חזון איש/יורה דעה/רטו

<< · חזון איש · יורה דעה · רטו · >>

סימן רטו

פרק שמאי אומר.

ב' א' תוד"ה מעל"ע, וא"ת מ"ש מכל ס"ט דברה"י טמא ודאי כו', למאי דאקשו שיהא הספק הזה נידון בדין ס"ט ברה"י, ראוי הדבר שלא נסתכל בנגיעת האשה בטהרות אם הוא ברה"י או ברה"ר, אלא הדין יוכרע באשה עצמה אם היתה ברה"י טמאה למפרע אף אם נגעה בטהרות ברה"ר, ואם היתה ברה"ר טהורה למפרע אף אם נגעה בטהרות ברה"י, כדין ס"ט ברה"י וברה"ר דעלמא וכמש"כ טהרות סי' ה' סק"ג, ולמאי דמסקו דשא"ה דטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה או טומאת ראי' לא ילפינן מסוטה, נמי לא דמי טומאת אשה כספק טומאה עצמה דספק טומאה עצמה כמו מסוכן ספק חי ספק מת, אם נגע בו ברה"י הנוגע טמא אף לחולין כדין ס"ט ברה"י, ולא אמרינן העמד החי על חזקתו וממילא אין כאן ספק טומאה, אלא הנוגע בו דינו כנוגע בס"ט וברה"י לא מהני חזקה, אבל הכא באשה כיון דלא ילפינן מסוטה אמרינן העמד אשה על חזקתה, והנוגע בה כנוגע בטהרה ודאית, והיינו טעמא דלא אמרה תורה דין ס"ט למגמר מסוטה אלא במתטמא ראשון, וכל תולדותיו כמותו, ואשה חשיבא מתטמא הראשון אף שטומאה יוצא מגופה ואינה מקבלת מאחרים מ"מ האדם נידון כמתטמא, אבל מת ושרץ הן טומאה עצמן והנוגע בהן הוא המתטמא הראשון, והיינו דלא תירצו תו' דלהכי לא ילפינן מסוטה באשה משום דהוי טומאה עצמה, כדין מסוכן וספק שרץ ספק צפרדע דלא מטהרינן להו משום אבד"ל, אלא אשה חשיבא מתטמאה ולא טומאה עצמה.

והנה מן הדין ראוי להעמיד אשה על חזקתה והנוגע בה אף ברה"י ספקו טהור, אבל החמירו חכמים שלא להעמיד על חזקה, וממילא הנוגע בה הוי נוגע בס"ט, והחמירו אף בנוגע ברה"ר, אבל לא באבד"ל כמו שהוכיחו בתו' וכמו שפירשו טעם הדבר.

ובתו' סוטה כ"ח ב' ד"ה ברה"ר, פירשו הטעם דהנוגע בה ברה"ר טמא מספק, משום שאין הספק בנגיעה אלא בטומאת האשה ומקום טומאתה הוא מקום סתירה וכדתנן פ"ו דטהרות מ"ג הכניס ידו לחור כו' ספקו טמא, וביאור דבריהם אע"ג שאין טומאת האשה מכרעת כאן כמו שהוכיחו תו' בנדה ואדרבה האשה בחזקת טהרה תדע שהרי פרכינן נדה ו' ב' מכדי מטה דבר שאבד"ל אע"ג דהספק נולד באשה שיבד"ל, מ"מ כשאנו דנין על הנוגע דיינינן לי' בתר סיבה המסופקת דהיינו ראית האשה שהיא ברה"י, והוי הנוגע כמכניס ידו בחור, שהאשה והנוגע כיד ארוכה, אבל באבד"ל לא שייך זה דסוף סוף המטה אבד"ל מיהו תו' דסוגין לא ס"ל הכי, אלא באמת חשיב הנוגע ברה"ר כס"ט ברה"ר ואפ"ה מחמרינן.

סוטה כ"ח ב' תוד"ה ברה"ר, אבל בהא איכא למתמה אמאי משוינן מטה כס"ט ברה"י כו' ועוד תניא בהדיא בתו' כו' כל הני אינו אלא מדרבנן אבל מן הדין מוקמינן אחזקה, ויותר ראוי להזכיר ט' צפרדעים ושרץ אחד שהביאו בסמוך דחשבינן לי' ס"ט ברה"י מה"ת, וכן במסוכן למש"כ טהרות סי' ה' ס"ק ג', ועיקר קושיתם הוא ע"פ סוגית הגמ' לק' דאמר ואיצטריך דרב גידל ואיצטריך למגמר מסוטה ומסקינן דאי מסוטה הוי מטהרינן אף שיבד"ל בנוגע לחוד או במגיע לחוד ואשמועינן דר"ג דבעינן אבד"ל בשניהן, וא"כ ראוי ללמוד מסוטה דנוגע בס"ט טהור אף ברה"י, ולכאורה נראה דלא שייך למילף מסוטה אלא דבאבד"ל מוקמינן אחזקה, אבל בלא חזקה לא שייך למילף, מיהו ברה"ר מטהרינן אף בליכא חזקה כמש"כ תו' חולין ט' ב', וילפינן מסוטה, וצ"ל דאיכא שום דרשא בסוטה לטהר ברה"ר.

נדה י"ז ב' ור"ק אמר אין חייבין עליו כו' וא"ש עליו את התרומה, נראה דאין שורפין עליו אה"ת ברה"ר קאמר, והיינו אם נגעה אשה זו בתרומה ברה"ר, אבל אם נגעה בתרומה ברה"י שורפין, א"נ באבד"ל כגון חרשת שוטה, וכן אם נגע ככר בדם משום אבד"ל, בזה אין שורפין דהאשה והדם הוי מן הדין כפלגא ופלגא, והוי כדין מסוכן ספק חי ספק מת, ומיהו מדרבנן מטמאין אף ברה"ר ואף באבד"ל דחשיב לי' כודאי טמא, אבל אין שורפין עליו אה"ת דמן הדין ספיקא הוי, וא"ת למה אין שורפין הלא טומאת האשה הוא ברה"י כמכניס ידו לחור וא"כ הדין נותן שהאשה טמאה מדין ס"ט ברה"י וממילא מגעה כמותה, תירצו בתו' משום דספק ראי' לא ילפינן מסוטה, והויא האשה ספק, וא"ת כשנגעה ברה"ר נמי לשרוף לפי' תו' סוטה דאזלינן בתר סיבה המטמאה שהיא ברה"י, י"ל דלא כתבו תו' סברא זו אלא התם דמספקינן שנטמאת בשעת נגיעת הטהרות ממש, אבל הכא קיימינן בנגעה אחר שיצא הדם אין כאן ס"ט ברה"י.

ובתו' כתבו תימא כיון דהוי ס"ט כו' משמע דהקשו דברה"ר יהא טהור, ואין מובן מאי תירצו דאכתי תקשה ממ"נ אם נגעה בתרומה ברה"ר יהי' טהור ואם נגעה ברה"י תשרף, ולמש"כ יש לפרש כונתם דהאשה הלא טומאתה לעולם ברה"י וא"כ הוי ודאי טומאה, א"נ י"ל דלמאי דתירצו ה"ק אין חייבין כו' ואין שורפין כו' היינו דהוי ספק וממילא תלוי הדבר אם תגע ברה"י או ברה"ר.

כתבו עוד וצ"ע במכילתא ע"א א' גבי דם תבוסה ספק יצא מחיים ספק יצא לאחר מיתה ברה"י ספיקו טמא כו' משמע כונתם דמשמע דהדבר תלוי במעשה של יציאת הדם אם הוא ברה"י או ברה"ר, ולפי תירוצם הדבר תלוי במקום שהטהרות נפגשין עם הדם אם הוא ברה"י או ברה"ר, אבל באמת הדבר מוכרח לפרש דהתם נמי לא ביצא הדם ברה"ר קאמר אלא בנגע והאהיל עליהם ברה"ר קאמר דהוא ממש דין ספק שרץ ספק צפרדע ומסוכן ספק חי ספק מת, וכ"ה בהדיא בר"מ פ"ב מטו"מ הי"ד. (טהרות סי' ה' ס"ק ד' ה').

גיטין ל"א ב' חלוקין עליו חבריו על ר"א כו', נראה דטעמא דר"א דס"ל כיון דהספק הוא בפירות ובפירות איכא חזקה חזקתיהו מכרעת את הספק, וממילא דיינינן שהטבל מתוקן, וכן במקוה ס"ל לר"א דכל הטהרות שנעשו על גבה טהורין, וכר"ט קדושין ס"ו ב' וכמו שפי' תו' שם טעמא דר"ט, ונראה דאפילו ברה"י הדין כן כיון דהנידון הוא במקוה ולא שייך כאן דין רה"י ורה"ר, ומיהו חוששין מעל"ע מדרבנן, ואפי' ברה"ר, ונראה דלר"א שחט בסכין ונמצאת פגומה מותרת אפי' לר"ה חולין י' א'.

ב' ב' תוד"ה התם, וי"ל גבי מקוה רגילות להתחסר מעט מעט כו' ואוקי הנגע בחזקת שלם כו', יש לתמוה דא"כ מאי קאמר גיטין שם פשיטא דחלוקין אדרבה מנ"ל דחלוקין ע"כ לא תנן במקוה אלא דחסר ואתאי אבל מתנ' דגיטין אם אבדו קתני ומי לא עסקינן שנגנבו ונשרפו או נפלו לנהר וכיו"ב דאבדו בב"א והלכך מן הדין תרומתו תרומה ואפ"ה חושש מעל"ע מדרבנן [י"ל דאבדו סתמא קתני אפילו הרקיבו או אכלום עכברים וכיו"ב דחסר ואתאי ואפשר דבנאבדו בב"א לא שייך לחלק בין מעל"ע לשאר הימים, והריטב"א עירובין ל"ו א' כ' ג"כ כדברי תו' דבנחסר ונשתנה בב"א חזקה של דבר המסופק עיקר ואזלינן בתרה והלכך חזקת העירוב עדיף מחזקת ביתו, ומקוה שאני משום דחסר ואתאי עיי"ש, ומטעם זה חזקת הטמא עיקר ולא משגחינן בחזקת הטהרות שנגע בהן, אבל קשה לפ"ז הא דקיי"ל כר"ח +א"ה, כמדומה דצ"ל דקיי"ל כרב הונא.+ בדלא שיבר בה עצמות] וגם דבריהם לא יתכנו אלא לר"ח חולין י' א' אבל לא לר"ה שם, ולכאורה י"ל דדוקא במקוה וחבית וסכין פגום שאין נפקותא במקוה בהעבר לכן לא אמרינן כבר קם דינא בנידון המקוה ודינה להעמידה על חזקתה, וממילא כשרה כל טבילה שטבלו בה, אבל היכי שהדבר נוגע גם להבא אז הנידון בדבר הראשון המסופק, ולכן אם נמצא הנגע חסר תוך ז' דין הוא שהנכנס טמא, דהבית בחזקת טמא להבא, אף שאין נ"מ בטומאת הבית אלא לענין הנכנס בתוכו, והנכנס יש לו חזקת טהרה, ולפ"ז אף אם בא הכהן בסוף ז' ומצאו חסר יש נ"מ לענין טומאת הנכנס קדם שאמר הכהן טהור, ומהא דכ' רש"י גיטין ל"א ב' בטהרות שנגעו באדם שטבל במקוה, אין ראי' דהתם נפקותא באדם לענין אי מותר בתרומה וקדשים, והלכך דנין לטמאתו וממילא טמאין אותן שנגעו בו. [ויש לעי' במחט שנמצאת שבורה נדה ד' א' הרי לא שייך חסר ואתאי ובדין הוא דאזלינן בתר חזקת המחט ולמה הטהרות טהורות באבד"ל]. [א"ה, ע"ע להלן סי' זה במה שהועתק לדף ד' ד"ה דעת רמב"ן, ולדף י"ז, וחזו"א אהע"ז סי' פ' ס"ק כ"ו כ"ט ל', ובחזו"א טהרות סי' ג' סק"ח ט']. (אה"ע נשים סי' פ' סק"כ).

ג' ב' תוד"ה והתניא, וי"ל דהתם לא קתני בזא"ז כו', נראה דהא דמטמא ר' ינאי ביש לה אוגנים אינו אלא לתרומה וקדשים דאי טמא מן הדין א"כ ל"ק מהא דחזקי' דלא אמר אלא דבמקום דמחמרינן לתרומה לא מחמרינן באין לה שולים, אבל הכא ודאי טמא ביש לה אוגנים כיון דאין כאן הוכחה דלא היה בדלי ראשון, אלא ודאי הכא ג"כ רק לענין תרומה וקדשים וכ"כ תו' לעיל ב' א' ד"ה מעל"ע, בהדיא, ולמדנו מכאן דאע"ג דאנו מסופקים שהמים הראשונים נגעו בשרץ מ"מ הן טהורין אפי' ברה"י דהוי כדין טומאה למפרע דהא דלא ילפינן מסוטה טומאה למפרע לאו משום דהשתא ודאי טמא דאין בזה טעם לטהר ברה"י, אלא הטעם דלא ילפינן מסוטה אלא בפגע על החפץ סיבה העלולה לטמא אלא שאנו מסופקים אם נטמא בסיבה ההיא, אבל בטומאה למפרע לא שייך ספק בזמן ההיא ובשעה ההיא ליכא כלל ריעותא, אלא הריעותא היא עכשו ומספקת על העבר, וה"נ הכא בדליים הראשונים ליכא בהן בשעתן ריעותא מספקת, ונראה דהיינו נמי טעמא דמתנ' טהרות פ"ד מ"ד המערה מכלי אל כלי ונמצא שרץ בתחתון העליון טהור ואע"ג דהוי טהרה בידי אדם והוי ס"ט ברה"י, מ"מ הוי כדין טומאה למפרע דהספק הוא על קדם שעירה, ומסופקין שהשרץ הוא בתחתון ולא הוי כלל ריעותא בעליון, ומוקמינן לי' בחזקת טהרה, והיינו טעמא דרישא לפי' השני שכתבו תו' דמיירי שהדלה יין ושמן בי' דליים בזא"ז ונמצא שרץ באחרון שכלן טהורין מטעם חזקת טהרה, ובבת אחת לא מש"ל דא"כ נטמא כל היין שבכל הכלים, ומיירי שאין ספק שלא נפל אחר שדלה שראהו תיכף בעלותו מן המים, אבל אם יש להסתפק שנפל אח"כ אפילו בב"א יש לטהר ולתלות דנפל השתא בדלי זה, ולא ניחא להו לפרש כן מתנ' דמשמע דודאי לא נפל השתא, ובתו' משמע דאפילו בבור של מים בב"א צריך טעם טומאה צפה, ואלא"ה טמא והטעם משום דחיישינן דנגעו כלם בשרץ, ונראה דאין אנו מסופקים שמא היה השרץ מתחלה בבור ונדלה בדלי אלא מחזקינן שהיה בדלי האחרון, ומ"מ אפשר שצף בדליתו ונגע בדלים אחרים.

וכל זה מעיקר הדין אבל עדיין צריך טעם למה טהור בתרומה וקדשים שהרי לא מהני חזקת טהרה כיון שטמא עכשו, וי"ל דלא אמרו אלא בטמא עכשו ודאי, אבל הכא דליים הראשונים גם עכשו טהורים, והלכך אף לר' יוחנן דאמר מחזיקין ממקום למקום מ"מ לא מחזקינן מכלי אל כלי דהתם הקופה עכשו טמאה אבל הכא דליים הראשונים גם עכשיו טהורים, וזה נראה כונת הראב"ד פי"ז מה' אה"ט, מיהו עדיין קשה בבור של יין כיון דעכשיו היין ודאי טמא ניחוש שהיה השרץ בבור מתחלה וחזקת טהרה לא מהני לתרומה כה"ג כיון דעשו ודאי טמא, וא"כ דליים הראשונים הוו ככלים שנגעו באשה דטמאין למפרע וצ"ל דאין מחזיקין מכלי לכלי אף כה"ג, ולא חיישינן מדלי לבור, אע"ג דאיכא בדלי גם שמן והשמן הוי ממקום למקום מ"מ חשיב הנחת השרץ בדלי, מיהו קשה למש"כ לעיל דבב"א אפילו בבור של מים חיישינן שכלן נגעו שצף השרץ בדליתו א"כ ע"כ חשיב שרץ בבור בשעת דלי' ואין כאן דין הטהרה של דליים ראשונים רק משום שאין חוששין לטמא למפרע ובטומאה למפרע יש לטמא בתרומה, וצ"ל דאע"ג דצף ע"פ הדלי ונגע באחרים מ"מ חשיב מונח בדלי ולא הוחזק עדיין שרץ בבור, ועוד י"ל דבהדלה בב"א בבור של מים ודאי יש לחוש שצף השרץ וטמא כל הדליים דהו"ל ספק נגע ברה"י וטמא מעיקר הדין, ולא מהני כאן סברא אין מחזיקין מכלי אל כלי, אבל בהדלה בזא"ז אין לחוש שצף השרץ מהדלי ע"פ היין דאין מחזיקין מכלי אל כלי לענין טומאה למפרע שאם אתה אומר שצף א"כ אתה מחזיק שהדלה השרץ מן הבור שהיה בבור קדם הדלי' ובשביל זה אתה בא לטמא למפרע כל הדליים אמרינן אדרבה העמד כל הדליים בחזקתן והשמן בחזקתו והשרץ שנמצא בדלי היה בדלי ולא יצא מן הדלי בשעת דלי'. (אה"ע נשים סי' פ' סק"ז ח').

ד' א' ומי תלינן והתנן מחט שנמצאת כו', עי' בתו' שהקשו היא הנותנת, ותירוצם אינו מובן דפריך כי היכי דהכא מחמרינן התם נמי הוי לי' להחמיר ומה ענין זה לזה הרבה חומרות איכא והרבה קולות, וכן הא דפריך ממדף קשה התם טהור משום שאין בו דעת לישאל, ולולא דברי רבותינו נראה דבאמת מחמרינן במחט שנמצאת שבורה אם הניחה במקום ידוע שלימה ונגע בה כבר ואח"כ נמצאת שהיא שבורה וחלודה, דכיון דאית לה חזקת שלימה במקום הזה, ולא מהני חזקת טהרה של הככר אע"ג דמסייע לי' חזקה דהשתא, כי היכי דמחמרינן בקופה אע"ג דאיכא חזקת טהרה דטהרות ומסייע להו גם חזקת טהרה דקופה כיון דטמא השתא, וחזקה דמעיקרא אלימא טפי מחזקה דהשתא ואי לא מהני חזקה דמעיקרא לסייע לחזקת טהרות כש"כ דלא מהני חזקה דהשתא, והלכך בחזקת טמא מחמרינן אף באבד"ל ולכך תנן דוקא מחט שנמצאת דהיינו שנמצאת על הטהרות ובמקום הזה לא היתה לה חזקת כשרות וכן בשרץ השרוף ע"ג הזיתים אבל בנגע במחט במקומה ונמצאת שבורה טמאין הטהרות מדרבנן, ולזה פריך דאע"ג דמחמרינן במקומן מ"מ מקילינן שלא במקומן ומשני דבמקום מציאתן לקולא אמרינן כיון דטהור קמן קיל טפי וכיון דבמקום הזה לא הוחזק טומאה מעיקרא ושעת מציאה קמן בטהרה טהורה אבל בטומאה בשעת מציאה תולין אפילו ממקום למקום ופריך ממדף דלא מקילינן אלא משום דאמרינן אין מחזיקין ממקום למקום ולא חיישינן שנתגלגל ממדף לכאן אפילו במדף מדרון, אבל אי נטלו לככר בלילה מן הקרקע ולא ידע אי היה ע"ג המדף טמא ולא תלינן באדם טהור שהנפילה שכיחא טפי אלמא לא מחמרינן ממקום למקום, ומשני דבאדם מקילינן טפי מבעורב, ומה שהקשו תו' דלמא לחולין י"ל דכי קתני טהור משמע אף לחולין, א"נ דפריך אם איתא דמחמרינן לחולין במקומו אף שלא במקומו נמי, א"נ הא דדייקינן דבנגע במחט טמא היינו טמא לתרומה דוקא וכן בנטל הככר בלילה.

שם תוד"ה שכל, אלא משום דמוקי הטהרות אחזקתיהו, בש"ש פי' דכונתם דהאי חזקה הוי נגד חזקת שלימה וטהור משום אבד"ל אבל אי לאו חזקת טהרות הוי חזקת שלימה ולא מהני אבד"ל, ואפשר דמשום חזקה דטהרות לחוד טהור דהוי תרתי לריעותא דהרי שבורה לפניך, ואף דברה"י לא מהני חזקת טהרה י"ל דכי היכי דלא ילפינן לטהר ברה"ר היכי דטמא לפניך ה"נ לא ילפינן לטמא ברה"י היכי דטהור לפניך, וצ"ע.

והנה דעת תו' דאפי' לא ראהו חי מבערב טהור מה"ת דמ"מ חזקת חיים חזקה מעליתא היא, וטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה והלכך אף ברה"י טהור מה"ת, ומדרבנן טמא אף ברה"ר, ושרפינן עלי', ודוקא במצאו מת במקומו, אבל מצאו מת במקום אחר, תולין אף ברה"ר, למה שפסק הרמב"ם כר' יוחנן, ואם ראהו חי מבערב במקום הזה, ברה"ר טהור, אבל ברה"י הוא בפלוגתת חזקי' ור"י בבדוקה כמש"כ תוד"ה כי.

ובש"ש ש"ג פ"ו הביא בשם תו' רי"ד דהאי שעת מציאתן מעיקר הדין, ועדיף מחזקה קמייתא שכנגדה דהיינו חזקת חיים, ואע"ג דנדה דיה שעתה מעיקר הדין התם הדם הוא דמטמא לה, וכן בוגרת קדושין ע"ט א' דנחלקו בה רב ושמואל בסימנים תלי מלתא, ונראה כונתו ז"ל דבנדה אע"ג דרואה הויא ולא נוגע ואין הראיה אלא סיבה, מ"מ לא טמאתה תורה אלא בסיבה הזאת ואפי' אם תהי' על תכונת הנדה איננה טמאה, וכן איננה בוגרת אלא בסימנים, אף אם תהי' על תכונת בוגרת בלא סימנים אינה בוגרת, אבל המת אינו תלויהשבורה, והלכך המת והמחט מקרי כשעת מציאתן, אבל הנדה אף אם נחזיקנה למפרע על תכונה זו היא טהורה וצריך לדון על הראי' ולא שייך על הדם והסימנין לומר שהיו למפרע שלא עליהן אנו דנין, ומיהו דוקא כשעת מציאתן ומקום מציאתן אבל שלא במקומן מוקמינן בחזקה קמייתא וכן בראהו חי מבערב, ונדה ובוגרת לא שייך בהן מקום כיון דמגופן קאתו כל מקום שהולכין מקומן עמן כמש"כ תו' נדה ב' א' ד"ה מעל"ע, וצ"ל לדבריו ז"ל הא דפריך קדושין שם מחבית ומקוה אע"ג דמקוה החסר וחמץ הוי כמחט שבורה, משום דהתם הוי כראהו חי מבערב ובזה לא שייך כשעת מציאתן, ותלי לי' בשאר חזקה דהשתא, וכן בפלוגתא דר"י ור"נ דמייתא התם לא שייך כשעת מציאתן דלא נאמר אלא במלתא דתליא בנידון הגוף אבל הכא הנידון אם מתנתו על תנאי או בלא תנאי, ושכ"מ סתמו מתנתו בתנאי, והלכך בריא ושכ"מ לא תלוי בגופו אלא ספק בפעולותיו והלכך חזקה דהשתא שייך בו אבל לא שעת מציאה, ועוד דלא שייך שעת מציאה אלא במקומו ולא בנאיד.

ובש"ש שם הק' לדעת רי"ד מאי פריך מנגע באחד בלילה וממחט להא דר"י בקופה התם ספק מגע ולא שייך שעת מציאתן וצ"ע מאי קשיא לי' דהא פריך מנגע באחד בלילה דטהור במצאו מת במקום אחר כדפרש"י, וממחט שבורה לפי' תו' דפריך דהו"ל להחמיר כי היכי דמחמרינן ממקום למקום יש לפרש כן גם להרי"ד, ולמש"כ לעיל פריך נמי מהא דמחלק בין מקומו לשלא במקומו וכמש"כ לעיל.

עוד הק' מהא דפריך עירובין ל"ה ב' מהא דר"מ ומשמע דלרבנן ניחא, וצ"ע דודאי גם לפי' תו' לרבנן נמי קשה כמש"כ בחלק אה"ע נשים סימן פ' סק"ו.

עוד הק' מהא דתנן פ"ג דטהרות אם מכוסות מכוסות אם מגולות מגולות, והש"ש מדמה להו לספק מגע, ולמש"כ לעיל לפרש דברי הרי"ד נראה דמכוסות ומגולות דמי למת ומחט השבורה, וניחא טפי לדברי הרי"ד, דלדברי תו' צ"ל דמכוסות טהורות משום אבד"ל, ומגולות טמאות דוקא לתרומה וקדשים, וקשה דהא לא מחמרינן באבד"ל אף לתרומה, ונראה דהכא אף לדברי תו' מגולות טמאות אף לחולין דהכא ליכא להו חזקת מכוסות כלל, והוי כההיא דבוגרת לפניך קדושין ע"ט א' והכא מודה שמואל דהתם היה לה חזקת נערות עד השתא [ומיהו טעם זה לא יתכן אלא לר"נ ב"ב קנ"ג ב' אבל לר"י שם חזקת טהרה עדיפא] ולפ"ז גם מכוסות מכוסות י"ל מטעם חזקה דהשתא דלית כאן חזקת מגולה דהרבה פעמים הן מכוסות והרבה פעמים מגולות, ומיהו אפשר דברה"י לא מהני אף דאיכא שתי חזקות, עוד י"ל דמגולות מגולות הוא מעיקר הדין דסתמא מחזקינן להו שאינן מוקפות צ"פ דאע"ג דדרך לכסות אין דרך להקיף צ"פ עד שיודע לך שהוקף, ולפ"ז ניחא גם לדברי הרי"ד אף אי נימא דלא שייך כאן כשעת מציאתן וכפי' הש"ש דמ"מ יש כאן דין שעת מציאתן משום חזקה דהשתא ומתנ' כוללת כלן.

עוד הק' איך הוכיח הרי"ד מהא דמחט דאמרינן כשעת מציאתן לקולא הא ברה"י לא מהני חזקה וע"כ משום אבד"ל, וי"ל דשעת מציאתן מהני אף ברה"י כיון דטהור קמן ולא הוי דומיא דסוטה, ועוד י"ל דמשמע דכל הטומאות כשעת מציאתם חזקה היא, ובספק רשויות אזלינן בתר שעת מציאתן. (אה"ע נשים סי' פ' סק"י י"א י"ב).

טהרות פ"ג מ"ה כל הטומאות כשעת מציאתן, בתו' נדה ד' א' כתבו דשעת מציאתן לחומרא, אינו אלא מדרבנן לחומרא לתרומה וקדשים, ומן הדין אף אם לא ראהו חי מבערב הנוגע טהור, משום דמוקמינן לי' לאדם בחזקת חיים או דמוקמינן את הנוגע בחזקת טהרה, דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא אפי' בלא ראהו חי מבערב, אלא דהחמירו בתרומה וקדשים דלא לסמוך על חזקה כי היכי דמחמרינן במעל"ע שבנדה, ור"מ מטהר דס"ל דחזקת חיים עדיפה מחזקת טהרה דאשה כיון דאיכא ריעותא מגופה וכמש"כ תו' שם ב' א', ומן הדין ראוי לטהר אפי' ברה"י דטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה וכמש"כ תו' שם, אלא דמודה ר"מ דברה"י טמא לתרו"ק, אבל לחולין נראה דטהור אפי' ברה"י, ואם ראהו חי מבערב מודים חכמים לר"מ דטהור אף לתרו"ק, ולחזקי' שם אף ברה"י טהור, ולר"י דוקא ברה"ר מודים חכמים, אבל ברה"י מחמרינן, וכמו שפי' תו' שם ד' א' ד"ה כי, ודוקא אם נמצא מת במקום הנגיעה אבל אם נמצא מת במקום אחר, לחזקי' הנוגע טהור אף לתו"ק, ולר"י תולין, אבל נמצא מת במקום הנגיעה שורפין עליו.

והנה הר"מ פסק בפלוגתא דחזקי' ור"י כר"י לחומרא [וצ"ע טעמי' דהא חזקי' רבי' דר"י ואפשר משום דמספקינן במאי פליגי ונקטינן בכלהו לחומרא,] ונמצא לדינא, נגע באחד בלילה וראהו חי מבערב [נראה דבעינן ראהו חי במקום הזה וצ"ע] ונמצא מת במקום הזה, ברה"י שורפין עליו את התרומה, ברה"ר טהור, ואם נמצא מת במקום אחר ברה"י תולין, לא ראהו חי מבערב, ונמצא מת במקום הזה, אף ברה"ר שורפין עליו, ואם נמצא מת במקום אחר תולין בין ברה"ר בין ברה"י ולחולין אף אם לא ראהו חי מבערב ונמצא מת במקום הזה אף ברה"י טהור, ואם הנוגע אינו טבול לתרומה ולא הוחזק לתרומה מקרי לחולין והוא טהור ואם טבל אח"כ לתרומה טהור לתרומה וא"צ הזאה שלישי ושביעי, וכן אם נגע בחולין הן טהורים ואם נגעו בתרומה לא פסלוהו, אבל אם הוא מוחזק בשעת נגיעה לתרומה מקרי לתרומה וטמא, [ומיהו נראה דלא הפסיד רק החזקתו לתרומה עד שיזה שלישי ושביעי אבל טהור לחולין] ואפשר דאף אם הוחזק לתרומה הוא טהור דהא אמרינן דמעל"ע שבנדה טהור לחולין שנעט"ת [ונראה דגם נגע באחד בלילה דינו כמעל"ע שבנדה] והמוחזק לתרומה י"ל דלא חמיר מנעט"ת [אע"ג דהבא לטבול כלי לקדש דינו כקדש לענין מעלות אפי' למ"ד חולין שנעטה"ק לאו כקדש דמי, כיון שמחזיק לקדש הוי קדש, י"ל דתרומה קילא טפי, וצ"ע] וא"כ אין דין נגע באחד בלילה אלא לקדשים, או שנגע את התרומה עצמה באדם, [עי' טהרות סי' ב' באורך] ואם נגע דבר שאבד"ל באדם בלילה ונמצא מת במקום הזה, טהור אף לתו"ק אף ברה"י ואף אם לא ראהו חי מבערב דהא כ' תו' ב' א' דאין חומרת תו"ק באין בו דעת לישאל.

קופה שאינה בדוקה [אלא שעומדת בחזקת טהרה וצ"ע מה מקרי אינה בדוקה דהא ע"כ היתה שעה שידע בודאי שאין בה שרץ ואם צריך בדיקה במקום זה דוקא ניחא, ואפשר דכל שזוכר בדיקתה מקרי בדוקה, וכן נראה מהא דתניא בתוס' בר"ש טהרות פ"ד מ"ד קבר שנמצא מטמא למפרע בא אחד ואמר ברי לי שלא היה כאן קדם לכ' שנה אין טמא אלא משעת מציאה] ונמצא בה שרץ [בזוית אחרת ממקום השימוש דבזוית ששימש חשיב כראה שאין בה שרץ] בין ברה"ר בין ברה"י שורפין עלי' את התרומה, ואם טלטלוה במקום אחר ואח"כ נמצא בה השרץ בין ברה"י בין ברה"ר תולין, היתה בדוקה, ונמצא בה שרץ במקום זה ברה"ר טהור, ברה"י שורפין, במקום אחר ברה"ר טהור, ברה"י תולין, ולחולין אף אינה בדוקה ונמצא שרץ במקום זה, אף ברה"י טהור, וכן אבד"ל טהור אף לתו"ק.

ודין מחט שנמצאת מלאה חלודה מונחת על הטהרות [ובמחט טמאה עסקינן ואח"כ החלידה] דמטהרינן פי' תו' נדה ד' א' משום חזקת טהרות, וביאור דבריהם דודאי איירי באבד"ל דביבד"ל ברה"י ודאי טמא דמה יועיל חזקת טהרה הלא ס"ט ברה"י טמא אף ספק נגע דאיכא חזקת טהרה, אלא דבאבד"ל נמי לא מטהרינן אלא ספק השקול אבל היכי דאיכא חזקה לטמא טמא [וכדאמרינן בס"ט ברה"ר במקוה שנמדד דאפי' ברה"ר טמא דהעמד טמא על חזקתו וה"נ באבד"ל] ובזה קשיא להו הלא באמת חזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא וא"כ העמד מחט על חזקתה והשתא העלתה חלודה, וע"ז תירצו דאיכא חזקת טהרות והרי שבורה וחלודה לפניך, ונמצא דחזקת טהרה עדיפא מחזקת מחט, ואף דלא מהני חזקת טהרה ברה"י מ"מ באבד"ל טהור, והלכך אף את"ל דחזקת מחט וחזקת טהרות שקולין הן [וכמש"כ תו' חולין י' א' דל"א תרתי לריעותא אלא בחסר ואתאי] מ"מ טהור מדין אבד"ל אבל ביבד"ל ודאי טמא ברה"י, דהכא שפיר גמרינן מסוטה ולא מקרי טומאה למפרע דהרי אדרבה הכא כבר הוחזק טומאה וספק בטהרה.

והא דמטהרינן במחט הוא אפי' לתו"ק דלא מחמרינן באבד"ל לתו"ק כמש"כ תו' ב' א', והכא הטהרה משום אבד"ל כמש"כ רש"י ד' ב' ד"ה מכדי.

ונראה דהכא אין נ"מ בין נמצאת חלודה על הטהרות או שנמצאת חלודה במקום אחר דבלא"ה חזקת שלמה עדיפא אלא דמטהרינן משום אבד"ל א"כ אף אם נפלה מן הטהרות ואח"כ נמצאת חלודה הוי ספק באבד"ל.

דעת רמב"ן וריטב"א דלא דיינינן חזקת טהרות בנגעו בספק טומאה כיון דיש כאן ודאי נגיעה והספק הוא בטומאה ואין חזקת הטהרות מכריע ספק הטומאה [עי' ריטב"א ריש נדה, עירובין ל"ה, ומקורם נדה כ"ו א' בסוגיא דשליא] ואע"ג דאמרינן בספק מקוה אדרבה העמד טמא על חזקתו, וכן העמד טבל על חזקתו, ולא אמרינן כיון דהספק הוא במקוה ובחבית של תרומה ולא בטבל וטמא, לא שייך למידן חזקתם, וכן בחולין י' א' העמד בהמה על חזקתה אע"ג דהספק הוא רק בסכין, וכן באלמנת עיסה כתובות י"ד א' מכשרינן אלמנתו ופוסלין בתו משום דאלמנתו אית לה חזקת כשרות אע"ג דודאי נבעלה לספק חלל, צ"ל דטומאה שאני דולד הטומאה הוא כעצם הטומאה של האב והוי כמונח כאן חלק טומאה הראשון, [ומיהו אין זה מספיק דאם לא נטמא אין כאן בטהרות כח הראשון, והוי ספק אי נשתנה או לא, ואפשר דמ"מ לא שייך חזקה דאי השליא טמא לא חשיב כנשתנה הבית אלא הכלים הן הן הטומאה הראשונה וצ"ע] [א"ה, ע"ע סי' זה במה שהועתק לדף ב' ב' ד"ה תוד"ה התם, ולהלן לדף י"ז] ולפ"ז לא שייך למידן בחזקת טהרות במחט שנמצאת מלאה חלודה, וצ"ל דס"ל דחזקה דהשתא עדיפא היכא דאינה בדוקה במקום זה, ושעת מציאתן ומקום מציאתן דאוריתא אף לחולין היכי דלא ראהו חי מבערב, וכן במחט שנמצאת מלאה חלודה וכ"מ ל' הגמ' כשעת מציאתן ומקום מציאתן בין לקולא ומשמע דמקילינן משום מקום מציאתן, ולא משום אבד"ל, וכמדומה דכ"כ בש"ש בשם תו' רי"ד, ולפ"ז מחט שנמצאת חלודה איירי אפי' בנגע אדם, וטהור משום כשעת מציאתן אפי' ברה"י, ואע"ג דחזקה דמעיקרא לא מהני ברה"י חזקה דהשתא מהני דכיון דטהרה קמן לא ילפינן מסוטה, ובראהו חי מבערב אי מטמאין ברה"י אינו אלא לתרומה, וכן קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו ונמצא בה שרץ בזוית אחרת אפי' אינה בדוקה אינו אלא לתרומה, דכמו שהוכיחו תו' ב' א', מדפריך לי' הלל לשמאי, וצ"ל הטעם דמה שנמצא בה שרץ אינו שינוי בעצם הקופה ולא אמרינן כה"ג כשעת מציאתן מעיקר הדין אלא לחומרא בתרומה.

ולפ"ז מחט שנמצאת חלודה הוא דוקא בנמצאת חלודה על הטהרות אבל אם נפלה במקום אחר ואח"כ ראוה חלודה מוקמינן לה בחזקת שלמה והטהרות טמאות. (טהרות סי' ג' ס"ק ב' ג' ד').

עי' בס' מ"א טהרות פ"ו מ"א ותו"ד, דמסוכן ברה"י ואח"כ מת במקומו, טהור מעיקר הדין כיון דראהו חי במקום זה, רק לתרו"ק לר"י נדה ד' א' דאף בבדוקה מחמרינן, ה"נ מחמרינן בראהו חי ברה"י, ולחזקי' דבבדוקה טהור ה"נ טהור, הוציאוהו לרה"י אחר ומת שם, הראשון טהור לכו"ע, דאין מחזיקין מרשות לרשות, ואם הוציאוהו לרה"י שלישי ומת שם, שנים הראשונים טהורין, ורשות השלישי טמא מדין כל הטומאות כשעת מציאתן, הוציאוהו מראשון לרה"ר ונמצא מת שם, ברה"ר טמא למפרע, כדין כל הטומאות כשעת מציאותן, ורה"י הראשון טהור שאין מחזיקין מרשות לרשות, הוציאוהו לרה"י והחזירוהו לראשון ומצאוהו מת, השני טהור שאין מחזיקין מרשות לרשות, והרי לא מצאוהו מת ברשות השני אלא בראשון, ובראשון שאנו מסופקין אם בהויותו הראשון מת או בהויותו השני לאחר שהחזירוהו, חשיב כדין ממקום למקום, ולא כשינוי מרשות לרשות כיון שהוחזר לאותו רשות שהיה, ומ"מ חשיב כשינוי ממקום למקום, ותלוי בפלוגתא דחזקי' ור"י, ולר"י תולין, ולחזקי' טהור, הוציאוהו לרה"ר והחזירוהו לרה"י הראשון, הכלים ברה"ר טהור, שאין מחזיקין מרשות לרשות, ורה"י הראשון טמא למפרע דנחשב ממקום למקום ולא מרשות לרשות, וכמש"כ טהרות סי' ו', ומיהו הכא גרע דאף חזקי' מודה בו, דאין תולין שמת ברה"ר, והלכך הוי רק ספק מזמן לזמן ולכו"ע טמא למפרע ושורפין, וכל היסודות תמוהין, א. למה אין תולין שמת ברה"ר ואין זה ענין לס"ט ברה"ר שאין הנידון לכלים של רה"ר, אלא אם נמצא מת ברה"ר ואין זה ענין לס"ט ברה"ר, ועוד אדרבה אם נימא דמת ברה"י הרי נכנס מת לרה"ר, והדבר פשוט דנגע באחד בלילה ולאחר כן הוציאוהו לרה"ר ומצאוהו שם מת, הנוגע טהור, וכ"ת שא"ה דמטמאינן לי' ברה"ר, הלא זהו רק מדרבנן לדעת תו' ולתרומה דוקא, ואי מעיקר הדין אין לספק שמת ברה"ר יש לטמאתו ברה"י מעיקר הדין, אלא שהעיקר שאין כאן דין ספק רה"ר. ב. הלא בדין הוציאוהו לרה"ר והחזירוהו לרה"י אין אנו מסופקים שמת ברה"ר, אלא זמן השני של רה"י לגבי זמן הראשון נחשב כממקום למקום כיון דהפסיק ביניהם רשות אחר. ג. נראה דקופה שנשתמשו בה טהרות בבית זה והוציאוה לבית אחרת הוי בדין ממקום למקום ולא מכלי לכלי, ודברי הראב"ד בנמצא בתחתון לא חיישינן דלמא היה בעליון דכאן נמצא כאן היה ובכלי ראשון לא נמצא ריעותא, אבל בנמצא בזו הקופה אלא ששינו מקומה אין נפקותא בין שינוי מזוית לזוית לשינוי מבית לבית, ולפיכך בנמצא מת אין זה שינוי מרשות לרשות אלא ממקום למקום. ד. ראהו מסוכן ברה"י והוציאוהו בין לרשות היחיד בין לרשות הרבים ומצאוהו מת שם, רה"י הראשון טמא אף לחולין מעיקר הדין, ואינו ענין לטומאה ממקום למקום, דהתם אם לא מצאו מת בבקר לא היה כאן ספק דלמא מת הוא דאין כאן ריעותא כלל, אלא כל הספק הוא מפני שמצאו מת, ולפיכך אם לא מצאו במקומו טהור, ואפי' אי מצאו מת במקומו טהור לחולין ולא חשיב ספק רה"י שאין ספק למפרע נלמד מסוטה כמש"כ תו' ריש נדה, אבל הכא כיון שראה מסוכן הוא ספק מת, ואף שיש לו חזקת חי ברה"י לא מהני חזקה, ואפי' הוליכוהו למקום אחר ולא נודע לנו מה היה בסופו אם חיה או מת, הוי ספק, ה. נראה דמסוכן ברה"ר ואח"כ מת, נמי טהור, ולא חשיב כשעת מציאתן, מתרי טעמי, א. כיון דרוב גוססין למיתה והמיתה הוא תוצאת הגסיסה, לא שייך למימר כשעת מציאותן, שאין לנו להחזיק שנשתנה פה, שאין זה שינוי שאם בא לכאן כשעדיין חי חזקתו שימות בזמן מועט, ב. אפשר דהיכי דחזינן לי' לדבר המסופק ואנו מסופקים בו, ואחר זמן אנו רואין דבר ודאי, לא שייך כשעת מציאותו, שזה לא נאמר אלא בלא ראינוהו ואמרינן אילו ראינוהו היינו מוצאין אותו כמו עכשו, אבל כשראינוהו ונסתפקנו בו לא נאמר דינו כשעת מציאתו, אלא דינו כשעה שראינוהו, והרי ע"כ נשתנה, שמתחילה נסתפקנו בו ועכשו הוא ודאי, [ובתוס' בר"ש פ"ה מ"ז מעשה במסוכן אחד שהיו מוליכין אותו מגדפר לחמתא והיו הכתות מתחלפות עליו ובאחרונה נמצא המת בידו ובא מעשה לפני חכמים ולא טימאו אלא כת אחרונה והנה זה חשיב לא ראהו חי מבערב דבעינן ראהו חי במקומו, וגם מציאותו מת הוא שלא במקומו, ובזה לר"י נדה ד' א' תולין אפי' ברה"ר, וקשה למה לא טמאו אלא כת אחרונה, ודוחק לומר דכת אחרונה טמאו והראשונים תולין, אבל למש"כ ניחא דאיירי בראהו והיה הדבר ספק, מיהו בתוס' משמע שהוא מדין שלא במקומו, ועכצ"ל דעל הראשונים תולין וצ"ע].

ודינים העולים לפ"ז, א. מסוכן ברה"י כל הנוגעין טמאים, ודאי כדין ס"ט ברה"י, בין שמת אח"כ, ובין שנאבד ולא ידענו מה היה בו, ובין שהוציאוהו לרשות אחרת אח"כ ומת שם, ואף לחולין הוא טמא ודאי, וכן אם הוציאוהו לרה"י שני ושלישי כולן כדין הראשון, ב. מסוכן ברה"ר הנוגע בו טהור אף לתרומה, ואף אם ראהו אח"כ מת מוחלט במקומו, היה ברה"י והוציאוהו לרה"ר, הנוגע ברה"י טמא וברה"ר טהור, ואם החזירוהו בין לרה"י הראשון ובין לאחר, כל רה"י טמא וכל רה"ר טמא, ואין נפקותא איה הוחלט מיתתו. (טהרות סי' ו' ס"ק ד').

י"ב ב' תוד"ה לא, ואיירי בין הכיר בה ובין לא הכיר בה כו', נראה דאין לה וסת לא חשיב מום דהא לר"ח ב"א ודאי יש לה כתובה ובאינה עסוקה בטהרות אף בדיקה לא בעיא, אלא לר"מ דאסורה לשמש הוי מום מחמת האיסור, והלכך כשלא הכיר בה, הוי כדין נמצאת איילונית, ולית לה בלאות שאינן קיימין מנצ"ב בין נגנבו ונאבדו ובין שהוציאן הוא בין כדין בין שלא כדין וכמש"נ בחלק אה"ע נשים סי' ע"ט, ובלאות של נ"מ שאינן קימין שאכלן שלא כדין לכו"ע חייב, ואם נגנבו ונאבדו לדעת הר"מ חייב ולא מצינו חולק עליו, וגלימא ובלתה דרך שימוש לדעת הר"ן אליבא דרי"ף חייב ולדעת ש"פ פטור, ומיהו נראה כיון דאיסור אין לה וסת צריכה חיזוק וגם מרגלא לי' ויש כאן קנס שני' כמש"כ תו' נותנין עליה בלא הכיר בה חומרי שניהם ואין לה נצ"ב אע"ג דשני' יש לה דקנסינן לי' לדידי' בדידה, הכא בלא הכיר בה לית לה נצ"ב, ואינו משלם נ"מ שנגנבו ונאבדו משום דין שני', ואפי' אכל שלא כדין לדעת הרא"ש, ואפשר כיון דאין כאן קדושין לא קנסינן מדין שני', ואם הכיר בה אין כאן רק משום דין שני' ויש בלאות של נצ"ב ואין לה בלאות נ"מ שנגנבו ונאבדו, או שבלו דרך שימוש, ואם אכלן שלא כדין במחלוקת שנוי' והנה מבואר מדברי התו' דאף איסור דרבנן שלא הכיר בה חשיב מום דהא הכא ודאי מותרת מן הדין לשמש בי"א יום ורק רבנן גזרו לגרשה כמש"כ תו' בסמוך ואפ"ה חשיב מום, וזה דלא כהר"מ פכ"ד מה"א דס"ל דחייבי עשה שלא הכיר לא חשיב מום וכן בשני' כ' הר"מ דבין הכיר בה בין לא הכיר בה יש לה נצ"ב שלא חשיב איסור שניות למום והלכך יהיב לה דין שניות, אע"ג דבלא הכיר בה לא שייך למקנסי' מ"מ כיון דלא חשיב מק"ט לא חלקו חכמים בשניות, ולדעת הר"מ הכא בין הכיר בה בין לא הכיר בה דין שני' יש לה, והרי"ף ס"פ א"נ כ' כדברי הר"מ דשני' שלא הכיר בה יש לה נצ"ב, ונראה דאין לה וסת לר"מ יש לה תוספת שהרי אין כאן מום כלל אלא איסור וקיי"ל דחיי"ל שלא הכיר בה יש לה תוספת, ובב"מ אה"ע סימן קי"ז הביא בשם הרמב"ן דיש לה תוס' ותמה עליו מ"ש מכל מומין, ותמוה דהכא איסורא איכא ולא מום.

אמנם ראתה ג"פ מ"ת נראה דחשיב מום דאף בלא איסור אין דרך תשמיש במעין פתוח, והלכך נראה דאין כאן דין שני' שאף את"ל שאינה אסורה אלא מדרבנן מ"מ א"צ חיזוק ודינה כנמצאת איילונית לכל דבר, ואין לה נצ"ב שאינן קימין אף שמכרן שלא כדין וכמש"נ לעיל באיילונית, ויש לה נ"מ שנגנבו ונאבדו וכש"כ אם אכלן שלא כדין, ואם אכל הקרן כדין במחלוקת שנוי', והא דאיתא ברי"ף ס"פ א"נ דלית לה בלאות היינו נצ"ב או גלימא ובלתה, ולדעת הר"ן אליבא דרי"ף לא מש"ל אלא בבלאות נצ"ב, ובח"מ סי' קי"ז נסתפק בזה וכבר תמה עליו בב"מ שהרי מבואר בהדיא בפוסקים שאין לה בלאות, אבל מש"כ בב"מ דנצ"ב שמכר שלא כדין יש לה, למש"כ בחלק אה"ע נשים סי' ע"ט ס"ק י"ג, לא שייך מכירה שלא כדין בנצ"ב שלא הזיק אלא שיעבודה אבל לא ממונה, ומש"כ עוד הב"מ דנ"מ שנגנב פטור תמוה שהרי דינה כאיילונית ובאיילונית הא מבואר בר"מ דחייב בגנו"א בנ"מ ולא מצינו חולק בזה כמש"כ בחלק אה"ע נשים סי' ע"ט, ומש"כ הרמב"ן שדינה ככל הנשים לא איירי בנאבדו אלא באכלן כדין ושלא כדין דינה ככל הנשים, וזה כדעת הרא"ש באיילונית, ומה שהאריך ב"מ לחלק בין המומין לא נראה אלא איילונית וכל המומין שוין בכל דיניהן זולת תוספת, וכל המומין דתנן תצא שלא בכתובה כל תנאי כתובה בכלל. (אה"ע נשים סי' ע"ט סקכ"ד כ"ה).

בש"ש ש"ג פט"ז פי' דעת התו' דלא אזלינן בתר חזקה דהשתא אפי' בליכא חזקה קמייתא, ולא קאמר רב אלא בבוגרת דרגילות לבוא בצפרא, ואי אפשר לומר כן דהא בב"ב קנ"ג ב' אמר כמחלוקת לענין טומאה וכן אמר ר' יוחנן בירו' ולפי' תו' שם בדברי רבא גם רבא אמר כר"א, ובטומאה ליכא רגילות ליכנוס בימה"ג, אלא כונת תו' דאי רגילות לבוא גם באורתא א"כ ביום זה לא אתרע חזקת נערות כלל בצפרא, כמו דלא אתרע חזקת נערות להני דסברי דסימני בגרות זמנן כל ו' חדשים, ומ"מ תוך ו' מודה רב, ה"נ ביומא דמשלם שית לא אתרע חזקתה דמה לי ו' חדשים ומה לי חדש ומה לי יום, סוף סוף איכא חזקת נערות למדחי לה לאורתא, ולכך צ"ל דרגילות בצפרא ולא דהוי רוב גמור אלא אתרע בכך חזקה וחשיב כאין לה חזקה כלל, והא דפי' תו' נדה ב' ב' דמדמי לה בגמ' להא דר"נ משום דהתם נמי רוב בריאים היינו משום חזקת ממון דאיכא נגד חזקה דהשתא, הוצרכו לומר דלרב נמי טעמא דר"נ משום דמפיק לה מחזקת בריאים, ושמואל נמי מודה דרגילות בצפרא, ומ"מ ס"ל דמפיק נפשי' מחזקת בריאים אלים טפי, ובזה ניחא מה דקשיא לי' להש"ש במשער אי אית בי' ש"פ דכיון דקדשה אחר אין כאן חזקת פנוי' ואזלינן בתר השתא, מיהו בלא נתקדשה לאחר, ואיכא השתא ש"פ נוקמה בחזקת פנוי', משום ספיקא דלמא לא הוי ש"פ בשעת קדושין, מיהו יש לעי' אי מהני היתירא דהשתא להתירה לשני לאחר שיקדשנה ובטל חזקת פנוי' וספיקא אי מקודשת לקמא או לבתרא, ומסתבר דכבר היתה בחזקת פנוי' והותרה [וזה נלמד מהמבואר לעיל סימן א' ס"ק א', ולעיל בדף ב' ב' במש"כ בתוספות ד"ה התם, וכן מבואר בדין ספק קרוב לה יבמות ל"א א' דמן הדין מוקמינן לה אחזקה ואי אתא אחרינא וקדש לה קדושי ודאי מקודשת לשני ולא אמרינן שהיא ספק מקודשת לראשון ספק לשני, וכדמוכח שם ל' ב' דפריך חומרא דאתא לידי קולא הוא עיי"ש] ומיהו מדרבנן ודאי אסורה אפי' בליתא לחפץ קמן לשעורא בי' דלא עדיף מספק קרוב לו ספק קרוב לה.

עוד הק' בש"ש שם בנמצא לאחר זמן דתנן נדה י"ד א' טמאין מספק ליזיל בתר השתא שהרי היא טמאה לפניך, ונראה דהכא לא אתרע כלל חזקה קמייתא, שאם אפשר ששהה הדם לבוא מבית החיצון עד שנמצא על העד בכדי שתושיט ידה תחת הכר, א"כ אין כאן ריעותא כלל בזמן תשמיש, וא"כ אדרבה בדין הוא לאוקמה בחזקת טהורה, ואפשר דאסתפק להו לחכמים אי רוב פעמים אפשר לדם למהר כל כך או רוב פעמים אינו ממהר כל כך מתחלת פתיחת המקור בטפה אחת עד שיהי' מרובה ללכלך העד, וכל שנמצא לאחר זמן הוי כודאי טמאה וכה"ג לא שייך חזקה וכמש"כ ש"ש לעיל פט"ו ברוב מעשיהן מקולקלין, [ועוד י"ל דלעולם אין רגילות הדם לבוא בזמן קצר כזה ואתרע חזקתה וכמו שפי' הש"ש, ומ"מ לא אזלינן בתר חזקה דהשתא דראית הדם הוא ע"כ נגד חזקה אלימתא שלא אתרע חזקתה כלל עד הראי' ולא דמי לבוגרת שכבר היתה ראוי' לכך]. (אה"ע נשים סימן פ' סקי"ח).

פרק כל היד.

י"ז ב'. [א"ה, עי' במה שהועתק לעיל דף ב'].

נראה דהא דכתב הרמב"ן בהא דאמרו נדה י"ח א' דבמקור שליא וחתיכה עדיף מתינוק שנמצא בצד העיסה, משום דהתם אתרע חזקה שהרי שליא ודאי באה לבית והשליא רובה בולד וכן מקור וחתיכה ודאי נעשה בה מעשה, ורוב המעשים הם דם מהמקור וחתיכה של ריקום ולד, ומקרה דם מעלי' הוא מקרה יוצא מהרוב וכן ריקום גוף אטום, אבל בתינוק ספק נגע אין ריעותא כלל בעיסה, והלכך אין שורפין עליו את התרומה מן הדין שלא טמאו אלא מדרבנן, א"נ דלא שרפינן אלא מדרבנן ועשאוהו כמו שיבד"ל אינו מדרבנן אלא קבעו דינו שהוא טמא מפני דרובא עדיף מ"מ לא שרפינן, ועי' רשב"א יבמות קי"ט ב', לא כתבו כל זה אלא ברובא נגד חזקה, אבל פלגא ופלגא אף דאתרע חזקה אזלינן בתרה כגון חש"ו ששחטו אם רוב מעשיהן מתוקנים הוי כמקור שליא וחתיכה שהרי אתרע החזקה, ומותר לאכול לרבנן, אבל אי פלגא ופלגא מוקמינן אחזקה ושוחטין אחריהן, וכדמוכח בגמ' חולין פ"ו א' דפריך מאי איריא רוב אפי' מיעוט כו' ומאי פריך מתינוק שא"ה דספק נגע ולא אתרע חזקה אבל הכא כיון דודאי שחט אתרע חזקה ואין שוחטין אחריהן דהוי לי' ספק אלא ודאי לר"מ דלא אזיל בתר רובא לא מקרי אתרע חזקה, וה"ה לרבנן בפלגא ופלגא וכ"מ יבמות ל' ב' דאמר שם דבספק קרוב לו ספק קרוב לה מוקמינן אחזקה, ואילו הוי רובא קרוב לה הוי מחשב כמקור וחתיכה, וכן בחולין נ"ג א' ספק כלבא ספק שונרא מותר אע"ג דאי הוי רובא שונרות הוי כחתיכה שנמצאת בעיסה ורוב שרצים וחשיב ודאי דאתרע חזקה מ"מ בספק השקול מוקמינן אחזקה, וכן במקוה שנמדד ונמצא חסר וסכין שנמצא פגום ומפריש החבית ונמצא חומץ, אמרינן העמד טמא על חזקתו העמד בהמה על חזקתה העמד טבל על חזקתו משום דחשיב ספק חסר ספק פגום ספק חומץ, אע"ג דאתרע חזקה, והרי ע"כ שחטה ספק פגום ספק אינו פגום, ואילו היו רוב סכינים אינם פגומים ומיעוט (אינם) פגומים ופירש סכין אחד ושחט בו היה כשר ולא הוי חשיב כרובא וחזקה למחשב פלגא ופלגא אלא הוי כחתיכות שנמצאו בעיסה, והא דכתבו ראשונים ז"ל דבמקוה שנמדד לא מוקמינן טהרות אחזקתן משום דודאי נגע היינו נמי משום דהטובל היה לו חזקת טמא והוחלט דינו לודאי טמא, ולפיכך לא שייך תו חזקת טהרות.

ולפיכך יש לתמוה על מש"כ רשב"א נדה כ"א א' דלרבנן דלא אמרינן רוב חתיכות של ד' מיני דמים, היא תלוי' דאי אפשר לאוקמה אחזקה שהרי ודאי חתיכה הפילה והוי כשליא בבית דלא שייך לאוקמא הבית על חזקתו, ומה ענין זל"ז התם איכא רובא אבל הכא בספק השקול לא אתרע חזקתה, אמנם יש ט"ס ברשב"א שם, וכצ"ל ואפ"ה מטהרי רבנן דקסברי דלא עביד דם כו' חתיכה וא"ת ליהוי כו' וכונתו דאפ"ה מטהרי רבנן אע"ג דמודים חכמים דרוב חתיכות של ד' מ"ד, אפ"ה מטהרי דלא שכיח דדם יעשה חתיכה, ואע"ג דריקום של חתיכה נמי לא שכיח מ"מ כיון דתרויהו לא שכיחא ספיקא הוא, וע"ז הק' וא"ת ליהוי כו' י"ל כו' וע"ז כתב ולא מחוור דהא ודאי חתיכה הפילה וודאי נעשה זה דלא שכיח, וכיון דרוב חתיכות מד' מ"ד הלא החלטנו דרוב המאורעות של חתיכה הוא קרישת דם ע"כ נפקא אתתא מחזקתה, ואף לגי' הכתובה בספרים מתפרש כן בלי הגה', והריטב"א בנדה שם כ' דלרבנן דאפשר לפה"ק בלא דם מ"מ לא מוקמינן אחזקה דהא נעשה בה מעשה של פתה"ק ואתרע חזקתה כמו שליא בבית, ואע"ג דלרבנן לא הוי רוב הפתיחות בדם כמבואר בריטב"א שם, וזה תימא, ובס' מ"י שם הביא בשם רמב"ן ור"ן דלרבנן מוקמינן אתתא אחזקה ומבואר כמש"כ דבספק לא שייך אתרע חזקה, ונראה דיש ט"ס בריטב"א שם וצ"ל ורוב פעמים דאיכא דם וכן מוכרח לשונו ז"ל שם שכ' וז"ל ותדע דע"כ לא אמר [אלא] דרבנן סברי אפשר כו' וע"כ כונתו דלא אמרו אלא דר"י סבר אי אפשר ורבנן סברי אפשר ומ"מ רוב איכא, וכונתו ז"ל דאי נפרש כפרש"י דגם ר"י משום רוב קאמר וסוגיא לעיל י"ח ב' גם ללישנא דאין פתה"ק בלא דם א"כ מבואר דלרבנן אין שורפין וכמש"כ לעיל ואם נפרש דלר"י הוי ודאי א"כ לרבנן אמרינן רק דאפשר ומ"מ רוב איכא וא"כ ודאי תולין אלא שאין שורפין, ויותר נראה דאף כי ר"י קאמר א"א לפתה"ק בלא דם היינו רוב מ"מ הא דאמר ורבנן סברי אפשר אינו ר"ל דליכא רובא דודאי רוב המפילות חתיכות איכא דם אלא ה"ק ר"י סבר א"א ודיינינן לי' בא"א ורבנן סברי דדיינינן לה במה דאפשר, ולא אזלינן כאן בתר רובא למחשב כודאי לשרוף את התרומה, ורמב"ן ור"ן שכתבו דמעמידין לה אחזקתה אע"ג דודאי לידה יבשתא לא שכיחא, מ"מ רוב הלידות חזינן דם והיכי דלא חזינן נפקא מרובא ופלגא מאלו דלא חזינן בהו דם יבשות נינהו, ולפי' ריטב"א גם באלו דלא חזינן בהו דם רובן בדם, והא דאין שורפין לרבנן אפשר דאינו אלא מדרבנן כיון דריטב"א מדמה לי' לשליא, וכן ללישנא דפליגי אי רוב חתיכות מד' מיני דמים ופי' רשב"א וריטב"א דרבנן מודו דרוב חתיכות מד' מיני דמים ומ"מ לא שרפינן צ"ל היינו דהחמירו משום דמצוי גם הטהרה.

והא דביצא בעלה וצרתה חשבינן פלגא ופלגא אע"ג דמה שיש לו אשה הוא עושה מעשה לסלק החזקה ועל הרוב מעשה זו מסלקת החזקה, מ"מ לא מקרי אתרע חזקתה כיון דהמיעוט הוא בשב ואל תעשה ועוד דהמעשה אינו בגוף הנידון אלא בעלמא הוא, משא"כ בשליא מקור וחתיכה דהמיעוט צריך למעשה בלתי מצוי' שיצא דם מעלי' ושימוק הולד ושיתרקם גוף אטום, והדם והחתיכה בגוף המסופק והוא הגורם טומאה על הרוב, ואפשר דמיעוט שאינן מתעברין הוא בטבע ואינו מקרים וכן מיעוט חולים שאין בטבעם להוליד אלא להפיל, וכן מיעוט ולדות שאינם ראוים להשתלם ולהולד, ומיעוט שע"י טבע חמיר ומצטרף עם החזקה, ובזה ניחא סוגיא דבכורות י"ט ב' דחשיב רוב מתעברות ויולדות תוך שנתן רוב גמור ואע"ג דהיא בחזקת שלא ילדה דהתם נפל נמי פוטר וגם חזינן השתא דילדה וצ"ע ומיהו אפשר דהתם איכא חזקת חולין וכמש"כ תו' שם, ורוב מצוין אצל שחיטה אי אמרינן דאיכא בעולם מיעוט מצוין בלתי מומחין ואנו דנין על זה ששחט מדין כל דפריש מרובא פריש, אפשר דלא מהני שהרי בלתי מומחין הן הרוב אלא שעל הרוב הן פורשין מן השחיטה ומניחין למומחין א"כ אין כאן רוב אנשים המצוין מומחין אלא רוב השחיטות הן ע"י מומחין והוי כדבר מן החוץ, והלכך פי' הרא"ה דחזקה גמורה היא שלא ישחוט מי שאינו מומחה, והרשב"א מדמה לה לחתיכות ושליא, ואפשר דפירש דבלתי מומחים השוחטים הן מיעוט נגד המומחים.

ולדינא לפי המבואר, בב' סכינים אחד פגום ואחד שלם ושחט באחד מהן פטור מלכסות ושוחטין הבן אחריהן, כדעת הפמ"ג, והמ"י שם הכריע דהוי ספק.

ב' מקואות אחד מ"ס ואחד חסר, טבל באחד מהן ואין עתיד להתברר ספקו, ועשה טהרות מעיקר הדין שורפין ואפשר דהחמירו חכמים שלא לשרוף.

מש"כ בס' מ"י בפירוש דברי הרמב"ן לחלק בין החזקה והרוב בגוף אחד לבין הרוב בגוף אחד והחזקה בגוף אחר, נסתר מדברי הריטב"א כ"א א' שכתב דרוב של פתה"ק מסלק החזקה, [ומיהו נראה דגם זה אמת דבמקום שכבר הוחלט ע"פ רוב או חזקה לטמא ואח"כ נגע באחר לא דיינינן לשני בחזקת טהור וכדמוכח מהא דכתבו ראשונים לחלוק על פירש"י שפי' דהתינוק ודאי נגע אלא שהוא ספק טמא, ומיהו י"ל דשא"ה כיון שהתינוק בר קבלת טומאה, והחלטנוהו לטמא, דין הוא שכל תולדותיו כמותו, וכמ"ש טהרות סי' ה' דבס"ט ברה"י אם נוגע אח"כ באחרים אפי' ברה"ר טמא, ומיהו י"ל דהנחלט מחמת ס"ט ברה"י שאני דעשאו הכתוב כודאי אבל הנחלט מחמת חזקה י"ל דעדיין אינו מוחלט גמור, אלא הטעם משום דהטהרות אין להם חזקה כיון שנגע בהם התינוק] ולפיכך ל"ק מה שהק' שם ממקור, וכן מה שדמה רוב ומחצה תמוה, ולפיכך ל"ק מה שהק' מסוגיא דחולין פ"ו א', וכמש"כ לעיל. (ידים סי' ו' ס"ק ו' - ט').

י"ח ב' תוד"ה למעוטי, ושליא נמי קרי לה טומאת אשה כו', כתבו זה לטעם דחשיב נמי כריעותא מגופה אבל עדיין אינו מיושב כי באה ע"י אשה מאי הוי, ובריטב"א כ' דבתינוק בצד העיסה החזקה חשיבא לבטל הרוב שחזקה אומרת שלא נגע התינוק בעיסה וזהו עצם הספק שהרוב מעיד שנגע [וכפר"ת בסמוך] משא"כ בהני, ואפשר שזה כונת תו'.

שם ע"כ הוי רוב חשוב מדלא קתני נמי ולנדה, לכאורה י"ל דרוב שאינו גמור מצטרף בהדי חזקת טהרה של האשה ולא מהני חזקת שלא ילדה, ולמש"כ בחלק אה"ע נשים ס"ס פ' י"ל דכבר הוכרע ספיקה לענין טומאת לידה. (אה"ע נשים סימן פ' סק"ל).

פרק המפלת.

כ"ב א' א"ל תיפוק לי' דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה, עי' בתו' שפי' דלא בשיעורא תליא אלא ר"ל שאין הטומאה רק בנגיעה, והנה מבואר בתו' דע"כ חמירא נגיעה זו מכל נגיעות שכל נוגע בש"ז אינו משתלח ממחנה לוי' ובע"ק משתלח חוץ לב' מחנות וכל נוגע צריך כעדשה והכא בכ"ש [בתו' נסתפקו בזה אי ר"ה מצי סבר כמ"ד נוגע בכעדשה, ודעת הר"מ פ"ה מאה"ט ה"א מבואר דר"ה לא פליג אדראבר"ש לקמן מ"ג ב' דהא פסק לדר"ה ופסק לדר"א בר"ש] אלא שעיקר טומאת קרי משום נגיעה אלא שהחמירה תורה בנגיעה בשעת יציאה, ורבה נסתפק אי חשיבא ראי' בשפופרת והשיב לו ר"ה דאף אי חשיבא ראי' כה"ג מ"מ אין כאן טומאה שאין ראי' טמאה אלא ראי' גורמת לנגיעה שתהא נגיעה זו חמירא מכל נגיעות אבל אם אין כאן נגיעה כלל ודאי טהור ועי' בתו' מנ"ל לר"ה הא.

שם אלא מעתה לא תסתור בזיבה נראה דאף אי רואה צריך קרא דסותר [ואע"ג דפולטת סותרת בלא קרא כדאמר לקמן ל"ג א' מ"ג א' נראה דילפינן פולטת מקרי במה מצינו] דאין קרי ענין לזיבה שהרי אין סותר ז', אלא דלא מסתבר שסותר אי נוגע הוי, וא"ת הלא החמירה תורה בנגיעה שע"י ראי' לענין שילוח מחנות ולענין לטמא במשהו, ונימא דגם לענין לסתור החמירה תורה, וי"ל דלא דמי דשילוח מב' מחנות שייך שפיר להחמיר אף אם היא טומאת נגיעה, וכן טומאת משהו איכא גם בטומאת מגע בעלמא, אבל טומאת נגיעה אינו ענין לסתירת זיבה.

והא דקרי לב"ק טומאה יוצאה מגופו בכורות כ"ז א' לענין תרומת חו"ל צ"ל משום דאחמור בנגיעה זו משום שטומאה יוצאה מגופו. [א"ה, ועי' לעיל סי' קצ"ג (א) בסוגיא דבכורות].

ויש לעי' בהא דאמר לק' מ"ב א' פולטת ש"ז רואה הויא כו' נ"מ לטמא במשהו, ומשמע דאי נוגעת בעי שיעורא, ואמאי הלא גם ב"ק נוגע ומ"מ כיון שלא נאמר בו שיעור מטמא במשהו, וי"ל דשאני פולטת אי לא יליף מסיני לא מצינו כלל בתורה טומאת פולטת, אלא מדין נוגע, ובודאי צריך שיעור נגיעה, ואי ילפינן מסיני ודאי רואה הויא דבשלמא בב"ק אתקש למגע כמש"כ תו' ואמרינן דטומאתו מטעם מגע, אבל פולטת אין לנו לומר שהוא מטעם נגיעה והחמירה תורה בנגיעה זו.

מיהו קשה הא דפסיקא לי' וכן לרב"ח לעיל ל"ג א' דאי רואה הויא סותרת מנ"ל דמה ענין רואה ש"ז לזבה תדע דלא דמי שהרי אינה סותרת ז', ואי דילפינן מקרי בזב הלא התם משום צחצוחי זיבה כדאמר לעיל כ"ב א'.

והתו' פסחים ס"ז ב' כתבו דסוגיא דפסחים דאמר דאתקש ב"ק לזב פליגא אדר"ה וס"ל משום רואה וכן ראב"ש נדה מ"ג ב' ס"ל משום רואה, ולפ"ז י"ל דסוגיא דבכורות כ"ז נמי פליג אדר"ה, וכן סוגיא דפולטת מ"ב א' פליג אדר"ה, והא דכ' תו' שם דסוגיא מ"ג ב' פליגא אההיא דפסחים צ"ע דדלמא לא ס"ל לראב"ש כר"י גם בזב וס"ל דבכ"ש, ואולי דעתם דהלכה כר"י וכמו שפסק שמואל שם, אלא דס"ל לרב חנילאי דלא הוקש קרי לזב, מיהו קשה איך נישב דברי ר"ש בפסחים שם.

והר"מ פסק בפ"ב מה' מחו"כ ה"ט דלא בעינן כחתימת פי האמה אלא כל שהוא ניכר בבשרו מיהו לשונו ז"ל אינו מובן שכ' שנאמר החתים בשרו כל שהוא ניכר בבשרו [והוא מת"כ כמ"ש הל"מ] ומשמע דאם לא ניכר טהור ומאי היא לא ניכר ועוד דבגמ' שם אמרו לרבנן החתים למה לי ההוא מבעיא לי' דמטמא לח, ואין לומר דניכר בבשרו דכ' הר"מ היינו כשמואל והיינו חתימת פי האמה דא"כ לא היה משנה לשון הגמ' דבעינן שיעורא כחתימת פי האמה, וא"כ כש"כ בקרי דא"צ שיעורא, ופסק להא דר"ה כ"ב א' דצריך חתימת פי האמה, וע"כ שמפרש חתימת פי האמה דר"ה כפי' תו' דהיינו נגיעה וכמו שפי' בה' מחו"כ, וכ"כ הכ"מ, אלא שהר"מ מפרש בקיסם אינו בשפופרת וכפרש"י ותו' אלא שהכניס קיסם ואחז הש"ז בראש הקיסם והוציא, ומבעיא לי' שאין דרך ראי' בכך דבעינן ממנו שיהא יוצאים בעצמן והשיב לו דנוגע הוי, כן נראה לפרש ע"פ דברי הכ"מ, וצ"ל דבקיסם ליכא משום חסרון הרגשה דאמר לקמן מ"ג א' וצ"ע. (זבים סי' א' ס"ק ו' ז').

שם תוד"ה לפי, וה"נ אי לאו קרא לא הוי סותר אפי' יום אחד ר"ל וכי היכי דלדידן ביום השני ה"נ לר"א אפי' באותו יום של זיבה, ובפ"ק דזבים מ"ב איכא תנאי דס"ל דראה קרי ביום ב' וג' לספירה סותר ז' ופר"ש ורא"ש משום צחצוחי זיבה, וס"ל דקראי מיום ד' ואילך אבל ביום ב' וג' חשיב כזיבה בעין וס"ל כר' יהושע, ועדיפא מני' דאיהו ס"ל יומו ותו לא [אין זה הכרח אלא אי ר"י כר"ע בזבים שם ס"ל] ואינהו ס"ל ב' וג' ימים.

ולענין הלכה היה נראה דקיי"ל כמ"ד נזיר ס"ו א' דש"ז מטמא במשא כל מעל"ע וכסתם מתני' דנזיר אע"ג דסתמא דמתנ' דכלים דש"ז של זב מטמא במשא לעולם כרוקו הלא טעמא דמתנ' משום דלא אמר דיו היכי דמפרך ק"ו ואנן קיי"ל כרבנן דר"ט ב"ק כ"ה א', אבל הר"מ פ"א מה' מו"מ פסק כר' יהושע ולא פירש דדוקא ביום הזיבה, ותימא למה פסק כר' יהושע נגד סתמא דמתנ' בנזיר, ונראה דהר"מ מפרש דר' יהושע לעולם קאמר ודלא כמש"כ תו' נדה, ומתנ' דכלים אפי' כר' יהושע אע"ג דסמכו תנא לרוקו וזה דלא כר' יהושע מ"מ עיקר הדין כר' יהושע נמי אתיא, וקו' התו' נדה שם יש לישב דאע"ג דלענין משא ידעינן מסברא מ"מ לענין לסתור בעי קרא, א"נ קרא דלא לסתור ז'. (זבים סי' א' ס"ק י"א).

כ"ו א'. [א"ה, עי' כלים סי' ז' ס"ק י"א].

אהלות פ"ב מ"א המת, יש בכלל זה נפל שלא נתקשרו אבריו בגידין, ודין שליא בבית הבית טמא, דתנן נדה כ"ו א' והוא מטעם מת שלם כמש"כ תו' שם כ"ז א' ד"ה מאי [והא דלא משני הכי בנזיר עיי"ש בתו'] ודוקא בבית ראשון אבל בבית שני נמוק ומתבטל ברוב ואפי' אי בעלמא טומאה כמאן דאיתא, הכא בטל חשיבותי' ולא חשיב כמת שלם [כ"כ תו' שם ד"ה משום] ולר"ל נדה שם בבית שני טהור משום בלבול צורה [ולא חשיב כנצל ואפי' אם היה שם כזית בשר דלא אמרו נצל אלא בנגמר ונמוח אבל נפל הנימח בטל טפי ולא חשיב נצל כ"מ בתו' שם, וכש"כ דלא חשיב רקב דהא אפי' מת שנטחן אין לו רקב כדאמר נזיר נ"א ב', ועוד דאיכא גלגלין] ועוד איכא בכלל המת לדעת הר"מ והר"ש מת שנשרף, ולדעת הר"מ דוקא בשלדו קיימת, ולדעת הר"ש אפשר דאף אם אין שלדו קיימת, ולדעת תו' נדה שם בחד תירוצא מת שנשרף טהור, ובשם הירו' כ' דבשלדו קיימת טמא מדרבנן, ונראה דהא דאמר נדה שם היכי דמי מת ושלדו קיימת כו' היינו אופן שריפה שלא יחסר מגופו וישאר אפרו דסתם שריפה מכלה גופו ולא חשיב מת שלם, ואע"ג דשלדו קיימת נראה דבעינן גם מת שלם וצ"ע [עי' מש"כ לעיל סי' קי"ד].

שם מ"ב מלא תרווד ועוד עפר קברות טמא הר"ש פי' דהיינו בנקבר בארון של שיש וביתר הפרטים הנדרשין לדין רקב, ואח"כ נתערב בהן דבר אחר, ור"ש סבר דסופו כתחלתו דדבר אחר נעשה לו גלגלין, וכ"ד התו' נדה כ"ז ב' ד"ה מלא, אבל הגר"א פי' כפרש"י בנדה שם דהכא בנקבר בכסותו ובארון של עץ, והלכך בעינן תרווד ועוד, ולפי' זה הא דאמר שם טעמא דר"ש סופו כתחלתו כו' היינו דר"ש סבר דבתחלתו ד"א נעשה לו גלגלין לטהר לגמרי אף ביש תרווד ועוד וסבר גם בסופו כן, והא דאמר שם מאי היא דתניא איזהו מת כו' צ"ל דכלה מסקנא דמלתא עד תניא אידך מלא תרווד ועוד כו' דברייתא דאיזהו מת אתיא כרבנן ולענין לטמא במלא תרווד, דהיכי דאיכא גלגלין בעי תרווד ועוד, וכן משמע נזיר ס"ה א' דפריך אהא דאמר ר"א שיעור תפושה ג' אצבעות קרקע בתולה, מהא דתניא נוטל את הקסמין כו' והשאר מצטרף כו' למלא תרווד רקב, ובתו' שם פי' דמיירי בארון של שיש וקשה דא"כ גם ר"א מודה דא"צ קרקע בתולה ג"א דהא פי' בירושלמי הטעם משום מוהל המת, וצ"ל דלא פליג, או דראב"צ לצדדין קאמר דשיעור תפושה לעולם הוא הודאי והספק, ואם בארון של שיש המת הודאי מצטרף לתרווד רקב, אבל לפי' הגר"א מיירי בלא ארון ואפ"ה כל שיש בתערובות מלא תרווד רקב טמא, ולראב"צ שיעור תפושה לענין דין נוטל ואת תפושתו ולענין טומאת עפר קברות שוין הן, ואע"ג דאנן לא קיי"ל כראב"צ לענין דין נוטל תפושתו אלא דצריך ג"א מקרקע בתולה, מ"מ לענין טומאת תרווד לא נחלקו על ראב"צ. מיהו קשה לפ"ז כל הסוגיא דנזיר נ"א דלמה נקט דנעשה לו גלגלין, כיון דכל תרווד רקב אף שהוא בתערובות טמא, ולא בא למעט אלא דבנתערב בו ד"א צריך שיעור שיהי' בתערובות רקב תרווד מן המת, ולא הוי לי' למימר נעשה לי' גלגלין כיון דלא נשתנה האי מכל השיעורים דאם הוא בתערובות צריך שיהי' שיעור שלם בלא תערובות ד"א, ועוד מאי תיבעי לי' בשיער כיון דאינו טמא למה יהי' רקב השיער כרקב לטמא, ועוד דאמר ב' מתים נעשין גלגלים זה לזה, ואמאי הלא כל תערובות אינו מבטל דין רקב, אלא שצריך תרווד ועוד אבל הכא דתרווד מב' מתים טמא, א"כ כי נקברו כאחד מאי הוי, אלא ודאי כל גלגלין מטהרין לגמרי דין רקב, וכדעת התו' והר"ש ושיטת הגר"א נעלמה ממנו וצ"ע.

נדה כ"ז ב' תוד"ה מלא כו' משום דא"א שלא יהא תרווד מרקב קדם שנתערב בו עפר, משמע מדבריהם שאין תנאי ברקב שיהא רקב של כל המת אלא מלא תרווד שנרקב מטמא טומאת רקב ואע"ג דמת שחסר אין לו רקב, דוקא בחסר אבל כשהמת כולו כאן שנרקב מקצתו טמא טומאת רקב, וכן מבואר נזיר נ"א א' כגון דאירקב חד אבר כו' ושם הרקיב כשהוא חי כו' ויש לעי' כיון דכל מלא תרווד בלא תערובות בתחלה טמא א"כ נקבר בכסותו נמי אי אפשר שאין תרווד בלא תערובות, וי"ל דכיון דנרקב מקצתו בחוץ ורקב כסותו נעשה לו גלגלין הוי לי' מת חסר ושוב אין לו רקב, כדאמר נזיר שם [ומיהו בתו' שם ד"ה ונרקבו משמע דאם אכלו עש לא מקרי חסר ויש לו רקב כיון דנקבר שלם, וי"ל דהכי גרע כיון דנקבר בכסותו ואי אפשר לו בלא גלגלין, והלכך אף שנמצא בו תרווד בלא תערובות אין לו רקב] [ולדעת הגר"א דנקבר בכסותו מטמא במלא תרווד ועוד, אין להק' ליהוי כמת דאין לו רקב כלל, דכיון דגלגלין אין מבטלין דין רקב לדעת הגר"א לא חשיב מת חסר] ועיקר דברי התו' דחוק מאד, דמיירי דוקא במסויד וכפי טבע מסויד יהי' מתחלה תרווד רקב ואח"כ מתערב, ואיך קסתם התנא ועיקר חסר מן הספר, ולדעת הגר"א ניחא וצ"ע.

נראה דמת שיבש דאקמח אקמוחי דטהור כדאמר נדה נ"ה א' טמא משום רקב שאין ברקב תנאי הקבורה אלא שלימות המת ותנאי הרקיבה, וראי' לזה מהא דאמר נזיר שם מת שנטחן אין לו רקב, וכן אמר נדה נ"ו א' אבל מטמא טומאת רקב כו', וזה דלא כמש"כ לעיל סי' קי"ד.

נזיר ס"ה א' וכמה שיעור תפושה כו' וזורק את הודאין ומניח את הספיקות והשאר כו' בתו' פירשו והשאר היינו מה שהן ודאי מן המת וקשה למה קרי לי' תפושה דהיינו גופו של מת, ואפשר משום רקב קרי לי' תפושה, אבל קשה למאי דאמר לעיל נ"א ב' רקב דמטמא היכי משכ"ל דאשקי' מי דקלים וסכיא נשא כו' והכא קיימינן במת שאינו ידוע דמשמע דברייתא אמתנ' קאי, ועוד תפושה דמתנ' היכי מתפרש, וצ"ע, ולפי' הגר"א ניחא, ונראה דלמאי דמסקינן דתפושה היינו ג"א בקרקע בתולה אינו אלא לענין חיוב קבורה ואסור בהנאה, אבל האי תפושה לא מטמא דהא ליכא כאן רקב, ומיהו אפשר דלדעת הגר"א הוא בכלל עפר קברות ומטמא במלא תרווד ועוד כיון דמוהל המת נכנס שם, ומיהו טעמא דאמר נדה כ"ז ב' א"א במלא תרווד ועוד שלא יהא מלא תרווד לא שייך כל כך, ובפ"ב דאהלות מ"ד שנינו בגולל ודופק אם יש שם תחתיהן עפר קברות מטמאין במשא, ופר"ש דתפושה של מת מטמא במשא, ומשמע דהוא הלכה שיטמא במגע ובמשא ובאהל ולא ידענו שיעורי' לטמא, וקשה אמאי לא תנא לי' ברפ"ב דאהלות בהדי מטמאין באהל, וליכא לפרש דעפר קברות דקאמר ר"י היינו רקב, דהא בעינן הרבה תנאים לזה ולמאי דאמר בנזיר דבעינן אשקי' מי דקלים כו' נפל טומאת רקב בבירא, ובספרי תניא אר"ש אחי עזרי' למה אתם דנין כו' א"ל ר"י כו' מפני ששמעת סתם ואני שמעתי בפי' בזמן שיש תחתיו משמע שהוה הדבר שיהי' עפר קברות, ומיהו לדעת הגר"א יש לפרש משום עפר קברות היינו רקב, וכדתנן מלא תרווד ועוד עפר קברות טמא.

והני קברות דידן לדעת תו' והר"ש לית להו דין רקב, וא"כ כשכלה כל הבשר ונרקבו העצמות לרקב בטל גם טומאת הקבר ומותר לכהן לעלות על הקבר, אבל לדעת הגר"א טמא באהל משום תרווד ועוד, ואף לדעת תו' אי תפושה טמא עדיין טמא משום תפושה, וכן נראה עיקר דלדעת תו' והר"ש עפר קברות ותפושה טמא כמבואר בהדיא בתוספתא דנקבר בכסותו טמא במלא תרווד ועוד משום עפר קברות וכ"ה בהדיא בירושלמי פ"ז דנזיר, וכ"מ בנזיר ס"ה א' דתפושה טמא לכו"ע דאי ס"ד דאין ג"א קרקע בתולה אלא לענין שנוטלו אבל אין בו טומאה מאי פריך מראב"צ התם לענין טומאה קאמר, אלא ודאי כל תפושה טמא, וכמו שכתב בהדיא הר"ש בפ"ב מ"ד, אלא דפלוגתא דר"ש ורבנן נדה כ"ז ב' אינו בעפר קברות דהתם בעינן תרווד ועוד מעפר קברות שזהו שיעורי' ואין נזיר מגלח עלי' ולדעת הר"מ אינו אלא מדרבנן, ור"ש מודה בזה, אלא בנדה שם נחלקו בתרווד רקב ממש שנתערב בו סיד שאינו מעפר קברות כלל, וכמו שפי' תו' שם וטעמא דר"ש משום סופו כתחלתו, ואפשר דגם הגר"א מודה דההיא דנדה פלוגתא אחריתא היא וכדעת תו', אלא הכא בעפר קברות פליגי ר"ש ורבנן, והתם בנדה גרסינן תניא אידך, ובזה ניחא הכל, דכל סוגיא דנזיר דאין לו רקב היינו לטמא בתרווד משום רקב, אבל טמא משום תפושה במלא תרווד ועוד, ואפשר דהאי ועוד אית לי' שיעורא אלא שלא נתפרש לן שיעורי', והר"מ בפ"ג ה"ח העתיק דינא דברייתא בנדה וטומאת תפושה כ' שם בפ"ט ולא כתב שיעורא דטומאת תפושה וצ"ע, שו"ר בר"ש פט"ז מוקים לי' לטומאת תבוסה כתנאי ולדינא קיי"ל דטהור, וצ"ל דת"ק דר' יהושע פ"ב מ"ד פליג על ר"י, וקיי"ל כת"ק, וראב"צ בברייתא בנזיר ובתוספ' כר' יהודה ס"ל ולא קיי"ל כן.

ובירו' נזיר פ"ז ה"ב אמר דהא דתניא בתלוליות עפרה טמא חתר עפר ממנה וסמכו לה טהור אתיא כתנאי דתניא עקרו ממקומו טמא רשב"ג מטהר, וקשה לעמוד על פירושו אי רשב"ג ורבנן פליגי בטעמא דעפר תלוליות, ת"ק סבר משום עצם כשעורה ורשב"ג סבר משום רקב, וא"כ הא דתניא משום מוכי שחין אבריהן נמי ס"ל משום עצם כשעורה, והא דתניא חתר ממנה עפר וסמכו לה טהור ס"ל משום רקב, וא"כ נפשטה האיבעי דנפל יש לו רקב, או תרווייהו ס"ל משום רקב ופליגי אי רקב מטמא שלא במקומו ומ"מ שמעינן מכאן דרקב שלא במקומו איכא דמטהר לי' והאי רקב ע"כ אינו רקב ממש דהא לא מש"ל אלא בערום בארון של שיש ולא שייך לטמא עפר תלוליות משום רקב, אלא ע"כ היינו עפר קברות [והא דפשיט מעפר קברות לרקב צ"ל דלענין נפל רקב ותפושה חד דינא אית לי'] ולפ"ז י"ל דהא דתנן פט"ז מ"ד המוציא את העפר ממקום טומאה אוכל בדמעו היינו שמוציאן לאחר שנעקרו ממקומן ואתיא כמ"ד דשלא במקומו טהור, והשתא ניחא דלא סתרי מתנייתא אהדדי דהא תנן פ"ב מ"ב מלא תרווד רקב ועוד עפר קברות טמא, וכן שם מ"ד אם יש שם תחתיהן עפר קברות כו' ומיהו מתנ' דמלא תרווד ועוד משמע דמטמא אף שלא במקומו וצ"ע להלכה אי מטמא שלא במקומו.

ועיקר דברי הר"ש שפי' המוציא עפר ממקום טמונה היינו תפושה, הר"מ לא פי' כן אלא בעפר שבודק איירי וכמו שפי' ר"ש בפי' קמא ומה שהק' ר"ש במה נחלקו ר"י ורבנן י"ל דפליגי קדם שגמר לבדוק דלא מטמאינן לי' מספק וכ"ה בל' הר"מ פ"ט ה"ט.

ודברי הר"מ פ"ג ה"ח סתומין הכ"מ פירשן בנקבר ערום בארון של שיש אבל קשה לפרשן דבארון של שיש אין מקום לחשש תערובות עפר והר"מ כתב דאפשר שהוא עפר שנתלכלך בנצל ובש"ק פ"ז דנזיר פי' דברי הר"מ בכל המתים ואינו ענין לרקב, ולפ"ז קשה מש"כ שספק אם הוא רקב שמטמא באהל, והלא נקבר בכסותו ודאי אין לו רקב ועוד שסיים שהרי יש במלא חפנים ועוד חפנים רקב וכי יש חפנים רקב מאי הוי הלא כבר יש לו גלגילון. (אהלות סי' כ"א ס"ק א' - ה').

פרק בנות כותים.

ל"ב א' תוד"ה שמא, וא"ת ובקטן אמאי חיישינן כו', צ"ע למה ניחא להו קטנה, ואפשר דבקטנה י"ל דסגי בחד סימן אף לר"ה, ואפשר דקטן וקטנה קאמרי, ובעיקר קו' צ"ע דהא בלא נולדו סימני סריס, נמי לאחר רוב שנותיו ולא הביא הוא סריס, וכן תירצו ביבמות פ' ב', ואפשר דסברי הכא דלאחר ל"ה שנה הוא גדול ולא סריס, ומה שתירצו דאין מועלת הבדיקה עד שהוא גדול בשנים, היינו אע"ג דעושה כיפה י"ל שהוא סריס, אבל אם אינו עושה כיפה ודאי הוא סימן סריס כדאמר יבמות פ' א', ואי קושיתם אף באילונית לא יתכן תירוצם וכמש"כ קדושין ד' א' ד"ה דלא. (אה"ע נשים סימן קכ"ו סק"ט).

טומאת בועל נדה, מטמא במגע ובמשא [כן מבואר בלשון הר"ש והרא"ש פ"ק מ"ג דכלים] אלא שנסתפק הר"ש אי מטמא אדם לטמא בגדים, ואין ספיקו אלא במשא אבל במגע אינו מטמא אלא חשוכי בגדים, והרא"ש מסיק דגם במשא הוא מטמא חשוכי בגדים, אבל מלשון רש"י נדה ל"ג א' ד"ה אף הוא משמע דלמסקנא הוא מטמא אדם לטמא בגדים אף במגע, ולשון הת"כ שהביאו הר"ש והרא"ש דמשכבו כמגעו ומטמא אחד ופוסל אחד, היינו מגע כלים, אבל מגע אדם מטמא שנים בשעת נגיעה, ואע"ג דגם כלים עושין אוכלין ראשון בשעת נגיעה, כמש"כ ר"ש פ"ה דזבים מ"א אינו אלא מדרבנן כמש"כ ר"ש שם [ולא עיינתי בזה] א"נ ההיא דת"כ דמשכבו כמגעו לאחר פרישה קאמר, [וצ"ע בפנים הת"כ ואינו תח"י] ונראה דמטמא באבן מסמא כגון שאצבעו של טהור תחת האבן וב"נ ע"ג האבן, והוא מטמא אדם וכ"ח בהיסט כ"כ תו' יומא ו' ב' ד"ה שמטמא, ונראה דמטמא אף באבן מסמא כגון אצבע של ב"נ תחת האבן ואדם וכ"ח על האבן, וקצת משמע במשנה פ"ק דכלים מ"ג דב"נ אין מטמא באבן מסמא, דלא נקיט לי' התנא עד שהגיע למעלת המרכב וצ"ע, ויש לעי' כשמסיט האדם אי הוא מטמאו לטמא בגדים, ואין עושה משכב ומושב אב הטומאה אלא ראשון, ונראה [כ"ה בת"כ, גליון] דמטמא תחת אבן מסמא, ודוקא בחזו למדרסות, וגם אין מטמא כ"ח, בכל דין משכב, ונראה [כ"ה בת"כ, גליון] דאין חילוק בין משכב למרכב ומטמא כלן בטומאה קלה, ויש להסתפק אי עליונו של ב"נ כעליונו של זב, וכן מסתבר, והר"ש הסתפק אי מעינותיו טמאין וצ"ע למה לא פשט לי' מהא דנדה ל"ג ב' מעשה בצדוקי אחד שספר עם כה"ג בשוק ונתזה צנורא כו' וקדם אצל אשתו כו' הרי שמעינותיו של ב"נ טמאין ומטמאין, ומיהו יש לדחות כמש"כ תו' שם ד"ה ותיפוק לענין צנורא דע"ה דיש לרוקו טומאת משקין ומטמאין כלים דרבנן ומיושב קו' תו' שם על הר"מ מפונטייז, אמנם התו' פשיט להו התם דב"נ מטמא במעינותיו וכ"כ הר"ש פ"ז דטהרות מ"ה, ויש להסתפק אי מעינותיו מטמא אדם לטמא בגדים, לדעת הרא"ש דהוא עצמו אין מטמא אלא חשוכי בגדים, ולשון המשנה פ"ק דכלים מ"ג למעלה מהן זובו ש"ז כו' שהן מטמאין במגע ובמשא קשה שהרי גם ב"נ מטמא במגע ובמשא ולפי' הר"ש והרא"ש י"ל שהן מטמאין אדם לטמא בגדים אבל לפרש"י קשה, וכבר נתקשה בזה הרמב"ם בפי' המשנה, ופי' שהן מטמאין במגע ובמשא בכל שהו משא"כ בב"נ שאינו מטמא אלא האדם בכללותו, ואף שבהזיז אבר אחד ממנו מקרי משא, מ"מ כשפירש ממנו אבר אינו מטמא אבל לשון המשנה לא משמע כן כלל, ולולא דברי הראשונים ז"ל יש מקום לומר שאין ב"נ מטמא במשא כלל שמשא בנדה לא כתיב אלא נלמד ק"ו ממשכבה ויש לומר שלא נאמר ותהי נדתה עליו אלא במאי דכתיב בקרא אבל הנלמד בק"ו ממשכבה שכבר אימעט משכב ב"נ אימעט נמי משא דב"נ וצ"ע, ובתו' נדה ע"א ב' ד"ה מערה לא קים להו שמטמא במשא כל עיקר, וגם הביאו ראי' שאין מטמא בהיסט, ועי' מל"מ פ"ג מה' מו"מ ה"א בארך. (כלים סי' א' ס"ק ו').

ל"ג ב' תוד"ה ורמינהו, ומיהו אין להשוות גזירת חכמים דפעמים נראה להם להחמיר אפי' בס"ס, תימא הא תנן בהדיא שם פ"ד מ"ה דעל ספק מגען אין שורפין משום דהוי ס"ס וה"נ הוי ספק מגען שהרי ספק נגע בשל בהמה, ולאו קושיא היא כלל כיון דגזרו על מ"ר אף כשהן ספק של בהמה הוי ודאי מגען, ואף שיש בהן בעיקרן ב' ספיקות של אדם טהור ושמא של בהמה מ"מ גזרו חכמים, ואפשר דלא חשיב ס"ס דשל טהור ושל בהמה שוין, ומיהו לא חשיב שם אחד דשל אדם מק"ט ושל בהמה טהור, ומ"מ לא דמי לס"ס דמשנתנו בספק נגע. (זבים סי' ב' ס"ק ה').

הק' הר"ש זבים פ"ב מ"א בהא דתניא בתוס' ובת"כ דשורפין על עכו"מ את התרומה ובגמ' נדה ל"ד א' אמרו דעבדו רבנן היכרא בקריו דלא לישרף עלי' תרומה, וכ' ושמא יש לחלק בין ראה ללא ראה, ר"ל דבראה זיבה גזרו לשרוף ותימא דא"כ בראה זיבה ואח"כ קרי יהא קריו טמא דלא שייך היכרא, וכ"ת ה"נ א"כ למה טהרו דמה לב"ש ולב"ה אינו מטמא יבש משום היכרא, הלא בראתה שורפין, וכן קשה בהא דפריך נדה ל"ד א' ליעבד היכרא בזובו הלא בראה זוב שורפין, ומיהו י"ל דאע"ג דשורפין את התרומה בעינן היכרא שהוא דרבנן דלא לחייב על ביאת מקדש. (זבים סי' ב' ס"ק ח').

טהרות פ"א מ"א וכזית בבית הבליעה, מבואר זבחים ע' א' דמצטרף בכדי א"פ, ואע"ג דלר"י לא מייתר קרא מ"מ מודה ר"י וכמש"כ תו' שם, ועוד דבגמרא שם מבואר דסד"א דליצטרף אף ביותר מכא"פ אבל שמצטרף בכא"פ א"צ קרא, ותנן כריתות י"ב ב' אכל אוכלין טמאין כו' ושהה כדי א"פ חייב ופי' תו' שם שאכל נבלת עוף טהור, מיהו שתה משקין טמאין דתנן התם דחייב עליהן על ביאת מקדש קשה לפרשו לפי' תו' ומש"כ דקאי על דם שרץ דמטמא כבשרו כדתנן פ"ו דמכשירין מ"ה, צע"ג דמה ענין זה לשתי' בכא"פ הלא אין כאן רק טומאת נגיעה בכעדשה, ועי' תשובת ח"ס חאו"ח סי' ק"מ כתב דדוקא כשהיה כזית בבית הבליעה ואינו מובן.

מיהו לענין טומאת בגדים יש לעי' אם אכל פחות פחות מכזית אימתי הוא אה"ט לטמא בגדים, ובתחילתו ודאי אינו מטמא אלא בקורט אחרון יש להסתפק אי מטמא בגדים כיון דבקורט זה ליכא כדי לטמא וקורטים הראשונים כבר ירדו למעיו ואינו מטמא אלא כל זמן שהיא בבית הנפש כדתנן זבים פ"ה מ"ט בלעה מטמא אחד כו' ואם נימא דאינו מטמא בגדים עד שיבלע כזית בב"א, א"כ הא דמצטרף כזית בכא"פ היינו להיות ראשון אבל לא לטמא בגדים, ויהי' זה מחודש דאע"ג דלא היה כאן אב הטומאה בשעת אכילה מ"מ הוא טמא לאחר אכילה, ועי' ר"מ פ"ג מאה"ט ה"א, אינה מטמאה אלא כשהיא בביה"נ וזה שנאמר תאכל לתת שיעור לטומאתה כו' והנה צריך לפרש ל' הר"מ דבתורה כתיב טומאת בגדים וזה אינו בשביל אכילה אלא בשעה שהיא בביה"נ ואכילה לשיעור, והנה מבואר מל' רבנו דבעינן כזית בבית הבליעה לענין טומאת בגדים, ומיהו קשה שלא הזכיר רבנו דין אכילה בכא"פ ועוד דא"כ בעינן אכילה דכתיב בקרא לענין שהוא ראשון אחר אכילה, ובר"מ משמע דדוקא לשיעורא נאמר וצ"ע.

ולמש"נ ל"ק קו' הח"ס בגמ' נדה מ"ב ב' דאמר יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים כו' ומוכיח אביי מינה דבלוע הוי דאל"כ ליטמא במשא, ומאי קושיא נוקמי' באכל כזית בכא"פ, ולאו קושיא היא דהא קאמר יכול תהא מטמאה בגדים וזה אינו אלא בכזית שלם בבית הנפש, ועי' מש"כ לקמן, ועי' חולין ק"ג ב' תוד"ה חלקו. (טהרות סי' א' ס"ק א').

זבים פ"ה מ"ט הקיאה או בלעה, לכאורה משמע דהקיאה היינו פירש וקדם שהקיאה מטמא שנים ותימא הלא כיון שכבר טמא בגדים וכבר ירד לבית הבליעה כבר נגמרה אכילתו, ואיך יטמא עוד שנים קדם שהקיא, הלא אכילה כתיבא בו, ושתי אכילות בחד כזית ליכא, ול' המפרשים משמע קצת דכל זמן שהיא בבית הבליעה ולא ירדה לאסטומכא מטמא שנים אבל מנ"ל למימר הכי, ועוד דאין מקום מיוחד לבית הבליעה אלא כל דמצי לאהדורי הוי כמונח בפיו, וכל דלא מצי לאהדורי הוי לאחר אכילה, וכדמשמע כתובות ל' ב', והא דמבעיא לן נדה מ"ב ב' מקום נבילת עוף טהור בלוע הוי או ביה"ס הוי היינו אם לאחר שכבר נאכל עדיין ביה"ס הוי, או קו הגבול בין מצי לאהדורי ללא מצי לאהדורי מבעיא לי' ובליעה וחשיבת בלוע של הנבילה באין בב"א, ולפ"ז צ"ל דהקיאה מלתא באפי נפשה היא דאם הקיאה ועברה בית הבליעה אינה מטמאה בשעת העברה זו את הבגדים, ודין זה תניא בתוס' כמש"כ ר"ש מי"א, דקתני הקיאה והיא בבית הבליעה מטמא אחד כו' אלמא דהקאה מביאה לבית הבליעה ולא שפורשה מבית הבליעה.

אמנם בר"מ פ"ג מה' אה"ט ה"א משמע דלעולם כל שהיא בבית הנפש מטמאה ואכילה דכתיב בה היינו לשיעור, וכן משמע שם ה"ז מעי של נבילת העוף כו' אם יש בבית הבליעה כזית כו' ולא קאמר שבלע כזית [ולפ"ז בית הנפש היינו בשר הסוגר את המעי, והנפתח בשעת בליעה, וכל רחבו נקרא בית הבליעה, וכן מכרעת סוגיא דנדה מ"ב ב' דבקו לא שייך מקום שאין לקו רחב כלל, ולפ"ז אף במצי לאהדורי כל שהוא בבית הבליעה טמא, אלא דסוגיא דזבחים ע' א' קשה דאמר דסד"א אף ביתר מכא"פ מצטרף ואם אינו תלוי באכילה אלא בהויתו בבית הבליעה הלא בעינן כזית שלם, ולמש"כ לעיל ד"ה מיהו לענין טומאת בגדים באמת בעינן כזית, ומה"ת לן לטמא באכל קמעא קימעא בלא קרא וצ"ע] וצ"ע לענין איסור איך הדין בבלע מקצתו כה"ג, ומשמע דלא חשיב אכילה, ומ"מ לענין עוף טהור הרי יש כאן כזית בבית הנפש והראב"ד כ' שהיא משנה שאינה צריכה מבואר שמסכים לדינו, ואם גם בכל איסורים כן ניחא, ואם דוקא הכא, משנה צריכה היא, ובסוגיא מנחות ע' א' מבואר דדין נבילת עוף טהור ושאר איסורין שוין דפריך התם מהא דנבילת עוף טהור על זר שאכל התרומה, ומשמע דאי לא נחשב אכילה לענין איסורין גם בעוף טהור אינו מטמא ומשמע דאכילה בעינן, וגם לפי' תו' שם מבואר דחשיב אכילה בתלוש אף שמקצתו בחוץ דע"כ בהכי איירי דמקצתו שבחוץ מעורה למה שבפנים דאם תלשו היינו אכילה גמורה, ולא קשה מהא דזר שאכל את התרומה במחובר, [עי' מש"כ לעיל]. (זבים סי' ד' ס"ק ט').

מ"ג א' כל ש"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה, לא האדם וגם הש"ז עצמה אינה מטמאה, ואין לומר דלא חשיב רואה ומ"מ הש"ז מטמא דא"כ מאי פריך מהא דהיה מהרהר בלילה ומהא דבע"ק שטבל, לימא דטמא משום נוגע כדאמר לעיל כ"ב א' דכל רואה יש בו נגיעה, והק' הר"ש פ"ח דמקואות מ"ד דתקשה לשמואל מהא דתנן התם מ"ב ראה מים חלוקין או עכורין באמצע ובסוף טמאים וכן לבנים נמשכין, ואפשר דהתם לענין לאוסרו בתורה ומודה שמואל דאסור בתורה בכל גווני, והתם ארישא קאי דקתני דשאובין כשרין לבעלי קריין והיינו דוקא לתורה וע"ז סיים אלו בעלי קריין שהם צריכים טבילה כו' אבל הא דהמהרהר בלילה כו' לענין טומאה אתמר דהא איכא הרהור דמשמש מטתו דראוי לטמא ומדקתני סתמא משמע אף בכל הרהור ומשני דוקא במשמש מטתו, ומיהו בתוספ' שהביא ר"ש לא משמע כן דקתני כל אלו שאמרו טהורין לחולין וטמאין לתרומה אלמא דטמא לתרומה, ואפשר דהחמירו מדרבנן לתרומה לטמא שלא בהרגשה ומודה בזה שמואל, אבל קשה דא"כ מאי פריך מהא דהמהרהר בלילה כו' הא משמע בתוספ' דזה נמי אינו אלא לתרומה, וע"כ דלשמואל אפי' טומאה דרבנן לתרומה נמי ליכא, ואפשר דסוגין דלא כהאי ברייתא וצ"ע [שו"ר דאין הכרח בתוספ' דקאי על מים חלוקים ואינך, אלא קאי על השכים בבקר ומצא בשרו חם, ועל לא כבדה, ועל בע"ק שטבל ולא הטיל מים ושפיר איכא למימר דרישא כלה לענין תורה] והא דמטהרינן לחולין צ"ל הטעם דאע"ג דהרהר ומצא בשרו חם אכתי מן הדין אוקמינן לי' אחזקת טהרה, ואע"ג דהוי ס"ט ברה"י אפשר דלא חשיב ספק כיון שלא אתחזק כלל שרץ כאן וכמש"כ תו' פסחים ט' א' ד"ה ואם, אבל אין לומר משום דלא ילפינן מסוטה ספק ראי' וכמש"כ תו' נדה י"ז ב' ד"ה ואין, דהא הכא איכא נמי משום נוגע כדאמר נדה כ"ב א'.

מקואות פ"ח מ"ד ר"ש תניא בתוספ' כו' ריבר"י אומר הפולטת ש"ז טהורה לחולין, צ"ע דלמה אינה טמאה משום נוגע וכדאמר נדה מ"ב א' ואפשר בלא יצאה לחוץ עד אחר ג"י ורבנן שם דמטמאה מבפנים כבחוץ, אלא דסבר דלא גמרינן מסיני דחידוש הוא, אלא טמא לתרומה מדרבנן וצ"ע. (מקואות קמא סי' ט' ס"ק ו').

מ"ה א' אבע"א אשר בשר חמורים בשרם, שהיו קרובים לטבעת בעלי חיים הממהרות לידתן, ויש לעי' דא"כ מש"ל חמותו ממאנת בגיורית קטנה שהטבילוה ע"ד ב"ד כדאמר כתובות י"א א' ונשאת ע"פ ב"ד למיאון כדאיתא אה"ע סי' מ"ג ס"ב בהגה', ואת"ל דטבעה משתנה בגירותה אכתי מש"ל בנתגיירה מעוברת ויש להם שאר האם מה"ת כדאמר יבמות צ"ז ב', וכל שהעיבור מעליא ילדה אף אם נשתנתה טבעה, ועי' יבמות י"ב ב' תוד"ה שמא, ועוד לא מסתברא כו', וי"ל דהיא גדולה בזמן שנותיה וכמש"כ תוס' סנהדרין ס"ט א' ד"ה בידוע, א"נ בגיורית לא קמיירי. (אה"ע נשים סי' קי"ג סקי"ב).

מ"ז א' סברוה מ"ד תרומה דרבנן חלה דרבנן, יש לעי' הא חלה א"צ קידוש הארץ שהרי נתחייבו בז' שכבשו וז' שחלקו וכדאמר בסמוך, וי"ל דסברוה דלענין חלה נתקדשה הארץ כיון שנכנסו בארץ אבל קידוש בעי, ובזמן בית שני נתחייבו בחלה בקדושת עזרא, ואחר חורבן נפטרה מן החלה כמו שנפטרה מן התרומה.

ויש לעי' לרבנן דאשכח ר"ה ברדר"י דחלה דאוריתא לכו"ע תקשה להו הא דפטר ר"י מדומע מן החלה. (שביעית סי' ג' סק"ד).

פרק בא סימן.

מ"ח ב' תוד"ה בשלמא, דליכא לפרושי שומא נינהו ותמאן כו', בב"ש סי' קנ"ה סקכ"ט הק' דהא אפי' אם נאמינם מ"מ לא תמאן דלמא הביאה אחרות ונשרו, דע"כ בבעל קיימינן דבלא בעיל באמת נאמנת לומר דשומא הן, כמש"כ במרדכי דנאמנות בדרבנן, והגרע"א בגליון כ' בשם הראנ"ח דכונתם שתמאן תוך הפרק לר"י, ואז לא חיישינן לנשרו כמש"כ תו' לק' ד"ה איבעית, אמנם בגמ' קאמר אי משתכח לאחר הפרק, והא דאמר באמת בגמ' לאחר הפרק, הוא לרבותא דאפי' לאחר הפרק דכי מהימנינן להו, אמרינן ע"כ דנפקה מרובא ולא הביאה לאחר הפרק מ"מ מהימנינן להו לחומרא, ועוד דהא קאי גם לר"ש דאמר תוך הפרק נשים בודקות, והיינו לחומרא דאי משתכח לאחר הפרק שומא נינהו, ולתירוץ קמא אית לי' לר"ש חזקה דרבא, וא"כ אי אפשר לפרש האי דאי משתכחי כו' אלא לענין חליצה דלענין מיאון לא מתפרש לר"ש, ובזה ניחא הא דהק' בסמוך למה לי בדיקה והאריכו בראיות דכשמוצאין לאחר הפרק לא חיישינן שמא היו אותן ב"ש קדם הפרק, ולכאורה י"ל דבנמצא תוך הפרק חיישינן דלמא היו קדם הפרק, ולזה בעי בדיקה לר"י, אלא דאכתי קשיא לר"ש למאי דאמר דאית לי' לר"ש חזקה דרבא, ולפ"ז תשאר קו' הב"ש, ולמ"ש הב"ש שם דלאחר שנבדקה ואין לה ב"ש לא אמרינן דאם בעיל אח"כ בועל לשם קדושין, יש לפרש דבריהם באומרות הנשים שאותן השערות היו קדם הפרק, ואין אחרות, ואח"כ בעיל, ואמרינן דלא מהימני לקולא וחיישינן דלמא גדולה היא, ומיהו בחלק אה"ע נשים סי' קי"ג כתבנו דמדברי הרמב"ן והרשב"א ל"מ כהב"ש, ואכתי מש"ל בקבלה קדושין בתחלת ליל כניסת שנת י"ג, והם מעידות שלא נולדו אחרות מסוף היום עד הקדושין שלא סלקו עיניהם ממנה, ובאנשים כה"ג ממאנת, ובנשים אינה ממאנת.

שם בתו' אבל אם לא ראו כו' משמע דאין לחוש, כונתם מדרבנן דאי מה"ת איך נשים נאמנין לפני הפרק דמשמע אף לקולא, ומיהו אכתי יש להוכיח מדאמר דנשים נאמנות להחמיר לומר שהיו קדם הפרק ע"כ דבלא דיבוריהו לא חיישינן, וכן כתובה ראי' זו במרדכי פ' מ"ח.

מ"ט א' תוד"ה ואיבעית, ומפרש ר"ת כו', במל"מ פ"ד מה' אישות מבואר שפי' דברי ר"ת דתוך הפרק לר"י חשיב סימנים, היינו לענין דנעשית גדולה באלה הסימנים לאחר הפרק, אבל תוך הפרק עדיין היא קטנה, ואי אפשר לומר כן, אלא לר"י נעשית גדולה תוך הפרק כדקתני נאמנות לומר גדולה היא שלא תמאן ואין נאמנות לומר גדולה היא שתחלוץ, מבואר דנעשית גדולה תוך הפרק דהא מוקמינן לה תוך הפרק לר"י, ונראה דאם אמרו תוך הפרק דהביאה נאמנת לחליצה לאחר הפרק, כיון דמסיע חזקה דרבא לגדלותה אף שאין חזקה מסיע לדבריה שהרי היא אמרה שהביאה תוך הפרק.

ומהא דמבואר בסוגין דתוך הפרק לר"י ולאחר הפרק לר"ש אי לית לי' חזקה דרבא, אין נשים נאמנות לומר קטנה היא שתמאן שמעינן דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה אפי' לא אתחזק איסורא, וכמ"ש אה"ע נשים סי' כ', והא דנאמנות להחמיר נראה שהחמירו כאן חכמים משום דחשיב דבר זה כמלתא דעבידי לאיגלויי ולא עבידי אינשי דמשקרי, ומ"מ לא חשיב עבידי לאיגלויי גמור לסמוך להקל, ונראה דהיינו נמי טעמא דת"ק דנאמנות להקל, לדעת הרמב"ם דמפרש דת"ק פליג וס"ל דנאמנות להקל כמש"כ הב"ש סי' קנ"ה ס"ק כ"ג, ולדעת הר"מ, אמרה האשה שהביאה אע"ג שבדקו עדים וליכא אמרינן דנשרו וחולצת, וכן באמרו ליכא לאחר הפרק, ונתקדשה בתחלת ליל שנת י"ג, ובאופן כמש"כ לעיל ממאנת, ובאופן אחר אי אפשי למצוא נאמנותן להקל, דאי לאחר הפרק לומר גדולה היא גם לשאר פוסקים נאמנת דקיי"ל כחזקה דרבא, ותוך הפרק קיי"ל דכלפני הפרק, והרמב"ם לא מפרש כפר"ת, אלא ליל כניסת שנת י"ג כבר איכא חזקה דרבא, וקדם לכן שומא.

וכ' הב"ש ס"ק כ"ג בשם המרדכי והגה"מ דבלא בעיל נאמנת האשה לקולא שתמאן, ואין ללמוד מכאן לשאר ערוה דרבנן דאפשר דהכא משום עבידי לאיגלוי' תדע שאין ע"א נאמן לומר שמיאנה כדמשמע בתו' יבמות ק"ז ב' ד"ה מכשירין, והכא גופא לענין חליצה לדעת כמה פוסקים חליצת קטנה כשרה מה"ת, ואפ"ה אין אשה נאמנת, ומשום דעיקר איסורה מן התורה החמירו גם בדרבנן, א"נ אין ראוי לחלוץ לכתחלה ולהתיר מחמת ספק דרבנן. (אה"ע נשים סימן קי"ד סק"א - ג').

מ"ח ב' אלא לאחר הפרק ל"ל בדיקה כו', מדלא ניחא לי' לפרש בראו וליכא שיער ומהימנינן להו ואמרינן שנשרו וכמו דמפרשינן תוך הפרק גדולה היא שלא תמאן כמו שפי' תו' שמעינן דכה"ג אין נשים נאמנות לחלוץ, דכיון דמן הדין אין לחוש לנשרו, ובטל חזקה דרבא, אין נשים נאמנות, ולפ"ז אף לאחר שחלצה אם ראו עדים שאין לה שער, אין חליצתה חליצה ולא שייך כאן שכבר יצא בהיתר דעיקר סמכנו בחזקה דרבא, ולפ"ז נידון הח"ס שהביא הפ"ת אה"ע סי' קס"ט [סקי"ג] שנבדק ע"פ ע"א, ואח"כ ראינו שאין ביבם סימנים, אינו חליצה, מיהו כנראה בעובדא היה מקום לחשוד את אבי היבם שהעביר הסימנים בכונה ואפשר דכה"ג נשירה שכיחא וסמכינן בחזקה דרבא, וצ"ע, מיהו מה שסמך על פי האב בשנים תמוה וכמש"כ בחלק אה"ע נשים סי' קי"ד. (אה"ע נשים סי' קי"ד סק"ט).

מ"ח א' קמ"ל אי אפשר ודאי אתי ומנתר הוא דנתר, נראה לפ"ז דאפי' נולדו בה סימני אילונית אינה אילונית כדין הביאה סימנים קדם כ', וכמש"כ תו' יבמות פ' ב' ד"ה דהביא, והריב"ש סי' תע"ד, ולפ"ז הא דכ' הטור אה"ע סי' קע"ב דבסימן אחד חשיבא אילונית, לא מש"ל אלא בסימן העדר הדדים, דאי יש לה א"כ אינה אילונית, ויש לתמוה לפ"ז במש"כ הטור דבלא הביאה סימנים ולא סימני אילונית היא קטנה עד ל"ו שנה היכי מש"ל אם יש לה סימן העליון הלא כבר הגדילה, ואם לא הביאה סימן העליון א"כ נעשית אילונית בסימן זה, וע"כ צ"ל לדעת הטור דשיעור דדים להוציא מאילונית הוא פחות מבוחל דתנן נדה מ"ז א', והלכך יצאה מסימן אילונית ועדיין קטנה היא, אמנם לדעת הרמב"ם דבאילונית בעינן כל הסימנים י"ל דשיעור דדים הוא כבוחל דמתנ' ומזה מוכרח דבאילונית בעינן כלם מדקתני במתנ' מ"ז ב' והיא אילונית ומשמע לאשמועינן דבנולדו בה סימני אילונית איירי וכמו שפי' רבא והוא הסריס דקתני במתנ', ואם איתא דבאילונית בחד סימן סגי כיון דקתני בת כ' שלא הביאה ב"ש ע"כ בכלל זה לא בחלה, והיינו סימן אילונית, אלא ע"כ דכל סימני אילונית בעינן, והנה רש"י פי' דבוחל לית לי' שיעורא אלא התחלת הצמיחה אבל תו' פי' דשיעורים דמתנ' אבוחל וכן משמע ברמב"ם פ"ב מה"א ופסק דבכלן להחמיר היינו דבאחד מן הסימנים הוי ספק בין קטנה לנערה, והלכך כל שיש לה דדים כשיעור הפחות לא דיינינן בה אילונית אף לדעת הטור, ועי' בפ"ת אה"ע סי' קע"ב סק"א בשם ח"ס.

ולפרש"י ע"כ מוכרח דבאילונית בעינן כל הסימנים, דאי באחד מהן ע"כ כשהיא בת כ' ולא הביאה סימנים לא בחלה, וא"כ היינו סימני אילונית ולא אצטריך למתני והיא האילונית, ובהגה"מ כ' דבס"ה פי' כפרש"י. (אה"ע נשים סימן קי"ד ס"ק י"א).

נ' ב' תוד"ה מחשבת, פי' דאי מחשבת חיבור שמי' מחשבה וכן מחשבת חיים, א"כ לעולם אין נבילת עוף טהור צריכה מחשבה דמהניא לה מחשבת חיים ועד שתפסל מאכילת כלב טמאה, ויש לעי' הא לא מבעיא לן במחשבת חיבור אלא בעולשין שזרען לבהמה ונמלך לאדם אבל זרען סתם אע"ג דלקטן לבהמה טמאין וכמבואר בתו' לעיל ד"ה שזרען, וכדאמר חולין קכ"ז ב' בירקות שקצצן ע"מ ליבשן, וא"כ ה"נ עוף טהור כיון דסתמו לאכילה הדין נותן שיטמא עד שיפסל מאכילת כלב, וי"ל דבאמת כיון דמחשבת חיבור לא הויא מחשבה אפי' בדבר שסתמו לאדם לא חשיב מחשבה, והלכך כשאינו ראוי לאדם בשעה שנתלש היה טהור, אבל כשראוי לאדם אלא שחושב לבהמה לא חשיבא מחשבה גמורה כיון דסתמו לאדם, והלכך קצצן ע"מ ליבשן טמאין אבל נבילת עוף טהור צריכה מחשבה.

שם אם מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה נראה דבנבילת עוף גופי' קאמר דמטמאה טו"ח שלא במחשבה וכמו שפרש"י שלא ידע שזה הוא וכיון שאכלה בטעות לא חשיבא מחשבה, אבל מנבילת בהמה לא פריך דא"כ ליפלוג ריב"נ בירקות שדה וכיו"ב דתנן פ"ג דעוקצין דבעי מחשבה, ועוד נראה דלא אמר ריב"נ אלא בזה שמטמא טומאה קלה משום שסופו לטמא טו"ח ובזה קאמר דכיון דמטמא טו"ח שלא במחשבה כש"כ טומאה קלה אבל אם צריך הכשר שרץ לא שייך למידן מטו"ח ובעינן אכל אשר יאכל, והיינו דפריך לעיל תרנגול ברא עוף טמא הוא ואינו מטמא, ומאי פריך, נימא דתרנגול דיבנה טמאוה שלא במחשבה בנגיעת שרץ, אלא ודאי דלא פליג ריב"נ בעוף טמא דצריכה מחשבה, וכן מבואר בתו' לקמן נ"א א' ד"ה שום.

נ"א א' תוד"ה שום, ומיהו נבילה נמי בעינן שתהא ראוי' לגר לב"פ, לכאורה כונתם דנבילת בהמה טמאה צריכה מחשבה לב"פ, אבל אי אפשר לומר כן, דאי טהורה בלא מחשבה במחשבה לא נחתא לה טומאת נבילות כדאמר חולין ע"ז א' חישב עליה כו' אבל לא טומאת נבילות, ובגמ' שם עור חמור כו' וכדאמר ריב"נ אם מטמא טו"ח שלא במחשבה, ובכריתות כ"א א' מחשבה ל"ל כו' וב"פ לא אמר אלא בסרוחה אבל הכא חזיא למי שלא ידע בה וכדאמר חולין ע"א א' נהי דלא חזיא בפניו כו' ועוד הלא אוכלים עכו"מ נבילה טמאה וחביבה עליהם כמש"כ תו' בכורות י' א' וצ"ע, ואפשר דכונתם דאע"ג דבעינן שתהא ראוי' מ"מ לא בעינן מחשבה דאי לא היה בעי שתהא ראוי' לא שייך לומר דלא בעי מחשבה ומיהו מש"כ לב"פ צ"ע דהא בסרוחה מעיקרא כו"ע מודו דבעינן ראוי' לגר כדאמר בכורות כ"ג ב', והכא לענין מחשבה הוי הנידון מעיקרא, ועי' באו"ג בגליון במס' עוקצין פ"ג.

טהרות פ"ח מ"ו גוזל שנפל לגת כו' ריב"נ מטמא, בר"מ ור"ש ורא"ש מבואר דל"פ ריב"נ בכפר, ותימא דהא ריב"נ ק"ו קאמר וא"כ אפי' בכפר נמי, וכן נקטו התו' בפשיטות נדה נ' ב' ד"ה אלא. (עוקצין סי' ה' ס"ק ב').

נ"א א' תוד"ה אלא, גפן נטוע בחצר שהחצר קובעת בדבר שנגמרה מלאכתו בלא צירוף או אם צירף כהנהו שאין רגילין לעשות מהן גורן, כ"נ דצ"ל, דכל הני דתנן דאוכל אחת אחת ואם צירף חייב איירי באין דעתו ללקט עכשו, דאם דעתו ללקט לא חשיב גמ"מ בצירף שתים וכמש"כ תו' ב"מ פ"ח א', אבל באין דעתו ללקט עכשו שתים מקרי גורן כדאמר שם פ"ח ב', והנה כולהו בני גורן נינהו [ר"ל קביעות למעשר שימלא כליו או שילקט הכל] אלא כיון שאין מלקט עכשו אלא נוטל ואוכל שתים הוא גמ"מ, ובלא צירוף אוכל ופטור, ואם כבר היה גמור אף אם הכניס אחת לחצר לא יאכל וכדתנן מעשרות פ"ג מ"ב אבל לא מן הסל, והתם משום מקח, וה"ה לחצר.

נ"א ב' תוד"ה התיאה, וי"ל דוקא בחצר סתמייהו לאדם, צ"ע דנהי דהן לאדם אבל אינן למאכל אדם אלא לתבלין, דהא לא חזו בעיניהו, ואף בגנה ושדה הן סתמן לתבלין.

שם בגמ' ואי ס"ד סתמה לקדירה כו', פרש"י דסתם שבת משמע, וקשה מאי עדיפא האי מתנ' ממשנת פאה דאוקימה בזרען לכמכא, וי"ל כיון דקאים בנתנן לקדירה הו"ל לפרש דנמלך ונתן לקדירה, אבל אם זרען סתם פטורין. (מעשרות סי' א' ס"ק כ"ג).

נ"ב א' ומודה ר"י שאם נבעלה כו', נראה דהני אמוראי דסברי אפי' בנבעלה כשמואל ס"ל דאמר יבמות ק"י א' דע"ד קדושין הראשונים הוא בועל ואכתי אין קדושיה תורה, והא דנמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב"ש הני אמוראי דסברי כר"י מפרשי לה בבעל אבל שמואל דלית לי' ב"ב קנ"ו א' הא דר"י, מפרש לה בלא בעיל ומדרבנן, אבל לא נמנו לומר דלא כר' ישמעאל בהא דסבר כל הבועל ע"ד קדושין הראשונים הוא בועל, והלכך סבר שמואל דבזה הלכה כר"י דאין כאן קדושי תורה אף כשבעל. (אה"ע נשים סי' קי"ג סק"ה).

פרק דם הנדה.

נ"ה א' א"ב דאפריך אפרוכי, הר"מ פ"ג מטו"מ פסק דדוקא דאקמח טהור, ובכ"מ תמה למה פסק כר"ל, ונראה דלר"ל אינו אלא מריבוי ולא מרבינן אלא יבש שאינו יכול לחזור לכמות שהן אבל יבש כעצם דאבד שם בשר לא, ולר"י אתרבי אפי' יבש כעצם דאפריך וזה היפוך פרש"י ופסק כר"י דאפי' כעצם טמא אלא א"כ אקמח, וכן פ"ב ה"א כ' דאפי' יבש כחרס טמא והוא יבש יותר מעצם, והא דאקמח אקמוחי טהור היינו מדין בשר אבל טמא משום רקב אם נשלמו תנאיו, ואף אם לא נשלמו תנאיו טמא משום עפר קברות אם נקבר ואקמח בקבר. (אהלות סי' כ"ה ס"ק מ"א).

שם תוד"ה אבן, פ"ה אבן מונחת ע"ג יתדות כו' וקשה כו' ומפרש ר"ת כו' ואין בה אלא טומאה קלה כו' אך קשה כו' וי"ל כו' נראה למסקנתם דענין אבן מסמא נמצא על ה' אופנים א', באצבעו של זב תחת האבן ואדם או כלים ע"ג האבן, וטמא אפי' כ"ח, מדין היסטו של זב, ומקרי היסט אע"ג שאין כבדו נרגש מחמת כבד האבן, ב', כשהזב ע"ג האבן ואצבעו של טהור תחת האבן, וטמא מדין משא דהיינו כשטהור נושא את הזב, ג', כשהזב ע"ג האבן ומשכב תחת האבן, ונעשה אב הטומאה כדין משכב, ד', כשמשכב הזב תחת האבן והטהור ע"ג האבן וטמא מדין נישא ע"ג משכב שטמא כדתנן במס' זבים וטמא אף כשהאבן מסמא מפסיק כמש"כ ר"ש פ"ק דכלים מ"ג לשון הת"כ והישב על הכלי אשר ישב כו' אין לי אלא כו' מניין כו' אפי' ע"ג אבן מסמא ת"ל כו' מקום שהזב יושב ומטמא, ישב הטהור ויטמא [נדצ"ל יטמא] כו' ור"מ במתנ' שם דתנן למעלה מהן מרכב שהוא מטמא תחת אבן מסמא דהיינו כשהמרכב תחת האבן והאדם ע"ג האבן דאי לענין שהמרכב נטמא בהיותו תחת האבן אין זה ענין לחומר המרכב, ה, כשהאדם תחת האבן והמשכב ע"ג האבן דנראה דנמי אתרבי לדין אבן מסמא וחשיב נושא את המשכב, ונראה דלהאי מסקנא כבר אין מקום למש"כ בתחלת דבריהם דמשום דרשא ילפינן דאין לאבן מסמא אלא טומאה קלה, שאין נידון הזה אלא במשכב תחת האבן והזב ע"ג האבן ובזה כבר נתבאר שנעשה אב הטומאה כדין כל משכב ואם ירד הזב וישב הטהור טמא, אלא שלמסקנא כבר לק"מ מה שהק' למה לי קרא למעט דמה מאבן מסמא כיון שנתמעט ממשכב דאכתי אצטריך לאצבעו של טהור תחת האבן והדם ע"ג האבן שאינו מטמא מדין משא, וזה דלא כמש"כ מהרש"א ז"ל בביאור דבריהם, ובלא"ה קשה לפירושו למה להו לחדש שאין באבן מסמא אלא טומאה קלה, כיון דהכא לאו במשכב שתחת האבן והדם ע"ג האבן קיימינן שזה באמת ודאי טהור, אלא באדם תחת האבן והדם ע"ג האבן, ושיהי' האדם ראשון כדין נושא הדם, ואי ניחא להו בחידושם שאין לאבן מסמא אלא טומאה קלה שבשביל זה לא יספיק מיעוטא ממשכב ומושב, כש"כ דשפיר אצטריך קרא למעט טומאה קלה דמשא, ונראה דגם פרש"י נסתר למסקנת דבריהם כיון דאבן מסמא מטמא באצבעו של זב תחת האבן והאדם והכלים ע"ג האבן, ובזה לא שייך דרשא דאשר יהיה תחתיו, וגם אין סברא כלל דבהפסק אויר יהי' חשיב מסיט, וכן היכי דמונח ע"ג יתדות דחשיב כהפסק אויר, וכמו שסיימו דבריהם באצבעו ש"ז תחת הנדבך, וקישור דבריהם דלפרש"י היה ניחא שאינו בתורת משכב אלא טומאה קלה, אבל הקשו לפירושו, ופי' פירוש ר"ת ובזה נתישב שהוא בתורת משכב כדמשמע בראיותיהם, אבל סוגין משמע שאינו בתורת משכב וצ"ל דאינו אלא טומאה קלה ואך קשה מהא דת"כ עד שסיימו דתרי ותלתא גוני איכא, אמנם בתו' שבת פ"ב ב' ד"ה באבן כתוב קושית תו' למה לי קרא למעוטי דמה מאבן מסמא כיון דאימעט ממשכב ותירוץ ר"י דאין טומאת אבן מסמא אלא טומאה קלה, במסקנת דבריהם, ולחמר הדברים נראה להגיה בתו' שם ומתיבת וא"ת בריש ד"ה כו' עד סוף דבריהם, יש להעתיקם ממקומם ולגורסם קדם תיבת אך קשה דבת"כ כו' וצ"ע.

משכב תחת אבן וכלים ע"ג האבן טהורין, ואין דין משכב כדין הזב [זבים פ"ה מ"ג] האדם בכף אחת ומשכב בכף שני' והכריעו המשכבות מקרי נישא ע"ג המשכב [זבים פ"ב מ"ד], הא דאמר דאצבעו של זב תחת האבן והטהור ע"ג האבן טמא דוקא בטהור כלו ע"ג האבן אבל אצבעו של טהור ע"ג האבן טהור דהכא משום היסט הזב הוא ובעינן שיהא כלו נישא ע"ג הזב כמש"כ תו' נדה ל"א ב' ד"ה תחתון, אבל אצבעו של טהור תחת האבן והזב ע"ג האבן לכאורה אף אם אצבעו של זב ע"ג האבן סגי, דטהור שהגביה ידו של זב נראה דהוא טמא, [שו"ר בפ"ה דזבים מ"ד מבואר לרבנן דמקצת הטהור על הטמא נמי טמא וצ"ע בדברי תו' שכתבו דבהיסט בעינן כלו שזה סברת ר"ש במשנה שם, ואי אפשר לומר דהתם טמא משום עליונו של זב, דאין סברא דאדם יטמא משום עליונו, וכש"כ למה שנסתפקו תו' עירובין כ"ז א' דאין טמא משום עליונו אלא המיוחד ואולי אפשר לחלק בין אדם לכלים ובאדם סגי במקצת].

שם, וכבדה כל כך עד שאין ניכר כובד הזב היושב עליה כו', למדנו מדבריהם דבנבילה כה"ג טהור, אבל יש להסתפק אי מיירי באופן שאם ינטל האצבע לא תרד האבן ותשפל, אבל אי בנטילת האצבע תשפל האבן טמא גם בנבילה, וכן אין לטהר בנבילה אף כשלא תשפל בנטילת האצבע אלא דוקא בכבדה שאין הנבילה נרגש, אבל אי כבד הנבילה נרגש טמא, או דלמא אף אם תרד האבן בנטילת אצבע כיון שאין כבד הנבילה ניכר לא מקרי משא, ותלוי העיקר בהרגש כבדה, ובנרגש טמא אף שאין האבן נשען על האצבע, ואפשר להסתפק עוד ספק שלישי דתרויהו בעינן שיהא כבדו ניכר, ותנאי שתשפל האבן בלקיחת האצבע, מיהו כשהנבלה מונחת על גופו כיון דאיכא תרויהו שכבדו נרגש על האדם וגם אם ישמט גופו תפול טמא גם בנבילה, וכן באבן מסמא שאין כבדו נרגש וגם האבן לא תשפל בשמיטת האצבע ודאי טהור, ובזה למדנו לטמא באלו המטמאין באבן מסמא, ולולא שרבתה תורה אבן מסמא היה בדין שיהא צריך נרגש כבדו, וכן בטומאת משכב שנעשה משכב תחת אבן מסמא, ושמטמא את הטהור שהוא ע"ג האבן והמשכב תחת האבן, וכן באצבעו של זב תחת האבן ואדם וכלים ע"ג האבן נמי בדין הוא שלא מקרי היסט הזב, אלא שרבתה תורה אבן מסמא.

אבל הר"ש פ"ק דכלים מ"ג כתב דבנבילה אף אם מונחת על גופו אף שכבדה נרגש והיא נופלת בהשמטת גופו לא מקרי משא עד שיזיזנה ממקומה, וזהו דנתרבה באבן מסמא שא"צ הזזה ממקומה ואבן לאו דוקא, וקשה דלא שייך זה אלא באצבעו של טהור תחת האבן והזב ע"ג או באצבעו של זב תחת האבן והטהור ע"ג האבן דבזה היה צריך הזזה ואיצטריך קרא לרבוי' אבן מסמא, אבל בזב ע"ג האבן ומשכב תחתיה, וכן במשכב הזב תחת האבן וטהור על גבה, למה לי קרא פשיטא שא"צ כאן הזזה דלא שייך כאן, וע"כ אבן דוקא ומשום שאין כבדו ניכר וצ"ע, ולכל הפירושים צ"ע מהיכן למדנו אבן מסמא לענין משא ולענין היסט דקרא דמייתי בת"כ שהביא הר"ש לענין משכב כתיב ליעשות משכב, ולטמא האדם משום נישא ע"ג המשכב אבל שאר משא והיסט מנין, שו"ר דכבר נתקשה בזה הר"ש פ"ה דזבים מ"ג, [והרמב"ם פ"א מה' טו"מ כתב ענין משא דלא כהר"ש ומסתימת דבריו שכתב אף אם אבן מפסיק כו' משמע שאף אם הטהור תחת האבן והניח חברו נבילה ע"ג האבן, וא"כ מטמא באבן מסמא כהאי, ולא אימעט אלא משכב תחת אבן מסמא וזה אי אפשר במשמעות הסוגיות כמה שהוכיחו תו' וצע"ג]. (כלים סימן א' ס"ק א' - ד').

פרק הרואה כתם.

נ"ח א' אבל לענין טומאה היא טמאה וחברתה טהורה, יש לעי' איך המשאלת נאמנת עלה לאוסרה נגד חזקת טהרה, ולדעת הרמב"ן והרשב"א דע"א נאמן לאסור ניחא, אבל לדעת התו' והרא"ש והר"ן כיון שאומרת איני יודעת בדין הוא שאין הראשונה נאמנת למיסר חברתה, ואולי חשיבא הראשונה כבעלים וכיון שאומרת על זמן שהיה החלוק בידה נאמנת אף למיסר חברתה. (אה"ע נשים סי' נ"ט סק"נ).

פרק האשה שהיא עושה.

שבת ל"ד א' תוד"ה כל, נראה דעתם דגמ' דידן פליגי אהא דירו' דנעשה נס וצף המת, אלא סמך אבדיקה של מקום רפוי והא דשאיל אי הוחזק כאן טהרה דאלא"ה יש לחוש לביה"ק ואפשר דיש כאן מערה וכוכין ותקרת הכוכין לעולם קרקע קשה, וגם אין סומכין אהאי בדיקה לטהר ספק ביה"ק, אבל כיון שאין כאן רק משום קבר הנמצא סמכינן לתלות דרפי הוא ביה"ק ואף אם היו ג' מקומות רפי ויש כאן משום ביה"ק מ"מ יש לטהר דממ"נ אי רפי עדות של קבר קשה עדות על הטהרה, ולמאי דאמר בירו' דצף המת לא היה כאן בדיקה כלל אלא כיון שצף המת תלינן בו ואע"ג דלא דמי להא דאמר פסחים י' א' דקבר שאבד הוא קבר הנמצא דהתם ידעינן שלא היה שם כ"א קבר אחד, אבל הכא לא ידעינן כמה קברות היה שם מ"מ כיון שהוחזק כאן טהרה וחשיב כקבר הנמצא ונאבד מקומו כיון דחזר ונמצא תולין בו ואין חוששין טפי, מיהו קשה דבנדה ס"א א' בעובדא דסלע בית חורון משמע דאע"ג דאינם זוכרים שהיה שם טהרה מעולם סמכינן אבדיקה דהא התם לא היו זוכרים שהיה שם טהרה וכדמסיק דהיתה טומאתה מימות גדליהו, ומיהו י"ל דשא"ה דבור מלא עצמות ע"כ באונס נקבר, ומיהו כשבדק ר"י לא בדק בשביל זה, ואפשר דכשבודקין ברפי ומוצאין טומאה תלינן את הקשה בטהרה אף כשאינן זוכרין שם טהרה אבל כשזוכרין שם טהרה בחד סגי או בשריית סדינין או במציאת הטומאה, ומיהו נראה דלעולם בודקין את הרפה וכל זמן שלא מצאו אין תולין בו, ואפשר דה"נ צף המת במקום אחד, ואם יש עוד רפי מציינין אותו.

ובתו' נדה שם פירשו דבן זכאי נמי ע"י בדיקת סדינין קצץ תורמסי תרומה, ולפ"ז שאל ר"ש אם כבר הוחזק שם טהרה ע"פ חכם דהרי אפשר למבדק ואם לא נהגו שם טהרה מעולם וחכמים לא השתדלו בטהרתה מסתמא קים להו שכולה טמאה והעידו לפניו שכבר עשו כאן טהרה פעם אחת אלא שלא ציינו מקום הטומאה ועבד ר"ש נמי הכי ובדק ולפ"ז משמע דסמכינן אהאי בדיקה אף באין זוכרין שהיה טהור, ואפשר דגם ב"ז חפר את הרפי ומצא בו טומאה ותלי בו.

והא דאמר כתובות כ' ב' עילא מצא וטיהרו את א"י ופי' תו' צלע, אי מיירי במקום שנהגו בו טומאה ולא ידעו סיבת הדבר צ"ל לפרש"י דהיו זוכרים שהחזיקו בו טהרה, א"נ שטיהרו את הקשה, ואע"ג דנהגו טומאה על אהילו וצלע אינו מטמא באהל תלו שנרקבו העצמות ונעשה רקב וטיהרו את השאר. (אהלות סי' כ"ב ס"ק מ"ג).

ס"ב א' תוד"ה הטבילו, אבל למפרע טמא מדרבנן כו' ואע"ג דמה"ת טהור כו' קים להו דמן הדין לא מהני קפידה בטעות דאי חשיב קפידה מן הדין, א"כ כי היכי דלא מהני ס"ס לטהר טהרות קדם טבילה משום טומאת הדם בעודו לח, ה"נ לא תועיל ס"ס לטהר טהרות קדם העברת ז' סמננים כיון שאם דם נדה הוא הטהרות טמאות מה"ת, ומזה הוכיחו שאף אם דם נדה הוא טהור כיון שאין עובר ע"י ז' סמנים, ואף שהוא מקפיד עליו מפני הסתפקו בהעברתו ע"י ז' סמנים, ולפירוש בתרא שכתבו בסוף דבריהם, אף טומאה דרבנן אין בזה ור"ח דתנא דם נדה מעביר עליו ז' סמנים אף לטהר למפרע קאמר.

שם תוד"ה שנאן, נראה לר"י דע"י שנאן צבע נמי עובר כו', נראה דר"ל דאכתי תולין יותר בצבע [דמש"כ לעיל דטהור משום ס"ס לאו דוקא דאין כאן ס"ס דמה לי דם ומה לי צבע כיון דלאו מגופה אלא כיון דעל הרוב דם עובר ע"י ז' סמנים תלינן טפי בצבע] דאילו היה דם היה עובר בהעברה ראשונה, ומ"מ לא מטהרינן, משום דלא מטהרינן בס"ס לחוד בלא טעם ביטול והכא כיון דעבר הוי קפידתו קפידה מן התורה כדמסקינן יכול לצאת והקפיד עליו טמא, והלכך אי הוי דם נדה הוי טמא מן התורה, וה"נ אין לטהר בכתם משום ס"ס לחוד, והנה נלמד מזה דהא דתנא ר"ח ד"נ ודאי מעביר עליו ז' סמנים ומבטלו, אילו העביר עליו ז' סמנים בשני' ועבר טמא, ומיהו טהרות שעשה עד תכבוסת שני' טהורות, שהרי לא הקפיד עליו כל זמן שלא התחיל העברה שני', וכשהתחיל לכבסו חשיב כיצא הדם מן הבגד שכל בלוע שיצא הוא בטומאתו, ואי שנאן ולא עבר טמא מדרבנן כיון דהקפיד עליו, אבל כתם ששנאן ולא עבר טהור כיון שקפידתו בטעות ולא הוי קפידה מה"ת בכתם טהור אף מטומאה של דבריהם, וכ"ז מבואר בדבריהם ד"ה שהרי, ומש"כ דאלא"ה אמאי טהורות אפי' למפרע הא ליכא הכא ס"ס כו' ולכאורה דבריהם תמוהים דנהי דקדם תכבוסת ראשונה א"א לטהר משום ס"ס דסתמא עומד לכיבוס, מ"מ קדם תכבוסת שני' טהור משום ביטול דסתמא אינו עומד לכיבוס שני' עד שיקפיד, תדע שהרי הכא בשנה ועבר קיימינן דטמא מה"ת בדם נדה ואפ"ה מטהרינן טהרות שבין תכבוסת ראשונה לשני' וע"כ לאו משום ס"ס מטהרינן להו, אלא משום ביטול, אמנם כונתם ז"ל שיש לטמא טהרות שלפני תכבוסת ראשונה וממילא אין טבילתו טבילה כיון שלא טבלו אחר העברת ז' סמנים וכיון שאין טבילתו טבילה הטהרות שבין תכבוסת ראשונה לשני' טמאות, ומזה הוכיחו דמה שעבר בשני' אין זה ריעותא למתלי בדם אלא תלינן להו טפי בצבע.

ס"ב ב' תוד"ה אמר ר"א, נראה מדבריהם ז"ל דודאי גם ר"א פירש למשנתנו משום שהדם בטל ולא מטעם ס"ס לחוד דא"כ טבילה למה לי וכמש"כ תו' לעיל, אלא דסבר דכל שאינו עובר ע"י ז' סמנים חשיב בלוע וטהור, וס"ל דיכול לצאת והקפיד עליו נמי טהור [וק"ק דתקשה לי' מתנ' דכל הבלוע שאינו יכול לצאת כו' וי"ל דדוקא בכתמים מקילינן אבל בשאר טומאות מודה] כיון שאינו יכול לצאת אלא ע"י הדחק חשיב בלוע עד שיוציאנו, ובזה הקשו דא"כ בדין הוא לטהר למפרע משום טעמא דביטול ואע"ג דהוא לא ידע והקפיד עליו מ"מ לא גרע מהקפיד להוציאו בצפון ובהעברת ז' סמנים פעם שני' דחשיב בלוע, ולזה פירשו דטעמא דביטול לחוד לא סגי לטהר למפרע דדלמא השתא נתיבש ומטעם ספק יבש וספק צבע מטהרינן למפרע, והא דפריך מר"ח משום דתני מבטלו משמע דאי דעתו להוציאו טמא, וקשה שהרי מודה ר"א בטומאה דאוריתא, ועוד דלשון ואמאי הא דם נדה הוא, משמע דר"א לית לי' טעם ביטול וצ"ע ומש"כ מהרש"א ז"ל בדבריהם תמוה דלמה ליכא ס"ס לאחר תכבוסת שני' וצ"ע.

והנה מסקינן דיכול לצאת בקל לכו"ע לא חשיב בלוע, ויכול לצאת ע"י הדחק והקפיד עליו לכו"ע לא חשיב בלוע, ואם לא הקפיד עליו חשיב בלוע אף בטומאה חמורה למאי דקיי"ל כר"י, וקשה דתנן בכלים פ"ט מ"ד ספוג שבלע משקין טמאים ונפל לאויר התנור טמא שסוף משקין לצאת ופר"ש מהתוספ' שעשוי למכנס וכן בלפת וגמי יהיב טעמא מפני שבודקים את היין והרופא נותנו ע"ג המכה, ולמה לי האי טעמא תיפוק לי' דיכול לצאת שלא ע"י הדחק, וצ"ע, והא דתנן התם מ"ו כוש שבלע את הצנורא כו' נכנסו לאהל המת טמאין, י"ל משום דחשיב יכול להוציאן ומקפיד עליהן וכן נראה שפי' הראב"ד בפ"כ מה' טו"מ, א"נ משום כיון דהן בעין אינן מתבטלין לעולם, וענין טומאה בלועה של משקין י"ל שהוא מסברא אבל רש"י פירשה דילפינן לה מטומאה בלועה בבע"ח דילפינן לה בחולין ע"א. (כלים סי' י"א ס"ק כ"ה, כ"ו).

טהרות פ"ד מ"ד ר"ש פשתן שטוואתו נדה המסיטו טהור ואם היה לח המסיטו טמא, פר"ש וכן פי' תו' זבחים ע"ט ב', דלח היינו אפי' יבש שחוזר בשריית מעל"ע ורישא ביבש שאינו חוזר בשריית מעל"ע, והנה נחלקו ר"י וחכמים, אי מטמא אחר שכבסו במים, דרבנן סברי דע"י מי תכבוסת רבו המים על הרוק ובטל, ור"י סבר דאפשר דנשאר רוק משהו בעין שלא רבו עליו המים, ואע"ג דבחרסין שהשתמש בהן הזב מודה ר"י דלאחר הדחה ג"פ במים אמרינן דכבר רבו המים, שאני רוק דקריר ואין המים נכנסין בו מהר, ויש להסתפק אי רוק בפשתן קאמר או אפי' בחרסין, ולפ"ז בחרסין שנשתמש בהן רוק לא מהני הדחה ג"פ לר"י, ולרבנן משמע דבתכבוסת חד סגי, וא"כ לרבנן הרוק בפשתן מתערב בפעם אחת, וא"כ הוי סברות הפוכות, והנה מסתפקים הראשונים אי ר"י ורבנן פליגי בלח, או ביבש, ואע"ג דיבש טהור מ"מ אם שב ונתלחלח טמא, ולכאורה אין מקום לחלק בין לח ליבש כיון שהיבש כבר נתלחלח, וא"כ לרבנן יש לטהר משום דרבו מים ולר"י טמא שמא יש רוק בעין, אלא שאין ד"ז ברירא להו לראשונים ז"ל דאם נשרה יותר ממעל"ע ונתלחלח טמא, והלכך י"ל דבלח פליגי, ועוד יש מקום לומר דבלח מודה ר"י דהמים רבים עליו וטהור, ויש לעי' אפי' כי לא נתיבש לגמרי למה טמא לר' יוחנן דאמר נדה ס"ב ב' דאפי' חמורין אם יצאו אין לא יצאו לא, למה המסיט את הפשתן טמא ואף אי פליגי בלח מ"מ לר' יהודה מטמא אף לאחר כיבוס משום דרוק קריר, וזה הנשאר ודאי בלוע הוא, וצ"ל דדוקא ביוצא ע"י הדחק פליגי אבל הכא יוצא בתכבוסת סתם ובזה מודה ר"י, וכמש"כ תו' שם ד"ה הא, ואע"ג דבתו' שם משמע משום דסתם מקפידין עליו אבל אם אינו מקפיד לא, לכאורה אין הכרח לזה בסוגיא שם וי"ל דכל שיוצא בסתם תכבוסת חשיב כישנו בעין, ואף לדעת תו' י"ל דאיירי הכא במקפיד, ועי' טהרות סי' ז' ס"ק י"ד שיטת הר"מ בזה.

מיהו יש לעי' בין בחרסין בין בפשתן לרבנן למה מהני ביטול ברוב לענין מסיטו הא קיי"ל בכורות כ"ג א' דטומאה כמאן דאיתא ולא מהני ביטול ברוב רק לענין מגע ולא לענין משא, ואי איירי ברוק יבש ניחא דכיון דהשתא הוא טהור, וכשמתלחלח מתבטל ברוב ולא חייל עליו טומאה כלל, וכן בחרסין לר' יוחנן בנדה שם דכל זמן שלא יצאו טהורין, י"ל דכשיוצאין בתערובות רוב מים לא חייל עליהן טומאה, אבל לר"ל שם קשה, וצ"ע, [וכן קשה בהא דתניא בר"ש לק' מ"ו שתה הימנו כל שהו המסיטו טמא כו' רש"א רבו משקין שבו כו' ומאי מהני רבו לענין היסט, ואפשר דיש חילוק בין ביטול לביטול שהרי בשפעה חררת דם מסקינן דאינו מטמא במשא, ומסקינן בבכורות כ"ג א' בקשיא, ומדלא אסיק בתיובתא ע"כ דיש מקום לחלק בין ביטול לביטול ואפשר דזה חשיב ביטול גמור, וציר במים חשיב טפי דלטעמא עביד, ונבלה בשחוטה דהוי דבר גוש חשיב טפי וחשיב כמאן דאיתא]. (טהרות סי' ד' ס"ק ט"ז).

פרק תינוקת.

ס"ט ב' מאי משא אבן מסמא, והיינו במת על האבן ואצבעו של טהור תחת האבן, וכ' ר"ש פ"ה דזבים מ"ג דאיירי זה שלא כנגד זה דאל"כ תיפוק לי' משום אהל, ולכאורה מוכח מזה דדין אבן מסמא אף זה שלא כנגד זה, ודלא כמש"כ בא"ר ספ"ד דזבים בדין ישב ע"ג מכבש של כובס שאין דין אבן מסמא אלא זה כנגד זה, ומיהו כבר כתב הר"ש שם פ"ד מ"ו דמש"ל גם זה כנגד זה במת בעלי' והאבן בבית עד שמי קורה והמת מכביד על תקרת הבית שאם ינטל האבן תושפל התקרה מעט וכן אם ינטל האצבע מתחת האבן תישפל האבן וממילא תושפל התקרה, ולענין מת הוי התקרה חציצה ולענין אבן מסמא טמא, ועוד דהר"מ מפרש אבן מסמא היינו לענין משכבות, ויש נפקותא בין טומאת מת לטומאת משכב לענין משא, ונישא ע"ג משכב, וכמש"כ ר"ש שם, ומיהו לדעת הר"מ דכל הכלים הנוגעים במת הרי הן כחלל, אין נפקותא בזה. (זבים סי' ד' ס"ק ג').

ע"א א' תוד"ה מקור, ליטמא אפי' פחות מרביעית כו' עי' תויו"ט, ובגליון בשם ב"ד, וש"ל, ובס' משנה אחרונה, ונראה עיקר כהב"ד דדם המת חשיב משקה ומכשיר אפי' פחות מרביעית ומטמא טומאת משקין וכדאמר חולין ל"ה ב' מ"ל קטלי' איהו מ"ל קטל' מלאך המות, וה"ט דרבנן דפליגי אדר"ש, ואפי' פחות מרביעית וכמש"כ תו' חולין פ"ז ב', וכן דם נדה חשיב משקה, וכמש"כ תו' נדה י"ט ב', וכן מקור מקומו טמא כתבו תו' שם ט"ז א' דהוא הללמ"מ, וכ"ז דלא כמש"כ בס' מ"א שם, וכן זובו וש"ז דתנן פ"ו מ"ו דמכשירין משמע בפי' הר"מ שם דלת"ק הן משקין מן הדין, ובתו' חולין פ"ז ב' נסתפקו בחלב ודם אי הוי משקין מה"ת וכן בכריתות י"ג ב', ועי' ר"ש מכשירין פ"ו מ"ז בארך. (מכשירין סי' א' ס"ק ט').

ע"א ב' בראשונה היו אומרים היושבת על דם טהור היתה מערה לפסח כו' ובגמ' מערה אין נוגעת לא אלמא חולין שנעשו עטה"ק כקדש דמו, בתו' חגיגה כ' א' ד"ה ראב"צ, הקשו דמנ"ל דכקדש דמו נהי דמוכח דלא הוי כחולין אכתי איכא למימר דכתרומה דמי וכראב"צ, ותירצו דא"כ למה אינה נוגעת הלא המים שנוגעת שלישי הוו ואין שלישי של תרומה עושה רביעי בקדש, וביאור דבריהם דאע"ג דשלישי גמור של תרומה ודאי פוסל קדש כמש"כ תו' פסחים י"ד ב' מ"מ הכא בנפסלה התרומה בטבו"י אין עושה רביעי בקדש וכמש"כ תו' פסחים שם דאפי' בקדש אין טבו"י מטמא אלא פוסל, ואע"ג דמדרבנן עשו לטבו"י כמגע טמא מת כדתנן הכא היינו דוקא לקדש אבל לא לתרומה, וכשנגע טבו"י בתרומה פסלה אבל לא הוי שני ואינו פוסל את הקדשים, אפי' לאבא שאול, ומיהו בתו' שם מבואר דכל דבריהם לר"ע דפליג אהא דאבא שאול דאמר טבו"י תחלה לקדש, אבל לא"ש גם תרומה שנפסלה בטבו"י פוסלת את הקדש, וכ"כ תו' חולין פ"ח א', וכ"כ ר"ש פ"ב דטבו"י מ"א, ולפ"ז צ"ל כונת תו' חגיגה שם משום דראב"צ דס"ל חולין שנעשו עטה"ק כתרומה דמו ס"ל שאין עושה רביעי בקדש אלא קדש מקודש בלבד, כדאמר חולין ל"ה ב', ואין שלישי של חולין שנעשו עטה"ק עושה רביעי בקדש, מיהו עיקר דינא דתרומה שנפסל בטבו"י עושה רביעי בקדש אין לו טעם מבורר, דהא לא אמרו אלא הרי הוא כמגע טמא מת לקדשים אבל לא לחולין שנעשו עטה"ק, וה"ה לא לתרומה ואע"ג דנגעי אח"כ בקדשים לית לן בה כדאמר שם דחזרו לומר דנוגעת במים שמדיחין את הפסח, ועיקר הוכחת הראשונים מל' המשנה רפ"ב דטבו"י דקתני משקין היוצאין מהן כמשקין שנוגעין בהן אלו ואלו אין מטמאין, ומשמע אבל פוסלין, וכבר כתב הרא"ש בפי' המשנה לפרש מטמאין מטבו"י קאמר ובמשקה חולין קאי.

ונראה דהא דתנן חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים לא שחדשו שטבו"י כמגע ט"מ אלא שחדשו דדוקא לקדשים אבל גם משנה ראשונה ס"ל דהוא כמגע ט"מ, דאם איתא דמשנה ראשונה ס"ל כר"ע דטבו"י פוסל את הקדשים טמויא לא מטמא א"כ למה מערה אין נוגעת לא, הלא המים לא יפסלו את הפסח וכמש"כ תו' חגיגה שם, וכ"ה בהדיא בל' הר"ש והרא"ש פ"ב דטבו"י מ"א דלמשנה ראשונה נוגעת במים פוסלת את הפסח, וזה דלא כהתויו"ט שכ' דחזרו בתרתי חדא לחומרא וחדא לקולא [ול' התויו"ט שם משמע דחזרו לומר הרי היא כט"מ הוא דוקא על יושבת עד"ט, וא"א לומר כן דהא מוקמינן מתנ' כא"ש וא"ש בכל טבו"י קאמר, ועי' בתויו"ט בסמוך דנקט בפשיטות כן] ומש"כ תו' חולין פ"ח א' דמתנ' דרפ"ב דטבו"י כחזרו לומר והוכיחו כן מסוגיא דנדה שם כונתם דמתנ' רפ"ב דטבו"י הוא אף כאבא שאול והיינו כמתנ' דחזרו לומר דהא בגמ' מייתא לה אמתנ' דנדה, ולפיכך צריך לפרשה במשקין של תרומה, אבל אי הוי מוקמינן לה כר' עקיבא מתפרשא שפיר אף במשקין של קדש.

והא דמסקינן בחזרו לומר דאפי' נוגעת משום דחולין שנעשו עטה"ק לאו כקדש דמו, איכא למימר דאתיא אפי' כראב"צ דכתרומה דמיא ומ"מ נוגעת דלא עשאוה כטמא מת לענין תרומה וכמש"כ לעיל, א"נ משום שאין לך שעושה רביעי בקדש אלא קדש מקודש, ומיהו דברי התו' חגיגה צ"ע דנהי שאין המים פוסלים את הפסח מ"מ אסור ליגע במים כיון ששומרים עושין עטה"ק לכתחלה והלא אמרו חולין ב' ב' דחולין שנעשו עטה"ק לא ישחוט בסכין טמא שמא יגע בבשר, אע"ג דלא מפסלו מלאכול כמש"כ תו' שם ל"ד ב', מ"מ צריך לשמרן, ואפשר דהא דאמר בגמ' נדה שם כקדש דמו לאפוקי דלאו כחולין דמו אבל לראב"צ דכתרומה דמיא נמי ניחא.

והנה מבואר בסוגין דאי חולין שנעשו עטה"ק לאו כקדש דמיין נוגעת במים אע"ג דהמים עומדין לשמש קדש, ואע"ג דמעלות ששנינו בפ' חומר בקדש לקדש נראה דכל שדעתו עכשו לשמש בהן קדש מקרי קדש כגון אם בא להטביל כלים לקדש אין מטבילין כלי בתוך כלי ולא מקרי חולין שנעשו עטה"ק אלא קדש גמור מקרי, מ"מ הכא לענין טבו"י לא החמירו אלא בקדש גמור ולא בעומד לקדש, אבל הגר"א ז"ל בא"ר פי' דלאחר שחזרו לומר כמגע ט"מ היושבת עד"ט אינה מערה משום משקה טופח שאחורי הכלי וחוזר המשקה ומטמא הכלי, והאי חזרו לומר היינו לחומרא דטבו"י כמגע ט"מ, ובראשונה לא החמירו בטבו"י אדינא דאוריתא והלכך היתה מותרת לערות, ואע"ג דלמשנה אחרונה חולין שנעשו עטה"ק לאו כקדש דמו מ"מ כיון שהמים עומדין לקדש דינן כקדש, והא דאמר למשנה ראשונה נוגעת לא משום דחולין שנעשו עטה"ק כקדש דמי, צ"ל דאסור לטמאותן אבל המים לא יטמאו את הפסח, וזה דלא כפי' תו' חגיגה וכמש"כ לעיל, אבל אי לאו כקדש דמי אע"ג דעומד לקדש אין דינן כקדש ליפסל כיון שאין הפסח נפסל, ולא החמירו בעומד לקדשים אלא בדבר הנוגע לפסול הקדש. (טבו"י סי' ב' ס"ק ג' ד').

שם מתנ' הרואה יום י"א וטבלה לערב ומשמשה כו' ודוקא לערב אבל טבלה בי"א לכו"ע לא עלתה לה טבילה ואע"ג דלא בעיא שימור ושמעינן מכאן דיום הראי' כלו טמא כדין נדה תוך ז' אע"ג דלא בעיא שימור וטבילתה בלילה דוקא.

ע"ב א' רש"י ד"ה כשומרת יום כנ"י בשני שלה שמגעה תלוי אחר טבילה, ר"ל שאין דין זב כש"י ממש דא"כ ליבעי שימור יום המחרת ואף אם לא ראה שני' נמי ובהדיא תניא לקמן תולין, אלא כש"י בשני אחר טבילה.

ע"ב ב' כבועל ש"י, ר"ל בשני אחר שטבלה וכמו שפרש"י ושמעינן מכאן דבועלה טמא למפרע והכי תנן נמי במתנ' ובעילתן תלוין, ונראה דבועל ש"י בראשון טובל לערב [ואינו טובל ביום כי היכי דרואה בי"א אינה טובלת ביום אפי' לב"ה וכמש"כ לעיל] אע"ג דהיא ראתה למחר מ"מ אין טומאת הבועל נמשך עד סוף ימי הנקיים שראיות העתידים הממשיכים את טומאתה לא היו בשעת ביאה והבועל זבה גדולה אינו ממתין רק עד זמן שהיה אפשר לה ליטהר אילו לא ראתה אח"כ, ומ"מ בועל בשני אחר שטבלה ואח"כ ראתה הבועל טמא אע"ג דטומאתה למפרע הוא מלתא דראי' ראשונה של אתמול וכבר היה אפשר לה ליטהר, מ"מ כיון דאין טבילתה טבילה אשתכח דבעל זבה קטנה, ומיהו לפ"ז הוא טובל ביום כדין בועל זבה בז' שלה קדם טבילה דנראה דטובל ביום אף שראתה אח"כ וצ"ע.

שם תוד"ה מ"ש, ולהאי פירושא דפרשינן דראתה לאו דוקא פריך כו' הלשון מגומגם וכונתם דלהא פירושא אפשר לפרש כן, אבל לאידך פירושא ע"כ צ"ל כמו שפרש"י, ועיקר דבריהם דאי אפשר לפרש דפריך מ"ש דבזבה גזרו לא ראתה אטו ראתה ובזב לא גזרו, דזה אינו קושיא דהא ב"ש מדרבנן קאמרי וכדתניא בתוס' מודים ב"ש שטובל ואוכל פסחו לערב, ולא גזרו גזירה לגזירה, ומיהו אם נפרש דב"ש סברי דמו"מ שבי"ב טמאין [לר"ה] ואפי' לא ראתה פריך שפיר דהתם נמי אפי' ראתה אינו אלא דרבנן אלא דלפ"ז צ"ל דאין חילוק בין ראתה ללא ראתה וקשה דהא רואה בי"ב גם הבועל טמא כמש"כ תו' לעיל ואילו לא ראתה תוך י"א הבועל טהור, וצ"ל די"ב גרע דשכיח בועל גבה כמש"כ תו' לעיל, ומיהו דבר תימא הוא דיהא לא ראתה בי"ב חמור מלא ראתה תוך י"א לענין הבועל, ועוד קשה מנ"ל לגמ' דר"ה מחמיר בי"ב בלא ראתה דאיכא תרי דרבנן, ואפשר דהגמ' לא חשה מה שהוא דרבנן וס"ל דאם היה שכיח הוי גזרינן אף בלא ראה.

וכ' מהרש"א דמפרש"י משמע דהוא זב גמור למפרע מן התורה, אלא שקשה לפ"ז למה טובל ואוכל פסחו לערב, ובביאורי הגר"א בתוס' כתוב משום טומאת התהום, וקשה דבפסחים פ' ב' אמר למעוטי טוה"ת דזיבה, ואע"ג דלמאי דמסיק דהותרה טוה"ת גם בכהן המרצה י"ל למעוטי טוה"ת דשרץ מ"מ אין סברא לומר דלא הותרה בשרץ והותרה בזב, ואע"ג דפריך שם וטוה"ת דזיבה לא הותרה כו' ומשמע דאי כהן המרצה הותרה לו טוה"ת ניחא דממעטינן שרץ אבל זיבה הותרה טוה"ת אפשר דקושטא דמלתא דקשיא מ"ש שרץ מזיבה אלא כיון דאמר בהדיא למעוטי זיבה מקשה לי', ועוד לא מצינו היתר טוה"ת לאכילה, וצ"ע. (זבים סי' א' ס"ק ב' ג' ד').