש ידים פ"א מ"ב החמת והכפישה אע"פ שפחותין נוטלין מהן לידים, ותניא תו בתוס' פ"א דידים שבר כ"ח שיש בהן כדי קבלת רביעית נוטלין מהן לידים, ונראה דעתם ז"ל דהא דאמר רבא כלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו ממעט אף מוציא משקה כיון שאין מחזיק את המים בצר לי' שיעורא, ודין זה דוקא בנטילה אבל לא במלאוי וקידוש, והא דאמר רבא כלי שניקב ככונס משקה א"נ ממנו, היינו אפי' איכא רביעית מן הנקב ולמטה, דבטל מתורת כלי, והלכך אפי' דרך הנקב אין נוטלין, והא דאין נוטלין מן הנקב מדין גסטרא, י"ל דאיירי ביתר מסאה דלא סגי ברביעית, או בשאר כלים זולת כ"ח דלא נתבאר שיעורן וכמש"כ כלים סי' כ"ב, אבל כ"ז דחוק והוי להו לפרש, ואפשר דבמיוחד למשקין אין משתמשין בגסטראות אלא בשבורין לגמרי ונוח תשמישן, אבל נקובין תשמישן קשה שא"א לדלות בהן שיזובו המים דרך הנקב, וגם למלאותן צריך להזהר שלא יוסיף עד שיצאו, ואף אם כבר מלאן עד הנקב צריך להזהר בשעה שמערה שלא יערה בצד הנקב הלכך אין זו גסטרא, מיהו עדיין לא נתישב דמבואר בסמ"ק דאם מיוחד לזיתים וניקב כזית אין נוטלין דרך הנקב אע"ג דנשתייר רביעית, ולמה אין נוטלין מדין גסטרא, ועי' מש"כ כלים סי' כ"ב.

והרמב"ם ז"ל נמי מפרש מימרא דרבא כלי שניקב ככונס משקה כו' מדין ביטול כלי ומיירי במיוחד למשקין בכ"ח ומיוחד לאוכלין ושאר כלים כל חד כדיני' לענין טומאה דינו לענין נט"י, וכמש"כ בפ"ו מה"ב הי"א, ובדבריו ז"ל י"ל דכל שטמא מדין גסטרא חשיב כלי שכשר לנט"י, ורבא נמי איירי באין טמא משום גסטרא, כגון דלית בו שיעורא, א"נ שמוציא משקה משוליו, ואם גסטרא בעי יחוד איירי בלא יחוד.

ודעת הרא"ש והטור וכ"כ הרשב"א בשם סה"ת, דאפי' ניקב ככונס משקה נוטלין דרך הנקב, ומסתימת דבריהם היה נראה דאפי' כשאין טמא מדין גסטרא כגון שהכלי יותר מסאה, או שאר כלים זולת כ"ח שלא נתבאר שיעור גסטראותיהן, מ"מ כל שמחזיק רביעית נוטלין, ונט"י קיל מק"ט בזה, ולפ"ז אף אם יש ב' נקבים אחד למעלה מרביעית בכונס משקה, ואחד למטה מרביעית במוציא משקין נוטלין מן הנקב העליון ומיהו אין לעשות פלוגתא כיון דבר"מ וסמ"ג וסמ"ק מבואר דכל שאינו כלי לענין קב"ט אין נוטלין ממנו, ודבריהם יש לפרש היכי דאיכא שיעור גסטרא לענין קב"ט.

ודברי הר"מ והרשב"א הסמ"ג והסמ"ק נמי יש לפרש היכי דאין טמאין משום גסטרא, וא"כ אין פלוגתא בין הפוסקים רק בדין מוציא משקה, ובזה נקטינן לקולא כמש"כ ב"י ומה שפי' ב"י דעת תה"ד להחמיר ותמה עליו, י"ל דאדרבה כונת תה"ד להקל, ומש"כ דהיכי דמפורש בדברי גאון לאיסור ואין מפורש בדברי גאון אחר להיתר אלא מהוכחות אין להקל לאו אנידון דקאי בי' קאמר אלא בעלמא קאמר וכן מוכח בלשונו ז"ל שם, וכן מוכח דעת תו' נדה מ"ט א' ד"ה אם, שכתבו דאע"ג דשיעור כונס משקה לא נאמר אלא בכ"ח מ"מ מימרא דרבא חולין ק"ז א' בכל הכלים דהא סתמא קאמר, ואם דברי רבא בכל הכלים ע"כ טעמי' משום שאינו כלי לנט"י כיון שאינו מקבל מים, אבל אם הנקב למעלה מרביעית נוטלין מן הנקב דהא בשאר כלים לא בטל הכלי מק"ט בנקב כונס משקה אפי' באין שיעור גסטרא, דמשמשין בו לאוכלין ובזה הכל מודים, וא"כ כיון דרבא איירי בנקב למטה מרביעית או למעלה ונוטל דרך פיו, מאי איריא כונס משקה אפי' מוציא משקה נמי, אלא ודאי אין מוציא משקה מפסיד לנטילה, ולדעת הסמ"ג וסמ"ק רבא בכ"ח דוקא ולמעלה מרביעית.

ונקטינן להלכה דאם ניקב כמוציא משקה אפי' למטה מרביעית נוטלין ממנו וכדעת השו"ע, [ובמ"ב כתב להחמיר בזה ולהקל בנקב למעלה אפי' ליטול דרך פיו, והסמ"ג והסמ"ק עצמן לא ס"ל לחלק בכך] ואם ניקב ככונס משקה ויותר מזה ונשאר שיעור גסטרא היינו מלוג עד סאה רביעית בכ"ח, וליש פוסקים בעינן יחוד לגסטרא, [ובשאר כלים לא נתפרש שיעור גסטרא] נוטלין מן הנקב אם מחזיק רביעית עד הנקב, [והגר"א בביאורו לתוס' ידים כ' דלענין נט"י כל שהשבר מחזיק רביעית נוטלין ממנו אף שבא מיותר מסאה וצ"ע] ובשאר כלים כגון של עץ כל שלא ניקב כשיעור רמון וכן בכ"ח העשוי לאוכלין א"צ שיעור גסטרא דהא עדיין הוא כלי לק"ט, וכיון שמחזיק רביעית מן הנקב ולמטה נוטלין ממנו, ויש מקום לומר דמה שמק"ט מדין אוכלין לא מהני לנט"י דבעינן שיהא ראוי למשקין ובעינן שיהי' דין גסטרא מן הנקב ולמטה, ויש לפרש בזה ל' הטור שכתב דלא מהני יחוד לזיתים לענין נט"י, אבל ל"מ כן בל' הר"מ והרשב"א, ולכן יש להקל, ולפ"ז כל שמיוחד לזיתים ונשתייר רביעית מן הנקב ולמטה, אף אם יש בשוליו נקב מוציא משקה כשר אף שגסטרא בטלה מתורת כלי בנקב מוציא משקה הכא לאו מדין גסטרא אתינן עלה אלא מדין כלי לאוכלין.

וכן גסטראות ממש בין דפנות בין שולים כל שיש בהן שיעור גסטרא לענין טומאה נוטלין מהן, ודוקא ביושבין שלא מסומכין, ואין להם חידודין המסרטין, ואפשר דבעינן דוקא יחדן לתשמיש כמש"כ תו' חולין נ"ה א', והא דתנן פ"א דידים מ"ב אין נותנין לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ היינו באין להם תורת גסטרא, כגון דאין בהן כשיעור השנוי פ"ב דכלים וכמו שפי' תו' הא דתניא בתוס' כה"ג [עי' תו' חולין נ"ה א' נדה מ"ט א'] א"נ באינן יושבין שלא מסומכין וכמש"כ תו' חולין ק"ז א' ואי בעי יחוד י"ל דאיירי בלא יחדן, א"נ בשפתו חד ומסרט וכן פי' הגר"א בביאורו לתוס' ידים, ועי' מש"כ כלים סי' כ"ב. (ידים סי' ד' ס"ק א', ב', ג').

שם ואי מקרב לגבי דוולא דקא אתו מכח גברא נוטלין ממנו לידים, בפרש"י מבואר דאפי' אין המים נופלין מן הדלי על ידיו אלא המים נופלין בסילון ומקלחין על ידיו כשר דכל זמן שלא פסק כח השפיכה והמים ממהרין קילוחן מכח השפיכה מקרי כח גברא, ולפיכך יש לעי' על מש"כ הפוסקים דאם יש נקב בכלי אין נוטלין מפי הכלי אלא מן הנקב, ולמה לא יטול מפי הכלי כיון דהמים מקלחין מן הכלי לא יהא הדופן שלמעלה מן הנקב אלא סילון מ"מ המים מקלחין מכח השפיכה של הכלי, ואפשר כיון דבהטיה מעט של הכלי יצאו המים מן הכלי ועברו מן הנקב ולמעלה ועדיין אינם מקלחין לחוץ וצריך להוסיף ולהטות הכלי וההוספה אינו בהטית הכלי אלא בהטיה החלק שלמעלה מן הנקב כיון שמעט המים שיצאו הן כבר מונחין למעלה מן הנקב, ומיהו י"ל כיון שגם המים היוצאין מן הכלי באחרונה דוחפין את המים הראשונים בקילוחן חשיב כח גברא ולא חשיבי כמו שהונחו כבר חוץ לכלי, ואפשר דהא דכתבו הפוסקים שאין נוטלין דרך פה היינו למלא מים בכלי למעלה מן הנקב, אבל כשהמים עד הנקב ומערה דרך הפה לית לן בה, אף שמל' האחרונים ז"ל לא משמע כן, ואם נימא דאף במים שעד הנקב אין נוטלין דרך פה, א"כ אין נוטלין אף מן הנקב אם הנקב עגול, שאין נוטלין רק מן הנקודה הנמוכה וכל שהצדדין של הנקב מוגבהין המים היוצאין משם משבר כלי הן באין, וכן אם יש פגם בשפת הכלי אין נוטלין אף מן הפגם כל שהמים מתפשטין בקילוחן על שפת הכלי הבלתי פגום, וכל הראשונים והאחרונים סתמו בזה להכשיר, ומכאן סמך שכל שהקילוח מקלח מן הכלי אף שהקילוח עובר בחלק השבור לית לן בה וצ"ע. [א"ה, עי' כלים סי' כ"ב ס"ק ה'].

ונראה דאם הכניס ידיו תוך הכלי עד הנקב וכשמערה הכלי המים נופלין על ידיו לכו"ע כשר.

כתב בת"ה ש"ג וז"ל כ' בסה"ת שאסור ליטול ממנו דכל שלמעלה מן השבר אין לו תורת כלי ושבר כלי הוא ומ"מ אם דרך השבר ניגרין המים על ידו מסתברא שהוא מותר דהו"ל כברזא, עכ"ל, ואינו מובן אם המים רק עד הנקב למה לן טעם דהו"ל כברזא, אלא לשונו ז"ל משמע שהמים למעלה מן הנקב ומקלחין מעצמן, וקשה למה הוא כשר מה ענין ברזא לכאן, התם נעשה מתחלה לכך, וגם התם בשעה שמסיר הברזא אין לו דין כלי קיבול, אלא כשהיו המים בשעה שהברזא סותמת, ואח"כ נוטלה ומים מקלחים חשיב כמקלחין מן הכלי וצ"ע. (ידים סי' ד' ס"ק ח').

שם האי אריתא דדלאי כו', ברי"ף פ' א"ד הגי' אין מטבילין בה הידים דשאובין נינהו, ופי' תר"י שם דהיינו ששואב בדלי, וס"ל דהצנור אינו כלי דאי הוי כלי הו"ל למימר שאין מטבילין בכלים ומדאמר שאובין משמע דהשתא לאו בכלי נינהו, וכ"ה בריטב"א דהוא שופך בחריץ בקרקע [והמים אינם זוחלין דזוחלין פסול לטבילת ידים] ובת"ה כ' בשם רמב"ן שהצנור מחובר לקרקע, וצ"ל דהוא קבעו ולבסוף חקקו דאי חקקו ולבסוף קבעו כשר לנט"י [וברמב"ן כ' לתרץ דברי בה"ג דלמה לא נטהרו ידיו מדין שכשך בכלי] ועוד דמאי איריא אריתא דדלאי שנתמלא ע"י הדולה אפי' נתמלא מן הנהר ומן הגשמים נמי שאין מטבילין בכלים, וכ"כ במ"ב בבה"ל בס"ז בשם הגר"א, ונראה דעיקרו חריץ אלא שעושין לו שולים וכתלים של נסרים ולכך הוא תמיד קבעו ולבסוף חקקו.

ולדעת הראב"ד דמכשיר מ"ס שאובין לטבילת ידים ע"כ צ"ל דמה שאמרו אין מטבילין בהן דשאובין נינהו היינו דהצנור הוא כלי, וכמש"כ בבה"ל סי' קנ"ט סט"ז בשם הגר"א, ואי סבר הראב"ד כהר"י דלא בטלו רביעית לטבילת ידים, י"ל דהכא באריתא דדלאי אין בה מ"ס ולכך אינו כשר בשאובין וכ"כ רשב"א וריטב"א דאיירי באין בה מ"ס, ומש"כ בבה"ל שם דקבעו ולבסוף חקקו אינו כשר בשאובין לב"ק, אינו מובן דודאי כל דכשר במ"ג לכל הטמאין כשר לב"ק בשאובין, ולהראב"ד לטבילת ידים.

ומהא דתניא בתוס' בר"ש פ"ק דמקואות מ"ו, זה הכלל כל מקום שאדם טובל בו ידים כו' ל"ק לא להראב"ד ולא להר"י דהתם לקדש דבעי טבילה, תדע דהרי אנו מקילין לעיל בס"ז בלייף הדולא לנהר אע"ג שאין זה חיבור בטבילה. (ידים סי' ד' ס"ק י"ג).

שו"ע או"ח סי' קנ"ט ס"ד וה"ה לכובעים של לבדים כו' ומ"מ ע"י הדחק מותרים שעו"ד רגילים לשתות בהם, מכאן משמע דמגופה אע"ג שאינה יכולה לישב על שוליה אם יחדה לקבלה נוטלין ממנה, וכדתנן פ"ב דכלים מ"ה סתמא אם התקינן לתשמיש טמאים, ואפי' אין לה מושב, דכיון דעיקרה לכיסוי משמשין בה תשמיש עראי אף שאין לה מושב, דהא כובעים סתמא אין להם מושב ומ"מ אם משמשין בה קבלה הויא כלי.

ונראה דנידון הכובע הוא בשני דברים אחד שאין עשוי לקבלה ועוד שאינו ראוי לקבלה כמו שק זפות ורוב בני אדם לא יעשו כלי למשקין מלבד קשה, ואם עשאו יחיד בטלה דעתו, והמקילין בשעה"ד, סברי דרוב בני אדם משמשין בכובע למים בדרך בשעת דוחק הצמא כי אין להם מים ועי"ז ע"כ חשיב כלי קיבול, ומ"מ י"ל כיון שהוא ע"י הדחק ולמקרה רחוק לא מקרי תשמיש וזה דעת המחמירין.

והא דאמר חולין ק"ז א' חמת וכפישה שתיקנן נוטלין מהן לידים שק וקופה אע"פ שמקבלין [ברי"ף פ' א"ד הגי' אע"פ שתיקנן] א"נ מהן, נראה דתיקון דחמת וכפישה אינו עשית מושב דהלא מתחלה למים עשוים והם עשוים לצרור פיהם ולהוליכם בדרך, והלכך אין צריכים כלל מושב, וגם הם רכים ולא שייך להם תיקון מושב, ולו"ד הרשב"א בתה"ק והר"י פ' א"ד, היה נראה לפרש דה"ק חמת וכפישה נקובין שתיקנן בזפת נוטלין מהן אבל שק וקופה שזפתן אין נוטלין מהן, והנה בר"ש פ"א דידים הביא הגי' חמת וכפישה אע"פ שפחותין נוטלין ופר"ש דבלבד שיחזיקו רביעית ובגמ' הגי' אע"פ שתיקנן, ואפשר דתרויהו גרסינן אע"פ שפחותין ותיקנן נוטלין מהן, וקמ"ל דאע"ג דמהני זפת בחמת וכפישה לא מהני בשק וקופה. (ידים סי' ה' ס"ק ד').

שם תוד"ה דלא, ומיהו י"ל דבעינן נטילה מן הכלי כו' א"נ משום דתנן כו' ודאי קושטא דמלתא דהכא בנותן ידיו באריתא דדלאי אין כאן נטילה מן הכלי ומודה בה ת"ק דר"י דפסול, ולא נסתפקו אלא בלישנא דרבא דהזכיר כח גברא, דהוא דוקא וממילא שמעינן דס"ל כר"י, או לאו דוקא אלא פסק כח גברא קאמר וממילא פסק כח כלי, ומיהו מה דפשיטא להו לרבותנו דאי הלכה כר"י ליתא לדינא דבה"ג צ"ע טעמם דנהי דהיכי דהמים באין על ידיו בשפיכה בעינן שיהא השופך אדם, משום דהשופך הוא העושה שהוא המערה המים מן הכלי וכשנופלין על היד כבר הן חוץ לכלי, אבל כשמשכשך בכלי שפיר איכא כח גברא בכלי, וכ"כ המרדכי פ' א"ד, וכ"כ הריטב"א בסוגין דדברי בה"ג יתכנו אפי' לר"י, ומיהו יש מקום לומר דשכשוך בכלי לא מהני אפי' לת"ק דבעינן נטילה דוקא, וכ"ד הרא"ה והריטב"א. [א"ה, ועי' או"ח מועד סי' כ"ג מסק"ב ואילך]. (ידים סי' ג' ס"ק ב').

ק"ח ב' לעולם לא מצטרפי כו', נראה דבלית בו כשיעור בשעת בישול לא שייך כאן איסור חצי שיעור שיהא בב"ח לענין איסור ולא לענין מלקות שאם נעשה בב"ח מה"ת הדין נותן שילקה, ואם יש בו תנאי של שיעור לענין ליאסר כל שאין בו שיעור אינו נאסר, ולפ"ז הדין נותן שגם בישולו מותר מה"ת ואין לאסור הבישול משום ח"ש דכיון שאינו נאסר אין כאן בישול, והא דאמר אינו לוקה אבל איסורא איכא, הוא מדרבנן, ויש לעי' ללוי דלוקה על בישולו אי סבר דא"צ שיעור ליעשות איסור ואפי' בכ"ש נאסר וממילא לוקה על בישולו דמצטרפין הבשר והחלב דלענין ללקות על בישולו ודאי צריך שיעור או טעמו דלוי משום דסבר דסגי בכזית יחד, אבל מודה דאם אין בשניהם כזית אינו נאסר מה"ת. (יו"ד סי' ט"ו סקי"א).

ק"ט ב' תוד"ה אינו, ומיהא גם כו', ר"ל וא"כ גם לפירש"י צ"ל דהא דאמר כחל עצמו אסור אע"ג דאיכא ס' בקדירה, היינו בבשלו עם בשר ושפיר גרסינן בשליה בהדי בשרא. (יו"ד סי' ט"ו סקי"א).

בתו' קי"ב ב' פירשו דטכ"ע כיון שהבישול מוצץ עיקר טעמו אסור בכל האיסורין אף בטבל וערלה ודגים טמאים אף שצירן מותר, ומיהו רוטב הנוטף ולא הוקפה אין חייבין עליו במקום דלא אתרבי ציר, ורוטב שלא הוקפה וציר היוצא שקולין הן ותרויהו אתרבי.

ונראה לפ"ז שאם בשל חדש במים ונתנו טעם יש במים איסור דאורייתא משום טכ"ע אף את"ל דחדש לא אתרבי לאסור צירן, ואע"ג דרוטב שלא קרש אצטריך לרבוי נראה דהכא במים כיון שעיקרן משקה מתחלת ברייתן ושתי' בכלל אכילה כל שיש בהם טעם איסור אסורין מדאורייתא אע"ג שהטעם שקבלו הוא מאוכל, ולא מקרי נמי שלא כדרך הנאתן, ועוד דחדש איכא למילף משרצים וכמש"כ לק' ק"כ ב', ובמשכ"י סי' ס"ה כ"כ בשם הרא"ש והמרדכי וחלק עליהם, ולהאמור נתישבו דבריהם, וכן שעורים של חמץ שעשאן שכר דהא בחמץ לכו"ע אתרבי המחה וגמעו וה"ה צירן, וכן בגמרא קרו לה חמץ ד"ג ע"י תערובות.

ולפי האמור טבל שבשלו בחולין אסור משום טכ"ע מה"ת בין שבשלו באוכל חולין ובין במשקה חולין, אבל סחטו או מלחו צירו מותר מה"ת, ומ"מ מדרבנן אסור כמש"כ הר"מ פ"י הכ"ב, והרא"ש בהגהותיו תרומות פי"א מ"ב.

אמנם דעת רשב"א ברכות ל"ח א' דאין חילוק בין נסחט ליוצא ע"י בישול, אלא יש חילוק בין דרכו בבישול וסחיטה או לא, והלכך אם דרכו בבישול היוצא ע"י בישול חשיב עיקר הפירי, וכן אם דרכו בסחיטה חייבין על היוצא ממנו, וזהו דין טכ"ע בדברים שדרכן בבישול, אבל אם בשל דבר הנאכל תמיד חי אין טעמו אוסר מה"ת כדין המשקין היוצאין. (מעשרות סי' ז' ס"ק ב').

שם בתוד"ה ורוטבן, כתבו דרוטב היוצא ע"י בישול עדיף מציר היוצא ע"י מליחה וכבישה והלכך היוצא בבישול אסור הרוטב אם נקרש או שנבלע באוכל אחר, והיינו טכ"ע דאוריתא [ומיהו זה ניחא אי יליף מגיעולי מדין אבל אי יליף ממשרת והיינו שרה ענבים במים כדאמר פסחים מ"ד ב' והיינו ציר ומיהו י"ל דהיוצא מן ענבים שאני אלא לבתר דילפינן משרצים וחד מאינך דמשקה היוצא מהן כמותן מרבינן גם טכ"ע בכל מילי] ומיהו רוטב שלא נקרש צריך קרא לרבויי שאין זה עיקר אכילה, וכן ציר היוצא צריך קרא לרבויי שאין זה ממשו של פירי, ותרוייהו שקולין הן ומרבינן להו מחד קרא, ולפ"ז אף לר"י דלית לי' משקה היוצא מהן כמותן בש"פ בתרומה ובכורים וטבל והקדש וכלאים מ"מ מודה בטכ"ע דידהו דהוי דאוריתא וצ"ע, [ודעת רשב"א ברכות ל"ח א' דמידי דדרכו לבשלו יש בו דין טכ"ע וכן אם דרכו לסחטו חייב על היוצא ממנו, ואם אין דרכן בבישול ובסחיטה אין בו טכ"ע והנסחט ממנו חשיב זיע אלא בהני דרבי בהו קרא, ולפ"ז הא דאמר חולין צ"ט ב' בדגים טמאים זיע בעלמא באין משמשין בו על הרוב לציר]. (טבו"י בהוספה לסי' ד' ס"ק ב').

קי"ג א' תוד"ה בשר, מדדריש לקמן כו' משמע מדבריהם דאע"ג דעגל וכבש במשמעות גדי מ"מ חי' ועוף לא, אלא דדרשינן את שאסור משום נבלה כו' והלכך איצטריך לר"ע למעוטי. (יו"ד מהדו"ק, סימן ט"ו ס"ק ט"ז).

קי"ד א' גמ' פרה ורחל שנאסרו כו' לפירש"י ה"ק ומה אמו שלא נאסרה עמו כו' אין סברא שגדי אסור בחלבה ואינו אסור בחלב פרה וממילא אם גדי אסור בחלב פרה וחלב אמו לאו דוקא אף פרה אסורה בחלבה, ומסיק דאיכא למימר מה לאמו שכן נאסרה עמו בשחיטה, משא"כ בחלב פרה, ותימא נימא פרה בחלב גדי יוכיח שלא נאסרה עמו בשחיטה, ונאסרה עמו בבשול, מה לפרה שנאסרה עמו בהרבעה, גדי בחלב אמו יוכיח, ותיתי במה הצד.

עוד יש לעי' לפירש"י ל"ל גדי לרבות פרה ורחל ת"ל מהא דדריש במתנ' נאמר לא תאכלו כו' ועי' תו' לעיל קי"ג א' ד"ה בשר.

ולפי' תו' בד"ה בחלב, ובד"ה תלמוד, אין כאן פלוגתא ולכו"ע גדי אפי' פרה ורחל וכו"ע אית להו דשמואל אלא דחלב מיותר ב' פעמים, וחד לרבוי' בחלב מין אחר, וחד לרבוי' גדי בחלבה, דכיון דאמרה תורה בחלב אמו, היה מקום לומר דמין אחר שרי, ולאחר שרבתה תורה מין אחר אכתי יש מקום לומר דחד גופא שרי.

שם רש"י ד"ה ת"ל, מקרא שני, אע"ג דלעיל קי"ג ב' בד"ה מחד, פרש"י דכלהו תלתא קראי מייתרי, היינו דוקא למ"ד דגדי אפי' עגל וכבש במשמע, וא"כ ל"ל דכתבה רחמנא גדי ש"מ לדרשא, אבל למ"ד גדי דוקא, גדי לגופי' שרצון התורה שיהיה גדי מפורש ואידך מדרשא דהמפורש חמיר טפי ואידך גדי מרבה פרה ורחל, ואידך ממעט טמאה ואכתי בחלב אמו איכא למימר דקאי אגדי אע"ג דאתרבי פרה ורחל, מ"מ לא נפק גדי ממשמעו והלכך בעינן רבוי לחלב פרה ורחל. (יו"ד מהדו"ק, סימן ט"ו סקי"ז).

פרק העור והרוטב.

טהרות פ"א מ"ד השוחט בהמה טמאה לנכרי כו' רש"י חולין קי"ז ב' כ' דדוקא לנכרי אבל לעצמו לאו מחשבה היא ובטלה דעתו, וכ"כ הרא"ש במשנתנו, ונראה דה"ה בנכרי ששחט לישראל אפי' טהורה וישראל חשב לעצמו דבטלה דעתו, והא דתניא חולין קכ"א ב' נכרי ששחט בהמה טהורה לישראל ומפרכסת מטמאה טו"א היינו לצורך ישראל שישראל צריך לה להאכילה לנכרי, וכן מבואר ברש"י שם שפי' לצורך ישראל ולא פי' שיאכלה ישראל וכן מבואר בתו' שם שכתבו דנקט לישראל לרבותא דאפ"ה איכא אמ"ה, ולא פי' בעיקר דין טו"א בשחטה להאכילה לישראל לא אמרינן בטלה מחשבתו, וכן מסתבר דלא שייך לחלק בין חדא איסורא לתרי ובס' מ"א לא כתב כן, ועיקר דבריו ז"ל שם דפי' דאע"ג דמחשבת חיים ל"ש מחשבה מעשה מהני, תמוה דאפי' אי מחשבת חיים שמה מחשבה לא מהניא מחשבה לטמא מחיים, אלא נפקא מינה ממחשבה שתטמא לאחר שתמות והכא מפרכסת היא כחיה לכל דבריה ואפ"ה מטמאה טו"א, ובזה צריך תנאי ישראל בטמאה ונכרי בטהורה, וכן מש"כ דאיירי בטעי שסבר להתיר אינו מענין ההלכה דלא איירי כאן בשום טעות. [א"ה, ועי' לק' בדף קכ"א ב']. (טהרות סי' א' ס"ק ט').

טבו"י פ"ב מ"ה מעשה קדירה כו' בזמן שהן פרודין אינן חיבור כו' נראה דאיירי בנתבשלו במים דז' משקין מחברין והלכך גוש חיבור אבל פרודין אע"ג דנוגעין זה בזה ומים שספוג בהן נוגעין זה בזה מ"מ לא חשיב חיבור כיון דליכא משקה טופח אין כאן חיבור.

וז"ל הר"מ פ"ו מטו"א הי"ז אוכל פרוד שהוא כלו מכונס ודבק זה בזה אע"פ שאינו חיבור להתטמא ואינו כגוף אחד כו' הרי הוא מצטרף לכביצה לטמא טו"א אחרים כו' עד שיקבצם ויעשם גוש אחד כו' הנה מבואר דעת רבנו דהא דנחלקו ר"ד ורבנן באוכל פרוד במס' עדיות פ"ג ובמס' טהרות פ"ח היינו דוקא כשהן מחוברין גוש אחד אלא שאינן חיבור ע"י ז' משקין דלא חשיב חיבור או שהן מפורדין ומשקה טופח מזה לזה, ובזה ס"ל לרבנן שאם כבר נטמאו חשיב חיבור לטמא אחרים אף בחיבור קל ור"ד סבר שאינו חיבור, וההכרח לזה אע"ג דבפ"ג דאהלות נחלקו ר"ד ורבנן בטומאות שנחלקו וס"ל לרבנן דאף אם הן מפורדין לגמרי מצטרפין, דהא בטהרות שם איירי במשקה מחברן ופליג ר"ד וע"כ ר"ד לענין לטמא אחרים איירי כדאמר בפ"ג דאהלות [ודוחק לומר דהכא פלוגתא אחריתא, ומיהו קשה דע"כ פלוגתא אחריתא היא דהא בפ"ג דאהלות איירי שהבית מצרפן והכא אף בנוגע באחד החצאין איירי, וע"כ מלתא אחריתא היא, וא"כ שפיר י"ל דהכא אף לענין לק"ט איירי, וצ"ע] וע"כ דרישא נמי לענין להצטרף לטמא אחרים, וכן פי' הר"מ דלענין לטמא את המשקין איירי, ומדלא תנא באוכלין הנוגעין בב' חצאי ביצה אוכלין טמאין מכלל דמודים חכמים דלא הוי חיבור, וגם הראב"ד הסכים בזה לדעת הר"מ, ונמצינו למידין לפ"ז דב' חצאי ביצה אוכלין טמאין שנתחברו במ"פ או שמשקה טופח מחברן והן רחוקין זה מזה חשיב חיבור ואם נגע בהן אוכל טהור ואף אם נגע באחד מהן נטמא, ואם הן מפורדין אף אם נגע האוכל הטהור בב' החצאים בב"א טהור, [ויש להסתפק בהא דמשקין מחברין לטמא אחרים אם דוקא בדרך תשמישן עם המשקין, או אפי' באין דרך תשמישן בכך וכההיא דתנן פ"ב דטבו"י מ"ג אבל אם היה מפוזר במדוכה כו' ואם מתנ' לענין חיבור אוכלין להתטמא וכדעת הגר"א ודאי דוקא בקערה איירי ולא במדוכה וכדתנן בטבו"י שם, אבל לדעת הר"מ והר"א דלענין לטמא אחרים איירי יש להסתפק בזה].

ומיהו נחלקו הר"מ והראב"ד אי בעינן שיהיו הפרורין הטמאין מחוברין גוש אחד, דדעת הראב"ד דסגי בנוגעין זב"ז, והא דתנן פ"ג דטהרות מ"ב אם היו פרודין אפי' הן סאה טהור צ"ל פרודין היינו שאינן נוגעין זה בזה, ודעת הר"מ דבעינן גוש אחד אלא שנעשו גוש ע"י מ"פ וכיו"ב שאינן חיבור, והר"מ פי' כן משנתנו דתנן מ"ק וקטניות בזמן שהן פרודין אינן חיבור בזמן שהן גוש חיבור ופי' דהאי גוש היינו שלא במשקין והוי כעיגולי דבילה ולא חשיב חיבור וכדתנן לעיל מ"ג את שדרכן לדוך במשקין כו' והן גוש כו' אלא הכא לענין שכבר נטמאו ובאין לטמא אחרים ובזה גוש כל דהו חיבור, אבל לא נתפרשו דברי רבנו דהא קתני סיפא אם היו גושין הרבה ימנו אלמא דגוש חשיב חיבור לקבל טומאה דאל"כ אין טמא אלא מקום מגעו אלמא משנתנו בגוש המחובר במשקין איירי וזה כונת הראב"ד בהשגתו דמשנתנו דמצריך גוש היינו להתטמא זה מחמת זה והיינו גוש ע"י משקין אבל לטמא אחרים בנגיעה סגי.

ועי' תו' חולין קי"ח ב' ד"ה אין, שכ' דלא מש"ל יד לפחות מכזית אלא במחובר להאי פחות מכזית עד כביצה אוכלין והק' אחרונים ז"ל הלא לרבנן דר"ד משכחת לה לטמא אחרים באינו מחובר ואם דעת תו' כהר"מ ניחא.

אבל הגר"א ז"ל כ' בפ"ק דטהרות מ"ה דקתני נפלו שניהם כאחת עשאוהו שני דהיינו אפי' כשאין נוגעים זה בזה מצטרפין לרבנן דר"ד, ולדעת הראב"ד צריך לפרש מתנ' שם דוקא בנוגעין זה בזה, ולדעת הר"מ דוקא בגוש אחד, [מיהו קשה דבחולין קכ"ד ב' מבואר דאף בב' חצאי זיתי נבילה כשנוגע בשניהם בב"א טמא ולא מצינו שיהא קולא בטו"א מטומאת נבילות, ומיהו הר"מ פסק בפ"א מאה"ט דבעינן שיהיו ב' החצאין מרודדין ודבוקין ואפשר דה"נ לענין מגע וכמש"כ לקמן קכ"ד ב'].

ולדעת הגר"א אפשר דמתנ' פ"ח דטהרות לענין צירוף ביצה לקבל טומאה, ואפ"ה משקה טופח מחבר, ופלוגתא דר"ד התם אינו פלוגתתו דפ"ג דאהלות וצ"ע [שו"ר בא"ר שפי' כדעת הר"מ אלא שפי' דהכא מטעם שהמתטמא נוגע בכביצה,] ולדעת הגר"א דוקא בב' חצאי ביצים הטמאים נוגעים באכל הטהור אבל אי חד מהם נגע באכל הטהור, הטהור בטהרתו, אע"ג דב' חצאים הטמאים נוגעים זה בזה, וגם הרא"ש פ"ק דטהרות מ"ה מפרש כהגר"א וכן פרש"י זבחים ל"א א' וכ"כ תו' שם דאתיא כמ"ד יש נוגע וחוזר ונוגע. (טבו"י סי' ד' ס"ק ג' ד').

קי"ז ב' ולא בעור שאין עליו כזית בשר, לכאורה דלא כר"ע דאית לי' לקמן קכ"ד א' דאף פלטתו חיה עור מבטלו ולא שייך כאן שומר, ואפשר דדוקא פלטתו סכין ממילא בטל, אבל אם השאיר ע"מ להסירו לא בטל, א"נ בנשאר כזית והתחיל להסירו ועדיין יש בו פחות מכזית, והאי ברייתא כמ"ד יש שומר לפחות מכזית. (עוקצין סי' א' ס"ק י"ד).

שם תוד"ה ולא, וי"ל דס"ד לרבויי מרבויי דיטמא, כונתם למה דמסיק לק' קי"ח ב' דשומר דנבילה מיותר ואמרינן מלתא דאתיא מק"ו טרח וכתב לה קרא ולר"ח אמרינן אם אינו ענין לשומר תנהו ענין ליד דעלמא, וכ"ז משום דאמעיט מנבלתה שאין מצטרף אבל אי לא הוי מיעוטא בנבלתה ולא בעור הוי מוקמינן שומר דנבילה לגופה דמצטרף. (עוקצין סי' א' ס"ק א').

קי"ח א' תוד"ה שומר, דאימא קרא אתא להוציא, לכאורה י"ל דדוקא לענין יד להוציא קל להוציא מלהכניס דכיון דיש שיעור לטמא מוציא טומאתו אף דרך יד, אבל לענין חצי ביצה אכל טמא ושומר חצי ביצה, לא שייך לחלק בין להוציא בין להכניס דכיון דאין כאן שיעור לטמא אין כאן מה שיטמא וכיון דשומר מצטרף להוציא ע"כ דחשיב שומר כאוכל ה"ה להכניס.

קי"ח ב' כיון דמעשה יד קעביד איד שדינן לי', יש לעי' אימא שומר דנבילה איד דעלמא להכניס, ושומר דזרעים אשומר להכניס, וליכא למימר דשומר להכניס מק"ו דיד אתיא, דאי לא כתב רחמנא שומר בזרעים להכניס הוי מוקמינן שומר דנבילה לשומר דעלמא להכניס [וכיון דאין שומר מצטרף עדיף לאוקמי' בשומר מביד] אבל יד להכניס לא הוי ידעינן, והשתא דשומר דזרעים כתיב מוקמינן שומר דנבילה ליד להכניס ואכתי שומר לצרף מנ"ל.

שם אין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול, האי שומר הוא בין בטומאה קלה בין בטומאה חמורה ואע"ג דשומר בטומאה חמורה מעשה יד קעביד מ"מ דינו כשומר לענין שיעורא כדמוכח בסמוך בהא דב' עצמות ועליהן ב' חצאי זיתים, ויש לעי' כיון דשומר לפחות מכזית לרב ופחות מכפול לר"י, א"כ איך מייתר שומר דזרעים ושומר דנבילה הא אי לא כתיב שומר והוי יליף לי' בק"ו מיד הוי אמינא דיו, וכי היכי דיד בשיעורא רבא ה"ה בשומר, וי"ל דשומר בכפול חשיב כיד בכזית ולא שייך דיו, ומיהו למש"כ רשב"א בשם רמב"ן דרב יליף מטומאה ביד, ושומר יליף מזרע הגדול דהיינו פול קשה, ואפשר דמודה רמב"ן דעיקרו סברא משום דשומר חשיב טפי. (עוקצין סי' א' ס"ק א' ב').

שם תוד"ה אין, אבל אינו מחובר כל כך ואם היה מגביה כו' צ"ע ואף אם עולה מ"מ הלא נעשה יד בידי אדם ולא חשיב חיבור כדתנן פ"ג דאהלות מ"ד שאין חיבורי אדם חיבור ואפשר דהכא עדיף כיון שהיד מחובר לחצי זית חיבור ביד"ש, והאוכל המחובר בו הוא מחובר ע"י ז' משקין דחשיב חיבור, חשיב היד חיבור לכל. (עוקצין סי' א' ס"ק י"ד).

שם רש"י ד"ה וכשם, אם אתה אומר מחוברין כו', בנדרים ע"ו א' אמר ומה זרעים טמאים כיון שזרען בקרקע טהורים זרועים ובאין כו' ולימודים חלוקין הן מר יליף מק"ו ומר יליף מהא דא"כ טמאת הכל, והא דהביא רש"י כאן הא דת"כ משום דע"כ האי תנא יליף כמו דילפינן מת"כ דאי בק"ו יליף א"כ ניליף ג"כ הכשר מהאי ק"ו דאשר יזרע טהור כולל גם הכשר וכמש"כ תו' בסוגין ד"ה וכשם, וע"כ יליף מהא דאמר בת"כ א"כ טמאת הכל, והכשרת הכל לא קשיא כל כך וכמש"כ תו'. (שבת מהדו"ק, סי' ס"א סק"ט).

קי"ט א' תוד"ה שייר, וכל הגרגרין שבשאר שומרין מצטרפין, מדבריהם משמע דכיון דכל השומרין מחוברין זל"ז חשיב חיבור ומצטרף לכביצה, ולכאורה נראה דצריך שיהא אכל כביצה במק"א או שומרין נוגעין זב"ז דכיון דשומר מצטרף הוי כאכל אבל כל שמפסיק קלח בין שומר לשומר אף שהן כלן מחוברין מ"מ אין כאן כביצה במק"א, וכדאמר מנחות ע' ב', מה התם אוכלא בעינא כו' וכ"מ פסחים מ"ד א' לגי' ר"ת שם, מקום מגעו אמאי טמא והא לא הוי כביצה, אע"ג דהמקפה מחבר כל השום ובכל השום איכא כביצה אלא שאין כביצה שום של תרומה במק"א הנפסל בטבו"י, ויש לפרש בחיבר השומרים ע"י משקה וכדאמר זבחים ק"ה ב' דמשקה מחבר את האוכלין [ולמש"כ לעיל סי' כ"ד ס"ק כ"א בעינן שיהא ניחא לי' חיבורן] ולמאי דמשני בקולחא צ"ל דאיירי לענין קבלת טומאה דמיטמא בכל שהו וא"צ כאן צירוף אלא דקולחא חשיב יד לכל גרגיר כיון דבצירוף הגרגרין יש כזית.

קי"ט ב' כיון דהאי לא מגין אהאי כו' לא מצטרפת, נראה דדוקא באין בכל האוכלין כביצה אבל אם יש באוכלין לחוד כביצה אף שאין האוכלין נוגעין זה בזה, אלא השומרין נוגעין זב"ז, שפיר חשיב צירוף, אף שאין בכל אכל ושומר דידיה כביצה וכמבואר בתוד"ה שומר, וכ"מ מנחות ע' ב', דפריך למה שעורה שאינה קלופה אינה מצטרפת הא תדר"י דהוי שומר, אלמא כיון דהוי שומר מצטרפת עם חברותיה אע"ג דהאי לא מגין אהאי, אלא התם ביש באוכלין לחוד כביצה, [וכן משמע פ"ב דעוקצין מ"ה האגוזים שאמנן כו' הרי אלו חיבור] ונראה דאם יש באוכל אחד ושומר דידי' כביצה כל האוכלין המחוברין בו ע"י שומריהן חשיב חיבור, אף שאין נגיעתן רק ע"י השומרים, והכא באין בשומר אחד להשלים אכל דידי' לכביצה אלא צריך לצרף ב' האוכלין וב' השומרים, וה"ה באכל הנוגע בשומר של חברו ואין בשניהם כביצה אלא בצירוף השומר כיון דאין השומר מגין על שניהם אין כאן צירוף, ומש"כ בהגה' הרש"ש אינו מובן.

שם בקולחא ומשום יד כו' יש לעי' לר"י דאמר יש יד לפחות מכזית א"כ תשאר קו' תו' לעיל ד"ה הכא, מ"ל ריקנו ומ"ל לא ריקנו, וי"ל דאיירי בשומר ובדאיכא בגרגרים לחוד כביצה ואשמועינן דיש שומר לפחות מכפול ומצטרפים כל הגרגרים לכביצה וכמש"כ תוד"ה שומר דהו"מ לשנויי הכי, ועוד י"ל דמתנ' כמ"ד דיד צריך כזית וכר' יהודה דאמר אף שומר צריך כזית, ומיהו ר"י אית לי' הלכה כסתם משנה והא דראב"ע מתנ' במס' עוקצין, ועוד י"ל דאשמועינן דאע"ג דאין כפול בב"א ואין יד לפחות מכפול אפ"ה הוי קולחא יד דמצטרפין כל הגרגרין [ומיהו זה לא יתכן לדעת רמב"ן שהביא הרשב"א דלר"י יש יד לפחות מכפול] ואי נימא דברי' שאני הוי נמי לענין יד ויש יד לגרגיר אחד, י"ל דתני ריקנו לאשמועינן דיש יד לגרגיר אחד, והא דקתני שייר גרגיר אחד בכל שומר, נקט גרגרין הרבה שיהא כביצה, ויהא שיעור לטמא אחרים, ומיהו אכתי לא שמעינן ממתנ' אי טעמא משום ברי' או טעמא משום דנצטרפו כל הגרגרין, וא"כ לא אשמועינן לן תנא מלתא ברירא וצ"ע.

והנה למאי דמסקינן בחיטי דשמעון ב"ש אין ראי' דברי' שאני, ובפרש"י שלפנינו איתא דתירוצא דחיקא היא דהא ה"נ הו"מ לשנויי הכא ברי' שאני, אבל דברים אלו תמוהים דלענין לצרף ב' שומרים לא שייך לשנויי ברי' שאני דהטעם דאין מצטרפין משום דהאי לא מגין אהאי ואפי' יש באכל כזית, ובשטמ"ק כ' דבכת"י ליתא זה בפירש"י, ומיהו אכתי י"ל דלמאי דמסיק בחטי דשב"ש לית לן לחלק דברי' שאני, ומיהו במנחות ע' ב' פריך למה שעורה שאינה קלופה אינה מצטרפת הא תדר"י דהוי שומר ומסיק ביבשתא דלא הויא שומר, ואם איתא דלא אמרינן ברי' שאני א"כ בסתם שעורים באמת אין הקליפה שומר אף בלחה, אלא ודאי ברי' שאני, ומיהו יש לדחות דסוגיא דהתם כר' יוחנן דיש שומר לפחות מכפול.

שם תוד"ה שומר, אבל ב' אגוזים כו' לקמן מבואר דאף חטים ושעורים מצטרפין, וע"כ בחיברן במשקין, וכן אמר מנחות ע' ב' דחטה שאינה קלופה ושעורה קלופה מצטרפת, ולמש"כ לעיל גם בשומרין דשרביט מיירי במחוברין ע"י משקין ודבריהם ז"ל צ"ע. (עוקצין סי' א' ס"ק ב' - ד').

קי"ט א' תוד"ה שייר כו', ולפי מה שפי' מייתא מינה שפיר ראי' כו' אבל לפי' הקונ' דגריס כו', לפנינו הגי' במשנה פ"ק דעוקצין מ"ה שייר בו כפי' רש"י וכ"ה בר"מ פ"ה מה' טו"א ה"ט, ויש לפרש לפרש"י דכיון דס"ד במשמישן היינו שומר וכמש"כ תו' לק' ד"ה שומר, ומשמע דגם לצירוף קאמר כמו שהקדים התנא שם דכל שהוא שומר מצטרף, ועוד למה לי' למימר משום שומר תיפוק לי' משום יד דיש יד לפחות מכפול לברי' [וכמו שנסתפקנו לעיל] וע"כ משום צירוף קאמר, וסתם גרגיר קטניות עם השרביט אין בו כביצה וע"כ דמצטרפין שנים. (עוקצין סי' א' ס"ק י"ד).

קי"ט ב' תוד"ה שומר, אבל שני אגוזים פשיטא דלא מצטרפים כו', צ"ע דהא פריך מתדר"י כדרך שבנ"א מוציאין לזריעה חטה כו' וע"כ בחיבור משקין איירי או בנגעו כלם בב"א באכל טהור אי נימא דאכל פרוד כה"ג מצטרף [עי' טבו"י סי' ד']. (עוקצין סי' א' ס"ק י"ד).

ק"כ א' מאי רוטב כו' מבואר דשומנא טמא טו"א ומשמע דאפי' נמס אוכלא הוא, וציר הבשר אינו לא אוכל ולא משקה בין שהוא צלול בין שהוא קרוש, אלא אם הוא קרוש מצטרף לאוכל, ואם הוא צלול אינו מצטרף ומבואר מזה כמש"כ טבו"י סי' ד' סק"א דהא דתנן רפ"ג דטהרות דרוטב משקה איירי ברובא מיא, והכא ברובא ציר.

והא דרוטב צלול אינו מצטרף לאוכל הוא משום דדוקא קרוש נעשה אוכל בצירוף שנטפל לאוכל אבל צלול הוא מלתא אחריתא, ומש"כ רש"י ז"ל משום דאוכל ומשקה לא שוו שיעוריהו כונתו ז"ל דאפי' אם תחשבנה משקה ע"י צירוף אכתי משקה הוא ולא אוכל, וכל משקה ואוכל לא שוו שיעוריהו דמשקה מטמא אחרים בכ"ש, והכא דיינינן להצטרף כביצה. [א"ה, ועי' טבו"י סי' ד' ס"ק י']. (טבו"י סי' ד' ס"ק א').

ק"כ ב', מסקינן דמשקה היוצא מתרומה ובכורים זולת זו"ע פליגי ר"א ור"י, ולכו"ע אין תרומה ובכורים חייל על משקה היוצא מכל הפירות ובכורים לא חייל אף על יין ושמן, וכי פליגי בהפריש תרומה דגן וסחטן, והביא בכורים וסחטן, דלר"א משקה היוצא מהן כמותן בין בזו"ע בין בשאר פירות, דיליף תרומה מבכורים דכי היכי דבכורים משקה היוצא מהן כמותן, בין בזו"ע בין בש"פ, דהא לא מצינו בבכורים שחלקה תורה בין זו"ע לש"פ דהא אין מביאין בכורים משקה אף יין, ואפ"ה הקדיש בכורים ענבים ודרכן משקה היוצא מהן כמותן, וה"ה לש"פ, ור"י גמר סוף תרומה מתחלת תרומה כשם שמשקה היוצא מן הדגן לא חייל עלי' שם תרומה [וצ"ע מהיכן קים לן זה, י"ל דבזה לא שייך למילף תרומה מבכורים דמשקה היוצא מהן כמותן דהא בכורים לא חייל על משקין] אף סוף תרומה אין משקין היוצא מן התרומה כמותן, זולת זו"ע דאף תחלת תרומה נהגא בהו, והדר יליף בכורים מתרומה שאין משקה היוצא מהן כמותן אלא זו"ע, ויליף גם ערלה מבכורים ונראה דלר"י גם בטבל אין משקה היוצא מהן כמותן בין שנגמרה מלאכתן בין שלא נגמרה מלאכתן דכיון דאין תרומה נהגא בהן אין כאן טבל ועוד דילפינן חילול חילול מתרומה כמש"כ תוד"ה היכא, וגם בהקדש וכלאים אין משקה היוצא מהן כמותן זולת זו"ע דהא מסקינן דליכא למילף מכלהו משום דלאו איסור הבא מאליו הוא, ואיצטריך למילף מתרומה או בכורים וחד מהנך וכיון דלר"י גם בתרומה ובכורים אין משקה ש"פ כמותן ליכא למילף הקדש וכלאים, וברייתא דלעיל הטבל כו' דלא כר"י א"נ מדרבנן ומודה ר"י דמדרבנן אסירי, מיהו יש לעי' בהא דאמר ברכות ל"ח א' דדבש תמרים מברכין עליו שהכל ואמר דאתי כר"י דאמר זיע בעלמא הוא ומשמע דלר"א חשיב פירי ומנ"ל הא לר"א טעמא מקרא וכבר הק' כן ר"ש פי"א דתרומות.

ויש לעי' בהא דאמר ר"א תרומות פי"א דמ"פ מטמאין משום משקין ומנ"ל נהי דיליף תרומה מבכורים מ"מ מנ"ל לענין טומאת משקין, הרי ביין ושמן ילפינן מקרא כמש"כ ר"ש מכשירין פ"ו מ"ד, ונראה דקרא אסמכתא ור"א אית לי' מסברא דכיון דרבינהו רחמנא כיין ושמן יש להם גם דין משקה, ובזה אפשר דיש לפרש הא דאמר ברכות ל"ח א' דלר"א חשיב משקה היוצא כפירי לענין ברכה. (טבו"י, בהוספה לסי' ד' ס"ק א').

בתוד"ה היכא, מבואר דרוטבו וצירו של שרץ מטמא כבשרו וילפינן מהטמאים בין לטומאה בין לאיסור אכילה אע"ג דבטומאת נבילות תנן במתנ' דאין הרוטב מצטרף לטומאת נבילה, וצ"ל דלא ילפינן מציר שרצים דציר שרצים חשיבי טפי א"נ משום שטומאתן במשהו ולא ילפינן נבילה מני', והא דרוטב דנבילה טהור היינו אפי' ע"י בישול ונקרש דהא מתנ' בנקרש איירי כדאמר ק"ך א' ואפ"ה טומאת נבילות לא, והיינו טעמא דלענין טומאת נבילות גם טכ"ע לא מהני, כמש"כ ר"ש טבו"י פ"ב מ"ג, והלכך גם רוטב שנקרש לא הוי בכלל נבילה ועי' ק"ך א' תוד"ה הוא נסתפקו בשומנא דבשרא אי מטמא טומאת נבילות, ומיהו המחה גוף הנבילה מטמאה כבשר כדנלמד נזיר נ' א' דבעי אי יש נצל לבהמה, למ"ד עד לכלב והנצל עדיין לא נפסל מכלב, ופשיט מהא דהמחהו בחמה בנבילת עוף טהור דאינו מטמא [ופי' תו' שם דהמחהו באור לאו נצל הוא, אבל בחמה כיון דמסרח נצל הוא] אלמא דהמחהו באור ודאי טמא אלא בנרקב מבעיא לי', והיינו טעמא דמיחוי גופו הוא וכמש"כ תו' בסוגין ד"ה היכא, בשם הר"ש, והא דצריך קרא בנבילת עוף משום דאכילה כתיב בה, ומיהו קשה מאי פשיט התם מנבילת עוף דאין נצל, שאני נבילת עוף דאכילה כתיב בה ואף המחה וגמעה צריך קרא, ונהי דאתרבי המחה וגמעה אבל בחמה דנפסלה מאכילת אדם לאו אכילה היא, ולמה לי' לשנוי' דעפרא הוא היינו שנפסל מכלב כמש"כ תו' שם, וצע"ג, ומיהו הר"מ פ"ג מאה"ט הי"א פסק בנבילת העוף עד לכלב אלא שלא נתפרש טעמו ומקורו היה אפשר לומר בסוגין אלא למש"כ המל"מ שם הר"מ מפרש הסוגיא באופן אחר ומיהו גם לפי' המל"מ שם מוכח דנבילת עוף עד לכלב.

והנה בע"ז ס"ז ילפינן מלגר דאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה וקשה ת"ל דאכילה כתיב, ולאו אכילה היא כדאמר שבועות כ"ב ב' שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה פטור ואפשר דאם נבילה קרוי' גם סרוחה א"כ רחמנא אחשבי' אכילה כדכתיב לא יאכלו בגיד אע"ג דקיי"ל עץ הוא, וכן עכבר דמתא וחרצנים וזג בנזיר, וא"כ ה"ה נבילת עוף לענין טומאה. (טבו"י, בהוספה לסי' ד' ס"ק ד').

מסקינן ק"ך ב' דבחלב וחמץ ונבילת העוף ושרצים אתרבי אם המחן וגמען או ציר היוצא מהן, ובתרומה ובכורים וערלה פלוגתא דר"א ור"י, לר"א היוצא מהן כמותן בין בזיתים וענבים בין בשאר פירות, ולר"י אין חייבין על היוצא מהן אלא בזיתים וענבים.

ובשביעית וחדש לא נתפרש, ואפשר כיון דהוא איסור הבא מאליו ילפינן להו משרצים דהיוצא מהן כמותן כדאמר בסוגיא שם, או דילפינן להו מערלה שאין היוצא מהן כמותן, ומסתבר דלחומרא מקשינן.

וטבל נמי במחלוקת, לר"א היוצא מהן כמותן ולר"י דוקא בזיתים וענבים, והכי תניא בתוס' הובא בר"ש תרומות פי"א מ"ב.

והר"מ פ"י מה' מ"א הכ"ב סתם שכל הני אסורין ואין לוקין עליהן, ואפשר דטעם רבנו שאין לוקין על לימוד מה מצינו ולא משום דילפינן חדש מערלה, והיוצא מחדש אסור מן התורה.

ובכ"מ כתב דאע"ג דילפינן מקרא משמע לרבנו דאסמכתא בעלמא וכדתנן בערלה, ותמוה מאד דהא קראי בחמץ וחלב כתיב ופסקן רבנו לק' פי"ד ה"ט לענין מלקות, וכן דרשא דהטמאים ע"כ דאורייתא דהא מצרכי להו התם בגמ', וכבר הוכיחו התו' כן חולין צ"ט ב' ד"ה שאני, אבל מש"כ רבנו כאן שאין לוקין עליהן משום דקיי"ל כר"י דילפינן בכורים וערלה מתרומה וכמש"כ לעיל, ומיהו ביוצא מזיתים וענבים לוקין בכולן, והא דהזכיר רבנו ערלה וכלאים משום דשביעית וחדש לא שייך בזיתים וענבים, וטבל א"צ להזכירו דהא תירוש ויצהר כתיב, וזהו עיקר המקור לחלק בין זיתים וענבים לשאר, והקדש לחוד שיירי' ונקט ערלה וכלאים וה"ה להקדש.

מיהו עיקר דין הקדש צ"ע, כיון דכל ממון הקדש אסור בהנאה ואינו תלוי בפירי למה לא ילקה על היוצא מהן, אכתי ממון הקדש הוא וכשאוכלו הרי נהנה, וברייתא איכא לאוקמא כרבי פסחים ל"ג א' דהזיד במעילה במיתה ודוקא באכילה וכמש"כ תו' שם, אבל הר"מ שהעתיקו לדידן צריך טעם, ולמש"כ רבנו פ"א מה' מעילה ה"ג אזהרת מעילה מלא תוכל לאכול י"ל דוקא באכילה, וכן כשילפינן חטא חטא מתרומה, ושאר נהנה אפשר דאין בו מלקות, ואיסורו נלמד מדין מעילה שאמרה תורה, ואם פוגמו איכא משום לא תעשון כן כדאמ' פסחי' מ"ח א'. [א"ה, עי' קדשים עמ' 340 ליקוטים למס' כריתות סק"ב].

והא דכתב הר"מ דלוקין על יין כלאים אע"ג דבגמ' משמע דילפינן תרומה מבכורים אלמא דגם ביוצא מענבים צריך קרא, ובכלאי' ליכא קרא אלא יליף במה מצינו, י"ל דבתר דאוקים באתרי' אמרינן דגילוי מלתא היא דהיוצא מזיתים וענבים חשיב פירי.

וציר שרצים אפשר דדעת רבנו דלא אתרבי למלקות וכמש"כ רבנו פ"ג מה' מ"א ה"ו דהוי כחצי שיעור. (מעשרות סי' ז' ס"ק א').

ק"כ ב' והשביעית משקין היוצא מהן כמותן, פרש"י לענין קדושת שביעית ומסקינן דהיא פלוגתא דר"א ור"י לענין תרומה ובכורים וערלה ומיהו לענין שביעית אפשר דילפינן מחלב ואינך כיון שהוא איסור הבא מאליו וכמש"כ לעיל, וא"ת ל"ל למילף שביעית לחייב את המשקין היוצאין נהי דזיע בעלמא היא מ"מ הא דין שביעית אף במיני צבעין כל שהנאתו וביעורו שוה וכ"ת דוקא כשגדל לכך מתחלה אבל גדל לאדם ונפסל מאדם אינו קדוש הא אמר בירו' פ"ז ה"א דקניבתא דירקא קדשי מדין מאכל בהמה, ועי' שביעית סי' ט' סק"ד, וא"כ משקין היוצאין אם אינן אוכלין הוי אכילתן כשאר תשמיש אדם שהרי עומדין לאכילה, וי"ל דזיע בעלמא אינה פוגמת אכילתן שהרי מברכין עליהן שהכל כדאמר ברכות ל"ח א' אלא דלא אמרה תורה דינים על זיע ואינו עיקר הפירי והלכך גריעי ממיני צבעין או אוכל שנפסד ומיוחד עתה לבהמה דהתם איכא גוף הפירי, תדע שהרי אמרו פסחים כ"ד ב' דגם בערלה אין הזיע אסורה אע"ג דאסור בהנאה וע"כ אכילתו הנאה כדאמר פסחים שם דאפי' למאן דמחייב שלא כדה"נ זיע מותר אלא דלאו פירי הוא, ומה שהקשו תו' חולין ק"ך א' ד"ה אלא, דהא חמץ אסור בהנאה אינו אלא בהמחה דכל גופו קיים אלא דאנו באין לפוטרו משום דכתיב אכילה אבל בזיע אף דבר האסור בהנאה מותר וגם י"ל דדבר הקדוש בק"ש משום אכילה אם אין אכילתה הגונה בטל תשמישה כולו.

והר"מ כתב דין שביעית בפ"י מה' מ"א הכ"ב לענין ספיחין ונראה דמודה הר"מ דגם לענין ק"ש איירי בברייתא אלא נקט מידי דאיסור אכילה.

והנה הנסחטים מתפו"ז וחברותיהם ודאי יש בהן ק"ש אפי' את"ל דילפינן שביעית מערלה ותרומה מ"מ איסור דרבנן איכא, ואי ילפינן מחלב ושרצים איכא ק"ש מה"ת [בזמן דשביעית מה"ת] והנה נחלקו הראשונים בדין משקין היוצאין דעת תוס' חולין קי"ב דדוקא היוצא ע"י מליחה וסחיטה אבל היוצא ע"י בישול היינו טכ"ע דאסור מה"ת וזו נראה כונת תו' ברכות ל"ט א' ד"ה מיא, וזו דעת הרא"ש שם, והא דנסתפק הרא"ש שם בפרי העץ שבשלן אי מברך על מימיהן בפה"ע נראה דספיקו לענין ברכה דוקא כיון שאין עומדין לכך ואין כאן רק טעם אבל לענין איסור ס"ל דחשיב טכ"ע, אבל דעת הרשב"א בחי' שם ל"ח א' דאין חילוק בין משקין היוצאין ע"י בישול או ע"י סחיטה אלא החילוק בין עומדין לכך או לא וכל שעומדין לבישול משקין היוצאין ע"י בישול חשיב עיקר הפירי ואמרינן בו טכ"ע ומברכין על טעמו בפה"ע, וכל שאינו עומד לכך חשיב זיע ואף טעמו ע"י בישול חשיב זיע ומשמע דאם עומד לסחיטה נמי היוצא מהן חשיב פירי וכ"מ בל' הרשב"א שם, ומיהו משמע שבת קמ"ד ב' דכל פירות זולת זיתים וענבים אינן עומדין לסחיטה ואפי' תותים ורמונים וכדאמר בהדיא פסחים כ"ד ב', אבל יש לעי' לדעת רשב"א אם דרכן בבישול אי חייב אף על היוצא מהן ע"י סחיטה ונראה דכיון דאין דרכן בסחיטה היוצא ע"י סחיטה חשיב זיע, וצ"ל לדעת רשב"א הא דמרבינן בשרצים צירן היינו באינו עומד לכך.

ויש לעי' לדעת הרשב"א אם זהו דין מוכרע שאין כל הפירות עומדין לסחיטה ואף אם ישתנה הדבר בדור מן הדורות בטלה דעתם או דיינינן הדבר בכל דור ומהא דפריך עירובין כ"ח א' ובבל הוי רובא דעלמא וכן שבת קמ"ד ב' משמע דאין מתחשבין בדורות עברו וא"כ אם נשתנה הדבר נשתנה הדין ולפ"ז י"ל לדעת הרשב"א דמיץ של תפו"ז הוי בכלל עומד לסחיטה בזמננו [אם רוב תשמישו בכך דאם הוא מיעוט לא מצינו חילוק בין מיעוט מועט למיעוט מרובה ואפשר דמיעוט המצוי סגי אבל בגמ' פסחים כ"ד נקט תותים ורמונים משום דאיכא דסחיט להו ומשמע דהוא מיעוט המצוי ואפשר דא"צ רוב תשמישו אלא רוב בני אדם משמשין למשקה ואף אם הוא מיעוט ואפשר דכל שרוב בנ"א ניחא להו במשקין כמו בפירי מקרי עומד לסחיטה, וצ"ע] ואפשר דיש נפקותא בזה לקולא אי מותר לסחטן בשביעית שאם מברכין עליהן בפה"ע וחשיב עיקר פרי י"ל שדינו כלעשות תמרי טרימא דמותר כדאמר ברכות ל"ח א' ומיהו לדעת תו' והרא"ש משמע דאף אי רובן סוחטין חשיב זיע וא"כ אסור לסחטן אפי' את"ל דשביעית לא פקעה מהן משום דילפינן מחלב ושרצים מ"מ חשיב משנה מברייתו ואע"ג דאוכלי אדם מותרין לצביעה התם מבער את הפירי בהנאת צביעה אבל הכא בשעת סחיטה מפסיד הפירי וגם כשהוא נהנה אינו נהנה אלא מזיעת הפירי והפירי הובערה מן העולם שלא בהנאה, ומיהו פרי שעומד לצביעה מותר לסחטו לצביעה דלענין תשמיש צביעה לא שייך הגדרים שבאכילה וגם משקה היוצא הוא עיקר הפירי כלפי ענין הצביעה.

אמנם נראה דלא חשיב יוצא מהן אלא בנשמר במלאכתו שלא יכנס כל גוף הפירי לתוך המשקה וכן הוא דריכת ענבים בגת וזיתים בבד שאינו ממסמס גוף הפירי אלא כובש את הציבור של ענבים כדי שיצא הצלול אבל אם ממסמס את כל הפירי לתוך הקערה ולא נשארו רק הקרומין היינו ריסוק כל הפירי והיינו טרימא ואע"ג דמעיקרא אוכל והשתא משקה מ"מ לא מקרי הפסד והא דבעינן קרא בהמחה את החלב היינו משום דכתיב אכילה וכמש"כ תו' חולין ק"ך ב' בשם הר"ש אבל הוא עיקר הפירי ובתפו"ז לעולם הנאת אכילתו הוא כעין שתי' ולא מקרי משנה מברייתו, [ויש עוד לצרף דעת הראב"ד דלא נאמר זיע בעלמא אלא ביוצא מאליו ולא בסוחט וכונתו ז"ל דלר"י דלא החשיבה תורה משקין היוצאין ע"י סחיטה פירי מסתבר דהיוצא מעצמו זיע הוא אפי' לענין ברכה ואפשר דאף ר"א מודה בו והוי דברי הר"א כדברי הרשב"א דמדרשא דקראי ילפינן טעמא אלא דלדעת רשב"א ילפינן דגם הנסחטין חשיבא זיע ולדעת הר"א דוקא ביוצאין מעצמן ומיושב קו' רשב"א שם אלא שעדיין קושית רשב"א מתוספתא קיימת].

ודעת תו' חולין קי"ב ב' ג"כ כהרא"ש דטכ"ע עדיף מציר וכ"ד הר"ן חולין שם מיהו אפשר דמודים לסברת רשב"א דבמיוחד למשקים ולצירים א"צ ריבויא אלא דס"ל דבשר המתבשל הבשר עיקר ולא מקרי עומד לסחיטה אף שאוכלין את הרוטב ולכך יהבי טעמא דהיוצא ע"י בישול חשיב טפי עיקר פירי וכמש"כ לעיל.

ולמאי דמבואר בתוס' ובר"ן דהיוצא ע"י מליחה הוי כמשקה היוצא מעצמו וצריך ריבוי [ונראה דה"ה כבוש] הדין נותן דפירות שמלחן וכבשן ונתנו טעם במים אינו מברך בפה"ע אף לדעת הרא"ש אבל הב"י סי' ר"ב כ' לדעת הרא"ש אפי' שראם במים וצ"ע מנ"ל הא, ואפשר דלמאן דיליף טכ"ע מקרא דמשרת הכי מוכח, אבל י"ל דשאני ענבים דלעולם משקין היוצאין מהן כמותן, ואפשר דכבוש עדיף ממליחה.

מן האמור נלמד דסחיטת תפו"ז הנהוג שמערין כל האוכל לתוך הכוס ואינו נשאר רק הפסולת הדעת נוטה שיש לו דין ריסוק של פוידל"א שנחלקו בו הפוסקים או"ח סי' ר"ב ס"ז ודעת רמ"א שם דהעיקר דברכתו בפה"ע ומותר לעשות פוידל"א מפירות שביעית ומתרומה.

ואף אם לא חשיב רק סחיטה עדיין במחלוקת שנוי' דלדעת רשב"א דכל שרוב משמשין אותו להוציא המשקין חשיב פירי מותר לסחוט המיוחדין לכך אף בתרומה ושביעית.

ואפשר דליכא דפליג עלי' דהרשב"א, ולמעשה צ"ע.

ולימון עדיף טפי שאין דרכו לאכלו כולו אלא לעולם המיץ שלו עיקר.

ובכל זה נראה דא"צ רובא דעלמא אלא סגי בזה שנהוג באתרא דידי' דלא נחלקו חכמים עלי' דר"א בקוצים בכרם אלא אי דיינינן להו לכל העולם בשביל מקום אחד אבל מקום שמקיימים הכל מודים וכמש"כ הר"מ פ"ה מה' כלאים הי"ח ומיהו צריך שיהא באופן שאם היה כל העולם נמצא בתנאי מקום זה היו ג"כ סוחטין וכמש"כ תו' שבת צ"ב ב' וכמש"כ המ"א סי' ש"ך.

אמנם נראה דהני דסברי דבנתרסק לגמרי מברך שהכל [עי' או"ח סי' ר"ב ס"ז בהגה'] ע"כ סברי דגם לענין ערלה פטור עליהו וכן לענין תרומה אין חייבין עליהן דהא בגמ' ברכות ל"ח א' מבואר בהדיא דלר"א מברך בפה"ע על דבש תמרים אע"ג דדבש הנסחט מרוסק יותר מתמרים שריסקן אלמא דאין הברכה תלוי בקיום הצורה אלא תלוי אי חשיב עדיין פירי בכל דיני התורה וכל דיוקו של התה"ד הוא מפרש"י על טרימא הנאמר לענין תרומה וכ"מ ברשב"א דלדעת הראב"ד דמשקין היוצאין ע"י סחיטה אינן זיע מברכין עליהן בפה"ע, וא"כ ע"כ הני דסברי שברכתן שהכל ס"ל דזהו בכלל מי פירות לכל דיני התורה, והני פוסקים דפליגי לענין ברכה תלוי בב' תירוצי התו' בחולין ק"ך ב' דלדעת הר"ש שם המחה את החמץ לא חשיב זיע בעלמא מסברא אלא משום דכתיב אכילה וא"כ בכלאים חייב בהמחה הפירות וה"ה לענין ברכה מברך עליהן בפה"ע ולפי' קמא בתו' שם גם מיחוי פירות בכלל זיע בעלמא, ואמנם כבר כתב המ"ב שם דהעיקר נקטינן דאף בנתרסק לגמרי למשקה מברך בפה"ע וא"כ הוא עיקר הפירי ומותר לרסק תרומה דזהו בכלל טרימא.

עוד יש לומר דגם הרא"ש מודה להרשב"א דהיכי דעיקר דרכו בסחיטה חשיב פירי והא דהוצרך הרא"ש למיהב טעמא במי שליקא משום טכ"ע דהתם אין דעתו על המשקין היוצאין אלא לאכול את הירק המבושל והמשקין הן רק טפל אצלו אבל אם כל דעתו על המשקין חשיב פירי תדע שהרי בסוכר ס"ל להטור בפה"ע משום דזהו עיקר פריו ולא חשבינן לי' זיע ואע"ג די"ל דשא"ה שאין שם פירי אחריתא אבל לא מסתבר לחלק שהרי מה שעיקרו פירי אינו פוגם את המשקה היוצא ממנו אלא כל שעיקר האכילה הפירי והמשקה היוצא אין בני אדם דעתם עלי' חשיב זיע אבל כשרוב בני אדם יהבי חביבותם על המשקה ונהנין בה כהפירי לא גריעי היוצא מהפירי מהיוצא מקנים וכיון דהרשב"א הכריע הדבר ואין לנו הכרח שהרא"ש חולק למעוטי בפלוגתא עדיף.

ואמנם במ"ב סי' ר"ה ס"ג כתב בשם אחרונים ז"ל דהרא"ש חולק אף בדרך למסחטינהו אבל לא מצינו הכרח לזה ובתה"ד סי' כ"ט מבואר בהדיא דכל שדרכן לרסקן לגמרי מברך עליהן בפה"ע אף שדעת התה"ד דבנתרסקו לגמרי חשיבי כמשקין היוצאין ומבואר דבדרכן למסחטינהו נמי חשיב פירי. (שביעית סי' כ"ה ס"ק ל"ב).

א. חולין ק"ך ב', תוכן הסוגיא, דבתרומה מצינו שחייבה תורה תירוש ויצהר ולא מצינו דין יוצא משאר משקים, ואם אין לנו אחת ממדות שהתורה נדרשת בהם לרבות שאר משקים נשאר הדין דהיוצא מזיתים וענבים חייב והיוצא מן הדגן פטור, ובבכורים נתרבה היוצא מהם סתם, ואם אין לנו אחת המדות לגלות שלא נתרבה אלא היוצא מזיתים וענבים סתמא נתרבה כל ז' המינים, והנה יש היקש של תרומה ובכורים זה לזה, וסבר ר"א דילפינן תרומה מבכורים דהיוצא מהן כמותן ומשאירינן דין בכורים בכל המינין וילפינן גם תרומה לכל המינים, וממילא לא ילפינן מהא דנתפרש בתורה זיתים וענבים למימר דוקא אלו, שהרי ילפינן מהיקישא גם שאר מינין, ובתרומה אין חילוק בין תחלתו כשבא לקרות שם לסופו שיצא לאחר שקרא שם, ואע"ג דבבכורים יש חילוק בין לקרות שם על המשקה ובין יצאו לאחר שקרא שם על הפרי, לזה לא יליף תרומה מבכורים שהרי בפירוש אמרה תורה דתירוש ויצהר חייבין בתרומה, והלכך לר"א היוצא מכל המינים חייב בתרומו' ומעשרות, ור"י סבר בהיפוך דתרומה משאירינן על מקומו דגלי רחמנא ביוצא מזיתים וענבים ותו לא, והלכך היוצא מן הדגן פטור ואף אם קרא שם תרומה ואח"כ יצא נמי פטור, וילפינן בכורים מתרומה דדוקא יוצא מזיתים וענבים שיצאו אחר שקרא שם מביא אבל לא היוצא משאר ז' מינים, ולר"י א"צ למילף כלל תרומה מבכורים דהא קרא שם לזיתים וענבים ואח"כ יצא מהן שמן ויין איכא למילף מתירוש ויצהר שחייבין בתרומה, ואפשר דהקדיש אוכלין ואח"כ יצא מהן משקין גרע טפי וצריך למילף מבכורים, ויותר מתישב לדעת רמב"ן דזיתים וענבים אינם חייבים מצד עצמן רק מצד תירוש ויצהר וכשמפריש בעודן זיתים וענבים הוי כהקדימו בשיבלים, והשתא קדושים מצד פירי והיוצא מהן קדוש מצד יוצא מהן כמותן, וצ"ע בזה.

ב. ירו' תרומות פי"א ה"ב הוון בעי' מימר מה פליגין בחומש כו' ותנינן דבש תמרים כו' ור"י פוטר כו', נראה דקשיא לי' דמשנתנו משמע דמודה ר"י דמדרבנן גזרו על היוצא משאר משקין ובתרומה אין חילוק בין קרא שם על הפרי ואח"כ יצאו המשקין ליצאו המשקין בעודן טבל, ובברייתא קתני דר"י פוטר ומשמע דאפי' איסורא דרבנן ליכא ומשני דקדם שנטבלו ר"ל שנגמר מלאכתן לא גזר ר"י, והגר"א ז"ל הגיה קדם שנתרמו ולא אסר ר"י מדרבנן אלא בשכבר קרא שם על הפרי ואח"כ יצא מהן משקה, וצ"ע מנ"ל להגיה כיון דהגירסא שלפנינו מיושבת.

והר"מ פ"י מה' מ"א הכ"ב כתב דמשקין היוצאין מן הטבל אסורין, מבואר שגירסתו כגי' דידן וסתם דהיוצא מן הטבל אסור דסתם טבל היינו שכבר חייבין עליו מה"ת משום טבל והיינו בנגמרה מלאכתו, ומ"מ הו"ל לרבנו לפרש דהיוצא קדם שנגמרה מלאכתו מותר, ואולי מצא רבנו דגמ' דידן פליגא וס"ל דאיסורא דרבנן איכא לעולם.

שם רש"י ד"ה אף תרומה, אע"ג דאינה נוהגת במשקין שלהן כו', לכאורה משמע דאף לר"א אין איסור טבל נוהג במשקין שלהן, וא"א לומר כן דהא אמרו בירו' דר"א מחייב דבש תמרי' במעשרות, אלא כונת רש"י דתחלת ההיקש תרומה לבכורים היינו למשקין היוצאין מפרי תרומה, אבל אחר שלמדו כן שפיר יש ללמוד טבל חילול חילול מתרומה לחייב במעשר את המשקין שיצאו מטבל, דתירוש ויצהר דכתיב בקרא מתלי תלי שאם אין דרשא לרבות שאר מינין מתפרש דתירוש ויצהר אין שאר מינין לא, אבל אם אפשר לרבות מרבינן היוצא מדגן ג"כ, ותירוש ויצהר לאשמעינן דעיקר החיוב בתירוש ולא בענבים ויצהר ולא זיתים, וכמו שאמרו לר' יהושע דון מינה ואוקי באתרא שאינו אלא לפי תחלת הילפותא, אבל למאי דמסיק גם בבכורים אינו מביא אלא היוצא מזיתים וענבים דילפינן בכורים מתרומה.

ג. ירו' שם אבל בקרן אף ר"י מודה כו', אם הפריש תמרים ואח"כ יצא דובשן פשיטא דחייב קרן שהרי ממונא דכהן הוא, אבל סברו בגמ' דלר"א אין חילוק בין הפריש תמרים ואח"כ יצא דובשן, ליצא דובשן בעודן טבל ואח"כ קרא שם, דאי משקה היוצא מהן כמותן חייבים בתרומות ומעשרות, דהא ילפינן חילול חילול מתרומה כמש"כ תו' חולין ק"ך ב' ד"ה היכא, ור"י לא פליג אלא שאינו חייב חומש, אבל שם תרומה שפיר חייל עלי' אף שקרא שם לאחר שיצאו המשקין, דמודה ר' יהושע דמדרבנן משקה היוצא מהן כמותן.

שם עד שלא נטבלו מילתי' אמרה שהוא מעשר מן התמרים על הדבש לפי דבש ולפי תמרים, [ר"ל דר"א מחייב את הדבש חיוב גמור שמפריש מן התמרים על הדבש], תני ר' נתן אומר לא שר' ליעזר מחייב במעשרות אלא שר' ליעזר אומר שלא יאכל מן הדבש עד שיעשר על התמרים מודי ר' ליעזר שאם עישר על התמרים אפילו באספמיא דבשן מותר מילתי' אמר שהוא מעשר מן התמרים על הדבש לפי תמרים, זו גירסת הגר"א, [ר"ל דר' נתן סבר דלא פליגי ר"א ור"י בעיקר הדין, ומודה ר"א דמשקה היוצא משאר פירות אינו כמותן ואין חייבין עליהם משום תרומה, וגם אינן בכלל משקין לענין הכשר כמו שאמר ר' נתן באידך ברייתא, אלא ר"א אוסר לאכול את הדבש בעוד שהתמרים טבל מפני מראית העין אבל כיון שהפריש את התמרים הדבש מותר, וכשמפריש את התמרים מפריש רק לפי התמרים ולא לפי הדבש, והא דאמר אפילו באספמיא ר"ל אף שהתמרים במקום אחר והדבש במקום אחר ואין הפרשת התרומה מן התמרים ניכר במקום הדבש מ"מ לא פלוג חכמים בזה]. (מעשרות סי' ז' סק"א, בהוספה).

קכ"א א' רש"י ד"ה פלטתו, ואח"כ שחטה כו' לכאורה לפ"ז הוי בשר מן החי דמיתה עושה ניפול, וצ"ל באופן דיכול להעלות ארוכה וצ"ע.

שם בגמ' מקצתו חישב עליו כו' לפרש"י קשה למה מצטרף אותו שלא חשב עליו ועו"ק מ"ש פלטתו סכין דאמר דבטלי' וא"מ טו"א, ומ"ש פלטתו חי' לר"ע דמטמא טו"א, ולולא פרש"י י"ל דבאמת פלטתו חיה לר"ע נמי בטל מטו"א אלא הכא ע"כ איירי בפחות מכזית דבכזית אף פלטתו סכין לא בטל כדאמר לק' קכ"ד א', וא"כ איכא באותו שפלטתו חיה יתר מכזית דהא איכא כביצה ביחד, והלכך אותו שפלטתו חיה מטמא טו"א שהרי יש בו כזית ולא בטל, וכן מקצתו חשב עליו איירי ביתר מכזית ופחות מכזית שלא חשב עליו היינו שהיה דעתו להשאירו על העור ואפ"ה כיון דהוא מחובר לכביצה לא בטל מטו"א אבל מטומאת נבילות בטל כיון דהוא פחות מכזית ודעתו להשאירו על העור ואע"ג דהוא ביחד כביצה כיון דמקצתו חשב עליו בהדיא להסירו או שפלטתו חיה דמסתמא עומד לכינוס בכזית, ומקצתו שחושב להשאיר על העור עומד להתבטל, מהני שאין בו טומאת נבילות, ואילו לא חשב עליו כלל עדיף טפי, ועוד יש לפרש דמעיקרא השאיר פחות מכזית ואח"כ הוסיף להשאיר עד כביצה וחשב להסיר את זה שהוסיף אבל לא הראשון ומ"מ כיון שיש כזית במק"א מטמא טו"א דמסתמא עומד להנטל כולו ומ"מ לענין טו"נ כבר נתבטל, וכן יש לפרש פלטתו חיה אח"כ, וכ"ת א"כ אף אם לא חשב על האחרון נמי, י"ל דאם לא חשב על האחרון לא נתבטל הראשון דכל שלא נפרש מן הבשר מתלי תלי וקאי מה יהי' בסופו אבל כשחשב על האחרון ולא על הראשון איגלאי דהראשון בטל וצ"ע.

והנה איך שנפרש מוכח דמקצתו פלטתו סכין ומקצתו חיה או מקצתו חשב ומל"ח גרע מכולו פלטתו סכין דהא קיי"ל לק' קכ"ד א' דכזית פלטתו סכין לא בטל [אם לא במרודד] ולמה אין מצטרף לטומאת נבילות כיון דאיכא כזית במק"א אלא ע"כ דשא"ה כיון דמקצתו חשב עליו ומל"ח או שמקצתו פלטתו חיה, ואע"ג דפחות מכזית גם פלטתו חיה בטל לר"ע מ"מ אינו מצטרף עם זה שפלטתו סכין וצ"ע, וכ"ז לפי' הגליון שהביא מהרש"ל אבל לפרש"י לפנינו אין הכרח די"ל דאיירי בפחות מכזית אלא שמצטרף עם שאר אוכלין או עם שאר נבילה וקיי"ל נוגע וחוזר ונוגע. (עוקצין סי' א' ס"ק י"ד).

שם תוס' ד"ה והוא, אבל משום דבטליה לא משתרי באכילה כו', מבואר מדבריהם דגם לרבנן חייבין עליו משום נבילה, ונראה הטעם דלענין טומאה י"ל כיון דאינו נחשב לאוכל בטלה טומאתו, אבל לענין איסור אכילה, זהו תכלית האיסור שנחשבהו לעץ, ולא שייך למימר שבשביל שנחשב לעץ יותר באכילה ובכל שעה הוא מוזהר עליו שלא יאכלנו, ודבריהם מבואר בהדיא לעיל ע"ז א' במתנ' חישב עלי' מטמאה טו"א אבל לא טומאת נבילות, אלמא דלא נחשב אוכל לענין טומאת נבילות כיון דצריך מחשבה ומ"מ אסורה באכילה כדתנן התם, והר"א בהש' פ"ה מה' מ"א הי"ג כתב דאיסור שליא משום מיחוי ולד, אבל קשה ליהני מריקה לנקותה, והא דאמר לעיל קי"ג ב' שליא פרשא בעלמא היינו לענין איסור בב"ח לא נאמר אלא על עיקר בשר ולא על שליא שאינו אוכל בלא מחשבה, אבל איסור נבילה שאזהרתה שלא יעשנה אוכל ולא יאכלנה גם דבר שצריך מחשבה בכלל האיסור, א"נ משום שלא אסרה אלא מינים מיוחדים, אין שליא בכלל עגל וטלה. (יו"ד מהדו"ק, סימן ט"ו ס"ק י"ח, ועי' לעיל סי' קי"ז סק"ו - י', וסי' י"ב סק"ג, ועי' טבו"י סי' ד' סק"י).

קכ"א ב' והרובעה חייב, בתו' לעיל ע"ד ב' ד"ה למעוטי, כ' דדוקא עכו"ם בטהורה אבל ישראל בטהורה, כיון דמתיר באכילה תו אינו חייב רובעה, וכ"כ עוד לעיל פ"ד א' ד"ה בעינן, ויש לעי' בשחט שחיטה שא"ר כגון שהיא טרפה או קדשים בחוץ אי חייב רובעה בעודה מפרכסת וכמו"כ י"ל אם חתך ממנה אבר אם חייב עליו משום אמ"ה, ונראה דאיסור אמ"ה פקע בשחיטה, דאם איתא שאם שחטה ומפרכסת עדיין איסור אמ"ה עליה א"כ אם יש בטרפה אבר המדולדל בה הדין נותן שהאבר הזה יהי' כאמ"ה, כיון שכבר נשחט ולא פקע ממנו איסור אמ"ה, ואיך יפקע ע"י מיתת הבהמה, ובהדיא מבואר לעיל ע"ו ב' דשחיטת הבהמה מטהרתו, דאמרינן ואבר עצמו מטמא במשא ופריך מהא דתניא אם טהר כו' ואת האבר המדולדל בה ומאי קושיא הא י"ל דשלחו מתם קאי אמארכובה ולמעלה למאי דאמרו הלכתא כותי' דרב ולא הוי שחיטה המתירה באכילה והלכך לא מטהרה את האבר, אלא ע"כ שגם בשחיטת טרפה מוציאה מידי אמ"ה, וכ"מ לעיל פ"ה ב' דאמר לא לכל אמר ר"א שחיטה שא"ר כו' מודה שאין מתירתה באכילה, ומסקינן דאעובר קאי ואם איתא לישמועינן שגם הבהמה עודנה באיסור אמ"ה כ"ז שהיא חיה, ואצ"ל שהעובר אסור שהרי הוא דומה למפרכסת ומיהו אין זה ראי' די"ל דהעובר יהא מותר לאחר שיהרגנו, ואף שאין זה סברא מ"מ אין לדקדק ממאי דלא אשמועינן בבהמה עצמה, וכן נראה דפסיקא להו לרבותינו אחרונים שכתבו שגם לב"נ מותר מפרכסת גם בטריפה, יעוין בתב"ש סי' כ"ז ושו"ת רעק"א סי' קס"ה, מיהו לענין רובעה עדיין צ"ע, וכן לענין אם חבל בשבת בבהמה מפרכסת צ"ע, וגם בשחיטה ראוי' י"ל דחייב בה חובל, דלכאורה אינו מובן מנין לנו למפטר רובעה, כיון דבשחט עכו"מ הרי היא כחי' מנין למפטר בשחט ישראל, ומאי ראי' מהא דהתירה התורה איסור אמ"ה, וי"ל כיון דאיסור הרבעה אינו בכל בעה"ח אלא במינים מיוחדים לזה י"ל דכל היכי שכבר הוכשרה באכילה אינו בכלל בהמה שאסרה תורה, אבל חובל בשבת שחייב גם בשרצים ובכל בעה"ח י"ל שחייב גם מפרכסת, כיון שחייב בה על אמ"ה, ולמאי שנחלק רובעה מחובל בשבת יתיישב הא דקאמר לעיל ל"ג תניא דלא כראב"י כו' אחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו, ולכאורה מנ"ל דטעמא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"מ אסור הא כיון דחזינן דגם לענין שאר מילי חשבינן לה כמתה, וי"ל דאיסור אמ"ה לב"נ לא גרע משאר הלכותי' דהוי כמתה לכל דבריה, משום שהותרה באכילה לישראל, אבל למאי דפי' הטעם דחשיב לה כמתה לענין רובעה, משום שלא זהו הבהמה שאסרה תורה לא שייך לומר כן באמ"ה, שהרי אמרה תורה שאסור לחתוך ממנה בעודה חיה אלא ימיתנה ואח"כ יקח בשרה וכל שהיא חיה היא באיסורה, ומיהו יש לדחות דפסיקא להו, דל"ש לומר דתיהוי כמתה מחמת היתר אכילה אלא לישראל אבל לא לב"נ, והלכך צריך לטעם דמי איכא מידי כו' וא"כ י"ל דגם לענין שבת חשיבא כמתה ואף בשחיטה שא"ר וב"נ יהי' חייב עלי' משום אמ"ה דלא כמש"כ לעיל. (שבת מהדו"ק סי' ס"א סק"י).

שם שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת חזקי' אמר אינה לאיברים כו' חזקיה אמר אינה לאברים מתה היא, נראה דחזקיה אפי' בנכרי בטמאה ואפי' בנחרה קאמר דסבר דלא קרינן באבר הנחתך מבהמה שסימניה כבר חתוכות לא תאכל הנפש עם הבשר שאין נפשה בקרבה שכבר היא כמתה, דאי מודה חזקיה בנחרה ודוקא ישראל בטמאה קאמר משום דחשיב אוכל, א"כ מאי פריך אדחזקיה נהי דלא חשיב אמ"ה דחשיב אכל, מ"מ לענין טומאת נבילה אין סברא כלל לחלק בין ישראל בטמאה ונכרי בטמאה, ומיהו י"ל כיון דחשיב כבר אכל ע"כ נבילה היא, ומיהו ל' הגמ' מתה היא וכן למאי דמסיק יצתה מכלל חי' ולכלל מתה לא באת משמע דמשום חתיכת סימנים קאמר ל"ש שחיטה ל"ש נחירה, ויש להסתפק אי דוקא בחתך אבר קאמר אבל באכלה כלה כשהיא מפרכסת אי בחייה לאברים עומדת מודה חזקיה דעדיין חשיב נפש אלא אבר הנחתך לא חשיב אבר מן החי שכבר אין האבר מקבל חיותו מן הבהמה וכי חתך לי' הוי כנגמר מיתתו ולא כתולש מן החי, עוד יש להסתפק עוף ששחט בו סימן אחד אי ישנו לאברים לחזקי' דאע"ג דעוף דחיותו מועט סגי לי' בסימן אחד מ"מ אפשר דלענין למחשב מתה לא סגי בסימן אחד אפי' בעוף, ובמאי דנסתפקנו יש לישב קו' הגרע"א שהק' מה יענה חזקי' בהא דתנן טהרות פ"א מ"ג בעוף טמא דאין שחיטתה מטהרתה ומפרשינן לעיל ק"ב א' היינו לענין אמ"ה לב"נ כל זמן שהיא מפרכסת ותקשה לחזקיה דסבר דלעולם מהני שחיטת רוב שנים לענין אמ"ה, ולמש"כ דמודה חזקי' בעוף או דמודה באכל צפור חי ניחא. (טהרות סי' א' ס"ק ח').

ר"מ פ"ג מטו"א ה"ד, פסק דא"צ הכשר משום שסופה לטמא ט"ח, וכ' הכ"מ טעמו דהא דאמר בגמ' משום שיכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית היינו כמ"ד כריתות כ"א ב' בכזית שחיפהו בצק ופי' בתו' שם אבל פחות מכזית לא חשיב סופו לטמא ט"ח, אבל אנן קיי"ל דאף פחות מכזית חשיב סופו לטמא ט"ח.

ובתו' חולין קכ"א ב' כתבו לישב דהכא שעדיין לא ירדה טומאה כלל ואין סופו לטמא גרע טפי וכו"ע מודים בו, אבל שפיר י"ל כפי' הכ"מ, ורש"י פי' קכ"א א' שונין יש תנאין שונין ומשמע דיש מקום לפלוגי עליהו, ועוד י"ל דתנאין השונין ס"ל דאין נוגע וחוזר ונוגע כדאמר קכ"ד ב', וא"כ א"א לצרף חצי זית עם עוד חצי זית שאין חיבורי אדם חיבור, ואף אם יגע בשניהן בב"א הנוגע בהן טהור, ואף במשא לא יטמאו משום שאין נישא בב"א כדאמר עולא שם, ואנן קיי"ל נוגע וחוזר ונוגע, מיהו יש לעי' דהא דאמר בגמ' להעמידה על פחות מכזית לאו דוקא אלא יכול ליקח כל בשרה אלא משום דסגי בפחות מכזית קאמר לה, ואע"ג דא"א לגרור שלא תמות מ"מ בכל כזית וכזית אמרינן שאין סופו לטמא ט"ח שאפשר ליטלו בעודה מפרכסת ובשר מן החי טהור ואין כאן סופו לטמא ט"ח, וצ"ע. (עוקצין סי' ה' ס"ק ט').

קכ"ב א' ר"ה דאמר כמאן כו' ביאור הסוגיא דפלוגתא דר"י ור"ע לק' קכ"ד א' בב' חצאי זיתים אי עור מבטלן הוא לכו"ע בפלטתו חי' אבל פלטתו סכין מודה ר"י דעור מבטלן אלא דנחלקו אמוראי לק' שם אי גם בכזית שפלטתו סכין בטל ומסקינן דבמרודד בטל, ופלטתו חי' אף מרודד לא בטל, ופלוגתא דר' יהודה ורבנן יש לפרש בב' לשונות, אחד דנחלקו בפלטתו סכין בכזית שלם דלת"ק בטל ולר"י לא בטל וזה לא יתכן אלא אליבא דעולא דאמר אליבא דר"י ור"ע דפלטתו סכין אפי' כזית בטל ומוקים ר"י ור"ע כת"ק דר' יהודה, אבל לאינך אמוראי דכזית לא בטל לכו"ע ע"כ ר"י וחכמים בפחות מכזית פליגי, ועוד יש לפרש דפלוגתא דר"י ורבנן אי מועיל כינוס דלר"י מועיל כינוס ולרבנן אין כינוס מועיל ופלוגתתן בפלטתו סכין פחות מכזית ואח"כ כנסו דלר"י מועיל כנוס ולרבנן אין כינוס מועיל אבל בלא כינוס לכו"ע בטל ולא נחלק ר"י ור"ע בב' חצאי זיתים אי עור מבטלן אלא בפלטתו חיה, אבל פלטתו מתפרש לא בפלטתו סכין ולא בפלטתו חי' דאי פלטתו חי' פלוגתא דר"י ור"ע ואי פלטתו סכין פשיטא דהא נחלקו ר"י ורבנן בכזית או בכנסו אבל פחות מכזית ולא כנסו לכו"ע בטל, וע"כ ר"ה אף בכנסו קאמר ואשמועינן דאין כינוס מועיל אבל קשה לפ"ז הא זהו פלוגתא דר"י ורבנן ואי ר"ה בא לקבוע הלכה כרבנן לא היה אומר מימרא באפי נפשה, ולפיכך רצו לפרש בגמ' דברי ר"ה דלפרושי מלתא דר"י קאמר דמודה ר"י בפלטתו סכין דבטל, ואף שזה פשיטא אשמועינן דאפי' כינוס אינו מועיל אלא שפריך בגמ' כיון דנחלקו ר"י ורבנן בכינוס, מאי דוחקי' לר"ה למימר דר' ישמעאל כרבנן ס"ל בכינוס ומנ"ל הא, הלא ר"י ור"ע איירי בפלטתו חיה ובלא כנוס ומנ"ל דלר' ישמעאל אין מועיל כינוס בפלטתו סכין, ואי פלוגתא דר"י ורבנן הי' בכזית שלם ולא בכינוס הוי ניחא דר"ה בא לאשמועינן דאין כינוס מועיל אבל הלא ר"ה קאמר בהדיא דפלוגתא דר"י ורבנן בכינוס כדאמר והוא שכנסו, ומסקינן דר"ה סבר דר"י כר"י ס"ל דפלטתו סכין מועיל כינוס כר' יהודה, ור"ה לפרושי מלתא דר"ע דלא תימא דוקא בפלטתו סכין פליג דאין מועיל כינוס אלא אף בפלטתו חיה פליג דעור מבטלן. (עוקצין סי' א' ס"ק י"ד).

שם תוד"ה אי, נמי בכנסו איירי כו' עי' מהרש"א שהק' דא"כ יטמא במגע, ואמנם דעת תו' כהר"מ פ"א מאה"ט הי"ב שאין חיבורי אדם חיבור, ועי' מש"כ קכ"ד ב' בגליון רש"י. (עוקצין סי' א' ס"ק י"ד).

כתבו תו' קכ"ג א' ד"ה טלית, כיון שנקרע רובה הויא טהורה למפרע, ולא נתפרש טעמא כיון דעדיין רובה קיים ואין כאן פנים חדשות, ויש שיעור לק"ט למה תטהר, אמנם למש"כ כלים סי' ל' בדעת רמב"ן דאף דאין כאן טהרה של שבירת כלי יש כאן טהרה של מחשבה לדבר שאינו מק"ט [ר"ל שלא להשתמש בו עד שיתפרנו והו"ל כחשב על העור לרצועות] וכל שעשה שינוי מעשה למחשבה זו נטהרה, י"ל דזהו גם דעת ר"ח וסובר דבטלית גם קרע כ"ש חשיב שינוי מעשה דטלית עדיף בזה מעור וכמש"כ שם, אלא שאם נימא דסגי בקרע כ"ש בטלה מחשבתו דקרע כ"ש אינו מפסיד מלאכתה ראשונה ויחזור וישמש בטליתו עד שלא יתפרנה אבל כל שנקרע רובה איגלאי מלתא למפרע דהיתה מחשבתו שלימה שלא לשמש בה אלא לקורעה ולתופרה ומהני שינוי מעשה של קריעת כ"ש לקיים מחשבתו וטהורה למפרע.

ר"ש כלים פכ"ח מ"ח טלית שהתחיל לקורעה עד שלא נקרע רובה הנוגע אפי' במפורש מכאן ומכאן חיבור משנקרע רובה הנוגע אפי' במחובר אינו חיבור, מבואר דאע"ג דנקרע רובה עדיין הרצועות שיש בהן ג' מקבלי טומאה וזה כפרש"י ותו' ולדעת רמב"ן נמי ל"ק דהכא איירי שחולקה ע"מ לשמש בכל אחת ואחת לבדה, ובטהורה שחלקה איירי.

ר"ש שם פכ"ז מ"ה ומאימתי טהרתו משבלה ואינו משמש מעין מלאכתו כו' מבואר בהדיא דאע"ג דיש בו גע"ג ומטמא מדין גע"ג מ"מ טהור מטומאה ראשונה וכפרש"י ותו' וצ"ל דמודה רמב"ן בחלוק שיש לו צורה מורכבת דמקרי פנים חדשות, אבל טלית אע"ג דמקפידין על מדתה כפי דרך המשמשין מ"מ צורתה פשוטה, ולפיכך ס"ל לרמב"ן דלא מקרי פנים חדשות, ולפ"ז יש בד"ז ג' מדות חתיכת בגד וטלית וחלוק, עי' כלים סי' ל"ג סק"י.

קכ"ג ב' אבל עור חלים להאי טעמא טמא אף שלא נשאר שלם כדי שיעור טומאה דאין הסדק מפסיד בעור והיינו דלא משני הכא בל"ק דבעי לי' למושב זב כדמשני בלישנא בתרא, דטעמא דחלים מהני אף בלית בו שיעורא שלם, ול"ק לית לי' טעמא דחשיב והלכך במקצע ובא לו דרך סביבותיו דלא חלים טהור אף במשתמש בו טלאי ויש בו עדיין כשיעור טומאה טהור מדין שינוי מעשה, אבל לל"ב דאית לי' טעמא דחשיב אף במקצע ובא לו דרך סביבותיו כל שנשאר כדי שיעור טומאה חשיב ולא נטהר מדין שינוי מעשה, אבל כל שלא נשאר כדי שיעור טומאה שלם אף בצרי לי' להדיא טהור דלית לי' טעמא דחלים והלכך משני דבעי לי' למושב זב ולא הזכיר דמקצע ובא לו דרך סביבותיו דבהא דמשני דבעי לי' למושב זב סגי אף בצרי לי' להדיא.

ולדינא קיי"ל כר"י וקיי"ל כל"ב לקולא דאשתייר כדי מעפורת אף לל"ק אינו אלא מדרבנן כמש"כ תו' מסוגיא דזבחים ונקטינן לקולא בדרבנן, והלכך בין בנקרע רובו ובין בחשב עליו למלבושים רצועות וסנדלין אין חילוק בין בגד לעור, ובנקרע רובו אף בנשאר גע"ג בבגד, וה' על ה' בעור טהור, לדעת רמב"ן אין חילוק בין היה בגד שלם בתחלה או חתיכת בגד, ולפרש"י ותו' דוקא בגד שלם מהני לי' רובא, ולחד תירוצא דוקא בלא נשאר רחב הרצועה כדי שיעור קבלת טומאה, ורובא מהני אף אם אין כאן מחשבה להדיא שלא לשמש בו קדם שיתפרנו, ואם קורע בגד או עור לעשות ממנו רצועות או שאר דברים כיו"ב, כל שלא נשאר ה' בעור וג' בבגד אף בקרעו כל שהו טהור מדין שינוי מעשה ואף בראוי עדיין למלאכה ראשונה.

ובתו' כתבו דבנשאר ה' מודה ר"י ומשמע דלא מהני רובא, וצ"ע דלכאורה רובא עדיף מעור שחשב עליו לרצועות דהתם בלא נקרע רובו אלא שעושה בו שינוי מעשה ובזה אמרינן דכי נשתייר בו שיעורא לא חשיב ש"מ, וזה הדין גם בבגד שנשאר בו גע"ג, אבל נקרע רובו דחשיב פנים חדשות, או דלא חשיב שוב חלק השלם שנשאר, ואף בנשאר ג' בבגד כן הדין, ושפיר י"ל דה"נ בנשאר ה' בעור נמי טהור, ולא השוו בגמ' אלא בדבר דלא מהני קריעת רוב כמו בנשאר כדי מעפורת או בעור דחלים, לא מהני ג"כ קריעה מדין שינוי מעשה, אבל שפיר י"ל דאיכא מילי דמעכב בשינוי מעשה כמו שיור ה' ואינו מעכב בקריעת רובו וכן מבואר בהדיא לדעת רמב"ן שכתבנו כלים סי' ל'.

שם אבל עור חלים, לפי' תו' דבלא הניח רחב רצועה ג' איירי, י"ל דאיירי בעשוי לטלאי ויש בו שיעור טומאה גם בפחות מכדי מעפורת, אבל לפרש"י דההיא דטלית בטלית שלימה איירי ומשום פנים חדשות, לא מש"ל בעור כה"ג דאם היה לבוש עור וקרעו עד שלא נשאר בו כדי מעפורת הרי לא אשתייר בו שיעור טומאה, וע"כ ר"ל אשמועינן דעור חלים וטמא אפי' בפחות מכשיעור, וכ"ה באמת לר"ל וכמש"כ לעיל, מיהו לל"ב קשה דמודה ר"ל בפחות מכשיעור ואין דברי ר"ל אלא במיוחד לטלאי וכיו"ב דמטמא בפחות מה', הא לפרש"י איירי בלבוש עור וכיון שנקרע רובו ובטל ממלאכתו הרי נטהר מדין כלי שנשבר כיון שלא נשאר ה', ולא יתכנו דברי ר"ל אלא בעור שחשב עליו לרצועות דאם עשוי לטלאי טמא אף בפחות מה' וכדמשני בגמ' ופשטא דסוגיא ל"מ הכי אלא ר"ל בעור דומיא דבגד איירי שאנו דנין לטהרו מדין פנים חדשות וצ"ע.

הא דאמרינן בטלית דסגי בנקרע רובו יש לעי' נהי דקרע רובו מ"מ נשאר רובו קיים בצד אחד, [א"ה, עי' חזו"א או"ח סי' ג' סק"כ] והיה אפשר לומר דבכלל נקרע רובו שלא נשאר רוב קיים בשום צד והיינו שקרעו בב' מקומות בארך רובא, א"נ כל שנקרע שיעור המבטל תשמישו בארך רובא סגי, ועוד י"ל דטהור המיעוט שנקרע רובה קאמר וכ"מ קצת ל' הר"מ פכ"ג הי"א וכ"ה בפי' הר"מ פכ"ח מ"ח [וכן הא דתנן במ"ט עד שימעטנו פחות מה' טפחים ר"ל שלא ישאר ה' טפחים בשום צד לא למטה ולא מן הצדדין וכ"ה בהדיא בל' הר"מ פכ"ד ה"ח].

ומש"כ הר"מ שם שהרי הוא קורע והולך ר"ל הנשאר קורע והולך מעצמו אף שיש בו כדי מעפורת ולפיכך אינו חשיב חיבור וכלפי מה שאמרו בגמ' דהיכי דחלים חשיב חיבור פירש הר"מ דכיון דנקרע רובא אין המיעוט חלים ומתקיים ואפשר דתיבת "שהוא" שב אל הקרע שהקרע של הרוב קורע והולך, ופי' המל"מ א"א להעמידו כמש"כ המל"מ וגם ל' רבנו רהיט כמו שפירשנו.

ומיהו מש"כ הר"מ בה' מעה"ק דכשנשאר כדי מעפורת טמא מדרבנן שפיר י"ל כמש"כ המל"מ משום דלא הקילו בקריעת רוב אלא בטלית טבו"י.

הר"מ השמיט דין עור שנחלקו בו ר"י ור"ל וצ"ל דסמך במאי דסתם וממילא אין חילוק בין עור לבגד ועוד שהעתיק משנת עור טמא מדרס כו' ולא התנה דמקצע ובא לו דרך סביבותיו ולא מה שנאמר בל"ב דבעי לה למושב זב וממילא משתמע דלא אמרינן בעור לא חלים ולא חשיב.

במל"מ הביא בשם רמב"ן דגם היכי דהיה טמא מדרס ומגע מדרס פקעו שתיהן מהא דעור ט"מ וחשב עליו לרצועות כו' ובמיעטה מה' גם חכמים מודים, ובמל"מ תמה הא בעור פחות מה' גם טומאת מגע לית בו, ולאו קושיא היא דהא מבואר בגמ' קכ"ד א' דדוקא לר"ל מוקמינן לה דבעי לי' למושב זב, אבל לר"י איירי בטלאי ועדיין ראוי לטמא מדרס ולטמא מגע, מיהו צ"ע ראית רמב"ן דשא"ה דחשב לרצועות וטהור מדין שינוי מעשה ואין דברי רש"י אלא בטהור מדין פנים חדשות ועדיין מטמא מכאן ולהבא.

מש"כ המל"מ בשם רשב"א ראי' לרמב"ן דהכא טהור משום ש"מ דהא טלית גדולה משמע וליקבל טומאה משעת פרישתו מאביהן, אולי כוונתו לאפוקי ממאן דמפרש משום פנים חדשות ולעולם טמא מכאן ולהבא, דא"כ בטלית טמא מדרס נהי דפקע מיני' מדרס ומגע מדרס שהיתה בו כבר אכתי יקבל טומאה בשעת פרישה ומשמע דמפרש דרק הנקרע נטהר אבל הטלית שיש בו רובא דטלית אכתי טמא מדרס, וכמש"כ לעיל דליכא למימר דבהתחיל לקרוע הוא נוגע דאכתי טמא מדרס ושבע לי' טומאה וצ"ע ואין הרשב"א תח"י כעת.

שם רש"י ד"ה עד, דלא דמי לטלית כו' לכאורה קשה לפ"ז למה הוצרך רש"י ז"ל לעיל למימר טעמא דגע"ג שנחלק טמא מגע מדרס משום דהוי בי' ב' טומאות ת"ל דבעור פשוט לא אמרינן פנים חדשות וכבר עמד בזה המל"מ ותירץ דדעת רש"י דתשמיש משכב חשיב וכשנתבטל מתשמיש משכב לשאר תשמיש חשיב פנים חדשות, אמנם בתו' שחלקו בין טלית לחתיכה ס"ל דאפי' חתיכה המיוחדת למושב ובטלה ממושב לשאר תשמיש לא מקרי פנים חדשות. [א"ה, ועי' לעיל ע"ג א' מה שהועתק שם]. (כלים סי' ל' ס"ק ח' - י"א).

בע"ה יום א' ט"ו תמוז העת"ר [שנת מלחמה על פני כל הארץ אשר עשו ממלכת אשכנז אוסטריא את ממלכת רוסיא אנגליא צרפת וחרבו עירות ונהרסו מדינות במושב בני ישראל ורבבות מבני ישראל גלו בלי משען ומשענה, ונערי בני יהודה נפלו חללים על שדה קרב מזה ומזה, ומעטו בתי מדרש לתורה באין תומך ומחזיק והמהומה רבה בקרב כל ישראל] סטויפצי [שנשרפה כמעט כל העיר ביום ב' כ"ה סיון וכל יושביה בלחץ ובדחק באין בית לגור ואין מקום ללון].

קכ"ד א' אמר מר חולקו לשלשה ורמינהו תנור כו' פרש"י דמקשה למה לא סגי בחלקו לשתים היכי דליכא בשבר ד' והכא ע"כ אף בליכא שבר ד' סבר ת"ק דצריך לחלקו לג' מדפליג ר"מ וסבר דבממעטו מבפנים מד' סגי, והדברים צע"ג דאיך יתכן דהא דקתני תנור שיריו ד' יהא כולל את הגובה ואת הרחב שאין ענינן שוה דבגובה אין השביר מזקת תשמישה וא"צ רק שיעור חשיב לבני אדם לשמש בו ושיעורו בד', אבל שיור הרחב שמפסיד כל ענין התנור שאינו ראוי להיסק כיון שאין לו מקיף כל סביבותיו לא שייך בזה שיעור ד', ואף את"ל דבשיעור זה ראוי להיסק מ"מ לא שייך למכללינהו, ועוד דתחלתו ד' לא שמענו לפרש ברחב אלא בגובה, ואי נפרש על הרחב צריך לפרש על ב' פנים על תנור קטן שאוירו שלם מוקף מכל צד ועל תנור פרוץ מתחלה ואין לו רק דופן ד', וכ"ז אינו במשמעות משנתנו ועוד איך יתכן שפחות מרוב הרחב יטמא הלא אין תנור מטמא אלא מתוכו ואין זה תוך, ועוד מאי ראי' היא זו מהא דאמר ר"מ ממעטו מבפנים מד' דת"ק לא ס"ל הא התם היינו טעמא דת"ק משום דחלים תדע דהא ר"מ נמי ס"ל למאי דשני רבא לעיל דבתנור שנטמא חולקו לג' ולא סגי במיעוט מד' וכ"ז צע"ג לפרש"י ולולא דברי רש"י ז"ל יש לפרש דפריך אהא דאמר ת"ק דצריך לחלקו עד שיהא בארץ ופריך מהא דמודה ת"ק דשיריו ד' ומשני דדוקא בצלקי' מצלק סגי במיעוט ד' אבל כשעומד מחובר בתחתיתו אמרינן חלים והלכך צריך לחלקו עד שיהא בארץ, ולפירוש זה לעולם אינו מטמא עד שיהא אויר התנור מוקף רובו ואלא"ה לא חשיב תנור ולא חשיב תוך, ושיעור ד' א"צ ברחב, [והא דסגי ברובו דוקא בתנור שחלקו בין שהמיעוט עומד ובין שהמיעוט חסר לגמרי, אבל אם עשה תנור מתחלה בלתי מקיף שלם י"ל דלא חשיב תנור, וכדין גסטראות דתנן בפ"ב דכלים מ"ו דנעשה גסטרא עד שלא נגמרה מלאכתו טהורה] [שו"ר בר"ש פ"ה דכלים מ"ז מבואר בהדיא דנחלק עד שלא נגמר מלאכתו טמא].

ואף לפרש"י למאי דמשני הא דצלקי' כו' אין שיעור ד' ברחב כלל, שהרי אי איכא רובו של תנור טמא אף בליכא ד', ואי ליכא רובא אף באיכא ד' טהור, דהא לפרש"י אף בגובה אי ליכא רובא אף דאיכא ד' טהור והר"ש ז"ל בפ"ה דכלים מ"ז כתב אהא דתניא בתוספתא חלקו לשנים אפי' כל שהוא כו' טמא דהיינו שאין בו ד' ודוקא בתנורא בר ז' דשיעורא ברובא, ומשמע דבתנור בר ט' ונשאר ד' טמא אף בליכא רובא, ואין לדברים אלו מקור בגמ' רק למאי דס"ד בגמ' בהא דפריך ורמינהו תנור כו' לפרש"י להשוות שיעור הרחב כשיעור הגובה, אמנם לפרש"י אף בגובה בד' וליכא רובא טהור ולפי' הר"ש שם מ"א דמפרש לחומרא דבין ברובא ובין בד' טמא, ע"כ לפרש קושית הגמ' כדפרישית לעיל דפריך אהא דקאמר עד שיהא בארץ, דלפרש"י מבואר בהדיא דבליכא ד' טהור אף דאיכא רובא וכדאמר בגמ' שם טעמא דאיכא שיריו ד' כו' [ומל' הר"ש במ"א ובמ"ז מבואר דמפרש כפרש"י ולא זכינו לפרש דבריו ז"ל]. (כלים סי' ז' ס"ק א' ב').

קכ"ד ב' רש"י ד"ה ותחבן, רחוקין זמ"ז כו' צ"ע כונת רבנו מ"ל רחוקים מ"ל קרובים לעולם לא חשיב קיסם חיבור ואפי' באוכלין, וכמש"כ הר"מ פ"ו מטו"א הי"ב והוא מתוס', וכ"כ הר"מ פ"א מטו"א הי"ב עי"ש, וכ"ה במשנה פ"ג דאהלות מ"ד.

שם תוד"ה אמר, וא"ת ואי חשיב מרודד כו' ביאור דבריהם דמרודד שאין עולה זע"ז ודאי לא חשיב נשא בב"א, ואי דמעורה שעולה זע"ז א"כ היינו כזית שלם ומ"ט דר"י דא"מ במגע, ולזה כתבו די"ל כב"פ דר"י איירי מאחוריו ואין למרודד שומר וסתרו זה דהא מוקמינן רישא במרודד ואית לי' שומר, ולפיכך פי' באוחז בקטן וא"ג ע"ע דחשיב נישא בב"א ולא חשיב כזית לענין מגע בנגע אחד מהן, ולא לענין ביטול דודאי עור מבטלו ומרודד דרישא באוחז בקטן וגדול ע"ע ואין זה דוחק שאין עולה ואינו עולה בל' מרודד, ושפיר יש לפרש מרודד בב' אופנים, ומש"כ לעיל דדוחק לומר דהאי מרודד גרע היינו כיון דשניהם איירי בעולים זע"ז אין מקום להגדיר ב' עניני רידוד.

שם בגמ' מגע בכל צד כו' תימא מה סברא היא זו וכי בשביל שאין שומר לפחות מכזית לא יטמא במשא ועוד אם לא יטמא במשא לא יטמא גם במגע אף מלפניו כדין קולית סתומה לק' במתנ' אין הנוגע בעצם טמא שלא בא לכלל מגע הבשר וה"נ כי היכי דאמרינן לא בא לכלל מגע בכל צד לא בא לכלל משא ה"נ לא בא לכלל מגע בכל צד ואף מלפניו לא יטמא, ומ"ש חצאי זיתים על העור מחצאי זיתים על הקיסם ומקולית שנקבה כ"ש אף שאין ראוי למגע בכל צד, ולו"ד רש"י י"ל דבעלמא סבר ר"י דיש שומר לפחות מכזית והכא העור לא חשיב שומר לפחות מכזית דמודה ר"י דבשר בטל לגבי עור לענין שאינו חשוב שיהא העור שומר לו וזה דאמר לו ר"ע כי היכי דבטל לגבי עור שאין לו שומר ה"נ בטל לגמרי דקרא דכתיב בו מגע כתיב בו שומר וכדפרש"י. (עוקצין סי' א' ס"ק י"ד).

קכ"ה ב' וקתני סיפא העמידה כו' ותני עלה ר"י מטהר כו' ת"ק נמי טהורי קמטהר, כבר נתקשה בזה התויו"ט לגירסת הר"מ דגרס במתנ' טומאה בבית מה שבתוכה טמא, ונראה דצ"ל וקתני סיפא העמידה בפתח ופתחה לחוץ טומאה בתוכה הבית טהור ותני עלה ר"י מטהר כו' ועולה הכל כהוגן, ודברי ר"י ארישא דסיפא מתניא.

קכ"ו א' רש"י ד"ה אי נימא הא אין בה פותח טפח אפילו כו' הבית טמא כו' והוי כאילו מוטלת בקרקע הבית והבית מאהיל עליה, לא משכחת לה האי דינא אלא אם יש בינה לבין הארץ או בינה לבין הקורות פ"ט אבל באין בינה לבין הארץ ולבין הקורות פ"ט טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת והבית טהור כדתניא בתוס' בטומאה תחת רגלו של מגדל הובא בר"ש רפ"ד דאהלות, ואפי' להמפרשים דמתנ' מיירי באין בינה לבין הארץ ולבין הקורות פ"ט, מ"מ שייך למידק ממתנ' דבאין בה פ"ט אמרינן רוצצת, ועוד מש"ל בממלא כל הפתח ובולט לפנים תחת קורות הבית והטומאה כנגד הקורות. (אהלות סי' ה' ס"ק ד').

קכ"ה ב' ומאן תנא דקרי לאהל נוגע כו' מסקנת הסוגיא לפי' תו', דר"ש ס"ל דכל אהל לא מצטרף עם נגיעה, בין אהל המשכה ובין אהל של מאהיל על הטומאה או טומאה עליו, בין למעלה מטפח בין למטה מטפח, ואפי' ברצוצה בין ב' מגדלים, והלכך אמר ר"ש דאין טומאת נגיעה בתרווד רקב, ואליבא דר' יוסי נחלקו אמוראי, לר' זירא מודה ר"י בכל ג' מיני האהלות דאהל הוא ולא נוגע ואין מצטרף עם נוגע, וכי קאמר ר"י דתרווד רקב מטמא במגע ברצוצה בין ב' מגדלים עסקינן, ומתנ' דאהלות אתיא כר"י והא דקתני הנוגע בכחצי זית ומאהיל עויש לתמוה הא דתניא הנוגע כנגד הנקב כו' ר"ז במאי מוקים לה דהא בין לאביי בין לרבא מוכח מהכא דאף באינה רצוצה משכחת לה אהל נגיעה, וצ"ל דבאמת כונת הסוגיא דנפרך ר"ז מהך ברייתא, אבל אי מודה ר"ז אליבא דר"י בלמטה מטפח כמש"כ תו' בסוגין בד"ה אמר בחד תירוצא, ניחא דמוקים לה בלמטה מטפח כאביי].

ולאביי בלמטה מטפח הוי נגיעה, ובזה אמר ר"י דתרווד רקב מטמא במגע, ובזה שנינו דמצטרף עם המגע ולא עם האהל [והא דקתני התם באהלות דבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית ולא קתני מאהיל למטה מטפח ולמעלה מטפח דלא מצטרפי, משום דדבר אחר מאהיל עליו ועל הטומאה פסיקא לי' דלא מש"ל למטה מטפח וכמש"כ התויו"ט בשם מהר"מ שם לר' זירא, וכמו שבאר הדברים הגרע"א בתוספותיו שם] אבל רצוצה בין ב' מגדלים מצטרף עם האהל ולא עם המגע כיון שמאהיל למעלה מטפח.

ולרבא, מאהיל על הטומאה או טומאה מאהלת עליו, בין למעלה מטפח בין למטה מטפח, בין ברצוצה בין באינה רצוצה, מצטרף עם המגע ולא עם האהל, ומתנ' דאהלות כר"י, ואתיא מתנ' כפשטה, ונראה דהלכתא כרבא, דהלכתא כותי' לגבי אביי, ור"ז איפרך מהך ברייתא דחבילה מטה, ועוד דר"י דמוקים למשנתנו מאי נוגע מאהיל כרבא ס"ל, וזה דעת הגר"א בא"ר בפ"ג דאהלות מ"א דפירש למשנה דשם כרבא, וכ"נ דעת הרא"ש שם.

אבל הר"מ בפ"ד מטו"מ הי"ד פסק כר"ז וכ"ד הר"ש באהלות שם וכ"ד הראב"ד ברפ"ג דעדיות, ואפשר דס"ל דמודה ר"ז בלמטה מטפח ולא תקשי לי' ברייתא דחבילי מטה וצ"ע.

והנה הר"מ השמיט הא דרצוצה בין ב' מגדלים וצ"ע למה שמט דין המפורש במשנה, ואפשר דפסק כר"ש דפליג עלי' דר"י, ולא משכח טומאת מגע בתרווד רקב בשום צד, אבל צריך טעם דשביק מתנ' ועביד כר"ש בברייתא.

והא דאמר טומאה רצוצה בין ב' מגדלים היינו ב' מגדלים מונחים על הארץ וביניהם פחות מטפח והטומאה שם והאדם מאהיל על הטומאה וכ"מ בלשון רש"י [וזה דלא כהתויו"ט ברפ"ג דאהלות דמפרש שהן זעג"ז ולענין טומאת המגדל העליון דזה מקרי למטה מטפח והתו' כתבו דלמטה מטפח לר"ז חשיב אהל, ורצוצה הוי נגיעה, ועוד סתם מגדל הנזכר היינו בא במדה והוא טהור, ואלא"ה אינו עושה רצוצה] ונראה דוקא רצוצה כהאי שבוקעת למעלה ואין כל אהל יכול להפסיקה חשיב נגיעה, אבל טומאה טמונה במקום רצוץ והכניס ידו והאהיל מקרי מאהיל כשאר מאהיל למטה מטפח, ורצוצה בין ב' מגדלים נמי דוקא במאהיל בין המגדלים, אבל מלמעלה כנגד החצי זית כיון דשם מהני אהל למנוע מלבקע לא חשיב נגיעה וצ"ע [כ"ז לדעת רש"י ותו' אבל הר"מ בפי' המשנה מפרש לה בב' מגדלים זעג"ז עיי"ש וצ"ע].

שם תוד"ה אמר, וי"ל דאתא לאשמועינן דאפי' בין ב' מגדלים כו' צ"ע מאי רבותא היא זו דאף אם האהל מצד אחד על המת והשני על האדם והכלים חשיב אהל המשכה, וגם אין עדיפות מצד הדבר אחר המאהיל אם חשיב נוגע או מאהיל, וצ"ע. (אהלות סי' כ' ס"ק ט' - י"ב).

קכ"ו א' תוד"ה אם יש אי צוארו של כלב חשוב דבר שאמק"ט כו' ואי חשיב דבר המק"ט כו', כונתם להא דתנן באהלות פי"ג מ"ו ואלו שאין ממעטים כו' ולא כזית מן הנבילה, אבל צ"ע למה נסתפקו בזה.

שם דכיון שאין בחלל טפח אין כאן אהל שימשוך טומאה לבית כו', כונתם להא דתנן בפי"א מ"ג דסגוס עבה צריך שתהי' גבוה מן הארץ טפח, וקפולים זו ע"ג זו, די בעליונה גבוהה מן הארץ טפח, ופירשה הראב"ד בפי"ז ה"ד דבדבר אחד לא אמרינן שאין התחתון חוצץ והעליון יעשה אהל, ולא אמרו אין דבר טמא חוצץ אלא ביש אהל, ולר"מ דאמר חוקקין הוי כיש אהל, ומיעטו אח"כ.

שם וי"ל כיון דאית לי' לר"מ חוקקין ויש בהם [צ"ל בה] כו' ר"ל בצואר ואע"ג דעצמות אינם מק"ט, לא אמרינן סלק את דבר המק"ט כמו שאינו והעצמות יהי' אהל כיון שהן דבר אחד. (אהלות סי' ז' ס"ק י"ז).

שם בגמ' אנן בתר חללה אזלינן כו', נראה דמודה ר"י דא"צ חלל טפח ברום טפח אלא כל שיש חלל רחב טפח אף שהצד העליון מוטל על התחתון ואין ביניהם חלל רואין את התחתון כאילו אינו והעליון מביא את הטומאה כדאמר באדם בפי"א דאהלות, וה"נ נבילת בהמה אינה ממעט בחלון כדתנן בפי"ג, ומיהו בגוש אחד לא אמרינן רואין את התחתון כאילו אינו כדתנן בפי"א בסגוס וכמש"כ הראב"ד בפי"ז ה"ד, אבל כל שיש בחללו טפח והוי קפולין זעג"ז במשך טפח מביא את הטומאה, ונראה דהא דנקטו צואר אף שהטומאה הוא במעיו דבמעיו ודאי יש קפולין טע"ט, אלא דאם אין בצוארו קפולין טפח אין הטומאה נכנסת לבית דאין כאן אהל [ואע"ג דקורה הקצרה במקום אחד מביאה את הטומאה לכלים שתחת מקום הקצר כמש"כ הר"מ בפי"ב ה"ז וכן בקרן טבלא [מל' קרנות המזבח והיינו בליטה פחות מטפח כן נראה מדברי הר"ש והר"מ פי' בע"א] בפט"ו מ"ב כלים שתחת הקרן טמאים כמש"כ הר"ש מהתוספ', מ"מ הכא אין הצואר הקצר מביא טומאה לבית, דלהביא טומאה לאהל השני אין קרן טבלא מביא כדתנן התם כלים שתחת השני' טהורין] ור"מ סבר דאף אם אין במשך הקפולין טפח כל שהן קפולין כל שהו אמרינן דבשר נבילה אינה ממעטת בחלון והעליון מביא את הטומאה, ור"א סבר טומאה יוצאה דרך שוליו, נראה דמיירי דמעט משוליו לפנים במקום שאין קפולין טפח ואפ"ה סבר דחשיב כקפולין כיון שהנקב הזה חשוב שעשוי להוציא ולא חשיב כגוף אחד, ואמרינן רואין את התחתון כאילו אינו, אבל לא חשיב לי' לנקב הפה כנקב השוליו, והלכך בעינן בצואר קפולין טפח [ואינו ענין לסוף טומאה לצאת דעלמא] וריב"ב חשיב לי' לב' הנקבים כקפולין, ונראה דדוקא ביש בצוארו ובשוליו טפח איירי דאל"כ אין כאן אהל להביא הטומאה לבית, אבל רש"י ז"ל פי' דאפי' אין בצוארו פ"ט הבית טמא, וזה תימא הלא אין כאן אהל להביא הטומאה לבית, [וסוף טומאה לצאת אינו אלא שעתיד לצאת ולא שהיה עומד לצאת קדם שבא הכלב לבית, ועוד שהיה יוצא מעוכל, ועוד לא שייך סטל"צ בלא אהל, דזה מקרי סוף טומאה לבוא] ונראה דאפי' אין בצוארו פ"ט והכלב נתון בפנים עד החזה במקום שיש קפולין טפח, לכו"ע הבית טמא, דכיון דיש כאן אהל מביא לבית אלא שהצואר חוצץ הכא לכו"ע א"צ פ"ט פתוח לבית דאין הצואר חוצץ כדין נבילה בחלון, ואילו נתן כזית מן המת בשפופרת ויש בחלל השפופרת לרבע טע"ט וסתם פיו בבשר נבילה והכניסה לבית הבית טמא וה"נ דכותה, והא שנחלקו הכא היינו במקצת הצואר ומקצת שוליו לפנים שאין בבית מקום המקופל טפח, מיהו קשה מ"ט דר"מ דמטמא ביש בצוארו פ"ט, ומטהר בשוליו לפנים, דבזה שייך נמי למימר חוקקין להשלים, ואי דמטמא גם בשוליו לפנים א"כ היינו ריב"ב, ואי טעמא דר"מ דסבר פיו חשיב כקפולין ולא נקב שוליו, וסברתו הפוכה בזה מסברת ר"א ניחא הכל, ואינו ענין לחוקקין להשלים דעלמא.

שם מאי לאו אאין בצוארו פ"ט קאי ר"י וש"מ טומאה טמונה בוקעת, יש לעי' הלא הטומאה היא במעיו ואם הטומאה בפנים א"כ ודאי איכא קפולין טפח בבית, וא"כ לאו רצוצה היא ואדרבה רואין את כל הצואר כאילו אינו והטומאה נכנסת דרך חלל הגוף, וצ"ל דכיון דר"י לא חלק מיירי אף באין מקום הטומאה חלל טפח היינו שאין שם קפולין טפח [וע"כ בהכי איירי דאי ר"י אאין בצוארו טפח קאי ל"פ ר"י אר"מ דאמרינן חוקקין להשלים וא"כ אי טומאה בפנים במקום שיש טפח טמא משום חוקקין, וע"כ ר"י קאי בטומאה בצואר בפנים ואין בו פ"ט וטמא משום טומאה בוקעת] ואפ"ה מטמא משום טומאה רצוצה, וא"ת מנ"ל דר"י אית לי' טומאה רצוצה בוקעת דלמא שא"ה שאין נבילה חוצצת בפני הטומאה ולא עדיף רצוצה לר"י מאהל טפח לדידן, וי"ל דאיכא עור ועצמות [ואף שאין בעצם אחד טפח כיון שאין ביניהם פ"ט והבשר העליון קדמה לטומאה דאין הטומאה מטמאה עד שמת הכלב, הוי כנתן דבר המק"ט בארובה שאין בה פ"ט דחוצצת כדתנן בפ"י מ"ב, ואפשר דשא"ה דיש בתקרה טפח, ועוד דהתם הכלי נשאר בטהרתו ומצלת עם דפנות אהלים, וכן נתן רגלו האדם טהור, אבל דבר טמא שנתן בארובה לא מצינו, ומיהו אפשר דכיון דעצמות עומ"ר חוצצין כנגד העצם לדעת תו' עירובין י' ב', ואם אין אויר במשך טפח לכו"ע חוצצין כדין סריגי חלונות בפ"ח דאהלות ועי' אהלות סי' י' בארך.

שם תוד"ה אם, תימא כו' צ"ע מה נסתפקו בזה הלא משנה שלימה שנינו בפי"ג מ"ו ולא כזית מן הנבילה, ואולי כונתם להא דתנן עוקצין פ"ג מ"ג דנבילת בהמה צריכה מחשבה, ואפשר דגם לענין טומאה כן, וכבר האריך בזה הגרי"ל הגדול ממינסק שם בגליון בזה, ואפשר דקדם מחשבה חוצצין, אמנם במתנ' שם תנן ולא נבילת עוף הטהור שחשב עליה, מכלל דרישא בלא מחשבה, וצ"ע [ואפשר כונתם משום דר"י פליג בתוספ' הובא בר"ש שם וסבר דכזית מן הנבילה ממעט ואפשר לומר דר"מ כר"י ס"ל בהא].

שם ומיהו אפשר דמ"מ לר"י הבית טהור כו' אין כאן אהל שימשוך כו', כונתם דדמי לסגוס עבה בפי"א וכמש"כ לעיל.

שם ומסתמא אין מבטלם וסופו להוציאם, צ"ע מאי סופו להוציאם איכא, אי שדי להו לכלבים אין דרך להוציא עצמות אלא לחתכם ולשברם, ואי לנכרי ויסיר הבשר וישאר העצמות זה לא מקרי אינו מבטלם דזה שייך רק כשיוציא וישאיר האהל קיים, ואפשר דהני עצמות דהבשר מעמידן אינן חוצצין כדין נדבך ע"ג כלים, ומיירי דכשיפלו העצמות לאחר שיסיר הבשר יהי' חלל טפח והלכך הצד העליון נעשה אהל להביא, והבשר והעצמות אינן חוצצין.

ובס' א"ר פי"א מ"ז כתב דלר"מ בפי הכלב לחוץ אף כשהטומאה בפנים הבית טהור דהכלב נעשה אהל לטהר, ותמוה דע"כ מיירי דיש חלל טפח כשיטול הבשר, וא"כ למה הכלב חוצץ, ומ"ש פיו לפנים לר"מ משוליו לפנים כיון שיש קפולין טפח לפנים, גם משמע שם דר"א מטמא בשוליו לפנים אף באין בשוליו פ"ט וזה תימא איך תבוא טומאה לבית, וצ"ע, וסוגיא זו דחולין פירשה הגר"א באופן אחר מפרש"י ותו' ואפשר דגם גירסתו שונה ממה שלפנינו, ולא הגיענו דברי רבנו בזה, ונראה דגי' הגר"א ודאמרת הבית כולו טמא כו' ודלא כמו שהגיה מהרש"א, ומתחלה ס"ד דלא פליג ר"י אר"מ דחוקקין וא"כ ע"כ איירי ר"י דהטומאה בפנים בצואר שאין בו טפח דאי הטומאה במקום שיש בו טפח טמא משום חוקקין ומשני דר"י ל"ל חוקקין ואיירי בטומאה במקום שיש חלל טפח ואמר לר"מ דלדידך כל שיש חלל טפח במקום הטומאה הבית טמא משום חוקקין אף כשהטומאה בחוץ ולדידי כשהטומאה בחוץ טהור כיון שאין בצואר חלל טפח ואי טומאה בפנים טמא. (אהלות סי' י"ב ס"ק ג' - ו').

קכ"ז ב' בבהמה נעשית יד לאבר קמפלגי, לפ"ז לכו"ע אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אינו כמוהו מיהו זה דוקא כשאין אחד יד לחברו, אבל כשאחד יד לחברו אזלינן בתר יד וכדתניא בתוס' בר"ש פ"ג דטבו"י מ"א אוכל שנפרץ ומעורה במקצת אם יש לו יד אוחזין אותו ביד, וה"נ דרך לטלטל הבהמה והאבר מתטלטל עמה וחשיב יד, אבל אוכל שנפרס אין דרך לאחוז אחד יותר מחברו, ויש להסתפק בהא דיש לו יד אוחזין אותו ביד אי הוא מדין חיבור דבכה"ג כו"ע מודים דאם היד בגדול חשיב חיבור ולא אכפת לן במה שאין הגדול עולה עם הקטן, כיון דכל הטלטול ע"י הגדול, ולפ"ז א"צ כאן לדין ידות דילפינן מקרא דאף אי לא אתרבו ידות היה הדין כן, ולפ"ז חשיב חיבור אף לענין צירוף כביצה, או דלמא משום יד אתינן עלה דנהי דאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו לא חשיב חיבור מ"מ אם הגדול יד לקטן יש כאן דין יד דאתרבי מקרא, ובאמת לא חשיב חיבור לענין צירוף כביצה, ונראה דע"כ מדין יד הוא מדאמר רבא דביש יד להכשר קמפלגי ודכו"ע בהמה נעשית יד לאבר, ואם איתא דמדין חיבור אתינן עלה כי אין יד להכשר מאי הוי אכתי מדין חיבור יתכשר אלא ודאי מדין יד אתינן עלה, ולפ"ז אין מצטרף לכזית, ולפ"ז אכתי איכא נפקותא בפלוגתא דר"מ ור"י אף באית לי' יד והיד בגדול דלר"מ דאמר בגדול מצטרף לכזית, ולר"י דאמר בקטן לא חשיב חיבור לצירוף, מיהו תנא לענין חיבור להביא טומאה קאי ומבואר בתוס' דאי היד בקטן מודים ר' נחמי' ורבנן דבין שנגעה טומאה בגדול ובין שנגעה טומאה בקטן השני טהור ואע"ג דבליכא יד כלל ס"ל לר"נ דאם נגע בקטן נטמא הגדול דבזה חשיב חיבור, וכן בנגע בגדול לרבנן נטמא הקטן, הכא היד מגרע את חיבורו כיון שהיד בקטן, וא"א לטלטלן יחד, מיהו קשה דמשמע בתוס' דאם היד בגדול אף אם נגעה טומאה בקטן נטמא הגדול אף לרבנן דאמרי בטמא, ואף לר"י דאמר בקטן, וע"כ דחשיב חיבור ע"י היד שהיא בגדול, וצ"ע. (עוקצין סי' א' ס"ק י"ד).

שם ה"ד אי דיבשו הן ועוקציהן פשיטא פרש"י דגם לענין שבת חשיב כתלוש, ושמעינן דהא דאמר שצמקו באיביהן התולש מהן בשבת חייב היינו כשהעוקצין לחין, ונראה דאף בלא קצר העוקץ חייב, דאם איתא דבמסיר הפירי מעל העוקץ אינו חייב, א"כ פשיטא דמטמא טו"א דהא האוכל חשיב כתלוש אף לענין שבת, אלא ודאי כל שהעוקץ לח חשיבא התאנה הצמוקה כמחוברת לענין שבת, אבל העוקץ שיבש הוי הפירי כתלוש, לענין שבת, והנה בעירובין ק' ב' אמרינן דבעשבים יבשים ליכא משום קוצר דשרינן לילך ע"ג עשבים יבשים בשבת אף לר"י דאמר שא"מ אסור, וטעמא דבעשבים שיבשו הוי יבשו עוקציהן, והא דאמר שם דבאילן יבש נתרי פירי נתרי קינסי פרש"י שם דגזרינן תלישת יבש אטו תלישת לח, וקשה הלא איירינן בעולה באילן ולא בתולש אלא שגזרו חכמים שמא יתלוש, ואפשר דביבש ודאי נתרי, ובתו' ד"ה והאידנא, משמע דגזרינן משום לח כמו דגזרינן בימה"ג משום מראית העין.

וכתב הראב"ד פ"ב מטו"א דדוקא ביבשו או צמקו הפירות אבל יבש האילן ולא הפירות, פירותיו כמחוברין, ונראה הטעם דפירות שיבשו לעולם אין חוזרין לצמוח, וכן יבשו העוקצין אינן חוזרין, אבל יבש האילן אפשר לחזור כדכתיב [איוב י"ד] ימות בארץ גזעו מריח מים יפריח וגו' אע"ג דאמר עירובין ק' ב' דיבש היינו אין גזעו מחליף, היינו שאין לאפוקי בידוע טבעו ליבש ולחזור, אבל גם כל יבש אפשר לחזור, א"נ הפירות שיבשו עומדות לינטל וחשיב כתלוש אבל אין האילן עומד ליעקר וחשיב עדיין מחובר, ולדעת הראב"ד הא דאמר עירובין שם נתרי פירי נתרי קינסי היינו משום דאיירי באילן יבש ולא בפירות יבשין, מיהו מדברי הראב"ד שם נראה דלא מצא סתירה בגמ' לדעת הר"מ, לכן נראה דבגמ' פריך אף בפירות יבשין וכמש"כ רש"י ותו', מיהו התו' שבת ק"נ ב' ד"ה במחובר, כתבו דהא דאמר נתרי פירי באילן יבש היינו ביבשו הן בלא עוקציהן, ואין כונתם ביבשו הפירות בלא עוקציהן דהא באילן יבש איירי בעירובין, ומבואר מדבריהם כדעת הראב"ד דיבש האילן אכתי הפירות כמחוברין.

והא דתניא חולין קכ"ז ב' אילן שנפשח כו' יבשו הרי הן כמחוברין, היינו יבשו הפירות ולכך פריך התם מה תלושין כו' אף מחוברים לכל דבריהם, אבל אי מפרשינן לה אאילן לא פריך מידי דהא אה"נ דהוא מחובר אף לענין טו"א, והא דלא מוקי לה ביבש האילן דקתני יבשו בל' רבים, והא דלא קתני באמת בברייתא יבש האילן דזה פשיטא, ואשמועינן דאף ביבשו פירי הוי כמחובר לענין שבת.

ודעת הר"מ קשה שכ' שם בה"ד אילן שיבש ובו פירות הוו כתלושין, ובה"ה כ' תאנה שצמקה באביה מטמאה טו"א, והנה אם דעת הר"מ דיבש האילן עדיף דהוי יבשו עוקציהן, א"כ לא הוי לי' להזכירו כמו שלא נזכר ד"ז בגמ', ואם יבש האילן רבותא טפי כיון שהעוקצין והפירות לא יבשו, א"כ אין לד"ז באמת מקור בגמ', ונראה דהר"מ גרס בברייתא חולין שם יבש הרי הן כמחוברים והיינו יבש האילן, ומבואר לפ"ז דחד דינא הוא אי יבשו הפירות או האילן ולעולם הפירות כתלושין לענין טו"א, ומחוברין לענין שבת, וה"ה ביבשו שניהם, והא דפריך בגמ' שם אי דיבשו הן ועוקציהן פשיטא היינו לענין טו"א פשיטא ודלא כפרש"י דאף לענין שבת הן כתלושין, ויותר נראה לחלק דעוקצי ירקות שמתיבשין הן נפרכין בקל ולא חשיב חיבור כלל ובזה ניחא הא דעשבים יבשים שם דחשיבי כתלושין.

ולפ"ז נראה דיש ט"ס בל' הר"מ פ"ח מה' שבת ה"ד שכתב תאנים שיבשו באיביהן וכן אילן שיבשו פירותיו בו התולש מהן בשבת חייב אע"פ שהן כעקורין לענין שבת, עכ"ל, והנה קשה מאי וכן אילן דקאמר וכי תאנה אינה באילן, ואין כאן ב' דברים כלל, ועוד למה לא הזכיר דין יבש האילן שהזכיר בפ"ב מטו"א ואי סבר דבזה אף לענין שבת פטור דהוי יבשו עוקציהן הו"ל לפרש כמו שפירשה לענין טו"א, ואם הוא חייב לענין שבת וכמו שפירשנו לעיל דגרסינן יבש והיינו האילן ואפ"ה מסקינן דלענין טו"א הרי הן כתלושין, א"כ נתפרש בגמ' דחייב לענין שבת, והו"ל לרבנו להזכירו, אבל ט"ס יש כאן וצ"ל וכן אילן שיבש ופירותיו בו [וניתק הוי"ו ממקומו ונתקרב לתיבת שיבש, וכן בל' הראב"ד בה' טו"א אירע זה המאורע וצ"ל שיבש ובו פירות וכמש"כ מל"מ שם] התולש מהן כו' וכ"נ מל' המ"מ שכ' שדין אילן מוזכר ג"כ בחולין שם, ולהאמור דברי המ"א סי' של"ו סעי' י"ב, מכוונים, והאחרונים ז"ל כתבו בשם הא"ר דביבש האילן מודה הר"מ דהוא תלוש לענין שבת וזה לא יתכן וכמש"נ ועוד אדמפליג בברייתא חולין קכ"ז ב' בין נפשח ליבשו ליפלוג בדידי' יבש האילן הרי הן כתלושין יבשו הפירות הרי הן כמחוברין.

אח"כ ראיתי במ"ב כ' בשם הנ"א כמש"כ, ובבה"ל שם כ' דעת רש"י ותו' והרשב"א דבין יבשו עוקציהן ובין יבש האילן הוי תלוש לענין שבת, ולמש"כ המ"א לחלק בין ירק לאילן אין ראי' מדברי רשב"א שבת ק"נ ב' דהתם בקש, וכן מש"כ לדעת תו' ביבש האילן הוי כתלוש, למש"כ לעיל אדרבה דעת תו' כהראב"ד דיבש האילן ולא הפירות ועוקציהן הוי כמחובר, ומה שנסתפק בנטל מעט מן התאנה ולא קצץ העוקץ להאמור לעיל הדבר מוכח בסוגיא דחייב, [נראה דאף לדעת הר"מ דיבש האילן הפירות כתלושין, מ"מ לענין שחיטה והכשר זרעים חשיב מחובר אף את"ל דתלוש ולבסוף חברו כתלוש כדאמר חולין ט"ז, ודוקא האוכלין חשיבי כתלוש, או לענין קוצר בשבת לא חשיב קוצר אבל מחובר לקרקע מקרי]. (עוקצין סי' ג' ס"ק א' - ג').

שם תוד"ה ומר, מדרבנן, אינו מובן מאי שייך יד כיון שאין הדם מכשיר אלא היתר אכילה וכיון שאין האבר מותר ודאי צריך הכשר ולו"ד י"ל דר"ש אליבא דר"מ קאמר דלא הוכשר שאין בהמה נעשית יד לאבר, ונ"מ לר"ש, אם הוכשרה הבהמה במים לא הוכשר האבר, [שו"ר ברשב"א שפי' דהכא אזלא דלר"ש עשאוהו כהכשר מים מדרבנן, ולפ"ז י"ל דאע"ג דאסור מדרבנן הוכשר כיון דמותר מה"ת ומ"מ דוקא בבהמה נעשה יד עשאוהו כהכשר מים, אבל באין הבהמה נעשה יד לא הוכשר האבר דלא אמרו חכמים יותר מהכשר מים]. (יו"ד מהדו"ק סימן ט"ו סקי"ט).

טבו"י פ"ג מ"א אוכל שנפרס כו' בחולין קכ"ח א' רמי דר"מ אדר"מ ואר"י מוחלפת השיטה וכ' רש"י כאן החליף ר"מ שיטתו אבל בעלמא כו' ונראה דאין כונת רש"י בניחותא דיש מקום לחלק בין מתנ' דחולין לדעלמא דהא פריך דר"מ אדר"מ אלמא דאין חילוק ואם בא ר"י לחדש ולחלק היה מפרש לה, ועוד דהא אמר מאי קושיא כו' אלמא ר"י אסקי' בקשיא, אלא ר"ל דודאי מוחלף השיטה וצריך להפכה וכן מתפרש מוחלפת השיטה ביצה ט' ב' עיי"ש בפרש"י, ולפ"ז צריך להפוך דר"מ אדר"י ודר"י אדר"מ, וכ' התויו"ט דמשנתנו נשנית ע"פ דאפיך ר"י [ומש"כ שהוא דלא כפרש"י אינו מובן וכמש"כ לעיל] ומיהו בכל דוכתא דמהפכינן מסרו לן חז"ל המשנה בגירסא ראשונה ועוד דבגמ' שם לא החליטו הדבר להפכה, דמסיק לדברי רבי מוחלפת השיטה, ור"ל דר' יוחנן מספקא לי' אי ר"מ פליג וס"ל דבשאר טומאות אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו זולת טבו"י, או דמוחלפת השיטה וגם בטבו"י ס"ל לר"מ דאוחז בקטן ואגע"ע הרי הוא כמוהו.

והנה רש"י פירש בדברי רבי דבכל הנגיעות קאמר שאין חילוק בין טבו"י לשאר טומאות, ותימא וכי פליג רבי אב"ה פ"ק דטבו"י מ"א, ואפשר דרש"י אאוכל שנפרס קאי דאם נפרס באופן דהוי חיבור בשא"ט הוי חיבור בטבו"י, [וכ"ה בהדיא בתוס' למש"נ טבו"י סי' ה' ס"ק י"ג].

שם רש"י ד"ה ומהדר הש"ס כו' אע"ג דמיקל ר"מ בטבו"י שהוא טומאה דרבנן כו', אפשר דכונת רש"י דאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אין טומאת חברו אלא מדרבנן ולכך מקילינן בטבו"י דאילו הוי חיבור מן הדין בשא"ט א"א להקל בטבו"י דהא טבו"י דאורייתא [וכמש"כ טבו"י סי' א' סק"א] וכ"מ שסיים רש"י מחמיר בטומאה חמורה ולא סיים טמא בטומאה דאוריתא.

והנה קיי"ל כרבנן דאם נגע טבו"י בגדול נפסל גם הקטן ואם נגע בקטן הגדול טהור, אלא שיש להסתפק אם הוא דוקא בטבו"י או אף בשא"ט אי פליגי רבנן עלי' דרבי אם לא, ואם נגע בו ראשון או אה"ט יש נפקותא אי מונין בו ראשון ושני [ולא חשיב מגע ביה"ס דאוכל כמאן דמפרת דמי כדאמר חולין ע"ג א' ומיהו דוקא בעומד לחתוך וכמש"כ תו' שם] ואם נגע בו שני חברו המעורה בו טהור, והר"מ פ"ו מה' טו"א ה"ט פסק כרבי דגם בשאר טומאות אינו חיבור, וצריך טעם מה שלא חשש למה שנסתפקו בגמ' דר"מ פליג, ואפשר דר"מ לחוד פליג, והלא ר"ש סבר לא הוכשר ועוד איכא אוקימתות אחריתי בפלוגתת ר"מ ור"ש, ולפי אוקימתות ההן אין לנו לספק דרבנן פליגי אדרבי ועי' טבו"י סי' ה' ס"ק י"ג בארך.

ומיהו מש"כ הר"מ דהשני הוי כנוגע בראשון צ"ע הא הוי מגע ביה"ס כדפסק הר"מ פכ"ג מה' כלים ה"ט, ועי' פ"א מה' פסה"מ הט"ו שכתבו דלא פסק כרבינא, אמנם יש לדון שיטמא בשעת פרישתו וצ"ע.

כביצה אוכלין שנפרס ומעורה במקצת לדעת הר"מ והראב"ד פ"ו מטו"א הי"ז אין נפקותא דמ"מ מטמא אחרים, אבל לדעת ר"ש והרא"ש פ"ח דטהרות דצריך חיבור צ"ע לדינא לרבנן דאמרי בטמא, הכא מאי אי סגי דנגע בגדול, ועי' לעיל בהערות לדף קי"ח ב', טבו"י סי' ד' ס"ק י"ד.

דין אוכל שנפרס הוא דוקא בנפרס אבל אם לא נפרס אף שנגע במקצת ואילו אוחז בהאי מקצת אין כלו עולה עמו מ"מ חשיב חיבור, והרי לעולם איכא בכל אוכל משהו שאין בכחו להחזיק כלו ואפ"ה חשיב חיבור, וטעמא דמלתא כדקתני סיפא בעלה וקלח דתלי באת שדרכו לאחוז בעלה או בקלח, ואפי' רבנן דאמרי ברישא בטמא, מודים בסיפא דאם דרכו לאחוז בעלה ונפרס ואין הקלח עולה עמו אף שנגע בקלח אין העלה טמא, ואם דרכו לאחוז בקלח אף אם נגע בעלה הקלח טמא דכל שמתטלטל בחיבורו בדרך טלטולו חשיב חיבור וה"נ באוכל שלא נפרס הרי הוא מתטלטל דרך טלטולו, אבל נפרס אין לו דרך מיוחד בטלטולו, ונחלקו תנאי בדין חיבורו.

יש לעי' לרבנן ולר"נ כזית נבילה שנפרס ומעורה במקצת מהו מי אמרינן לר"נ כי היכי דקטן שליח של גדול להכניס טומאה ה"נ הקטן שליח של גדול להוציא, וכעין דאמר בידות חולין קי"ח א' השתא עיולי מעיילא אפוקי מבעיא, או שאני קבלה מצירוף להוציא, וכן יש להסתפק לרבנן אי נגע בגדול אי טמא, ואם נימא דבזה לא שייך טמא וטהור, נראה דקיי"ל כר"י דאוחז בקטן וגדול עולה עמו כמוהו, דרבנן דאמרי בטמא ע"כ ס"ל דאוחז בגדול וקטן עולה עמו אינו כמוהו דאם היה כמוהו למה נגע בקטן אין הגדול טמא, וכש"כ אי מוחלפת השיטה, ועי' חולין קכ"ד ב' דמשני במרודד ופי' תו' באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו ומבואר דר"י ור"ע תרויהו ס"ל דאינו כמוהו, ואף דמסיק לדעולא בתנאי, מ"מ לעולא נלמד ממתנ' דאוחז בקטן וא"ג ע"ע אינו כמוהו, ועוד דהר"מ פסק כעולא וכמש"כ עוקצין סי' א'. (טבו"י סי' ה' ס"ק י"א י"ב).

קכ"ח א' בעי רבה בהמה בחייה כו' אי יד בעיא שתהא משתמשת לטלטל על ידה את האכל וכדמשמע לעיל קכ"ג א' ובתו' שם ד"ה טהור, צ"ל דכל הני האבעיות במשתמש יד, ואע"ג דיחור של תאנה היד הוא במחובר וכן אבן המנוגעת צ"ל דאוחזו ומחזיקו שלא יפול, מיהו אפשר דכל שהוא מחובר חיבור גמור חשיב יד אף שאין מחזיק כלום וכדתנן טהרות פ"א מ"ח מקרצת שהיתה תחלה והשיך לה אחרות כלן תחלה, וכן תנן כלים פי"ח מ"ז מ"ח, ואפשר דכל הני מדין ידות אתרבו, והכא מבעיא לי' משום דהבהמה חי' והקישות והיחור ואבן מנוגעת מחוברין והדלעת איסורי הנאה, וכמש"כ תו', ואי חיבור לטמא טמא לא מדין ידות ילפינן לי', צריך טעם בקישות ודלעת ואבן מנוגעת למה אין טמא מדין חיבור לטמא, ואפשר דתלוש ומחובר לא חשיב חד, וניחא קישות, ודלעת לפי' ראשון של רש"י נמי לענין קבלת טומאה איירי, ולא שייך מחובר לטמא, ועוד דלהפריש קאי, ולפי' ב' צ"ל נמי משום דלהפריש קאי.

ואכתי אבן מנוגעת צריך טעם, ואפשר דלא אמרינן מחובר לטמא אלא בחד מלתא וניחא לי' בחיבורן אבל לא בשני דברים נפרדים ועומדין להפרישן, וכדתנן עוקצין פ"ב מ"ה, ומיהו גם תורת יד בטל בלא ניחא לי' בהן, וצ"ל דעדיין ניחא לי' לשימושן בתורת יד וצ"ע.

שם תוד"ה הרי, דבכלה שמעתין מוכח דאכל נעשה יד לאכל כו', יש לעי' הלא אכל שנפרס אמרינן דאינו חיבור ולא אמרינן דהגדול יד לקטן, וצ"ל דקישות שלם עדיף, ויש לעי' הא תנן ריש עוקצין שומר ולא יד אלמא שומר לאו יד הוא, ומ"ש קישות ודלעת דחציו האחד מקרי יד לחברו, וי"ל דהתם אי לאו שמירתו היה זורקו אבל הכא כלו חד וצ"ע.

שם אבל הכא אכל גמור הוא אבל דבר אחר גורם לו כו' לכאורה מה שאינו יכול להאכילו לאחרים הוא חסרון אכל והוי כעץ אבל לא גרע מעץ, ועי' לעיל פ"א א' תוד"ה עולה. (עוקצין סי' א' ס"ק י"ד).

שם רש"י ד"ה רב אשי, ליכא למימר הכי, צ"ע כיון דמה"ת משתרי האבר באכילה כדאמר לעיל ע"ד א' למה אין מוכשר, הלא לא אמרו חכמים להקל אלא להחמיר, וצ"ל דבעינן שיהא מוכן ועומד לאכילה ואז שחיטה מכשרת, א"נ דוקא בשעה שנעשה אכל שחיטה מכשרת אבל זה האבר שהוא אכל מכבר, אין שחיטה מהניא לי' לאכשורי, וצ"ע, שו"ר ברשב"א שכתב דלר"ש אינו אלא מדרבנן, ולפיכך כשאסור מדרבנן לא הוכשר. (יו"ד מהדו"ק, סימן ט"ו סק"כ).

קכ"ח ב' כשהוא נותץ כו' מהו שתעשה יד לחברתה, נראה דקדם שנתץ קמבעיא לי' אבל אם חלץ אבן שלמה ודאי נעשית יד וכן פרש"י, ונראה דקמבעיא לי' לר"א נגעים פי"ג מ"ו אבל לראב"ע שם דמטהר בבית המיסך על בית המנוגע הכא טהור אף אם נעשה יד דאף אם היה כל הכותל בדין נתיצה בית חברו טהור, וכן באבן המנוגעת הנחלצת דחולץ את כלה בית חברו טהור לראב"ע, וא"ת אף לר"א איך יטמא בית חברו מדין יד, הלא קיי"ל דאבן המנוגעת אינה מטמאה כמת דאילו במת כל שהכניס מקצת כזית לבית טמא ואפי' הכניס ידו כדאמר חולין קי"ח ב' ב' עצמות כו' ואילו באבן המנוגעת בעינן שיכניס כזית כלו כדתנן נגעים פי"ג מ"ח וטמא שהכניס ראשו ורובו כו' וטמאה שהכניס ממנה אפי' כזית כו' וביבמות ק"ג ב' אמר בגע"ג בעינן שיכניס רובה, וטעמא דבעינן שיהי' הטהור במושב הטמא, וכל שכן דלא מהני הכנסת יד דלא עדיף יד ממקצת הגוף, וי"ל דאם איתא דנעשית יד א"כ אין חצי כותל זה חוצץ בפני חצי כותל השני וחשיב כאילו הבית הטהור והאבנים המנוגעות תחת אהל אחד, וכ"ז לפרש"י דמבעיא לי' שיטמא בית חברו מדין אהל, אבל אפשר לפרש דמבעיא לי' בנגע בכותל חברו ואפי' לראב"ע קמבעיא לי', ויש לעי' תפשוט לי' מהא דבית המיסך על בית המנוגע לפר"ש שהוא בית קטן תוך בית גדול דא"כ כותלי הפנימי הם ג"כ כותלי החיצון שהרי הן המבדילות בין הגדול לקטן וא"כ הן נידונין לחצאין ואפ"ה מטמא ר"א בית החיצון וע"כ צ"ל דכל שהפנימי מובלע תוך החיצון מקרו כל הכתלים של הפנימי מיהו יש לפרש שגג החיצון בולט ומיסך על הפנימי אבל יש לחיצון כתלים בפנים ובין כותלי החיצון והפנימי חצר. (נגעים סי' י' ס"ק ט"ו).

שם תוד"ה בין, לא בעי ר"ע בשר כו', מדבריהם מבואר דבין לפירושם ובין לפי' ריב"א לר"ע אפילי הוסר הבשר טמא, ולרבי בהוסר הבשר טהור, ונראה דאיירי בהוסר הבשר ועדיין מעלה ארוכה דאי לא מעלה ארוכה לא חשיב אבר כלל, וכמש"כ תו' לעיל ד"ה כוליא, דאף ריה"ג בעי אבר שלם, ועוד הא גם עצמות מן הנבילה טהורים, ואפשר דיש כאן גידין רכין שדינן כבשר, ואע"ג דמעלה ארוכה חשיב אבר לעיל קכ"ה א' הני מילי באבר מת אבל אבר מן החי ס"ל לרבי דבעינן בשרו שלם, ומיהו בפ"ק דכלים מ"ה משמע דאם ניטל כל הבשר אינו מעלה ארוכה, וע"כ מיירי בנשאר מעט בשר, וא"כ שפיר קרינן בו בשר גידין ועצמות, וי"ל דכיון דנשתיירו גידי בשר שפיר מעלה ארוכה, ואפשר דדוקא בהוסר הבשר קדם שנחתך האבר, אבל אם הוסר הבשר מהאבר אחר שנחתך כבר חל עליו שם אמ"ה וכל שמעלה ארוכה חשוב אבר, ומיהו לא נתפרש מי הכריח לזה, דאפי' אי גרסינן א"ב בשר י"ל דר"ל רכובה שאין בו בשר אבל הוסר הבשר אי מעלה ארוכה חשיב כיש עליו בשר, ואי אין מעלה ארוכה אף לר"ע לא חשיב אבר, [ובפ"ק דכלים תנן דאם יש עליו בשר כראוי טמא, והכי תנן נמי אהלות פ"ב, ולדבריהם אתיא מתנ' כר"ע, א"נ מודה רבי באמ"ה של אדם דילפינן לי' מקרא נזיר נ"ד א', ועוד דרבי מודה באיכא בשר מעט דמעלה ארוכה ול"פ אלא במעלה ארוכה ע"י גידין וכמש"כ לעיל]. (יו"ד מהדו"ק, סימן ט"ו סק"כ).

קכ"ט א' ל"ל הכשר הרי מטמא ט"ח אגב אביו א"ל כששימש מעשה עץ שימש, דעת תו' לעיל ע"ג ב' דסופו לטמא ט"ח לא מחשיב את האכל כהוכשר במים באמת אלא כ"ז שסופו לטמא ט"ח דין הוא שמטמא טו"א, [ומ"מ מצטרף זה שסופו לטמא ט"ח עם אכל גמור כדאמר כריתות כ"א א' משום שטומאתן ושיעורן שוה ומצטרפים זע"ז כדתנן מעילה י"ז א'] ולפיכך בשר הפורש מן החי אע"ג דחשב עליו ואח"כ חתכו טהור אם לא הוכשר דלאו אכל הוא אלא דזה דוקא באמ"ה שאין ט"ח שלו משום שם אכל, אבל אם ט"ח שלו היתה משום שם אכל מטמא גם אף בשעה שכבר פקעה ט"ח מני' [אפשר לפרש דאז חשיב כאילו הוכשר ממש והו"ל אכל שנטמא, א"נ שמפני שהיה בו ט"ח מעולם מטמא טו"א אף אח"כ] אבל אמ"ה שחשב עליו בשרו מצטרף עם שאר אכל להשלים לכביצה שיהא האכל מטמא אחרים.

ודעת תו' בסוגין נראה דכל שירד עליו דין טו"א מדין סופו לטמא ט"ח הוי כהוכשר ממש והוי כאכל שנטמא והכא אמ"ה לא מהני שיהא בשרו טמא טו"א שדין אמ"ה בבשר גידין ועצמות ואין על הבשר לבד שם אמ"ה ולא חשיב סופו לטמא ט"ח אבל פרה ופרים ונבילת בהמה ועוף כל כזית שמו עליו.

ולעולם אין דין סופו לטמא ט"ח אלא בחשב עליו דבעינן שיהא עליו שם אכל וכמש"כ תו' ב"ק ע"ז א' והלכך אף למאי דס"ד דאמ"ה חשיב סופו לטמא ט"ח ל"ק לי' אפי' חתכו ואח"כ חשב עליו נמי. (עוקצין סי' ה' ס"ק ד').

שם הרי אמרו בית שסיככו בזרעים טהרו כו', פרש"י דמטמא בנגעים, ויש לעי' הא אין טמא בנגעים אלא עצים ואבנים ועפר וזרעים לאו עץ הוא וכמש"כ תו' שבת פ"ד א' דכופת שאור אין לה טהרה במקוה שאינו בכלל כלי עץ אלא במינה גידולי קרקע יש טהרה, וע"כ צ"ל דטמאין הזרעים בבית המוחלט משום דחיבורי בית כבית דמי וכמו בצק שבערבה דאמרינן לעיל חיבורי אוכלין ככלים דמו, ושמעינן מכאן דאפי' מין שאינו טמא בפ"ע מ"מ כשהוא נטפל לטמא הוא כמוהו מה"ת, אע"ג דכשפירש הוא טהור, ודלא כמש"כ נגעים סי' א' ס"ק י"א [וכבר נתוספו דברים אלו שם].

מיהו דעת הרמב"ם פי"ד ה"י דהן כעץ ומשמע דנתצין עמו, והר"מ כתב בפ"א מה"כ הי"ג דכל הגדל מן הארץ בכלל עץ, מיהו דברי הר"מ אלו לא נתפרשו דלמה אין למפץ טהרה במקוה וכמש"כ כלים סי' ה' סק"ז. (נגעים סי' י' ס"ק ט').

שם כששימש מ"ע שימש, בתו' לעיל ע"ג ב' פירשו דאם מטמא ט"ח מדין אוכל נעשה אוכל ראשון, ואע"ג דלא היה אוכל לענין טומאה שלא הוכשר, מ"מ לא פקע טומאתו אף לאחר שבטל ממנו ט"ח, אבל אם ט"ח לא היתה מדין אוכל אלא מדין מעשה עץ נהי דבשעה שיש בו ט"ח יש בו טומאת אוכלין בלא הכשר, מ"מ אי פקע ט"ח פקע גם טו"א כיון שלא היה אוכל מוכשר ולא טימא ט"ח מדין אוכל, ובזה ניחא דפרים ונבלת עוף מטמאין טו"א אף דאין ט"ח שלהן מתורת אוכל, כיון דהשתא יש בהן צד ט"ח באכילה ובשריפה וכן אמ"ה קדם שחתכו יש בבשר גם טו"א, אבל לאחר שפקע ט"ח אין בהן טו"א, ועפ"ז פירשו ב"ק ע"ז א' דפרה שנפסלה א"א לטמא טו"א מדין שכבר נטמא הבשר ונעשה אוכל טמא, שאין טומאת הפרה מדין אוכל, והא דכופת שאור שיחדה לישיבה נמי לא מקרי השתא מטמא ט"ח דהא חסר יחוד לישיבה.

והיה נראה דבמקום דט"ח לא היתה מדין אוכל גם בשעה שמטמא ט"ח ויש בו טו"א מ"מ אינו מק"ט משרץ שהרי אינו אוכל באמת, ואין טומאתו כדין אוכל, והלכך כל שלא הוכשר אינו מצטרף עם חצי ביצה אוכל המוכשר לקבל טומאה משרץ ולהביא טומאה על חצי ביצה המוכשר, וזה מוכרח בגמ' דהא אע"ג דמוקמינן לי' כר"מ דטומאת ביה"ס מטמא מ"מ בעינן הכשר אלמא לא מק"ט מהאבר אף בשעה שיש בו ט"ח, וכ"כ תו' ב"ק ע"ז א' לפרש דהא דאמר פרה מטמאה טו"א משום שהיתה לה שעה"כ הוא לענין צירוף פחות מכביצה, אלמא מה שמטמא ט"ח לא מהני לה לק"ט משרץ אף אי מהני שתטמא טומאה קלה מדין סופה לט"ח, ומש"כ תו' חולין ע"ג ב' ד"ה סלקא, דבעוד שלא פירש הבשר מהאבר מצטרף עם פחות מכביצה היינו שאוכל שנטמא בנגיעת שרץ ואוכל המטמא מדין סופו לטמא ט"ח מצטרפין זע"ז לכביצה לטמא אחרים, ולא איירי לענין קב"ט שיהי' כביצה לק"ט מדאורייתא, דבזה לא מצטרף כיון דהבשר מן החי לא הוכשר ואינו אוכל עדיין.

ובתו' שם קכ"ט א' פירשו דבשר מן האבר אינו מטמא טו"א אפי' לא פירש דלא מקרי סופו לטמא ט"ח דט"ח משום אבר וטומאה קלה משום אוכל והוי ב' שמות ומה שהאוכל משמש לעשות אבר קרי מעשה עץ, אבל פרה ופרים כל חתיכת בשר מטמאה ט"ח ומקרי שם אחד.

ובפסחים י"ח א' אמר דמ"ח שנפסלו יש להן טומאה קלה, ופי' תו' חולין ע"ג ב' דטומאתן משום שהיתה להן ט"ח, וממילא יש להן טומאה קלה, והכא ט"ח מדין משקין דבעינן שיהיו ראוין לשתי' וכ"כ בפסחים שם, ויש לעי' למה לא פירשו דנטמאו משום שנגעו בעצמן וכמו שפרש"י פסחים שם, והרי הוא כחשב ואח"כ חתך ובשהוכשר דאמר חולין קכ"ט א' דטמא לר"מ דטומאת ביה"ס מטמא, ואפשר דה"נ הוי טומאת ביה"ס, ועוד י"ל דאין מ"ח מטמא את עצמו כלל בנגיעת עצמו, שהרי ע"כ הוא טהור לגבי עצמו דמ"ח שנטמאו פסולין אע"ג דמטמא כליו והוא עצמו אינו חוזר ומיטמא כמש"כ תו' זבחים ק"ה ב', מ"מ את המים עצמו אינו מטמא כלל, ומ"מ טומאה קלה מחמת שטמא ט"ח אית בו, והר"ש בפרה פ"ט מ"ה פי' כפרש"י משום שנגעו בעצמן ס"ל דהמים מטמאין עצמן ומ"מ לא מפסלו בטומאה זו, ונראה מדברי הר"ש שם דס"ל דטומאת מ"ח נמי מקרי מעשה עץ שימש. (פרה סי' י"ג ס"ק ה' ו').

קכ"ט ב' תוד"ה כזית, ר"ל דלעיל קכ"ח ב' ילפינן מקרא לטהר בשר מן החי בבהמה ובשרץ ומצרכינן להו לקראי, ומשמע דבלא קרא היינו אומרים בדין במ"ה כאמ"ה, ובאדם לא מצינו בגמ' קרא לטהר בשר, ואפשר דילפינן לי' מבהמה ושרצים, ולפ"ז ס"ל לר"א דגם בשר הפורש מאמ"ה בבהמה ושרץ טמא, ואמרינן דלא טיהרה תורה בשר הפורש מ"ה אלא בפורש מ"ה ולא בפורש מן האבר, וסיימו דא"א לומר כן דא"כ אין מקום לטמא עצם הפורש מאמ"ה, שהרי בבהמה ושרץ הן טהורין, אלא איכא קרא לטהר במ"ה ולטמא מידי דפורש מאמ"ה באדם, ועי' ר"מ פ"ב מט"מ ה"ג וכ' הכ"מ שהוא מספרי ופליגי מה רבי קרא למר רבי בשר ולמר רבי עצם, ור"י מוקים קרא למלתא אחריתא, ולפ"ז בבשר הפורש מאמ"ה בבהמה ושרץ מודה ר"א שהוא טהור, דאין אמ"ה כבהמה שמתה אלא כיון שהוא חלק חשוב מ"ה טמא אבל בשר הפורש מאמ"ה לא עדיף מבשר הפורש מ"ה, ונראה דאבר שאין עליו בשר כראוי בבהמה ושרץ טהור אע"ג דבאדם מטמא במגע ומשא התם גם עצם מטמא אבל בבהמה ושרץ שאין עצם טמא אלא בשר ובאבר העצם מחשיב לבשר, אבל כשאין בשר כראוי אין חשיבות בשר כלום ואין כאן טומאה כלל, והא דפליגי לעיל קכ"ח ב' ר"ע ורבי בהוסר הבשר ונשתייר גידין היינו שע"י הגידין יהא מעלה ארוכה ולרבי בעינן שיהא מעלה ארוכה ע"י בשר לחוד, והר"מ פ"ב מט"מ ופ"ב מאה"ט פסק כר"ע ולא מיעט אלא אבר שאין בו עצם ולא הזכיר דין הוסר בשר ומעלה ארוכה מחמת גידין נראה דמפרש דפליגי דוקא בארכובה אבל בהוסר בשר ומעלה ארוכה מחמת שאר גידין היינו בשר גידין ועצמות ומודה בו רבי, ולא חש רבנו לכתוב בשר גידין ועצמות כיון דפירש אח"כ דלא מיעט אלא כוליא, ובגמ' נקטו גידין ועצמות משום דנקט בדברי רבי בשר גידין אמר דסגי בגידין, אבל בל' הר"מ היינו בשר וגידין או גידין לחוד. (אהלות סי' כ"א ס"ק י"ב).

פרק הזרוע והלחיים.

קל"א שאני התם דקמשתרשי לי', ע"כ איירי שכבר אנסו דאי קדם שהוציאו מידו קאמר דמעשרן ומניח ליקחן א"כ לא הוי מקשי מינה מידי, וכשהוא מעשר עליהן לא חייל כיון דאינן ברשותו וכבר נתיאש מהן אלא חייב לשלם לשבט, [ומיהו ברש"י מפורש דמעשר ממק"א עליהן וכ"ה בר"מ פ"ו מה' מעשר ה"י, ועי' שביעית סי' ד' ס"ק כ"ב] ואפשר שהוא מדרבנן דלא מצינו מה"ת חיוב נתינה לשבט אלא בתרומה ומעשר, והא דטבל אסור בהנאה של כילוי כמש"כ תו' שבת כ"ו א' אינו מדין ביטול העשה שאין העשה אלא בזמן הביעור או בג' רגלים כמו שנסתפקו תו' ר"ה ד' א' ד"ה ומעשרות, ואע"ג שהוא מכלה לא עבר בעשה אלא דילפינן מקרא איסור כילוי, ולא משום גזל השבט שאף אם יפריש עליהן אח"כ אסור, ונראה דמותר למוכרו מה"ת לנכרי דאינו בכלל הנאה של כילוי, ואנו צריכין לכך לדעת הר"מ שכתבנו שביעית סי' א' סק"ה דלא אימעיט מוכר אלא במירח ע"מ למכור, ומיהו בתו' עירובין י"ז ב' כתבו איסור כילוי במאכיל לנכרי, ואפשר במאכיל משלו איכא איסור כילוי דלא איפטר משום מוכר וכמש"כ בש"מ ב"מ פ"ח.

וע"כ אין איסור כילוי במוכר לנכרי דמ"ל מוכר לישראל מ"ל מוכר לנכרי והלא מותר למכור טבל מה"ת מדשרי למכור לצורך כדתנן דמאי פ"ה מ"ח אע"ג דמפטר כדדרשינן ב"מ פ"ח א' ואכלת ולא מוכר וגם הלוקח פטור, אלא כיון דמפטר אין כאן הנאת טבל, מיהו יש לפרש דברי התו' כפי' ריב"ם דלאחר מירוח לא מפטר לקוח, ומיהו נראה כיון דהתורה אמרה ולא מוכר אין כאן איסור כילוי אלא במזמינו לנכרי דאז מקרי הנאה של כילוי, ונראה דבהנאה של כילוי לא עבר אעשה דממעטינן ואכלת ולא מכלה, וכ"ז מה"ת אבל חכמים חייבו לעשר במוכר ובמכלה וכשמוכר לנכרי או נהנה בכילוי ואינו מעשר עובר עשה דרבנן, ומיהו לישראל חבר לצורך מותר כיון שאינו מפקיע מצותו אין חיוב עליו לאקדומי ועשורי. (שביעית סי' א' ס"ק כ"ח).

שם תוד"ה שאני, שהיה מתענה, עי' ר"ן שהק' מהא דתנן קל"ה א' לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור אע"ג דקמשתרשי לי' ועי' תו' קל"ז ב' ד"ה עד, ופי' דהיכי דדעתו לגוזלו אע"ג דקמשתרשי לי' פטור, והכא הלא אין כאן גזילה, ולכאורה קשה לפ"ז הא דפריך לעיל מבעה"ב העובר כו' הא התם אין דעתו לגזול, וי"ל דהתם כיון דהוא עני באותה שעה אם איתא דבעלמא ע"מ לגזול פטור, ה"נ רשאי ליטול שלא ע"מ לשלם, ואפילו חכמים לא פליגי אלא שיש לו דין עני גמור השתא, אבל בלא"ה הדין נותן דצריך לשלם וצ"ע. (יו"ד מהדו"ק, סי' ט"ו סקכ"א).

קל"א ב' ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו, בירו' ספ"ק דפיאה אמר דאם לקח מחברו אחר שהוטבל מ"ע שלו [ולא נחלקו שם אלא אי צריך ליתן משום קנס] ונראה דאם מפריש משלו על הלקוח [להפוסקים דלוקח אחר מירוח חייב מה"ת] או מן הלקוח על שלו חייב ליתן לעני לפי חשבון, דיש כאן ט' חלקים שמ"ע שלו וחלק אחד שמוציאין מידו המ"ע, ואילו עירבן והפריש חייב ליתן עשירית לעני, וה"נ בעשה אחד מהן מעשר על חברו הוא פוטר את עצמו ואת חברו, וכן בלקח מן הנכרי וגמרן ישראל ומפריש משלו על הלקוח או מן הלקוח על שלו נותן ללוי לפי חשבון, וכמש"כ הר"מ פ"א מה"ת הי"ב בלקח אחר שהביא שליש וגמר ביד ישראל דנותן ללוי לפי חשבון אף שיש לקוח שנעשה מעשר על שלו ויש בשלו שהוא מעשר על הלקוח, שהרי לא התנה שיהא הלקוח על הלקוח ושלו על שלו, ומיהו דין הר"מ אמת אף אי אזלינן לעולם בתר המעשר או בתר החולין, אבל א"כ רשאי להתנות שיהא כל המעשר מן הלקוח ויהא פטור מנתינה אי אזלינן בתר המעשר, ואכתי י"ל דאזלינן בתר חולין, וכן עני שהפריש משלו על של חברו מוציאין מידו עשירית [עי' דמאי סי' ט' סק"ג] ואם הפריש חברו על שלו צ"ע אי רשאי ליתן לו, דאפשר כיון דטוה"נ של התורם מצי למיתיב אף לבעל הכרי. (מעשרות סי' ז' ס"ק כ"ב).

קל"ב א' תוד"ה אמאי, שכבר לקח אחד, וס"ל לר"י דהא דמעכב הבעלים השני בידו אינו משום ספק דהוי הכהן הממע"ה אלא כיון דנתערבו ונטל הכהן אחד, זכה הבעלים בשני כאילו ירשו מאבי אמו ואין עליו חיוב נתינה אפי' אם הוא באמת בכור, ור"מ ס"ל דלא זכה בעה"ב בשני אלא מספק. (יו"ד מהדו"ק, סי' ט"ו סקכ"ב).

פרק ראשית הגז.

קל"ה א' גמ' הא לאו בני גיזה נינהו, וליכא למימר בעבר וגזז דלא אמרה תורה אלא גז דאיתא, אבל גז קדשים ליתא, ואם אירע שעשה עברה והביאה בעולם אין זה בכלל גז סתמא, ואין זה מכונת התורה לחייבה במצות אחרי שעיקר מציאתה בעולם בעבירה, ועוד דבעינן חמש צאן והכא מה שעתיד ליגזז אינו מצטרף שהרי באמת אין כאן גיזה כיון שאסור לגזוז ובשביל שעבר וגזז מה שגזז, לא הוכנו השאר לגזיזה.

שם יצא זה שמחוסר גזיזה פדיה כו', נראה דאפי' שייר שלא הקדיש פטור, אע"ג דאין מחוסר פדי' מ"מ זה הגז שאין ראוי למצות נתינה אינו בחיוב ואינו מצטרף להשלים השיעור. (יו"ד מהדו"ק, סי' ט"ו סקכ"ו).

בכורות ל"א ב' נשחטין הא בעי העוה"ע, מכאן קשה למש"כ תו' מעילה ט"ו א' ד"ה ואפי', דאם העוה"ע מחיים ומתו פודאן מתים, דא"כ שפיר שוחטן ואח"כ פודאן, דלעולם יערוך אותם קדם שחיטה, ואפשר דכונת תו' מעילה שם שמשך כבר הבהמה ולא הספיק לפדותה היינו להקדיש המעות כנגדה ואין הפדיון חייל עד שיכנס כסף להקדש כדאמר קדושין כ"ט א', ומ"מ אע"ג דמתה חייב ליתן דמיה דלא יהא כח הדיוט עדיף וצריך ליתן כמו שהעריכו ג' דהקדש בג' כדתנן ריש סנהדרין, וכיון שלקח ע"פ הערכת ג' והתחייב ליתן כפי שומתם חשיב פדיון ע"פ העמדה והערכה [ואע"ג דאין הערכה מעכבת דיעבד דהא הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל מ"מ מצב של אפשרות העוה"ע מעכב] ואפשר דאפי' לא משך כיון שרוצה לשלם כמו שהעריכוה בחיים יכול לפדותה וא"צ הערכה חדשה שהרי נפחתו דמיה והוא נותן דמיה הראשונים, וכל שהיא נפדית ע"פ הערכה מחיים אין כאן חסרון העוה"ע, אבל הכא כי נשחטה ורוצים להנאת הקדש למכור באיטליז הרי צריך עכשו הערכת ג', שהרי עכשיו דמיה מרובין מבחייה [שהרי פסולי מוקדשין אין שוים רק לשחיטה כיון שאסורין בגיזה ועבודה] וא"כ הרי יש כאן חסרון העמדה.

ובתו' חולין קל"ה א' ד"ה והא, כתבו דאם העריכו גיזת הרחל במחובר ואח"כ גזז לא מהני לצאת בזה העוה"ע, דבעינן העוה"ע בשעת פדי', והיינו נמי טעמא דצמר הגזוז כבר עולה בדמיו, וצריך השתא הערכה, וא"ת יעריכו את שויו של צמר גזוז, וי"ל שצריך הערכה בדבר שכבר איתא ברשות הקדש. (בכורות סי' כ"ב ס"ק א').

קל"ו א' וגבי תרומה מנ"ל דתניא ישראל שלקח שדה בסוריא כו', יש לעיין אדרבה דוק מינה הא בא"י חייב ואין קנין לנכרי בא"י אלמא דלא בעינן גדל בחיוב, וי"ל דלכו"ע גדל בפטור פטור דהא הביאה שליש ביד הקדש לכו"ע פטור, אלא מ"ד אין קנין סבר דלא מקרי גדל בפטור כשהיא ביד עכו"מ כיון שהוא טובל [ומיהו מצינו גם בבכורים שאינו טובל אמרינן אין קנין] שפיר י"ל דחיובו גם ביד עכו"מ ועוד דבגידול הארץ תליא, אבל רה"ג שאינו טובל אלא מצוה ואין גידולו מן הארץ ודאי ביד עכו"מ מקרי גדל בפטור וגדל בפטור לכו"ע פטור בתרומה ולכך בסוריא נכרי פוטר, ואילו היה דין תרומה כראשית הגז אין הגידול גורם כלום. (שביעית סי' א' ס"ק כ"ז).

שם למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכן פסק הר"מ פי"א מה' רוצח ה"ב, ומשמע דלא למעוטי מעשה לחוד קאי, אבל אכתי חייב משום לאו דולא תשים דמים אלא משמע דלגמרי פטור, ויש לעי' נהי דלאו בית הוא מ"מ הא מרבינן כל מידי דסכנה, דהא מרבה בספרי אף בור בחצרו, ופסקה הר"מ שם ה"ד, ובב"ק ט"ו ב' מרבינן שלא יגדל כלב רע ולא יעמיד סולם רעוע מקרא דולא תשים, ומאי גרע בית הכנסת שיהא מותר להניח מקום סכנה, ואי מיירי שאין משתמשין שם א"כ אין הפטור משום שאינו בית דירה אלא משום שאין משתמשין בגגו, ונראה דכל גג שאין משתמשין פטור מן המעקה וכמש"כ במ"ב סי' תק"מ בבה"ל ד"ה וכן בשם ריטב"א [ומיהו בריטב"א מ"ק י"א א' לא כתב טעם הפטור משום דאיירי בגג דלא רגילי להלוך בו, אלא כתב דאיירי בגג הפטור מן המעקה ולא פירש סיבת הפטור, אלא אהא דאיתא בירו' דבגג עושה ג"ט ובמרפסת י' טפחים כתב משום דבגג לא רגילי להלוך וסגי בג"ט והיינו דכל גג מקרי אין רגילין להלוך לעומת מרפסת, וסיבת פטור הגג י"ל משום שאין דירה בבית שתחתיו, אבל הדין אמת שאם אין משתמשין בגג פטור שהרי כתב בש"מ ב"ק נ"א א' דלכך בעינן שיהי' הגג גבוה י' משום שאין רגילות לעמוד על הגג כל כך אלא לישב, אלמא דכל שאין רגילות תשמיש פטור].

וכן קשה בהא דאמרו ב"ק נ"א א' בבית שאין תוכו י' דפטור מן המעקה, וכן באין בו דע"ד דאמר סוכה ג' א' דפטור, וכן בית האוצרות ובית הבקר, ובמאי עסקינן אי משתמשין על הגג למה פטור ואי אין משתמשין לעולם פטור.

ונראה דכל גג אינו בכלל המכשולות שאין היזיקו מצוי כל כך שהעומד על הגג זכור בטבעו להזהר וגם הוא מנהגו של עולם וכמו שמותר לעלות באילן ומותר לעלות לבנות הגגין והעליות בלא מעקה סביביו וכדאמר ב"מ קי"ב א' מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר א"ע למיתה כו' אלא שבגג בית דירה חדשה תורה מצות מעקה ולהקפיד על סכנת הנופל ובזה צריכים לתנאי בית תוכו י' ודע"ד ושידור שם אדם אבל המשתמש על הגג שאין תחתיו דירה לא חייבה תורה מעקה והוי בכל פעם שעולה כעולה באילן.

והנה גם בבית שחייבה תורה מעקה לא אסרה תורה על האדם שלא יעלה על הגג בלא מעקה אלא על הבעלים לעשות מעקה וזה ענין מחודש שהרי לא דמי גג לבור ולסולם רעוע דהתם מכין תקלה שהנכשל לא ידע להזהר ואי אפשר להזהירו לפרוש מההיזק אבל הגג אפשר להזהיר שלא יעלו ולא יתכן לקרותו לבעל הגג מזיק עד שחייבתו תורה, [וי"ל בדרך קצרה דכשאנו עומדין על עלי' יחידית אין חושבין הדבר לסכנה רק כשהנידון על התמידית נחשב לסכנה ובבור שאי אפשר להזהיר הוא שאלה תמידית בטבעה אבל בגג שהעולה יודע להזהר אין כאן ענין תמידי רק כל העולה נשאל אם יעלה, וחדשה תורה למחשב לגבי בעלים כענין תמידי ולחייבו להסיר מכשול].

והנה מרבינן בספרי בורות שיחים ומערות למעקה דכי היכי דחדשה תורה בגג אף שהוא בנוהג שבעולם שלא להזהר, כיון דיש בו משום סכנה כמו כן כל הסכנות שתחלתן לנזק והיזקן מצוי.

ודעת הסמ"ג דבורות סגי בג"ט ונראה דמפרש דלא מרבינן אלא לסלק היזיקו כפי אומד הדעת וסגי בג"ט ולפ"ז נראה דלא מרבינן אלא ללאו ולא לעשה אבל מעקה שבתורה מתפרשת מחיצה וסתם מחיצה י"ט, ולפ"ז י"ל דכל זה שחדשה תורה בבית הוא מחיצה של י"ט ואפשר לפ"ז דגם ביהכ"נ ובית שאין בו דע"ד וכיו"ב מן הגגין הפטורין צריך מיהא לעשות ג"ט לסלק היזיקא.

אבל דעת הר"מ דגם מעקת הבור י"ט ולדעת ר"מ לא מצינו שיעור ג"ט, ולא אתפרש מה פירש הר"מ בספרי שאמרו בית מעגלו ג"ט.

והראב"ד פי' בית מעגלו היינו כל סביבות הגג סגי בג"ט ובית דורסו היינו צד הנמוך ומיירי בגג המשופע קצת לצד אחד שכן הדרך שיפלו המים ומפני שדרך להיות צד הנמוך למקום הכניסה קרי לי' בית דורסו והטעם שלצד הנמוך עלול טפי ליפול ובעי מחיצה גמורה, ושיעור ג"ט הוא אמד חכמים, וגם לדעת הר"א אפשר דג"ט בעינן אף בבית הפטור.

והנה אמרו ב"ק נ"א א' דאם רה"ר גבוה י"ט פטור ודרשינן ממנו ולא לתוכו ונראה דלא בא התנא לומר דבעל הבית פטור ובני רה"ר חייבין דהתנא עסיק בדין חיוב מעקה ולא בדיני ממונות מי שיתחייב בעשייתה ועוד אם בני רה"ר ראוין לחייבן ודאי מצוה עליהו רמיא ולא על בעה"ב, אלא שפטור ממעקה קאמר, והכא נמי הטעם שהשפלה בצד רה"ר לא דמי לבור ברה"ר דהתם אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים אבל שפלה מן הצד הדבר ניכר טפי ואין איש מצמצם עצמו לצד השפלה ולא להתבונן ואין כאן חיוב מעקה אלא הוי ס"ד לחייב בעה"ב דהרי בבית החמירה תורה להזהר אף בצד הרחוק ולזה דרשינן ממנו ולא לתוכו דלא חדשה תורה בכה"ג.

ובמש"כ ניחא נמי דכבש פטור מן המעקה כדאמר בספרי והביאו בהגה"מ אע"ג שאפשר ליפול מן הצד ממקום גבוה י"ט אלא כיון דידע לה בעלותו לא חייבה תורה אלא בבית. (חו"מ ליקוטים סי' י"ח סק"א - ה').

קל"ח א' אמר קרא לעמוד לשרת כו', למאי דאמרי רב ושמואל לעיל בישראל שיש לו גיזין הרבה עסקינן כו', אינו אלא ממדת עין יפה ודרך ארץ וכעין דאמר לעיל קל"ב ב' זרוע לאחד כו' וא"צ קרא, ואפשר דהכא שיעורא דאוריתא, אלא שזהו מצוה אחרת, ואינה תנאי בעיקר מצות ראשית הגז, והלכך בכל שהוא ג"כ חייב, אבל ביש לו גיזין הרבה חייב ליתן משקל ה' סלעים.

שם תוד"ה אלמא, דא"ל מוכר כו', לפרש"י קשה כיון דהגיזה של לוקח והצאן של מוכר ולא קרינן בהו גז צאנך, מאי יועיל תנאי של מוכר שיתן לכהן, מ"מ לא קיים מצוה אלא מתנה בעלמא הוא דיהיב לכהן, ואין כאן הידור מצוה ליתן מתנה בעלמא לכהן, ועוד דמתני' משמע דממצות ראשית הגז חייב הלוקח בלא שייר והמוכר בשייר, ולכן דעת תו' דהמוכר חייב מדינא דכי היכי דגזז ואח"כ מכר חייב, מכר לגזוז ג"כ חייב המוכר דמה שגוזז הלוקח הוי גירי דמוכר וכאילו גוזז בעצמו וכיון דמצות ראשית הגז תלי רחמנא בצאן כדכתיב גז צאנך בעל הצאן חייב אף שמכר הגז, ומתנות דכהן הן ביד הלוקח, וחייב ליתנן לכהן, ואם שייר המוכר הן ביד המוכר, ומיהו דוקא במכר לישראל, אבל מכר לנכרי, אינו חייב ליקח ממנו וליתן לכהן ולא ליתן דמיהן וכדאמר לעיל ק"ל א' בהקדיש הגיזה דמחוסר פדי' ולא אמרינן דא"צ כלל פדי' דממונא דכהן הוא, וע"כ צ"ל דבעינן שיהא גם הלוקח בר חיובא, וכיון שהמוכר חייב, מתחייב הלוקח שהוא הגוזז גיזה מחוייבת משא"כ כשהגוזז הקדש או נכרי, והמוכר אינו חייב ליקח ולפדות דמחוסר קיחה ופדי', אבל בגוזז בר חיובא חייב הלוקח כיון שהוא ראוי להתחייב מצד המוכר, ומיהו א"א לומר דהלוקח חייב כיון דהצאן של ישראל, דהא לעיל פטר רנב"ה בגזז ומכר ראשונה ומשמע דאפי' מכר לישראל, וכש"כ בלוקח גז צאנו של חברו, אלא ודאי החיוב על הלוקח מצד המוכר, אבל מצד הלוקח לחוד הי' פטור משום דלא קרינן בו צאנך, וצ"ע, ומהא דאמר לעיל ק"ל א' סד"א ליגזוז ולפרוק כו' מבואר דאע"ג דאין הגיזה שלו ראוי לחייבו, אי לאו משום דדרשינן מי שאינו מחוסר כו'. (יו"ד מהדו"ק, סי' ט"ו סקכ"ז).

פרק שלוח הקן.

קל"ח ב' רש"י ד"ה שהרג את הנפש, ואח"כ מרד ונמצא בקן, צ"ע דאי לר"י דאית לי' שור הפקר פטור הא אפילו כשהיה ביד בעלים בשעה שהרג את הנפש ואח"כ מרד פטור דהא ר"י פוטר נגח ואח"כ הפקיר, ולרבנן גם הפקר שהרג חייב מיתה כדתנן מ"ד ב', [מכתבי אאמ"ו זללה"ה]. (ב"ק סימן ג' סקט"ז).

קל"ט א' מקמי דאקדשה, לכאורה לא דמי דהתם בשחט חי' ואח"כ הקדישה הוי שחיטה ראוי' בשעת שחיטה ולכך חייב בכסוי אבל הכא בשעת שלוח הויא הקדש ובעי לאתויי לגזבר, וי"ל דקים לי' דאע"ג דהיא הקדש בעי לשלחה, דגם בהקדש נוהג מצות, תדע דהא לעיל יליף מקרא למפטר הקדש, ומשמע דבלא קרא הדין נותן שישלח ולא יביא לגזבר, אלא דיש לומר דהא דילפינן מקרא למעוטי הקדש היינו בשעת שילוח, וע"ז מייתא ראי' משחט חי' ואח"כ הקדישה דחייב לכסות אע"ג דבשעת כסוי היא הקדש שאין כיסוי נוהג בה, ומיהו קשה דהתם ממעטינן הקדש משום דמחוסר פדי' ובלא פדי' הוי שחיטה שא"ר, אבל שחטה ואח"כ הקדישה הוי שחיטה ראוי' ומאי אכפת לן שהקדישה, ואפשר דכיון דבת פדי' היא חשיבא שחיטה ראוי' אפי' לא פדאה ועי' תו' לעיל פ' ב', ואפ"ה פטרינן מכיסוי ומשום דקדשים פטורין, אף דדרשינן יצא זה שמחוסר כו' אין זה טעם הפטור אלא סימנא בעלמא למפטר קדשים, א"נ סוגין כמבר"א שם דאמר עוף דומיא דחי' ואע"ג דקדשי בה"ב מש"ל בחי' מ"מ לא משמע לי' לחלק כיון דממעטינן הקדש ממעטינן גם בה"ב, ומיהו א"א לומר כן דהא קדשים בחוץ חייב לכסות לר"מ כמש"כ תו' שם, ועוד קשה לכל הפירושים נהי דבכסוי דם אזלינן בתר שחיטה, משום דאחר שחיטה אין לנו עסק עם הבשר אלא עם הדם, ואפילו נשרף הבשר חייב לכסות אבל בשילוח הקן י"ל דבשעת שלוח בעינן בת חיובא, וצ"ע.

שם שחטה ואח"כ הקדישה חייב לכסות שכבר נתחייב בכסוי קדם שיבוא לידי הקדש, לעיל פ"ד א' אמר דקדשי בדה"ב א"צ כיסוי משום דהוי שחיטה שא"ר או משום דמחוסר פדי' ואם כן שחטה ואח"כ הקדישה הרי שחיטה ראויה היא ואינה מחוסרת פדי' בשעת שחיטה ושפיר איחייב בכסוי ומה ענין זה לאגבה לאם ואקדשה, דהתם שפיר י"ל דאינו משלחה דשל הקדש היא ואינו רשאי להזיק הקדש, ונראה דאקדשה תכף לאחר שחיטה קדם שיצא דמה, ואשמעינן דאע"ג דדם הקדש הוא שראוי למוכרו לזבל או לכלבים והכא שהקדישו לאחר שחיטה לאו בר העמדה והערכה דאפילו מפרכסת היא כמתה בשחיטה כשרה וכמש"כ תוס' פ"ד א', ושפיר ראוי להקדש וכשמכסהו בעפר גוזל להקדש מ"מ חייב לכסות דכיון דכבר נתחייב במצות כיסוי אי אפשר להקדש לזכות ולעכב מלעשות מצותו והשתא שפיר מייתא מינה לאגבה לאם ואקדשה דמיחייב בשלוח, אבל לעיל פ"ד א' דמיירי בהקדישה חיה וצריכה העוה"ע והלכך בלא"ה לקבורה אזלא והלכך חייב לכסות, א"נ שפודה ואח"כ מכסה ופטור משום דמחוסר פדי', אבל שחטה ואח"כ הקדישה מכסה בלא פדי'. (יו"ד מהדו"ק, סימן ט"ו סקכ"ח כ"ט).

ק"מ א' למעוטי צפורי עיר הנדחת בסנהדרין קי"ב א' מבעיא לי' בבהמת עיר הנדחת ששחטה אי מטהרה מידי נבילה דכיון דמצותה בהריגה י"ל דכששחטה לא חייל עלה שם שחיטה אלא שם מצות הריגה ואין כאן שחיטה שאמרה תורה, ולפ"ז לא אצטריך מיעוטא לשחוטה דאין כאן שחיטה כלל, ואפשר דמיעוטא לקדם גמר דין וכדמסיק בסמוך לרבינא דאמר למעוטי עוף שהרג את הנפש, ומיהו מדלא פירשו בגמ' הכי, משמע דרנב"י לאחר גמ"ד קאמר ולית לי' הא דר"ח אלא סבר דמטהר מידי נבילה, ומיושב בזה שלא הביא הר"מ בעיא דר"ח שם דסבר דכבר איפשט מהא דרנב"י דהכא, וכבר כתב הר"מ בפי"א מה' ט"צ ה"ח הא דרנב"י וממילא מבואר דמטהר מידי נבילה.

שם תוד"ה למעוטי, וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה כו' נראה מדבריהם דאפשר להקריב קרבן שלא הקדישו קדושת דמים אלא מביא קרבן חולין ושוחטו שתהא השחיטה מקדשתו קדוה"ג, ובזה אפי' איסורי הנאה כשר אע"ג דאינו ממונו להקדישו מ"מ כששוחטו לשם קרבן מתקדש קדה"ג, ומיהו מסוגין אין הכרח לזה די"ל דאה"נ לקרבן לא חזי משום שא"א להקדישן אבל לצפורי מצורע דא"צ רק הכנה למצותן אי הוי כשר באה"נ הוי סגי בהכי, ולא שייך למילף מתדר"י בזה, ומיהו משמע מנחות ו' א' דאצטריך למעוטי ערלה וכלאי הכרם ממשקה ישראל אע"ג דאה"נ נינהו ואי אפשר להקדישן ומשמע דמ"מ אפשר להקדישן קדה"ג בכ"ש.

והנה התו' לא הכריעו ד"ז דבאמת פסלינן לקרבן אף היכי דהיתה לו שעת הכושר כמש"כ תו' מנחות שם ד"ה כתב, ועוד דכיון דפסל כאן בצ"מ אפשר למילף מכפר ממכשיר, ומיהו אפשר דפנים מחוץ לא ילפינן.

שם תוד"ה שלא, צ"ע היאך משמע זה מטהורות, במל"מ פי"א מט"צ תמה על דבריהם דהא אה"נ היא עד שילוח וכמו שפרש"י ד"ה רבא, ואפשר דכונתם מדלא אמר רבא שאר אה"נ משמע דרבותא קאמר אע"ג דכל מצותה כשהיא איסורי הנאה וס"ד דלמצורע אין אה"נ של מצות מצורע מפסדת קמ"ל דאפ"ה אין מזווגין לה אחרת, ולזה קשיא להו אימא קרא דטהורות למעוטי שאר אה"נ ואפשר דהא דסיימו וא"ת חיות ל"ל הוא כמו ועוד ובמאי דמתרצי ניחא הכל דאיכא תרי קראי חד לשאר אה"נ וחד שלא יזווג לה, והא דהקשו חיות ל"ל אע"ג דלעיל דריש לי' לפסול מחוסר אבר צ"ל דס"ל דמתדר"י נפקא, וילפינן חוץ מפנים מיהו קשה הא ע"כ חוץ שאני שאין מום פוסל בעגלה כדתנן סוטה מ"ה ב' וצ"ע.

שם תוד"ה לצפרים, אבל צפרים הנעבדים כו' צ"ע דא"כ ל"ל קרא בעוף שהרג את הנפש ת"ל דפסול לקרבן משום נוגח, כמש"כ הר"מ פ"ג מאיסורי המזבח ה"ו, ונראה דהיכי דאמרינן כתותי מכתת שיעורי' א"צ למעט שאין זה צפור החשוב ולפיכך לא אמר נעבד דטעון שריפה ומכתת שיעורי' אבל נקברין לא חשיב מכתת שיעורי' וכמו שנסתפקו בזה תו' יבמות ק"ד א', וכל הני נקברין נינהו, אף שצפור א"צ שיעור בגדלו מ"מ כל מידי דבעי צורה מיוחדת ולא כתיתין היינו שיעורא. (נגעים סי' י"א ס"ק ה').