חזון איש/יורה דעה/רח
סימן רח[עריכה]
א) יו"ד סי' שמ"ב ס"א. [א"ה, עי' לעיל סי' צ"א].
יו"ד סי' שמ"ה ס"ה. [א"ה, עי' לעיל סי' ב' סקי"ב וסקכ"ב].
יו"ד סי' שמ"ח ס"ב ג'. [א"ה, עי' לק' סי' ר"ט סק"ט, וסי' ר"י סקט"ז].
יו"ד סי' שמ"ט ס"א ג'. [א"ה, עי' לק' סי' ר"ט ס"ק א' י' י"א ט"ו].
א) ערכין ז' ב' זו מיתתה אוסרתה כו', בב"י יו"ד סי' שמ"ט הביא דעת רמב"ן ורשב"א דשער המת אסור, נראה דמפרשין דרנב"י מוקים למתנ' בגלחו השער קדם מיתה, ואין כאן פלוגתא לדינא, וא"כ קיימא לדינא דפאה נכרית שהיתה בראשה בשעת מיתה אסורה אלא א"כ אמרה תנו לבתי, וזו דעת הטור שם, אבל דעת רש"י בסוגין דלרנב"י שער המת מותר אף שער המחובר בראשו בשעת מיתה, וכש"כ פאה נכרית, וטעם פלוגתתן דרב ס"ל דכמו דתכריכין של מת אסורין כך נוי שעל גופו הקשורין בו אסורין, אלא דבתכריכין בעינן הזמנת היורשין לכך, ונוי שבגופה סתמא הן נתפשין אלא א"כ אמרה תנו, ורנב"י לית לי' האי מלתא ואין נוי המת נאסרין ואף שער ראשו אינו בכלל מת, וזו גם דעת הר"מ פי"ד מה' אבל הכ"א, ונראה דמ"מ לא נדחו דברי רבא דהא דמבעי לן בפאה נכרית של צדקניות בתלי בסיכתא, אבל בגופא שריא, כמו דמוקי רב למתנ' באומר תנו לבתי, ורנב"י לא פליג בהא אלא דסבר דנוי המחובר ג"כ שרי, אבל בגדר של גופה ולאו גופה לא פליג, ובעיה"נ לכו"ע דגופה אינו בכלל שלל שבכאן, פאה נכרית שבגופה מותר, ולפיכך עדיין לא נתישבו דברי הר"מ פ"ד מה' ע"ז הי"ב, שסתם דפאה נכרית אסורה, ודברי הל"מ אינם מתישבין בזה.
סנהדרין קי"ב א' כיון דעיילה ונפקה כלבושה דמיא, משמע דלבוש הצדיקים מותרים דלא קרינן בהו ואת כל אשר בה דבטלין אגב גוף, ואף שהן בעיר הוו כחוץ לעיר דגופו של אדם חולק רשות לעצמו, ומיהו נראה דוקא כשהוא לבוש בהן בשעת גמ"ד, דהא לא מבעי לי' לבושו דתלי בסיכתא, והא דמבעי לי' בפאה נכרית טפי משום שפאה נכרית חשיבא טפי גוף בשעה שהיא קלועה בראשה, והר"מ לא הביא דין לבוש צדיקים, ואפשר דכיון דבגמ' לא הזכירוהו אלא דרך אגב ש"מ דסתמא אינן בכלל נכסי צדיקים שבתוכה, לא הוצרך גם הר"מ לפרש, וכן פאה נכרית שהזכיר סתמא מתפרש שאינה לבושה בהם, דאם לבושה בהן גופה היא, דלא גריעא משאר בגדים שעליה, ומיהו סוגיא דערכין צ"ע דמשמע דלא קשיא לי' אלא הא דרב, הלא אף אי לענין איסור מת אין נוי שבגופה נאסרין, מ"מ פאה נכרית שבראשה מותרת כמו כל לבושין של צדיקים שמותרים, וי"ל דאין ה"נ אלא בעי לאוכוחי כן גם מהא דרב, וכ' ב"י שם דנוי שאינן מחוברין בשעת מיתה אינן נאסרין, ובל"מ שם תמה הא הויא בעיא דלא איפשטא, ואינו מובן נהי דבעיה"נ מספקא לן שאינן בכלל נכסים, אבל לענין מת ודאי אין נאסר רק המחובר בשעת מיתה וסתמא נתפשים כתכריכין, אבל תלי בסיכתא ודאי מותר שאינם בכלל תכריכים, עד שיתפישום היורשים, ואף טבעות שבידה מותרים וכמש"כ הד"מ שם, ובעיה"נ הטבעות שבידה ג"כ מותרים, כשאר לבושים.
יו"ד סי' שנ"ג ס"ו. [א"ה, עי' לק' סק"ט].
יו"ד סי' שס"ב ס"א. [א"ה, עי' לק' סק"ט].
ב) יו"ד סי' שס"ב ס"ב נותנין המת על גביו כו' הגר"א וה"ה על צדו כו' וכן בגמ' נזיר מושכב כו' ר"ל ומשמע דשוכב על צדו יש לו תפושה ושכונת קברות, ונראה דאין להוכיח מכאן רק דליכא איסורא בזה ואין זה בזיון המת אבל מ"מ אפשר דנהגו על גביו ולא על צדו, ומ"מ כיון דליכא בשינוי מגביו לעל צדו דררא דאיסורא אין מסלקין דין שכונת קברות משום שינוי זה, ויש לעי' בפניו מלמטה אי יש לו תפושה ושכונת קברות ואפשר דזה שינוי יותר מיושב.
ג) בב"י יו"ד סי' שס"ג כ' תשובת רה"ג ז"ל דצריך בין מת למת ו' טפחים ג' לתפישה של זה וג' לתפישה ש"ז והביא ראי' מהא דכוכין ב"ב ק"א, ומבואר מדבריו ז"ל דלענין קיום הדופן סגי בג"ט אלא שמדין אין קוברין ב' מתים בקבר אחד כדתניא בא"ר וכמבואר בטור וב"י לעיל סי' שס"ב צריך שיעור דופן לכל אחד [מיהו ל' שיעור תפושה שהוזכר בל' רה"ג לא אתפרש היכן הוזכר זה ונראה דהכל למדה ממשנת ב"ב, והרי מת תופש קברו הצריך לו וכיון דשמעינן ממתנ' דבין כוך לכוך אמה וכן בזויות חצי אמה שמעינן דמת תופש ג"ט שזו קברו] ולפ"ז הא דאמר רשב"ג הכל לפי הסלע היינו נמי שיעשה ביניהן דופן כפולה שלפי הסלע מחציתה יתקיים ויהי' מחצית כותל למת זה ומחציתו למת השני, מיהו מדברי התו' ב"ב ק"א א' ד"ה דעביד, ל"מ כן אלא כל משנתנו הוא לשיעור המתקיים שלא יפול אבל לא איכפת לן אם דופן אחת משמשת לב' מתים וכן נלמד לפי' הר"מ פכ"א מה' מכירה דהכוכין שבזוית הן בסוף הכותל ממש וע"כ שהזוית משמש לב' מתים, ולפי זה כל שיש שיעור דופן אחת ביניהם שרי, ואף לדעת רה"ג אין שיעור לדופן הקבר אלא כל שמתקיים אלא שלמדנו ממשנת ב"ב דשיעורו ג"ט, ואפשר דדוקא במערה וכוכין צריך האי שיעורא אבל כשחופרין ומקברין וחופרין אח"כ מן הצד סגי בפחות שאין כאן מה שידחוק הדופן, אדרבה הקברים לאחר שנתמלאו עפר מחזקים את הדופן המפסיק וכל שנשאר ביניהם קרקע בתולה מקרי דופן ובפ"ת יו"ד סי' שס"ב סק"ג כתב בשם שבו"י טעם שאין אנו נזהרים להניח שיעור הרחקה משום שצר לנו המקום, ולפי האמור לעיל אין לנו ראי' מן הגמ' על שיעור הרחקה לדעת הר"מ והתו'.
ובענין אי קיי"ל כרשב"ג דאמר הכל לפי הסלע משום כללא דהלכה כרשב"ג במשנתנו עי' רא"ש פ' אע"פ סי' כ"ז ובס' ק"נ שם, נראה דהכא אין הלכה כרשב"ג משום משנת אהלות פט"ז דתנן מניח אמה, ואפשר דקרקע בינוני הוא כשיעורא דמתנ' והא דאמר הכל לפי הסלע היינו אם הוא קרקע קשה ביותר או רך ביותר משתנה דינו וא"כ אין ראי' ממתנ' דאהלות דאיירי בבינוני, מיהו הרי"ף לא ס"ל האי כללא, וכן הר"מ פכ"א מה' מכירה לא הביא דברי רשב"ג.
ובת"ה הובא בב"י סי' שס"ג משמע דפוסק כרשב"ג ואפשר דס"ל דרבנן ל"פ ארשב"ג אלא במקבל לבנות קבר דרצון בעה"ב לעשות המערה והכוכין בריוח ובחוזק אבל מ"מ שמעינן מרשב"ג דמצד כבוד המתים אין קפידא, ולפ"ז יש ליישב הא דכ' אח"כ שיעור ג"ט דסבר דמצד כבוד המת סגי בהכי, מיהו אח"כ הביא תשובת רה"ג ולא חלק עליו וכבר נתקשה בזה הגרע"א בגליון יו"ד.
ואף אם מיקילין בדופן המפסיק בג"ט מ"מ נראה דאין להקל בארון ע"ג ארון בפחות מו' מפחים דבזה יש ללמוד מכוכין דאף אם יהי' קרקע בתולה בין כוך התחתון לעליון לא יתקיים בפחות ו' טפחים כיון שנדחק מהעליון וכל שאין מתקיים בקרקע בתולה לא חשיב הפסק, וכבר כתבו הפוסקים להחמיר.
ד) אהלות פט"ז מ"ה שדה שנהרגו בה הרוגים כו' עיקר דינא דמתנ' דברישא אשמעינן דהנקבר בכבוד הנקברין ואז הוא ע"מ שלא לפנותו אסור לפנותו, והנקבר שלא בכבודו מחמת דחק ואז עומד לפנותו ומותר לפנותו, וזה וזה יש להן תבוסה, והשתא אשמעינן במשנתנו דפעמים שאין למת תבוסה כגון שנפלו הרוגים ע"פ השדה אע"פ שהרקיבו שם אין להם תבוסה שאין זה ענין קבורה כלל, ולא זו בלבד אלא אף אם מטילין אותן לבור מ"מ אין להן תבוסה שכל שלא נתכסו אין זו קבורה לענין תבוסה, ועוד אשמעינן דקבר שנפרץ ונפל המת לשדה לא אמרינן שכן דרך הקבר ליפרץ לפעמים והכל בכלל הקבר אלא נידון בפ"ע ואין לו תבוסה בשדה והיינו מפנה קברו מתוך שדהו דתנן וכדתניא בתוס' והרא"ש פי' מפנה קברו היינו שקבר ע"מ לפנות וצ"ע דכיון שנקבר יש לו תבוסה דהא תנן מצא אחד נוטלו ואת תבוסתו אע"ג דתלינן דנקבר ע"מ לפנותו וכמש"כ תו' ב"ב ק"ב א'.
ומהא דתנן שדה שנהרגו בה הרוגים ובור שמטילין בו הרוגים אין לו תבוסה שמעינן דהרוג שנקבר כהלכה יש לו תבוסה וכדעת הרמב"ם דאינו בכלל מת החסר, ויש לתמוה לדעת הר"ש והרא"ש לעיל מ"ג דהרוג אין לו תבוסה משום חסר, ועוד קשה דבירו' פ"ז דנזיר מבעי לי' אי נפל יש לו רקב ותבוסה וכמש"כ אהלות סי' כ"ב סק"ו תפשוט לי' ממשנתנו דקתני בור שמטילין לתוכו נפלים אין להם תבוסה מכלל דנפלין יש להן תבוסה, וכן אמר רשב"ג בתוס' דנפלים אין להם תבוסה מכלל דת"ק סבר יש להן, וי"ל דלענין חיוב קבורה יש להן תבוסה ולענין טומאה מבעיא לי' בירו'.
וא"ת כיון דכל המתים שלא נתכסו אין להן תבוסה וכמש"כ הר"מ פ"ט א"כ למה נקט התנא הרוגים ונפלים י"ל שדברו חכמים בהוה.
שם רש"א אם התקינו מתחלה לקבר יש לו תבוסה, אם ר"ל שחפר הבור לשם כך קשה מה לי חפרו מתחלה מ"ל קבר בבור העשוי מכבר, ואם ר"ל שכשהטיל את ההרוגים חשב לשם קבורה, קשה אי חשיב לי' ר"ש, קבר אע"ג שלא כסהו כיון שהוא בעומק הקרקע מאי שייך מחשבה לשם קבר הלא ע"כ הוא קבר, ואפשר דבחשב לכסותו איירי, אבל סתמא לפנותו קיימא ולא לכסותו כאן, מיהו בנפלים סתמא להשאירו כאן הטילו דאל"כ למה מטילן כאן אלא סתמא לאו לכסותן קיימא.
ומשמע מכאן דאין חיוב קבורה בנפלים דאל"כ איך מטילן לבור דבשלמא הרוגים דקתני י"ל במקום דחק שא"א לקוברן אבל נפלים ע"כ משום שאין חייב לקוברן בכבוד, אע"ג דסבר האי תנא דיש להן תבוסה מ"מ אינן חייבין בקבורה בכבוד, ועי' מ"א סי' תקכ"ו דהוכיח דמצוה לקבור הנפלים, אבל אין חייבין בכבודן ואפי' בבור סגי, עי' לק' ס"ק ט'.
כ' הר"ש דלר"ש אסור לפנותן, וצ"ע למה לן לחלוק את השוין כיון דלת"ק מותר לפנותן כיון שהן רבים בגומא אחת ואין זה כבודן ואם חשב שלא לפנותן לא מהני כלום שהרי חייב לפנותן ולקוברן בכבוד, מנ"ל דר"ש פליג בזה ומהא דאמר יש להן תבוסה אין ראי' שהרי מושכב שלא כדרכו באיקראי כל שידוע שהוא ישראל יש לו תבוסה אע"ג דמותר לפנותו [ומיהו אפשר דלת"ק עיקר טעמא משום שהן מגולין ואפי' אין שם אלא מת אחד אין לו תבוסה ומותר לפנותו וא"כ י"ל דאם קברו שנים בקבר אחד ע"מ שלא לפנותן אסור לפנותן אע"ג שאין זה כבוד מתים, ועי' לק' ס"ק ה']. [א"ה, ועי' אהלות סי' כ"ב סקי"ח י"ט כ"ד, ועי' לק' סק"ט, וסי' ר"ט ס"ק ג' - ו'].
ה) שו"ע שס"ח ס"א בהגה' מותר למכור העשבים והפירות כדי להציל הקברות, יש להסתפק בקבר בנין שהן אסורין בהנאה אי מותר למוכרן לעכו"מ כדי להציל כיון דאי אפשר לי' לזכות לעצמו הדמים אלא הוא שליח של המתים ולהם הדמים מותרין וכן מסתבר ועי' לקמן סי' ר"ט ס"ק ח'.
והנה מבואר כאן דאין לפנות ביה"ק בשביל שעכו"מ נוהגים בו קלות ראש כיון שמקום הקבר משומר והוא בשלום, וכן לעיל סי' שס"ג כתב דאם אינו משתמר ויש לחוש שיוציאו המתים או שיכניסו מים בקבר מפנין שזה קלקול בעצם הקבר אבל בשביל שנוהגין בו קלות ראש לא, שהפנוי יותר קשה, ואם קברו שנים בקבר אחד ע"מ שלא לפנותן אי מותר לפנותן עי' לעיל ס"ק ד', ולענין לפתוח לראות אם תכריכיו קיימין בפ"ת סק"ח או להלבישו מלבוש ששכחו נראין דברי האוסרין בין בגדול בין בקטן, אמנם לראות סימניו נראה דמותר דכל החיים מחלו בכך כדי שידעו יורשיהם קברם ולהתאבל עליהם ואע"ג דהשתא כשכבר מת ואין לו כאן מכירים אין לו רצון בניוול מ"מ כיון דבחייו היה ניחא לו למחול מחילתו קיימת, וגם כיון דהנידון הוא בכל המתים הוי כצורך רבים, ועי' בפ"ת סק"ז אם הוא ישן הרבה דאפשר שאין בו אלא רקב ורקב דידן אין בו טומאת רקב שהרי נקבר בכסותו, ואין בו רק טומאת עפר קברות, ואין הנזיר מגלח עלי' ואפשר שאין כהן מוזהר עליו מ"מ לא נפיק מספיקא דדלמא עדיין קיימין העצמות שיעור המטמא באהל, ונראה דאם עושין העכו"מ מסילה עליו אין כאן רק משום קלות ראש ואין מפנין בשביל זה, ולהמבואר לעיל דאין איסור קלות ראש אלא על הקבר ממש יש מקום לומר דאם יעלו עפר על הקבר י"ט הוי הפסק רשות ומותר לעשות למעלה דרך לרבים וכמו שאם יבנו גשר גבוה י"ט מן הקברות דנראה דהוי הפסק רשות, ואפשר דסגי בג"ט או בד"ט ואף שקשה להקל בלי ראי' מ"מ ראוי להחמיר ולהשתדל במקום שאי אפשר להציל ולשפוך עליו עפר הרבה, מיהו נראה דראוי לפנותו בזמן שסללו עליו מסילה משום מזיק לרבים שכהנים עוברין עליו.
שס"ג ס"א ולא מבזוי למכובד, לא אתפרש מהו מכובד ומהו בזוי, ואפשר דר"ל שיש שם צדיקים קבורים, ולמש"כ לעיל שאין מפנין בשביל שעכו"ם נוהגין עליו קלות ראש גם זה בכלל בזוי, וכן בהא דלעיל סי' שס"ב ס"ה ס"ו משמע דאין מפנין דיעבד, וכן אם הוא קבור יחידי אין מפנין אותו לביה"ק כל שידעו שקברו אותו שלא ע"מ לפנותו כדלקמן שס"ד ס"ב, ואיסור פנוי עי' בב"י ובאחרונים, ועוד שאסור להניחו בלא קבורה אף שעה אחת אחר הלנה וכש"כ לבטל הקבורה כי הקבורה כבודו ובין החיים ניוול הוא לו, ואף לפתוח הקבר אסור כמבואר בשו"ע ס"ז.
שם ס"ב אין מוליכין מת כו' עי' ש"ך סק"ד ובגליון בל"י כתב כן בשם ס"ח ומה"ט אין קוברין אותו כאן במקום שהוא יחידי ועוד שכבודו יותר בביה"ק ומה"ט קבר הנמצא מחזקינן לי' שנקבר באונס ע"מ לפנותו, ומ"מ אם צוה שומעין לו כיון דערב עליו במקום שצוה, ול"ק מה שהק' בתשובת ז"י דלמה שומעין לו, דאין כאן בזיון גמור למתים אלא מטוב ההנהגה והמת אינו משועבד להן לבטל רצונו מפני רצונם, ואדרבה לטעם הז"י שיש בזה חשש ניוול ראוי שלא נשמע לו דניוול המת הוא ניוול כל החיים וכמו באמר אל תקברוני שאין שומעין לו.
והנה לפנות אסור אם לא להצילו מבזיון, אבל מותר לקוברו ע"מ לפנותו מבזוי למכובד כמו מקבר יחידי לביה"ק, ואפשר הטעם דכמו שמותר להלינו לכבודו ה"נ מותר לקוברו ע"מ לפנותו לכבודו והויא קבורה ראשונה כמו הלנה לכבודו ולא נגמרה קבורתו עדיין וכדאיתא סי' שע"ה ס"ג דאם קברו ע"מ לפנותו תוך ז' אינו נוהג אבלות עד שיפנהו [ואע"ג דבדעתו לפנותו לאחר ז' נוהג השתא אבלות דמ"מ קבורה היא לענין אבלות, מ"מ לענין היתר פנוי חשבינן לקבר ראשון כהלנה בעלמא] אבל כל שקברוהו שלא ע"מ לפנותו וכבר נגמרה קבורתו אין ראוי לבטל עוד קבורתו בשביל להוסיף כבודו, שאין ראוי למסור הדבר ביד כל אחד במה שיחדש להוסיף לו כבוד ולהתירו להוציאו מקברו אלא אין לכבודו אלא שעתו וכל שקברוהו קבורה עולמית זו היא כבודו שלא להוציאו עוד.
ו) וכשמפנין את המת הנמצא או שמזיק את הרבים או שאינו משתמר צריך ליקח את התפושה דהתפושה בכלל מת מפני שנבלע בו המוהל ומתיבש כדאמר נזיר ס"ה א' ועשאוהו חכמים כמת לענין חיוב קבורה עמו, ואין לומר דהא דתנן נוטלו ואת תפושתו הוא משום טהרת א"י דהתפושה מטמא אבל לא מפני שהתפושה נקברת עמו, שהרי כ' הר"ש פט"ז דאהלות דחכמים מטהרין את התפושה ואפ"ה חייב ליטלה מפני שהיא נקברת עמו, ואף לדעת הרמב"ם דהתפושה טמאה לכו"ע וכמש"כ אהלות סי' כ"ב ס"ק ט"ז, מ"מ נראה דמודה דנקברת עם המת מצד חיוב קבורה שהרי יליף לה בגמ' מקרא ונשאתני ממצרים ממצרים טול עמי [ר"ל שאם לא יעלה ביד יוסף לשאת אותו עכשיו יטול עצמותיו ממצרים] ואע"ג דכ' הר"מ דהוא אסמכתא מ"מ שפיר איכא למשמע מינה שהוא מחיוב קבורה שאם הוא מטהרת א"י לא שייך למסמכי' אמצרים, ונראה דאיסור פנוי המת הוא אפי' לאחר שנעשה כולו רקב כיון דרקב ותפושה כגופו לענין חיוב קבורה, ומיהו י"ל דכל שיש שדרה וגולגולת נוטל גם הרקב והתפושה עמהם, אבל כשאין שם אלא רקב י"ל דאין בו מצות קבורה דהכי אשכחן לענין מת מצוה דבעינן ראשו ורובו וכל שמצא ראשו ורובו חוזר אפי' על אבר לקבור עמו כמש"כ רמב"ן בת"ה בשם הירושלמי והובא בשו"ע סי' שע"ד ס"ב וכן לענין טומאת כהן לקרוביו אמר נזיר מ"ג ב' דאינו מטמא לאברים אבל חוזר על עצם כשעורה, וא"כ איכא למימר דנהי דחייב ליטול תפושה כי איכא ראשו ורובו אבל אם אין שם רק רקב ותפושה אפשר דאין בהן חיוב קבורה וממילא מותר לפנותן כדי לטהר את המקום.
אמנם יש להסתפק אי דוקא מדין מ"מ אימעיט בליכא ראשו ורובו שאינו קונה מקומו ואין כהן מטמא לו, אבל מצות קבורה איכא או לגמרי אימעיט ממצות קבורה, ובירושלמי דריש לי' מקבר תקברנו ומשמע דלגמרי אימעיט ממצות קבורה ואע"ג דבגמ' סנהדרין מ"ו ב' אמר קבורה משום בזיוני או משום כפרה צ"ל דדוקא בראשו ורובו איכא בזיוני ולא באבר, אבל קשה דבנזיר שם ממעט לאברים מקרא דלה, ואם אין שם מצות קבורה למה לי למעוטי לא מבעיא לדעת הסוברים שאין כהן מטמא לקרובים שלא לצורך דלא אצטריך קרא אלא אפי' להסוברים ביו"ד סי' שע"ג ס"ה דמטמא שלא לצורך מ"מ אינו אלא בזמן דאיכא אכתי מצות קבורה ומתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך אבל לאחר סתימת הגולל אסור כדאיתא בשו"ע שם, אבל הכא באבר אי לית בו מצות קבורה כלל לא אצטריך קרא למעוטי, ואין לומר דמהא דאימעיט לענין טומאת קרובים ילפינן לענין מצות קבורה, דא"כ לרב דאית לי' דאין כהן מטמא למתו בזמן שהוא חסר נילף שאין מצות קבורה בחסר אלא ודאי אין לומדים מטומאת קרובים, ואפשר דהא דדריש בירו' מתקברנו אסמכתא ולענין מ"מ דוקא, וכן משמע מדקבע לה לענין מ"מ ולא אמרה לענין עיקר קבורה, ובגמ' נזיר שם אמר פרט לכזית מת וכזית נצל ומלא תרווד רקב ומשמע דבכולהו איכא מצות קבורה ואפי' בפחות משיעור זה איכא מצות קבורה אלא דבפחות מזה ליכא טומאה לכהן ולפ"ז אין מפנין אף רקב ואף בנקבר אבר אחד, וצ"ע [והא דאמר ר"י חולין קכ"ה ב' יכול להוציאה לחצאין או לשורפה במקומה אע"ג דמצות קבורה בקרקע, י"ל דר"ל דאפשר דיעשה באיסור, וכ"מ בתו' שם שכתבו דמודה ר"י במת שלם שאין דרך לחתכו לפחות מכזית ולשורפו, ור"ל דבקבורת מת שלם זהירי כו"ע אבל בקבורת כזית לאו כו"ע בקיאי להזהר בזה ואי בכזית מותר לחתכו ולשרפו ובשלם הרי אסור לחתכו הו"ל למימר בפשיטות דלא אמר ר"י אלא ביכול לעשות בהיתר].
ואי איכא מצות קבורה בכ"ש אלא לענין מ"מ בעינן ראשו ורובו יש לומר דהא דאמר דחוזר אף על אבר וכן בכהן לקרוב היינו אם קברן הוא שכבר ניתנה טומאה לדחות אצלו, אבל אם מצא קבור אלא שנשתייר אבר הוי כאבר בתחילה, אבל אי הטעם דבעינן ראשו ורובו משום דליכא מצות קבורה בפחות מזה כל שקבור כולו דאיכא מצות קבורה על האי אבר אף אם מצא כבר קבור כולו מטמא לאבר להשלים קבורתו, ולא אימעיט אלא בלא נקבר כולו כלל, ואפשר דאף אם נקבר כולו בקבר אחר שאין אנו יודעין אותו, מ"מ חוזר לקבור האבר כאן, ואין להקשות לפ"ז מאי פריך לרב נזיר מ"ג ב' מהא דחוזר על עצם כשעורה איך נטמא לחסר לישני שנקבר ע"י ישראל ז"א דמ"מ אינו חוזר עליו כיון שאם היה כולו קמן אינו מטמא לו.
וכל הני דתנן ס"פ ט"ז דאהלות מלקט עצם עצם שאין להם תפושה אין להם דין תפושה בין לענין טומאה בין לענין חיוב קבורה שאין התפושה מעיקר הדין בחיוב קבורה אלא שחייבו חכמים לנהוג סלסול בדבר ולא החמירו אלא בקבר גמור א"נ תפושה הללמ"מ בין לענין טומאה בין לענין קבורה [ועוד נראה דחיוב קבורה סגי בנתנו בארץ, ואפי' קבר מקצתו כאן ומקצתו כאן ואפי' לא נתן עליו עפר ג"ט ושוב אינו עובר בעשה ולא בל"ת, אבל משום כבוד מתים חייב לעשות הכל כפי כבוד והוא ממדת המוסר וגמ"ח וכבוד הבריות, והלכך שפיר י"ל שאין עיקר החיוב אלא בראשו ורובו ומ"מ משום כבוד מתים חייב גם על מקצתו ושפיר אצטריך קרא למעט טומאת קרובים כיון דהוא אבזריהו דמצות קבורה והא דחוזר על אבר אפשר דנמי אינו עובר עליו משום לא תלין ומ"מ מטמא לקרובים כמו ציצין שאינן מעכבין דחביבה מצוה מן המובחר, ולפ"ז י"ל דבנפל ג"כ אין מצות קבורה אלא כבוד החיים והמתים ומ"מ אצטריך קרא למעוטי שאין מטמא לנפלים עי' מ"א סי' תקכ"ו סק"כ, ועי' לק' ס"ק ט'].
ז) בפ"ת סי' שס"ג סק"ה בשם הנו"ב והח"ס דאם יש חולה קמן מותר לנוולו משום פ"נ אבל אין חולה קמן אסור, ואין החילוק בין איתא קמן לליתא קמן, אלא אם מצוי הדבר דבזמן שמתריעין עלה [אף שאין בשעה זו חולה קמן] משום חולי מהלכת הו"ל כאויבים שצרו בעיר הסמוך לספר וכדאמר עירובין מ"ה א' ובתענית כ"א ב' ומיהו בשעת שלו' לא חשבינן לי' פ"נ אע"ג דשכיח בזמן מן הזמנים שיצטרכו לזה כמו שאין עושין כלי זיין בשבת בשעת שלו' דא"כ בטלת כל המצות, אלא לא מקרי ספק פ"נ בדברים עתידים שבהוה אין להם כל זכר, ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידות ופעמים שמה שחשבונם להצלה מתהפך לרועץ, והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות, וגם משום צורך רבים אפשר דלא הותר אלא כשמזיק את הרבים וכמש"כ לקמן סי' ר"ט ס"ק ז'.
איברא מש"כ הח"ס דיש בזה ג"כ משום אה"נ וא"כ אף בפורש מדרכי ציבור שאין אנו מוזהרין על ניוולו אסור, צ"ע, דאפשר דכיון דאין כאן רק ראי' בעלמא ואין ראי' זו נמכרת בשכר לא מקרי הנאה, ולמש"כ בשו"ע סי' שמ"ט דמת עכו"מ אסור בהנאה מוכח כן בכורות מ"ה א' דשלקו זונה ללמוד את מנין אברים, ומיהו כבר הכריע הגר"א שם דמת עכו"ם מותר בהנאה, ומיהו כיון שלא הביא הגר"א הא דבכורות משמע דס"ל דלא חשיבא הנאה.
ח) יו"ד סי' שס"ג ס"ד מקום שנוהגין לקבור במהמורות בלא ארון עד שיתעכל כו' ר"ל אף שאין מקברין ע"מ לפנות אלא מתוך הדחק שאי אפשר לקוברו עכשיו בכבודו, כגון כשקוברין אותו חוץ מביה"ק, אבל לכתחילה אין לקבור ע"מ לפנותו מ"מ מותר לקבור בלא ארון ע"מ לתתו אח"כ בארון ומשמע דמותר לפנותו ג"כ לקבר אחר כיון דנוטלין אותו ליתנו בארון וכ' הרמב"ן הטעם שנינחו עצמותיו מן הדין, וכ"ה בירו' הובא בת"ה, ויש לעי' דלכאורה הוא כתירוץ קמא בגמ' סנהדרין מ"ז ב' דבעינן עיכול בשר אבל לר"א שם דמכי חזו צערא דקברא הו"ל כפרה אין צורך למהר עיכול הבשר, ואפשר דהנוהגים כן ס"ל דבעינן עיכול בשר א"נ מודה ר"א דגם עיכול מכפר ואף דמכי חזו צערא דקבורה כבר איכפר ולאו רשע הוא מ"מ עדיין מחוסר כפרה הוא.
ואם מלקטין עצמותיו אח"כ לקבר אחר נראה דנוטלין גם תפושתו דלא גרע מקבר הנמצא דאע"ג דנקבר ע"מ לפנות יש לו תפושה, אבל אם נותנו בארון בקבר הראשון אפשר דאין הארון מפסיק וא"צ ליתן התפושה בארון. [א"ה, ועי' לק' סי' ר"י סקט"ו].
יו"ד סי' שס"ג ס"ה. [א"ה, עי' לקמן סי' ר"ט סק"א].
ט) מ"א סי' תקכ"ו סק"ך הוכיח דמצוה לקבור את הנפלים, והא דתנן אהלות פט"ז מ"ה בור שמטילין לתוכו נפלים כ' דמ"מ קבורה היא כמש"כ ר"ש פט"ז מ"ה, וכונתו לדברי ר"ש שם במתנ' דאמר שאם התקינו לקבר יש להם תבוסה, ואין זה מספיק דנהי דיש להן תבוסה מ"מ ודאי לא יצא ידי חובת קבורה שהרי אינו משומר וכדתניא בתוס' שחולדה וברדלס מצוין שם ולכך הבור טהור, ולמאי שהוכיח המ"א מסוגיא דנדה נ"ז א' דאיכא נמי לא תלין [וכונתו מדאיצטריך קרא למעוטי נפלים ומשמע דבלא קרא הן בכלל מצות קבורה כגדולים ואין לומר דכונתו למש"כ תו' שם נ"ו ב' דרק לפי שעה היו קוברין ואח"כ מסלקין אותו לביה"ק, וע"ז אמר בגמ' מאי דרוש כו' דז"א דהא דאמר בגמ' מאי דרוש ע"כ קאי אהא דר"י דהיו משליכין דלת"ק שהיו קוברין א"צ טעם דודאי אין איסור בדבר ומשמע דהשלכה דר"י היינו בבית ולא פליג דבית הטמאות של כותים מטמאין באהל דחיישינן שמא מושלך שם נפל, ויותר נראה דר"י מטהר דתלינן דחיה גוררתו, וזה שסיים שחיה גוררתו והלכך טהור, ואיך שנפרש אין מזה הכרח דיש בו משום ל"ת דכשמניחו עד שחיה גוררתו ודאי ביטל מצות קבורה] ודאי בעי קבורה גמורה בסתימת הקבר להיות משומר, ומש"כ עוד דאיירי בשפיר, נמי אינו מספיק דהא לתירוץ בתרא בגמ' ע"ז מ"ב א' איירי בנפל גמור, ועוד מספק נמי אסור להטילו, ובמשנתנו תנן מלקט עצם עצם אלמא דמטילין שם נפלים גמורין, ואם אין מצוה בקבורת נפלים צ"ל דהא דאמר נדה נ"ז א' מאי דרוש, אינו ר"ל שהם בדו דרש זה, אלא זה אמת, אלא שישראל נהגו טהרה וקדושה לקבור נפלים או להשליכן לבור והכותים מניחין בביתן ואמר מאי דרוש כו' ר"ל סומכין אהאי דרשא ומשליכין אותן בבית, ומה שהוכיח מהא דאימעיט טומאת קרובים בנפלים אפשר דמכאן ילפינן שאין מצוה בקבורתן וכמש"כ לעיל ס"ק ו', לענין אבר וכזית, אבל לא נראה כן וכמש"כ לעיל, ועוד א"כ למה איצטריך קרא נדה שם למעוטי, ולכ"נ עיקר כהמ"א והאי דבור שמטילין לתוכה נפלים הוא שלא ברצון חכמים אלא נשים הזונות ובושין בדבר היו מטילין שם, ואין להקשות תפשוט לי' סנהדרין מ"ו ב' דקבורה משום בזיוני דכפרה לא שייך בנפלים, דאף אם אין קבורת נפלים מצוה תפשוט מקבורת קטנים, וע"כ דמ"מ צערן מכפר ואפשר דגם בנפלים איכא כפרה בצערן.
ובר"ש פט"ז מ"ה רשבג"א הנפלים אינן קונין את הקבר, ר"ל שאין קברן נאסר בהנאה אפי' קבר בנין כדאמר סנהדרין מ"ח א', וכ' ר"ש טעמי' דרשב"ג דדריש מי שאין לו נחלה אין לו גבול ולא אתפרש אי סבר שאין מצוה כלל בקבורתן א"כ סבר ככותאי ולא מצינו כן בגמ' שאחד מן התנאים יסבור ככותאי, ועוד דאמר ואין להם תבוסה ולמש"כ לעיל ס"ק ד' היינו לענין חיוב נטילה, ואפשר דרשב"ג דריש לו שאין קברו נאסר, ואפשר דרשב"ג סבר דמותר לפנותו שאין בטלטולו בזיון כל כך והוי לעולם כצר בו ולא אזמני' וצ"ע.
ומשמע דלרבנן קבר של נפל אסור לפנותו ולפ"ז אף לפתוח קברו אסור שהפתיחה היא ביטול הקבורה וביטול הקבורה מוציאו מכבוד לניוול, ולפ"ז נראה דאין לפתוח הקבר כדי לחתוך ערלתו אבל אחרונים ז"ל לא כ"כ. [א"ה, ועי' לעיל ס"ק ד' ו'].